בספר "אזנים לתורה" מובא סיפור על שר יהודי שכיהן בממשלתו של אחד ממלכי אומות העולם. הוא הצליח מאד בעסקו והתעשר. הדבר עורר את קנאת השרים הם הלכו והוציאו את דיבתו רעה אל המלך. עלילות שונות ומשונות העלילו עליו חבריו השרים ובין השאר סיפרו כי יודעים הם נכונה כי את כל עושרו עשה על חשבון קופת בית המלוכה.

לא שעה המלך לדברי הבלע וההשמצה בהכירו ביושרו ובהגינותו של השר היהודי ידע כי אין שחר לשמעות הזדוניות האלו אך לאור שהשרים לא הרפו מן הדרישה לחקור את הענין, לא נותרה למלך ברירה אלא להזמינו לחקירה בדבר רכוש הרב.

כאשר התיצב השר לפי המלך שאלו המלך: "מהו השווי המדויק של כל רכושך?" בתשובתו נקב השר סכום שהיה עשירית משווי האמיתי של נכסיו. המלך שידע כי סכום זה הוא פחות בהרבה מן הסך האמיתי כעס עליו מאד וציווה מיד להחרים את כל רכושו. משהובא כל הרכוש אל בית המלך הוכח בעליל כי הרי שיקר במצח נחושה. כאן לא יכול המלך לסלוח לו והשליכו לכלא על מנת להעמידו לדין.

כשהתקרב יום המשפט ציווה מלך להביא את השר לפניו ושאלו כיצד העיז לשקר בדבר שהמציאות היא כה ברורה? ניצל היהודי את ההזדמנות שניתנה לו להבהיר את דבריו ואמר: "כל מה שאמרתי הוא האמת לאמיתה! וכך הוא פשרם של דברים רגיל אני לרשום בפנקס מיוחד את סכומי הכסף שאני מפריש לצדקה. כאשר נשאלתי מהו ערכו של רכושי נקבתי בסכום הרשום ב"פנקס הצדקה" שכן זהו רכושי האמיתי הגנוז באוצרות שמים ואין לשום אדם אפשרות ליטלו ממני שאר רכושי המשיך השר היהודי ואמר אינו רכושי האמיתי הואיל ואין כל ערובה לכך שישאר בידי. והראיה היא אדוני המלך יודע היטב מה אירע ל"רכוש המדומה: בין רגע הוחרם וניטל ממני.

מיד ציווה המלך להביא לפניו את "פנקס הצדקה" של השר. אחרי שראה שנכונים דבריו החזיר לו את רכושו והשיבו אל כנו.

דברי תשובתו הנפלאים של השר רמוזים בפסוקנו "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" רכוש זה שניתן לדבר מצוה "לו יהיה": לעולם ועד יהיה גנוז עבורו ואין בכוחם של גזלנים לקחתו ממנו שנאמר צידקתו עומדת לעד (מורשת אבות)

מעשה  באדם אחד ששאל את הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר: "מדוע מרבים החסידים בסעודות בצותא ומפזרים על כך ממון רב, הלא מיטב היה לחלק את הכסף הזה  לצדקה לתמוך ביתר שאת בעניים ובאביונים המוציאים פרנסתם בדוחק.

השיב לו הצדיק: "הסעודות בצותא האכילה ושתיה באהבה ובאחוה מתוך שמחה בלבד קודמת לאחזקת עניים וזאת למדנו מהתורה.

"כיצד למדנו זאת מהתורה?" שאלו המשיך הצדיק והסביר: "התורה מקפידה מאד בסדר הפרשת תרומות ומעשרות ויש לנו לאו שלא להקדים את המאוחר שהכל יהיה לפי הסדר.

וזהו הסדר: בשנה הראשונה והשניה לשמיטה נותן האיכר מעשר שני, ושנה השלישית מעשר עני וכן בשנה רביעית וחמישית שוב מעשר שני ובשנה שישית מעשר עני.

מהו מעשר שני? מעשר שהבעלים העלו אותו לירושלים ושם אכלו ושתו ברוב עם בשמחה רבה בצותא כמו שכתוב (בדברים יב יח) "תאכלנו במקום אשר יבחר ה’...בו אתה ובנך ובתך ושמחת לפני ה’ אלקיך".

נמצאנו איפוא למדים שהתורה הקדימה סעודת מצוה בכונה טהורה ובשמחה פנימית למתן עניים.

וכל זאת מפני שבסעודה מתחזקים בעבודת ה’ ובתקון המידות ובמצוות בין אדם לחברו ואף העניים יוצאי בזה נכרים". (613 סיפרים על תרי"ג)

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (נשא ה-י)

ויש לבאר בזה כי ישנן שני סוגי אנשים שעוסקים בתורה, יש לך אדם שזכהו הקב"ה ויושב ולן באוהלה של תורה יומם וליל בבחינת ואיש את קדשיו לו יהיו זאת אומרת שהוא בעצמו זכה לשבת ולעסוק בתורה, אבל ישנה בחינה אחרת של עסק התורה של אותו אדם שלא זכה לשבת ולעסוק בתורה אלא ע"י שהוא תומך בלומדי תורה מבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה אז יש לו חלק בתורה, וזה שאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, זאת אומרת ע"י שהוא נותן לאותו תלמיד חכם הנחשב ככהן אז לו יהיה.

ובאופן אחר נראה לומר על דרך שאמרו חז"ל מעשה בחסיד אחד שהיה לו שדה ברוכה והיתה למודה להוציא בכל שנה ושנה אלף כור של תבואה, והיה אותו חסיד מפריש מאה כור לשנה למעשרות לימים כאשר הזקין ולא היה באפשרותו לעבוד באותו שדה קרא לבנו  וצווה אותו להשמר ללכת באותו הדרך שהוא היה נוהג להפריש בכל שנה ושנה ואל יטוש דרך זו לעולם, וכעבור זמן נפטר אותו זקן בשנה ראשונה המשיך אותו בן במעשה אבותיו. אולם שנה לאחר מכן החליט אותו בן במקום מאה למעשר נתן תשעים והיתה השדה מוציאה תשע מאות והמשיך לפחות בשנה שלאחריה השדה הוציאה שמונה מאות עד שהלך ופחת והגיע למצב שהשדה במקום להוציא אלף כור שהיתה למודה  להודיע הוציאה בסך הכל מאה כור שכמות זו היה נותן למעשר באותה שנה באו ידידיו וקרוביו בשירים ובמחולות לביתו, כעס עליהם אותו בן ואמר להם לא מספיק שאינכם משתתפים בצערי אלא אתם שמחים לאור למצבי הקשה ענו לו אותם ידידים שהשמחה הזו באה מכיון שהוא הפך להיות כהן במקום שהיה בעל הבית עד עכשיו ולכן שמחה זו על אשר הוא נהיה לכהן הבין אותו בן את הרמז וזה שאמר הפסוק ואיש את קדשיו לו יהיהו שאם האדם ממעט בתרומות ובמעשרות סופו שישאר לו רק המעשר (וידבר יוסף).

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה: כתב הגאון חפץ חיים זכרונו לברכה, מה שוה לאדם כל עושרו כי אחרי מותו יעזוב לאחרים חילו רוצה לומר כל הצדקה שנותן האדם זה נקרא שלו ומה שכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו רוצה לומר מה שמוציא בשביל דבר שבקדושה כגון טלית תפילין ספרי קודש מצוות ומעשים טובים צדקה, וכיוצא זהו שישאר בחקו ויקח איתו לעולם הבא ולא ישאיר עושרו לאחרים כידוע (אהבת חיים).

ומעשה היה ברבי יוחנן שפגש תינוק אחד מבית ריש לקיש ואמר לו: פסוק לי פסוקך. אמר לו התינוק: עשר תעשר, אמר לו ר’ יוחנן מה פירוש הפסוק הזה אמר לו הפסוק אומר לאדם תן צדקה מנכסיך ותראה שתתעשר. עשר כדי שתתעשר אמר לו מהיכן אתה יודע שכך פירוש הכתוב: והרי בכל מצות התורה אסור לאדם לעשותו לשם פניה ולשום תועלת. כמו שאין לו לאדם ללמוד כדי שיקראוהו רבי, ויחלקו לו כבוד אלא ילמד וסוף הכבוד לבוא ואם כן למה מותר לעשות מצוה זהו לשם פניה אמר לו התינוק: אתה יכול לנסות לראות שבהפרשת מעשר תתעשר. אמר לו ר’ יוחנן זה שאתה אומר, אם הוא שהמפריש מעשר מתעשר אבל איך אפשר לעשות כן והרי הכתוב אומר: לא תנסון את ה’ אלהיכם (דברים ו) אמר לו התינוק כך אמר לי רבי בשם ר’ הושיע בכל המצות אסור לנסות את הקב"ה אבל במצות מעשר מותר שכן אומר הכתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג) ר"ל הפרישו המעשר והביאו אותו לאחד מאוצרות בית המקדש, שיהיה לפרנסת הכהנים נסוני במצוה הזאת ותראו כיצד אני פותח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, שתאמרו די. שפותיכם יתבלו מלומר די.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה לא כל אשמה נותנים לאשה יש הרבה פעמים שהאיש בעצמו גורם שאשתו תתקלקל חס וחלילה על  ידי שהוא מנאף בחוץ מכניס רוח רעה בביתו ומקלקל מחשבתה של אשתו, גם היא מנאפת לאחר, והתורה מאשימה את בעלה שנאמר ומעלה בו מעל זאת אומרת המעל תלוי בו שהוא התחיל קודם.

מעשה בימי הגאון רבי יהושע העשיל בעת שבתו על כסא הרבנות בעיר יאסי והיה מפורסם לגאון הדור וגדול בלמוד, אולם על שהיה צדיק גם בנסתר את זה לא ידעו אנשי העיר כי היה דרכו לא לשאת פנים לשום אדם בעולם כקטון כגדול היו כולם שווים אצלו, באחד הימים קרה מקרה שבשבת אחת היה מחסור גדול בדגים ויצאה הרבנית אשת הרב זכרונו לברכה לרחוב הדייגים לקנות דגים ולא מצאה וביקשה הרבנית מהדייגים שישתדלו לדוג איזה דג בשבילה לכבוד שבת והיא תיתן להם מחיר הדג כמה שירצו ויבטיחו לה הדייגים שישתדלו למצוא בעבורה ויחפשו בכל המקומות ולא מצאו, ואחר כך הלכו שני דיגים באניה קטנה לצוד דגים בשביל הרב זכרונו לברכה והרבנית נצטערה מאוד כי לא קרה לה מעולם שיהיה אצלם בלי דגים ותעמוד שם אצל מקום הדייגים ותמתין עד שישובו שני הדייגים ולאחר שעה באו הדייגים בשמחה כי צדו בעבורה שני דגים גדולים ותקנים במחיר רב, ותשלם להם מחירם ולא הספיקה לקחתם מידם והנה באה אשת הגביר ראש העיר על מרכבה כבודה ותרד גם היא לקנות דגים ולא מצאה ואמרו לה הדייגים שאי אפשר להשיג דגים בעת הזאת ורק שני דגים צדו בשביל אשת הרב, ותצעק אשר הגביר ותאמר: מי היא העניה הדלה הזאת אשר היא צריכה דגים ביום כזה אשר כל בני העיר אין להם דגים אנכי אשלם לכם פי שנים מאשר נתנה לכם העניה הזאת עבור הדגים, ובדברה עמהם חטפה מיד הרבנית את הדגים ותזרקם בתוך מרכבתה ותעל על העגלה ותאמר לעגלונה שימהר לדפוק בסוסים ותרוץ לביתה מהר, ויחר לדייגים מאוד על הדבר הזה, אבל יראו ממנה מהיותה אשת ראש העיר, והרבנית נשארה שם בבכי גדול על הביזיונות והגידופים אשר גידפה אותה אשת העשיר ותשב לביתם בידים ריקניות בבכי ואנחה ותספר לאישה הצדיק את כל אשר קרה לה עם אשת הגביר שגידפה אותה ושחטפה מידה את שני הדגים, וישלח הרב תכף את השמש לבית הגביר שיביא את הדגים בחזרה כי אשת הרב כבר קנתה אותם ואשתו חטפה אותם בלי צדק מיד הרבנית ואמר הרב לשמש שאם לא ירצו לתת לו את הדגים, אז יאמר לאשת הגביר שהיא נואפת מרושעת, ויתחנן השמש לרב לפטרו מן השליחות ויאמר לרב: הלא תדע למי אתה שולח אותי להגיד דברים כאלה הלא אל הגביר שר העיר אשר בשמעם שם את דברי יכוני ויפצעוני ואיך אעיז פני לבוא לבית הגביר ולומר לו שאשתו נואפת? אך הרב לא שם לב לטענותיו ואמר לו: הנה אני מרא דאתרא ואני מצוך שתלך בשליחותי ותאמר דבר זה בשמי ומה יעשו לך הלא אתה כבר מיצוה ממני שתעשה ככל אשר אנכי מצוך, השמש לא רצה ללכת עד שגער בו הרב ואמר לו שיחרים אותו אם לא ילך והשמש ידע שהרב הוא צדיק גדול והיה ירא ממנו והוכרח ללכת בלי רצוני לבית הגביר, ואמר השמש לרב מה אוכל לעשות הנני הולך בלית רצון, אבל ידעתי שגם לכבודו לא יחשה הגביר ואת אשר יעשה עמכם יהיה גם עמי ויזהירהו הרב עוד הפעם שאפילו אם יהיו אנשים רבים בבית הגביר צריך שתקרא בקול גדול לפני האנשים את דברי שאשת הגביר היא נואפת ובלי פחד.

וילך השמש אל בית הגביר ויפתח בשלום ויאמר להם שהרב מבקש שיתנו לו את הדגים כי הרבנית קנתה אותם מאת הדייגים קודם שבאה אשת הגביר ואשתו עשתה שלא ביושר אשר זילזלה בכבוד הרבנית  וחרפה אותה כששמעה החצופה אשת הגביר את דברי השמש בערה כאש חמתה ותבוא לבית ותחרף את הרב והרבנית בפני כל האנשים אנשי הקהל החשובים אשר באו להתייעץ עם בעלה בעניין הכרחי וזלזלה וגידפה מאד עד אשר לא יוכל העם לשמוע ולא יכול עוד השמש להתאפק ויאמר להם: הנה אדונים אתם כולכם אל תתרעמו עלי אם אגיד לכם את דברי הרב כי לא מרצוני אני עושה זאת כי אם הרב גזר עלי בפקודתו ורצה להחרים אותי אם לא אציית לו, ויאמרו אליו כל האנשים, דבר דבריך ואל תגור כי על זה עשו אותך שמש הקהילה ומוכרח אתה לשמוע לכל אשר ישלחך, אז אמר השמש שהרב ציוה עליו לאמר בפני כל הנמצאים שהאשה גברת הבית הזאת היא נואפת, וכשסיים את דבריו ברח ויצא לחוץ כי היה ירא לעמוד בבית, פן יחם לב הקוראים ויכו אותו, ויהי כאשר שמעו כל האנשים את הדברים האלה וכשמוע גברת הבית את הדברים האלה ותצעק בקול יללה הלא אמרתי לכם מקודם מהו הרב ואתם שמעתם דבריו, והגביר נבעת ונתכרכמו פניו וישב דומם ומבולבל לפי שעה ואחר כך פתח פיו ואמר: האנכי אחשה לאיש אשר עשה את בני לממזרים? על כן בזה השבת לא תדרוך רגלו על מגרש העיר, ועתה עוצו עצה מה לעשות פן אשפוך עליו את כל חמתי, כה דיבר הגביר וישנה וישלש דבריו, האנשים ראשי הקהל אשר היו בבית הגביר גם להם חרה הדבר הזה מאוד אבל הם חשבו בדעתם שלא  ירהיב הרב בנפשו עוז לשלוח לבית הגביר כזאת אם לא יודע שהדבר ברור ועל כן היו נבוכים בדעתם מאמינים ואינם מאמינים ויצאו לחוץ ויתיעצו כולם מה לעשות, ויבואו אל הגביר ויאמרו לו: היה נא מתון בדעתך לבל  נהיה לבוז ועל כן חכה עד יום מחר קודם קריאת התורה שיתאספו כל הקהל לבית הועד ונשלח אחרי הרב ונשמע מה בפיו ואם לא יתחרט מדבריו נעשה לו בזיון גדול בפני כל הקהל, ונגרש את הרב במוצאי שבת קודש ויתרצה להם הגביר לחכות עד יום מחר, אבל אשתו צעקה מרה שלא ימתינו וצריך שיגרשו את הרב תכף ומיד, אבל האנשים לא השגיחו לדבריה ויאמרו לה המתיני עד יום מחר ונראה איך יפול דבר.

ויהי ממחרת אחר תפילת שחרית נתועדו כל הקהל לבית הועד שלהם והיה דרכם שקודם יקח הרב ספר מארון הקודש ויאמר להם דברי כבושין ובשבת ההיא יצאו כל האנשים מבית הכנסת לבית האספה וישלחו את שמש הקהילה לומר לרב שבאו כל האנשים לבית הועד וגם הגביר בא לאספה לבית הועד ומצפים לביאת הרב, וילך אליהם הרב זכרונו לברכה ולא הסיר הטלית מעל כתפיו ויבוא לבית הועד, ומנהגם היה שבבית הועד היה כסא אחד עבור הרב בראש השולחן ולא היו יושבים עליו כי אם הרב, אבל בשבת ההיא ישב הגביר על כסא הרב וגמרו בדעתם שבבוא הרב לא יקומו מפניו וזה יהיה לו הסימן הראשון שיעזוב את העיר, אבל בבוא הרב זכרונו לברכה לבית הועד נפל פחדו עליהם ויקומו כולם לבד הגביר אשר אחזתו רעדה ונאלם דומיה ומחמת צערו לא יכל לקום, וישמיט אותו הרב מעל הכסא באין אומר ואין מדברים וישב הרב בראש כל הנאספים ויאמר להם: אחי! מה רציתם כי נאספתם לבית הועד ומה תרצו ממני? ויענו כל הקהל לאמר: אתמול שלח הרב לאמר שאשת הגביר נואפת היא ואנחנו לא ידענו ולא שמענו כלל מזה הדבר, על כן צריך הרב לברר דבריו כי אם לא כן, איך יעשה את בני הגביר לממזרים? ויאמר להם הרב, אנכי אברר לכם בראיה נאמנה וברורה אבל היום שבת ואסור בשבת לשב בדין ומחר יהיה האות הזה ותראו כולכם בעזרת השם כי לא דבר שקר בפי.

וישתקו ראשי הקהל כולם אבל בעל האישה שפך עליו חמתו לאמור: מה לכם לפטפוט דברים אם יש בכוחו להראות יראה היום כי הדבר הזה מותר לעשות בשבת כי דברים בעלמא הם, אבל אנוכי אגיד לכם כוונת הרב הוא חפץ לברוח בלילה ומחר תבקשוהו ולא תמצאוהו ובזאת יברר דבריו כי לא יהיה אצל מי לחקור ויתן הרב זכרונו לברכה עיניו עליו בכעס וישתיקהו ויאמר לו: הס שוטה מחר בשמעך את דברי אני יודע כי בוש תבוש ובאמת אין עליך אשם כי אתה לא ידעת מזה ואם תרצה שאומר לך איך אברר את הדבר, למחרת הנה בעל המעשה אשר חטא עמה יבוא ויגיד לפני הקהל איך נפל הדבר והיא תתן תודה על זה ומחר תדעו בברור, ויקרא הרב זכרונו לברכה את השמש ויאמר לו: מחר בבקשה תיקח את המטה שלי ותלך לבית עלמין לקבר פלוני ותקיש במטה על הקבר לאמור: פלוני בן פלוני הרב קורא אותך שתבוא אליו בשעה השלישית היום הזה וכל הקהל יתאספו פה וגם המנאפת צריכה שתהיה פה וידעו כל הקהל שיש להם שופט בישראל אך הזהיר הרב לשמש שיעשה פה מחר מחיצה קטנה בוילון וליחד מקום למת, ואל הקהל אמר הרב: רבותי האספו מחר כולכם  ותשבו על הכסאות שלכם אצל השולחן ותראו פלאות, כתום דבריו נפל לב הגביר ויחשה וילך הרב לקרוא בספר תורה ולהתפלל תפילת מוסף עם הקהל, והנואפת כאשר שמעה זאת לא רצתה להתראות בפני הרב ותשחק ותלעג על הרב.

ויהי ממחרת ויתאספו כל אנשי העיר אנשים נשים וטף לבית הקהל לראות החדשות אשר יעשה הרב, והרב זכרונו לברכה התפלל שחרית וילבש את התפילין ואחר השמונה עשרה היתה שעה שלישית וילך הרב לבית הועד וישב על כסאו ויאמר לראשי הקהל שישלחו ויביאו את הנואפת וישלחו אחריה והיא לא רצתה לבוא ותחרף ותגדף את הרב ואת השמש. וישלח אחריה הרב  פעם שנית לאמור לה שאם לא תבוא אל בית הועד תכף ישלח את המת אחריה והמת יביאנה בעל כרחה אבל לא אדע אם תבוא בחיים כאשר אתן רשות למשחית, וילך השמש ויאמר לה שאם לא תבוא בטוב, יסחבוה כאחת הנבלות לבית הועד ואז הוכרחה ללכת עם השמש ותבוא לבית הועד, ויאמר הרב זכרונו לברכה: רבותי! הלא תכירו את קולו של פלוני בן פלוני אשר מת  לפני זמן קרוב והוא היה סופר אצל הגביר הזה? ויאמרו כולם: כן קולו בטוב, ויאמר להם הרב: את המת לא תוכלו לראות כי יפול פחד עליכם ותינזקו ורק את קולו תשמעו כי הוא עומד פה עמנו מאחורי הוילון, ויצו הרב לשמש להסיר מעט את הוילון ויאמר הרב: אתה פלוני בן פלוני ספר נא לכל הקהל הזה איך נפל דבר הניאוף בינך ובין הפרוצה הזאת, והנה קול נשמע מאחורי הוילון, שמעוני אחי ועמי, אני נלכדתי ברשת הפרוצה הזאת כי הייתי נאמן וכותב חשבונות של הגביר הזה, ויהי היום ויסע הגביר לעסקיו לעיר בוקרשט ואנכי הייתי בביתו מעין בחשבון של השבוע ותצוה עלי הגבירה שאבוא ללון בחדר החשבונות מפני יראתה שלא יהיה הבניין ריק והגבירה שוכבת בחדר המיטות רחוק מבית החשבונות אשר שם הכסף ולא עלה בליבי שום מחשבת חוץ ודימיתי כי באמת יראה לשכב לבדה בבית, כי אין איש בבית ובאתי ולנתי בבית החשבונות, והנה בחצי הלילה באה אלי הגבירה דרך ארבעה חדרים ואנכי הייתי ישן ותשכב אצלי וכאשר הקיצותי חרדתי ושאלתי מי את ותאמר: אנכי הגבירה באתי אליך שתמלא תאות נפשי ואנכי אעשירך עושר גדול מאוד ואם לא תשמע לי מרה תהיה אחריתך כי אעליל עליך שגנבת את כל הון הגביר ואשימך במשמר, ותחבקני ותנשקני ותבטיח לי כל טוב ונפלתי ברשתה לא פעם אחת ולא פעמים, ועתה אוי יאהה לי כי אין לי תקומה עבור זה בעולם האמת, ואתם רבותי דונו נא את דיני אם אני חייב כי לא יכלתי להתגבר עליה ועל יצרי, ויחשו כל העם והמת הוסיף לספר בבכי שהוא בכף הקלע נע ונד ואין מניחין אותו להיכנס אפילו לגהנם ויספר את כל הנעשה עמו מיום צאתו מן העולם ועד עתה עד שגעו כל העם בבכי, ואז הרים הרב את קולו ואמר: מרושעת, תני תודה שכל הדברים הם אמת, ודברי המת אשר העיד עליך בפנים היום אמת, והיא כיונה נאלמת דומיה, ויגער בה הרב ותתן קולה בבכי ותאמר: אין אני יכולה להכחיש את המת כי כנים דבריו, ויאמר הרב: דעו שבעזר האל לא יצא דבר שקר מפי, ויצו הרב ויביאו את הסופר ואת העדים ויתן לה הגביר גט פיטורין ואחר כך נתן לה הרב תשובה חמורה וגם למת עשה תקון גדול מפני שהודה על חטאיו ברבים אשר החזיקוהו עד כה ישר, ויצא הרב זכרונו לברכה בכבוד וידעו אנשי העיר את מעלת הרב זכרונו לברכה ויהיו חרדים ממנו מאוד מקדושתו, הרב זכרונו לברכה לא התמהמה עוד בעיר יאסי כי אחר כך נתקבל לאב בית דין בעיר אפטא ואחר כך בעיר מעזבוז, זכותו יגן עלינו אמן. (אהבת חיים).

וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אישתו מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אשה וניסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה

ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא ניטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא לא ניטמאה ע"כ: לא נאריך בהלכות פרשת סוטה בספר מעם לועז מסביר את הסדר במדויק עיין שם.

נוצר מצב שהבעל מקנא באשתו כי הוא טוען שהיא בוגדת בו. הבעל צריך להביא עדים שמעידים כי ראו את אשתו מתבודדת עם גבר זה ורק אז יש לבעל סיבה לפנות לכהן בטענה זו.

מבלי להעמיק בתהליך נסביר בקצרה את עיקר התהליך האישה מגיעה לכהן והכהן מפציר בה להודות במעשה עד כדי שהוא פורע את שערות ראשה והיא מתביישת במעשה. תארו לכם עד היכן הגיע רמת הצניעות באותו דור, אפילו אישה שמעדה וסטתה מן הדרך הישרה היתה מתבישת להראות בחוסר צניעות ברשות הרבים שלא נדבר בדורנו שנשים הולכות בפריצות ומכשילות את הרבים ואם חלילה ישנה בחורה שמנסה להתחזק וללכת בצניעות באופן אוטומטי קופצים חברותיה בטענה שהיא קיצונית וזרה לחברה, ממש עדת בילעם ובלק שהחדירו פריצות וזנות בעם ישראל כי אלוקים של אלה שונא זימה. נשים שמתלבשות בפריצות והולכות בדרכים של בילעם  ובלק מבלבלות את הדור וגורמות לסטיות מחשבות ודחפים טמאים אצל נישמותיהם של עם  ישראל ומבלבלות את הדור במקומות בילוי כמו פאבים דיסקוטקים ים מעורב וכו'. אים נשים לא היו מתלבשות בפריצות שומרות על צניעות ולא מתערבבות בציבור לא ההיתם מוצאים גבר אחד במקומות הללו. לכן "כל כבודה בת מלך פנימה" שהיא צנועה ולא מתבלטת במקומות מערובים. בלעם ובלק האותיות הראשונות הם בל ביחד בלבל שמבלבלים את הדור. ראשי תבות של בילעם בנות לכו עם מיני ובלק בנות לכו קצר לכן כל אשה צריכה להזהר שלא להכשיל את הרבים כי זה חילול ה' ואין עון יותר גדול מי כך והעונש כבד מאד בגהנום. החלק הכי גדול שישנו בפריצות הוא המעידה של אשה נשואה שנאמר ''שמעלה בו מעל'' שהמעל התחיל אצלו כאשר הוא לא מוכיח אתה בדרכי נועם ואומר לה דברי כיבושין כדי שתהיה יראת שמים ולא תגיע לכאלו מצבים, וכמובן שאסור להזניחה ולהעניק לה מבחינת גשמיות ורוחניות את צרכיה כמו מחמאות פירגונים כמו בגדים, כלי בית וכו' ובמיוחד כאשר הבעל לא שומר על העינים הוא משרה טומאה זימה בבית עד כדי מצב שאשתו תישטה לכן המעל יגיע ממנו שנאמר ''ומעלה בו מעל'' ששטתה מבעלה עד שהגיעה למצב שהיא ניצבת מול הכהן ופורע את שערות ראשה ואם עדיין לא מודה ניתן לה לשתות את המים המאררים. אם היא בגדה בבעלה המעיים שלה מתפוצצים ומתה מיד ואם לאו מתפקדת בבן זכר של קימא באותו שנה וכולם מכבדים אותה ומפצים אותה ביחס חם ואוהד.

לכן אם הבעל היה שומר על העינים במקביל מעניק לאשתו את אושר המגיע לה כי אין לה כלום מעצמה אלא מה שנותן לה בעלה זה כמו הירח שמאיר לא משום עצמו אלא שמקבל אור מהשמש ואז נראה שפניו מאירות כך הם הנשים כלי כיבול שהמקור הוא הבעל שיעניק להן ויפרגן להן רק בדרך זו הם מרגישות קיימות זוהרות ומסופקות. לכן בדורות המאוחרים יותר התרבו הנואפים ופסקה פרשת סוטה עם המים המאררים שנאמר "לא אפקוד על בנותכים כי תזננה" עד שהגענו לדור שלנו עם נתונים מזעזעים של 49% מהציבור מתגרש בזמן ש-40% מהאוכלוסיה של הנשים בגדו לפחות פעם אחת בעליהם ובקרב הגברים 58%. נשים לבושות בפריצות נוראה וילדות בנות ארבעה עשרה ומעלה מזנות עם בנים וישנם אלפי מיקרים בשנה של הפלות אז תארו לכם כמה עשרות ומאות אלפי בחורות  מזנות בדורנו לכן פסק המים המאררים כדי לא להחרים את הדור שלא ראוי לבנות בית המקדש לחי טהרה שכאלו. לכן מידת הדין מקטרגת על עם ישראל שמזנים מטמאים את נישמתם בזימה ובגלל נשים פרוצות עם ישראל סובל יסורין ואסונות. נאמר "איש איש כי תשטה אשתו" מה פירוש כפל הלשון באיש? לומר לך שבגדה בשתי אישים אחד בבעלה ואחד בהקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה.

''צור לילדך תשי ותשכח מחוללך'' בכח העוון מתששים כח של מעלה שנאמר "תשי" ואם מקיים מצוות אז הוא מחזק כח של מעלה לכן מאז שנחרב בית המקדש ישנו יסורין ושיעבוד מלכות כי תשש כוחו של עם ישראל בעולמות העליונים ואין עוון שמתשש כח עליון כמו עוון הזימה.

ועוד נאמר''ואין נואף שמרן נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים" זה פרוש המדרש כלומר אומר הנואף אין אדם יודע שאני נואף בנשף כלומר בלילה עושה את עוונותיו ומסתתר שנאמר וסתר פנים ישים אך ממנו יתברך כדי שאפשר להסתיר. וזאת השאלה? נאמר בישעיה "אוי לרשעים להסתיר עדה והיה מחשך במעשיהם לומר מי רואנו ומי יודענו" מחשבות אלו זאת תוצאה של כח טומאה וזימה שאוטמים את הלב עד כדי שהאדם מיסתתר מבן מהקב''ה אינו מסתתר שמלוא כל הארץ כבודו שנאמר לה' הארץ ומלואה ועוד עיני ה' משוטטות בארץ. לכן כח הזימה מתפשט בעולם הזה לכן אסור לתת פרץ לכח הזה ולשמור על הענים וכל שכן לנשים אסור לסייע לכח הטומאה ותיתלבשנה בצניעות שנאמר ''עוז והדר לבושה ותשמר ליום אחרון''. ישנם אנשים שהורסים בכוונה את האמונה כדי לעשות מעשה זימה וישנם הרבה אנשים שאינם מנסים להתקרב לתורה הקדושה בגלל כח הזימה של נשים לא צנועות כי תורה ומצוות לא הולכות עם מקומות מעורבים כמו ים דיסקוטקים ומעשי זימה וכו'.  יוצא שנשים פרוצות שמתערבבות בציבור גברים מעקבות את הגאולה ואפילו בקרב גברים נשואים וישנם מקרים של ממזרים שנאמר "בסתר פנים ישים" שמסתורין שמים לעובר הממזר את פני הנואף שצר הקב"ה צורה כפני הנואף שנאמר צור לילדתך בראתה תשי שמתשש כח התשובה כי אין תשובה לממזר שנעשה במעשי זימה הנוטריקון זה מה כלומר התשובה היחיה של לאבא שהבן ימות בחיו ועל כך הוא מריך להתפלל. וגם אם העובר כשר הקב''ה נותן לו דמות של הנואף שאשתו  נאפה איתו או שחשבה עליו בשעת מעשה שנאמר "דור לילדתך תש" שנאמר "אין צור כאלוהנו" פירוש אין צייר כאלוהנו שמצייר עוברים אחרי הארבעים ועם לפי הצורה שעליה האישה חשבה בזמן העיבור, שנאמר אשה שנאפה תחת אישה תיקח את זרים. כלומר בזמן יחסי אישיות היא חושבת על הבעל של אישה אחרת שנתנה עינה עליו. מעשה במלך הערבים ששאל את רבי עקיבא אני כושי ואשתי כושית ויצא לי בן לבן כיצד זה קרה? בטח היא בגדה בי שאל רבי עקיבא דורות ביתך לבנות בגלל בנך יצאו לבנים כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות עין רואה ולב חומד וכל הכלים גומרים. וכך קרה עם צאנו של יעקב שגם לצאן שבזמן העיבור הם יראו מראות נקודים נוקדים כדי שיצאו מתולאים ונקודים נאמר, ''אשתך כגפן פוריה ברכתי ביתך" כלומר מה גפן אינו ניתן להרכבה עם מינים אחרים כך אישה שנאמנה לבעלה, במחשבות ובמעשים והולכת בדרך אימותנו הקדושות, משולה לגפן ככל שהוא ישן כך הוא משובח ופורה יותר. וכדי שתהיה כגפן פוריה האשה צריכה להיות ברכתי ביתך שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה שמשבצות זהב לבושה וזה למעשה סוד הצניעות למזער ולהעלים בפגם העיניים. ולכן יש חיוב על הגבר לחזק את אמונה בחיי המשפחה ועליה מוטלת האחריות. שנאמר בגמרא מי שלא מוכיח את ביתו נתפש באנשי ביתו ורב שלא מוכיח את עירו נתפש באנשי עירו וכו', לכל אדם הוא כמו אנטנה שמושך שפע מלמעלה ובאשר חיים בחוסר צניעות וטומאה מתנתק השפע שנאמר (בישעיה) ''והיו עוונותכם מבדילים ביני ובנכם''. לכן אשה צריכה להתיפות לבעלה ולא ברשות הרבים דווקא.  לצערי זה הפוך שאלו חז"ל את קימחית כי כל בניך זכו לכהנה גדולה היא ענתה שכל קירות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי ואי צניעות גורם לזרע טמא ורחוק מאלוקים כי אלוקים של אלא שונא זימה, הכל בגלל לבוש לא צנוע כמו שמנקרים עיני הדור.

ובעון זימה גלו בני ישראל שנאמר לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת כלומר שהזרע צריך להיות כשר וטוהר ולא בני ערבוביה שמקיימים יחסי אישות חושבים על צורה אחרת ה' ירחם לכן ראובן וגד יחדיו שבטי מנשה לא זכו להיכנס לארץ כי כאשר יעקב היה עם לאה בלילה הראשון הוא חשב שזו רחל ויצא ראובן כאשר יעקב חשב על רחל לכן צדיקים נימדדים בדקות וכאשר יש רק ריח של פגם זימה אין הוא ראוי לירוש את הארץ. כל הפיגועים והאסונות מונעים מאיתנו לשבת בביטחה בארץ בגלל הזימה והפריצות שגורמת לארץ להקיא את יושביה שנאמר ארץ אוכלת יושביה. הארץ הזאת ניתנה לקדושה וטהרה שנאמר "ונתתי לכם ארצות גויים למען תשמרו חוקותי" ולגבי גד שכאשר רחל הכניסה את זילפה מבלי לומר ליעקב והוא חשב שזו רחל כי יעקב היה משמש בחושך בדרך צניעות בדרגה של צדיקים אז יצא גד שמשמעותו בגד למרות זה נשמע בדקות כי זילפה היתה גם אשת יעקב אך מכיוון שחשב על רחל בשוגג ישנו כאן אבק בגידה בשוגג לכן גם הוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל. ולגבי חצי שבט מנשה בגלל אוסנת שהיא בת דינה שנאנסנה ע"י שכם בן חמור לכל ילדיו של יוסף ישנם שתי חלקים  טובים הסבא והסבתא ואילו  מצד אימם אוסנת רבע פגום דינה כשר וחמור בן שכם פגוע אז הרבע של מנשה והרבע של אפרים שסבם חמור בן שכם שהוא פגום ביחס חצי שבט שלא זכה לנחלה בארץ בגלל פגם של זימה למה הוא נקרא חצי שבט מנשה ולא חצי שבט אפרים בכיוון שמנשה הוא ברור והרע נתפס תמיד בבכור תחילה כמו שקרה בקין ישמעאל עשיו וכיוצא בזה לכן נקרא זרע נוטריקון זה רע ואם הזרע קדוש אז הוא נוטרקון זהר ע. ועין בגימטריה 70 שבעים אומות העולם ויוצא בן קדוש שהוא אור לגוים מבחינת זהר כאשר הוא הולך אחרי המלך יראת המלך עליהם אבל כאשר הוא אינו מתנהג כבן של מלך והולך לבד ללא ליוי המלך הם מואסים בו ורואים אותו כשחצן ועוין וסופג שיעבוד מלכיות. זה מה שקורה לנו מהחורבן הבית ועד היום הזה ובני ישראל עדין לא מתעוררים וחבל. בני ישראל גלו בגלל עוון הזימה ומקום המדינה גלו שתי מליון יהודים שהארץ מקיאה אותם מבחינת כלכלית טרור ותאונות והכל בגלל זימה. אומרת התורה "והיה ה' אלוהיך מתחלק בקרב מחנך להצילך לתת אויבך לפני יהיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחורתך" רק בזמן שעם ישראל קדוש ובמיוחד ''מחניק'' בצהל אז ישב מאחורתיך כלומר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ואם לאו ההיפך. ואף הגויים יודעים אלוקים של אלא שונא זימה ואם עם ישראל קדוש והיה ה' מתהלך במחנך להצילך לכן גם החיילים שהולכים להילחם באויב צריכים להיות קדושים ואם לאו אין בס"ד בזמן התורה היו יוצאים להילחם עם ארון הברית ועוד אלף למטה ואלף למטה חצי היו לומדים תורה ומתפללים וחצי נלחמים על כל חייל שנלחם יש מי שהתפלל להצלחתו וזה היה מחנך קדוש. מפקדי הצבא היו צריכים להכניס את השקפה הזאת של התורה לפקודת מטכ"ל והם לא מבינים למה יש כל כך הרבה מחדלים בזמן האחרון ואינם מבינים כיצד. כדי שיצאו מתפיסת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ויבינו שיש צורך דחוף לעשות רפורמה שהיה מחנך קדוש. במקום להכניס רבנים שילמדו ערכים ויהדות ויחזקו את החיילים באמונה ובטחון ואהבת הארץ והאדם מפזרים בעירבוב חיילים וחיילות ויוצרים זימה שנאמר ולא יראה כך ערוות דבר.

הרב משה ערמוני קיבל מכתב מרב סרן, מכתב שהוא שלח אותו גם לרמטכל לקצינת חן וחינוך שתוכן המכתב אומר שתופעת הסמים והאלכוהול בצהל חמורות עד כדי נורמה לגיטימית שמחלקים כרטיסים והזמנות למסיבות אסיד בבסיסי צהל והחיילים הם היעד הכי טוב ופורה למסיבות אלו ואפילו גליי צהל מדווחים על מסיבות כאלו. ועוד ענין חשוב ביותר הוא מס' ההפלות הגדול ביותר זה בצהל כאשר חיילים וחיילות רחוקים מהבית ומאבדים את ישוב הדעת ופורקים את יצרם את זאת היה אפשר למנוע אם לא היו מגייסים בנות או לפחות מקימים הפרדה בין בסיסי בנים לבנות. מאז קום המדינה בצהל קרוב למחצית מההפלות שעברה המדינה מספר זה פי כמה  וכמה יותר גדול מאזרחים וחיילים שנהרגו ממלחמות טרור ותאונות מקום המדינה צהל פרוש צבא הגנה לישראל לא צבא הפלה לישראליות ומה יעזור עם יגיסו עוד 15000 בחורי ישיבה אם יכול להיות היום עוד מיליון חיילים למדינה ועוד היד נטויה להרוג קרוב ל-1000 תינוקות כל חודש. במרבית מהמשרדים תלוים תמונות גסות בניגוד לפקודת צהל אך לצערי גם המפקדים בעצמם תולים אותם ועוד שמדברים גסויות בגלי צהל שמפאת כבודם וכבוד הבריות אינני רוצה להזכירם שהם גם בניגוד לפקודת צה"ל. בהמשך המכתב אומר כהקצין שאנני רוצה לקטרג ולהשפיל את צהל כי אני מאוד אוהב את צהל ומרוב אהבה ואהדה למערכת אינני רוצה שהיא תתפרק כי צריכים לחנך את החיילים למשימות ואהבת הארץ ולא להעלים עין מזימה סמים ואלכוהול שגורמים לחיילים לזלזל במערכת ולא לקחת את העסק ברצינות. לכן אני מרגיש מיוחדות עמוקה לא לשתוק ולהתריע כדיי להביא לשינוי המיוחל לטובת עם ישראל. הקצין מסיים במסקנה שאם המצב לא השתנה בצהל אני לא מתכוון שבני ישרתו בצהל וזה כותב רב סרן חילוני. ואני שואל דבר אחד האם למערכת כזו רוצים שתלמידי ישיבות יגויסו ומהיכן הם שואפים את כוחות הנפש להמשיך ללחוץ ולגייס תלמידי ישיבה. התשובה היא מכח סיטרא אחרא שזה היצר הרע שמשתלט על האדם ודורש ממנו לדחות בשני ידיו כל מה שנראה ומריח יהודי.

כתוב בספר יראים על כהן אחד בלי בנים שהיה בא בכל יום, לבתי כנסיות שקורין שטיבלאך, והיה נכנס באחד החדרים ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, ונכנס בחדר השני ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, וכן נכנס בכל החדרים ומברך שם ברכת כהנים, ובמילת שלום היה מאריך קצת בשמחת ליבו, ולעת זקנותו זכה לבן יחיד, וגידל אותו עד שהיה בן שלוש שנים, והלך הכהן לבית עולמו.

באותם הימים היה בארץ אשכנז איש צדיק אחד שהיה מגדל ילדים עזובים, והיה מחנך אותם על פי התורה והיראה, וכאשר היו הילדים גדלים היה מלמד אותם מלאכה, כדי שיעבדו ויתפרנסו מיגיע כפם ולא יצטרכו לבריות. והנה פעם אחת ראה הצדיק את היתום הקטן בנו של הכהן שהזכרנו, עזוב ומוזנח, זכר את אביו הכהן ונכמרו רחמיו עליו, אסף אותו לביתו ויגדל אותו וילמדהו תורה כדרכו. וכאשר נעשה נער לימד אותו את מלאכת החייטות, וכל מה שהיה מרויח היה מאסף אצל הצדיק, וכאשר גדל מצא לו אישה הראויה לו, ואחר החופה בירך הצדיק את החתן והכלה והכין להם בית מיוחד ושלחם לשלום, והבחור מצא עבודה טובה באחת מעירות אשכנז, לקח את אשתו והיו שם משך ארבע שנים, ומידי שנה בשנה בחג הסוכות היה אצל הרבי ומבקר אותו.

והנה יום אחד היה יושב לו בחנותו כדרכו, והנה הוא רואה לפניו איש אחד לבוש בגדי משי ותכלת ומשקפי זהב על עיניו, מלובש כאחד העשירים הגדולים, אמר לו העשיר אתה הוא פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמר לו הן, אמר לו אני הוא פלוני ואנחנו היינו שכנים באותה העיר. החייט הצעיר בירך אותו בברכת ברוך הבא ושאל אותו היכן הוא נמצא עתה ומה מעשהו? אמר לו שגם הוא חייט כמוהו באותה העיר והוא היה סובל באשכנז ולכן נסע לאמריקה ושם נתעשר עושר גדול, ולכן אם הוא רוצה לשמוע בקול ויסע גם הוא לאמריקה ושם יתעשר, ומה לו לסבול בעיר הזאת, ויהי בשמעו את דבריו נכנסו דבריו בליבו וילך אל אשתו ויספר לה הענין, והיא אמרה לו לך אצל הרבי שלך ותתיעץ עמו. וכן עשה, ויאמר לו הרבי לך לך מארצך ומולדתך, ושילח אותו בברכה  זו, ויבוא אל אשתו ויגד לה את דברי הרבי, ותאמר לו גם היא לך לשלום ותצליח בכל מעשיך, ואחר זאת נסע לאמריקה והצליח שם בעבודתו ובמשך זמן מועט צבר לו כסף רב, ויתגעגע לאשתו ונסע חזרה לביתו, וכשירד ליבשה עלה בדעתו שכל העושר שבא לו הוא מברכתו של הרבי, לכן החליט טרם ילך לביתו ללכת אל הרבי, והרבי קיבל אותו בספר פנים יפות.

ובאותו לילה נתארח אצל הרבי ובבוקר הוציא מתנה חמישים דולר לתת לרבי, והרבי לא הסכים לקבל, הוציא עוד חמישים דולר לתת לו, אז אמר לו הרבי: מה אתה חושב שאני רוצה ממך צדקה, אמר לו: והלא אני מחויב לתת לך, שהרי כל מה שהרווחתי בא לי על ידי ברכתך, אמר לו: וכמה הרוחת בנסיעה זו? אמר לו: חמשת אלפים דולר, אמר לו הרבי: אני חושב שכל חמשת אלפים דולר שיכים לי, כי עליך לזכור שבקטנותך אני גדלתיך וחנכתיך ולמדתיך תורה ומלאכה, ולא נהניתי ממך אפילו שוה פרוטה, ועתה שנעשית עשיר ואני זקנתי שיך לי כל הכסף הזה. ויוציא בן הכהן את כל הכסף ונתן לרבי בשמחה ובטוב לבב, והרבי נתן לו סל קטן ובתוכו ככר לחם צידה לדרך, וגם נתן לו שני דולרים עבור הוצאות הדרך, ושילח אותו בברכת לך לך לארצך ולמולדתך. וינשק בן הכהן את ידי הרבי והלך לדרכו בידים ריקניות ובלב שמח.

והנה באמצע הדרך הקיפו שודדים את השיירה ושדדו כל מה שהיה להם, וכשהגיעו אצל החייט ראו שאין לו כי אם הסל וככר לחם ויניחו אותו, כאשר הגיע לביתו יצאה אשתו בפנים צוהלות ומזהירות, ותאמר לו ברוך הבא רוחי ונפשי, הגישה לו כוס קפה, והאיש הזה היה מתבייש מאשתו בראותו את כל החיבה והאהבה והוא לא הביא לה אפילו שווה פרוטה, ולפני שיספיק לדבר עמה על שלא הביא לה כלום, היא קדמה אותו ואמרה לו: לפני שעה הגיעה לי טלגרמה שאלך לבנק ואקבל חמשת אלפים דולר, וישתומם האיש ויאמר מי שלח את השיק הזה ומי חתום על השק? תכף הביאה האשה את השק וראו שהיה חתום עליו הרבי, אז הבין האיש שהרבי הוא בעל רוח הקודש, וידע שיקרה לו אסון בדרך, ולכן לקח את הכסף ממנו ושלח לו שיגש לבנק ויקח את כספו, אז שמחו שמחה שלמה האיש ואשתו ואמרו: כדאי לעזוב את העיר וללכת אצל הרבי וכן עשו, וחיו חיי עושר וכבוד וכל טוב, וכל זה היה בזכות אביו הזקן שהיה מברך את ישראל, והיה מאריך בשלום, כן הקדוש ברוך הוא נתן להם עושר וכבוד, והשלום תמיד היה ביניהם, לכן כל כהן צריך שיברך את ישראל בשמחה ובחפץ לב, ובעין טובה, וזה יעזור לו או לזרעו אחריו, כמו שראינו במעשה הזה, וכאשר שהוא מברך את ישראל כך הוא מיתברך, וכמו שנאמר ואני אברכם. (אהבת חיים).

וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרון לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם: וברך ה' וישמרך...ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא ו, כב-כז)

ישנם סודות עצומים שהקב"ה מבקש מהכהנים שיברכו את עם ישראל. וברכה זאת רק כהנים ששומרים על נשמתם הרוחנית שלא תיטמא, יכולים להיות כלי קיבול לברך את העם בברכה זו. רש"י מסביר את כוונתה ואומר: "אמור להם" שיהיו כולם שומעים ומרוכזים בברכה "יברכך": שיתברכו נכסך: "וישמרך" שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיוון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו אז מה ההנאה שיש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן והוא גם השומר.

"יאר ה' פניו אליך" יראה לך פנים שוחקות, ויאיר את דרכך

"ויחנך": יתן לך חן.

"ישא ה' פניו אליך": יכבוש כעסו.

"שמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". בשם המפורש כלומר אסכים עם ברכת הכהנים. ורק צדיק וגאון כמו רש"י יוכל להמיר לנו את הסודות שבבירכת הכהנים, וכך היא התורה הקדושה מלאה בסודות ורק לאדם הפשוט הכל ניראה מופשט שאין לו את שכל הרוחני וטהור להבין דבר מתוך דבר.

לדוגמא מעשה שהיה בר' יונתן ור' יהודה שהיו לומדים תורה אצל רבי שמעון בן יוחאי, אחרי שהלכו אמר רשב"י לבנו: לך. אצל החכמים האלה ויברכו אותך, כי הם אנשים גדולים, כשבא לפניהם ברכו אותו, לאמר: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא. תוציא ולא תכניס יחרב ביתך ותתישב חנותך תמיד יהיה שלחנך הפוך ולא תראה לעולם שנה חדשה. בא אצל אביו בבכי והתלונן בפניו ואמר: לא די שלא ברכוני אלא אף קללו אותי. אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: דע כי אין ברכות יקרות יותר מאלה. וזהו ביאורם: תזרע ולא תקצור, כלומר, תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא היינו שתכניס כלות לביתך ולא תוציא בניך החוצה. תוציא ולא תכניס ר"ל שתשיא את בנותיך בסימן טוב ולא יהיה להם הכרח לחזור לביתך. יחרב ביתך ותתישב חנותך ר"ל כי העולם הזה נקרא חנות, וכשם שאדם הולך לחנותו כדי להרויח מזונותיו, כן באנו לעולם הזה כדי לרכוש לנו מצות ומעשים טובים כדי שנשכון במנוחה בביתנו שבבית החיים, לכן רצו לברך אותך שיחרב ביתך שהוא הקבר ושחנותך יהיה מיושב שתחיה הרבה שנים. תמיד יהיה שלחנך הפוך ע"י בנים ובני בנים שיהיו לך. לא תראה שנה חדשה, שאשתך לא תמות ותשא אחרת.

וצריכים להבין למה דברו בלשון סתומה בצורת קללה שהיו צריכים לחכם כדי שיסבירם, ואז נוצר מצב שרשב"י מברך את בנו וכך זאת דרך ענוה ובודאי אין זה דבר ריק. והרב רבי יהושע צונצין הסביר שדבר זה כך: כי בידוע הוא שעיקר הברכות תלוי בתפילה שמתפללים להשי"ת. ובודאי ראוי שהמברך יהיה אדם גדול שבזכותו יקוימו הברכות. והנה אותם החכמים היו חוששים מחשש גאוה לכן לא רצו לברך את בנו של רשב"י. ומאידך גיסא לא רצו לעבור על דבריו, ולכן עשו תחבולה טובה זו וברכו בלשון שהיה נראית כקללה. שאם יבוא ויספר לרשב"י הוא יסביר לו הדברים. ובכך לא פגעו הם במידת הענוה, כי הוכיחו בזה שאינם ראויים לברך, אלא רשב"י עצמו יברכם כי תפילתו בודאי תתקבל יותר מתפילתם. אפשר להבחין אצל תלמידי חכמים יראי שמים את ענונותם וכיצד הם בורחים מהכבוד בחכמה ובמיוחד התנא האלוקי הרש"י כיצד הוא הצליח בחכמתו וברוח הקודש להבין את כוונת דבריהם בדיוק מפליא וזה מה שנאמר חכם מבין דבר מתוך דבר