פרשת שלח

עמלק יושב בארץ הנגב וכו' (במדבר יג-כט)

אמרו חכמי המוסר שהיצר הרע הוא משול לעמלק שיושב בארץ הנגב, והרמז בזה שאותו יצר הרע שוכן בלב הפנוי מתורה והוראה, כנגד שאין בו מים, ואין מים אלא תורה.

האדם צריך להכניע את אותו עמלק ולדחות אותו בכל כוחו ע"י עסק התורה. שאמרו חז"ל בראותי יצר הרע בראותי לו תורת תבלין, שאם פגע בך מנוול (יצר רע) זה מושכהו לבית המדרש.

אחד מטכסיסיו של היצר הרע הוא להניח לאדם לקיים מצווה קטנה במטרה להכשילו בעבירה גדולה.

כמו צידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים, מגמתם ברורה הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות. אלא יפרישם מעט אוכל משלהם, כדי שע"י זה ישיגו רווח גדול וכך היצר הרע מאפשר לאדם לקיים מעט מצוות וע"י כך מפילו בפח העבירות.

לדוגמא: מעשה במלך אחד שקרא לשריו והזהירם שלא להתערב עם שום אדם כי ההתערבות היא מעשה שטן. לאחר זמן נפגש שר האוצר עם יהודי בשוק שהחל לצעוק יש גיבנת לשר יש גיבנת והוא מישר אותה עם מילוי כריות.

השר הזדעזע לשמוע שטויות אלו ורצה להכותו בחרב. ולפתע היהודי הציע לו 100.000 דולר. אם יוכיח שהוא טועה, השר שמח שנפל בחלקו כבר ביום הראשון להעשיר את קופת המלך ולהוכיח את תפקידו. השר היתפשט וכל הציבור צחק והכן הרויח 100.000 דולר, השר שמח לבב הלך למלך, וסיפר לו את הסיפור, שהצליח להעשיר את קופת המדינה ב-100.000 דולר.

צעק עליו המלך שוטה שכמותך אני התערבתי עם אותו יהודי ואמרתי לו שאם יצליח להפשיטך בשוק יקבל ממני מליון דולר. היהודי היה חכם שנתן 100.000 דולר כדי להרויח מיליון דולר. וכך פועל היצר הרע מאפשר לעשות מיצווה קטנה כדי להביאך לעבירה גדול.

כך האדם פעם משחק עם ילדיו למחרת הולך להוריו בשם כיבוד אב ואם ביום אחר מבלה עם אשתו והכל לשם מצוות שהיצר הרע מעודד אותו לעשות כדי לבטל תורה או כדי לפגום באמת והכל בשם החוק והתירוציים כן על זה הדרך. ליצר הרע יש דימיון מופרז הוא לא יתן לאדם ללמוד תורה ולהתקרב לרוחניות. תמיד הוא יכניס לאדם דמיונות אם זה בכסף אם זה בעסקים ויטריד את האדם ויתן לו סיבות לדחות עוד ועוד את הלימוד על ידי דמיונות שווא לכן נאמר בפרקי אבות אל תאמר שהפנה אשנה שמה לא תיפנה ותישנה''. ועוד אל תאמר שאזקין שמא לא תזקין, צריך 

 צריך ליזכור "שאדם כצל עובר לא צל של כותל ולא של ענפי אילון אלא כצל של עוף הפורח בשמים". ומהר מאוד עוברים חייו של האדם לכן חכם עיניו בראשו.

וכדי להמחיש את יצר הדמיון נצטט מעשה שמובא בספר מאמר אפרים, משל יפה על זקן וצעיר שנזדמנו להיות בבית מלון בחדר יחדיו, לעת ערב הזקן הלך לישון, לאחר זמן הצעיר הרגיש מחנק פתח החלון וג"כ הלך לישון, הזקן מכח קול פתיחת החלון התעורר וביקש מהצעיר תעשה טובה תסגור מיד את החלון, אני לא יכול קר לי, אמר הצעיר אבל חם לי, אמר לו הזקן אל תתחצף אני יכול להיות סבא שלך! וכך צעק עד שהצעיר הואיל בטובו לסגור את החלון העיקר שיהא לו שקט ויוכל לישון, לאחר זמן פתאום נשמע קול נפץ רציני בחדר, הזקן בדמיונו חשב שהצעיר שבר את החלון ואז החל לחרף ולגדף תתבייש לך טען הזקן לצעיר טיפש מטופש כעת אפי' אם ארצה לסגור את החלון אינני יכול והצעיר בדמיונו חשב שנשבר החלון והיה שמח ומבסוט, והזקן כל הלילה לא יכל לישון מרוב דמיון של קור, והצעיר נרדם לו שינה מתוקה. בבוקר קמו שניהם ומה גילו, שהמראה (הראי) שהיה בחדר נפל ונשבר, רק שהזקן בדמיונות חשב שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא לא יכול לישון, והצעיר בדמיונו חשב ג"כ שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא יכול לישון עם אויר צח. זה המשל שרואים כמה אצל האדם יצה"ר מכניס לו דמיונות כדי להכשילו והכל רעות הבלות ורוח שטות.

מעשה ביהודי ששהה בחו"ל לצורך פרנסה והנה הגיע ארצה והביא לאשתו בין היתר תרנגולת. אמר לה תשמעי אני משאיר לך את התרנגולת – תשימי אותה בלול והיא תביא הרבה ביצים רק אל תשכחי לתת לה לאכל נענתה האישה בחיוב.

חזר האדם לעסקיו בחו"ל חזר אחר חודשים והנה התרנגולת מתה. כעס על אשתו מה קרה? התרנגולת

שקטה מאוד אמרה לו אשתו שכחתי ממנה ולא נתתי לה אוכל. אמר לה בעלה בפעם הבאה אני אביא לך תרנגול שכל הזמן יקרקר שלא תוכלי לשכוח ממנו וכך היה.... שחזר הבעל מחו"ל שאל על התרנגול התלוננה לו אשתו ואמרה לו אל תשאל כמה שהוא אוכל הרבה כל הזמן מקרקר עד שלא מביאים לו אוכל הוא אינו נרגע.

הנימשל שהתרנגול זה הנפש הבהמית שכל הזמן מקרקרת רוצה לאכל רוצה תואות העולם הזה וקשה לשכוח אותה ואילו הנשמה היא התרנגולת שקטה שלא מקרקרת ואם אתה שוכח אותה היא יכולה להרדם להישמד לעד לכן על האדם להזהר ולקבוע עיתים לתורה שלא ישכח את נשמתו ויזניח אותה בשביל הבלי העולם הזה וישקע בתרדמה שנאמר "תעזבני יום העזבך יומים" וזה שנאמר ולא תתורו אחרי עינכם ואחרי לבבכם שאתם זונים אחריהם שהם כל הזמן מקרקרים רחמנא ליצלן.

אל תפול בפח

מעשה היה ביהודי שהתהלך בעיר זרה פנה אליו בחור אחד וביקש ממנו סיגריה נתן לו היהודי סיגריה ושאל אותו היהודי תגיד לי אתה מכיר אולי יש פה מקום לבלות אמר לו הבחור כמובן אתה הבאת לי סיגריה אני אקח אותך למקום בילוי.

הכניס אותו למסעדה והזמין לו משקאות אוכל השתכרו ויצאו שיכורים מבילוי. אמר לו היהודי תשמע היה שיגעון אמר לו הבחור תראה אני אגלה לך סוד בגלל שאתה בחור שאני חושב שאני יכול לסמוך עליו אגלה לך סוד. יש לי אוצר ואני צריך עזרה של עוד אדם ואין לי על מי לסמוך בגלל שאתה סחבק אני מוכן להתחלק איתך בשלל חצי חצי רק תעזור לי להוציא אותו. האוצר מוחבא באיזה מקום, אוצר שיסדר אותך לכל החיים. שאל היהודי מה קרה שאתה כל כך סומך עלי ועוד רוצה לחלק איתי את האוצר?

אמר לו הבחור אתה לא רוצה להתראות אמר לו היהודי לא לא חכה חכה אני אבוא אמר חברו. לקח אותו לאיזה מיזבלה ואמר לו: ''הנה פה'' אומר לו היהודי מה פה? ענה לו פה במזבלה תקפוץ. אמר לו היהודי זה ביצה של זבל אני לא קופץ אמר לו הבחור: אז תהיה מסריח לרגע אבל אחר כך תהיה עשיר לכל החיים, תיתפשט ותקפוץ אמר היהודי תקפוץ אתה ראשון אחר כך אני אמר לו הבחור אני לא מאמין לך. היהודי התפשט וקפץ והבחור לקח לו את החליפה ובגדיו היפים והמהודרים וארנקו ואמר לו להתראות ...אמר לו היהודי מה אתה עושה למה אתה לא קופץ? ענה לו הבחור תגיד אתה טיפש אתה חושב אם היה אוצר ההיתי קורא למישהו אני יביא אותו לבד ואם כבר הייתי קורא למישהו זה בטח לא לך, אלא למישהו ממשפחתי כל זה עשיתי כדי לגזול לך הארנק ואת החליפה היקרה. אמר היהודי איזה טיפש הייתי איזה פתי איך האמנתי והוא טבוע חזק בביצה של זבל ולא יכול לצעוד, ע"כ משל.

הנימשל כך גם יצר הרע מגרה אותך נותן לך רעיונות מפתות ושקריות עד שאתה מתפתה חוטא ולבסוף אתה מוצא את עצמך עמוק עמוק בבוץ בין תאוות העולם הזה שאינך יכול לקום מהביצה מרוב הטומאה.

הנמשל מובן הוא, אדם בעולם הזה נותן את ה"מושכות" בידיו של יצר הרע, אך כשמגיע למשפט בבית דין של מעלה, מצטדק הוא בטענות הבל, וכיון שנתן בידי יצר הרע להובילו, שוב לא יועילו לו טענותיו (כותנת פסים).

יצר הרע מקרר אותנו מלעבוד את השם בשמחה ובמרץ אך עלינו לדעת להעריך דברי תורה. החסיד יעב"ץ כותב על דברי המשנה (אבות א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם". טבע האדם לקוץ בדברי התמדתו אל יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות" אלא הוי שותה בצמא את דבריהם.

הלימוד בצימאון הוא חובה, ומהו צימאון? להרגיש תמיד כאילו זו פעם ראשונה. אם נעדרת מהאדם הרגשת החידוש אזי אף אם ילמד, אין זה לימוד בצימאון והוא עלול, חלילה, "לקוץ בדבר".

דוגמה נפלאה לכך נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

הרב אריה לוין זצ"ל הוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי, גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, בצל הגרדום, עם הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול, שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין. הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.

אמר הרב לוין לקהל שומעיו: "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך ליבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו".

הגר"א דסלר ("מכתב לאליהו" ח"ד) שואל: כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי שיהיה בעינינו כחדש יבטל כוח ההרגל? אלא העיון וההתבוננות בכוחם לבטל את כוח ההרגל.

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה. האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו: "הלא קיבלתי רשות?"

"חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה', שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי, ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי.

בספר "מגד גבעות עולם" מובאת דוגמא נפלאה כיצד ראתה אמו של המשגיח ממיר, רבי ירוחם זצ"ל את החשיבות של לימוד תורה של בנה:

הוא למד בבחרותו בקלם והייתה תקופה של כמה חודשים שלא קיבלה אמו ממנו שום מכתב על שלומו. האמא כמובן התחילה לדאוג לגורל בנה, קימצה מלחמה הדל ולוותה כסף מאחרים ושכרה עגלה לנסוע לקלם, והימים ימות הגשמים כשהרבה שלג ובוץ בדרכים.

כשהגיעה האם לקלם היה מאוד מאוחר בלילה וכל הבתים היו נעולים וחשוכים, והנה היא רואה שבבית המדרש מאיר האור.

כיוונה האם צעדיה לעבר ביהמ"ד נכנס ועלתה למעלה לעזרת הנשים ישבה שם. ממרומי עזרת הנשים היא שומעת בחור אחד היושב ולומד תורה בקול ערב בניגון ובנעימות עצומה, וכשהביטה למטה הבחינה שבנה ר' ירוחם הוא זה הלומד תורה בדבקות.

כיוון שראתה אמו של ר' ירוחם כך, ירדה מיד למטה וחזרה לעגלה ושבה מיד לביתה מבלי להפריע לבנה בעסקו בתורה.

ולפלא הדבר! האם שלא ראתה את בנה כמה חודשים יכלה לפחות לשוחח איתו רק כמה דקות, לשאול לשלומו, אולי חסר לו דבר מה, אולי הוא רוצה לספר משהו.

הבינה האם שאם היא רוצה לזכות בבן גדול בתורה יש לעשות מסירות נפש על כך ולא להפסיקו מלימודו ואף לא לרגע אחד.

הייתה לה דוגמא מצויינת ללמוד זאת מאשתו של רבי עקיבא. רק מי שמבינה מה הערך של יגיעה בתורה – כך תהיה הנהגתה.

זהו יסוד גדול וחשוב ללומדי תורה. הרציפות בלימוד היא מרגלית יקרה שיכולה להביא את האדם להישגים נפלאים ועצומים. ההפסקות הן חשובות מצד עצמן, אך אין בהן את אותה חיבה, אותה אהבה, אותה קורת רוח שיש להקב"ה מהאדם הלומד ברצף.

אין ספק, כי ללימוד ברצף צריך עבודה ויגיעה רבה, האדם צריך להתייחס ללימוד התורה כדבר קבוע וחשוב ששום סיבה שבעולם לא תוכל לבטלו.

משל למה הדבר דומה? לאשה שאופה עוגה בתנור, אם כל כמה דקות תפתח את התנור ותבדוק מה קורה, העוגה לא תתפח.

כך הדבר גם בלימוד תורה, ההפסקות 

יוצרות את הקירור בלימוד ומבטלות בבת-אחת את העוצמה שיש ללימוד ברצף.

ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשני וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה (שלח יד-ג)

רואים כאן את מסירות נפשם של הנשים שרצו לכבוש את הארץ ודגלו בדעותיהם של כלב ויהושע בן נון ולא חטאו בחטא המרגלים.ואילו כל העדה רצתה לשוב מצרימה וכשהבחינה שהנשים לוקחות את ילדיהם ומוכנות ללכת אחר עדת כלב ולכבוש את הארץ, התחילו לבכות לקב"ה שהביא אותם לארץ שנשיהם וטפהם יפלו בה בחרב ויהיו לבוז תראו עד כמה עצת המרגלים השפיע על כל העדה שהיתה קטנת אמונה. וישר כח גדול מגיע לנשים הצדקניות שלא השתתפו לא בחטא העגל שסירבו לתת את נזימהם ולא בחטא המרגלים וכבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות ניגאלו במצרים, שהיו מתיפיפות והולכות לבעליהם בתקופה קשה, ובזכות נשים צדקניות אנו עתידין ליגאל.

וימתו האנשים מוצאי דיבת הארץ רעה...ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו (שלח יד,לז-לח)

וכבר נאמר: חיים והמוות ביד הלשון ומעשה שהיה: מחלה קשה פקדה את מלך פרס, מחלה שכילתה את בשרו וגרמה לו להיות כחוש וצמוק עד מאד. דרש המלך בטובים שברופאים, והללו קבעו: "תרופה אחת ויחידה יש למחלתך והיא: חלב לביאה. לכשתשתה מחלב זה תרפא ממחלתך הנדירה".

להשיג חלב לביאה, אין זה דבר של מה בכך, כלל ועיקר! הן הלביאה, נקבת האריה חיית טרף היא וכל הקרב אליה שם נפשו בכפו.

ואולם, ידע מלך פרס כי שלמה מלך ישראל, החכם מכל אדם, בודאי ימצא דרך כלשהי לקרוב אל לביאה ולחלב ממנה את חלבה. על כן שיגר שליחים אל שלמה המלך, ובפיהם בקשה "השג נא בעבור מלכנו חלב לביאה". שליחיו שלמלך פרס הצטידו בממון רב, ידע המלך כי על מנת להשיג את החלב הנדיר יהיה בודאי צורך בתשלום הגון.

כשקבל המלך שלמה את הבקשה, קרא לבניהו בן יהוידע. "אותך אשלח להביא את החלב", כך אמר לו המלך.

"אך מנין אשיג חלב לביאה?" לא הבין בניהו. "עליך ליטול עמך עשר עיזים ואז תפתח בפניך הדרך להשיג את החלב", אמר המלך בחכמתו, והסביר לבניהו כיצד יעזרו לו העזים להשיג את חלב הלביאה.

עמוס בשר העיזים יצא בניהו לדרך, עד אשר הגיע אל גוב האריות. מרחוק ניצב וראה בין חיות הטרף לביאה אחת מניקה את גוריה. הביט בניהו לעבר הלביאה, וממקום עמדו במרחק גדול ממנה, השליך לעברה אחת מהעיזים שהביא עמו. הלביאה התנפלה על העז ואכלה את בשרה לתאבון.

ביום המחרת קרב בניהו קמעה לעבר הלביאה, ושוב כביום האתמול השליך לעברה עז נוספת. גם הפעם טרפה הלביאה את העז.

ביום השלישי קרב עוד ותר, וכך המשיך להתקרב עוד ועוד, בכל אחד מהימים הבאים. וכמובן, בכל יום ויום נהג 

להשליך עז לעבר הלביאה.

והלביאה התרגלה במשך הימים למיטיבה, המשליך לעברה מזון כה משובח. עד אשר ביום העשירי ניצב בניהו בן יהוידע לצד הלביאה, ואף השתעשע עמה. חית הטרף הביטה בהכרת טובה באיש שסיפק לה מזון במשך הימים הקודמים, וכשניגש אליה וחלב אותה כלל לא הראתה סימני התנגדות לכך!

שמח וטוב לב שב בניהו בן יהוידע אל המלך שלמה, והגיש לו את כד החלב. מיד נתן המלך את החלב לשליחו של מלך פרס, וזה מיהר לצאת לדרכו. הן המלך החולה ממתין בכליון עיניים לתרופה שתושיע!

ארוכה היתה הדרך אל פרס, ובלילות נאלץ השליח לחנות באכסניות. בלילה האחרון, עת ישן באכסניה, חלם חלום מוזר, בחלומו, התווכחו כל אבריו וכוח סוער.

אמרו הרגלים: "חשובות אנו מכל האיברים. אלמלא יצאנו לדרך כיצד היה מגיע חלב הלביאה?"

"לא!" טענו הידיים. "אנחנו חשובות מכן. בלעדינו לא היה השליח מצליח לחלוב את הלביאה!"

התערבו העיניים בויכוח וטענו בלהט: "אנחנו חשובות מכל האיברים. אלמלא הורנו לו, לשליח, את דרכו לא היה הולך, אף לא היה שב ועמו החלב".

"טעות עמכם", השמיע הלב את קולו, "כולכם טועים טעות חמורה. אני נתתי את העצה להביא למלך חלב לביאה. לולא עצתי זו מה תועלת היתה בכל פעולותיכם?"

בזה הרגע השמיעה הלשון את קולה. "אני חשובה ומועילה מכולכם. אלמלא כוח הדיבור, מה היה כוחכם ומה היה פעלתכם?"

,שתקי, לשון!" קראו לעברה כל האיברים כולם, "כיצד מעיזה את לדמות עצמך אלינו? הן את יושבת במקום חשוך

ואפל. ובכלל, את רכה, כולך בשר, ואין בך אפילו עצם קשה אחת, כפי שיש בנו! הישארי אפוא בתוך הפה, ואל תתערבי בויכוחנו!

אך הלשון לא שעתה לנזיפתם של האיברים, באומץ השמיעה קולה ברמה: "עוד היום תיווכחו, שאני הלשון שולטת בכולכם!" אמרה, ושבה אל מקומה אשר בפה.

עד מהרה נעור השליח משנתו. דבר החלום צף ועלה בזיכרונו, אך כיון שמיהר הוא אל המלך לא הירבה להרהר באותו חלום מוזר.

לא ארכו השעות ורגלי השליח ניצבו בשערי עיר הבירה. עוד זמן קצר חלף, והאיש היה בארמון, לפני המלך.

"אדוני המלך", אמר השליח בקול נרגש, "הא לך חלב של כלבה שהבאתי בעבורך. שתה מן החלב, ומחלתך תעלם כלא היתה!"

מה הופתע השליח כשבמקום לשלוח את ידו אל כד החלב, קמץ המלך את אגרופו, והלם בשולחן בחמת זעם: " לך מפה!" זעק לעבר השליח המבולבל בעיניו. :קחוהו מכאן ותלו אותו מיד!" הורה המלך למשרתו.

והללו, נכונים למלא את מצות המלך, גררו עמם את השליח הרועד מפחד והוליכוהו לעבר עמוד התליה.

רעד האיש כעלה נידף, רעדו כל איבריו כאילו צינה עזה שוררת באויר. רק הלשון לא רעדה, היא הגחה ממקומה אשר בפה ופנתה אל האיברים הרועדים: "הן אמרתי לכם כי היום תיווכחו שאין בכם ממש. ראה תראו כי אני אציל את כולכם, ואז תודו כולכם כי אני, הלשון, שולטת עליכם!" וכל האברים ביקשו סליחה והתחננו שתציל אותם הלשון.

ובפנותה אל התליינים אמרה: "השיבו אותי אל המלך, כי רצוני לומר לו דבר מה חשוב ביותר!"

נענו התליינים לבקשה, והחזירו את השליח אל המלך. אדוני המלך, מדוע ציווית לתלות אותי?" שאלה לשונו של השליח.

"מכיוון שהבאת לי חלב כלבה", השיב המלך. אדוני המלך השיבה הלשון מרוב התרגשות התבלבלתי זה חלב לביאה וזאת היתה כוונתי כעת תישתה מן החלב ויהיה לך רפואה שלמה, וכך היה הודו כל האיברים ללשון ואמרו כולם חיים והמוות ביד הלשון.

אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאד וגם ילדי הענין ראינו שם (שלח יג-כח)

המרגלים ניסו להפחיד את בני ישראל לשכנע אותם להשאר במדבר מכמה טעמים טעם אחד מכיוון שבמדבר היה להם הכל טוב וחיים רוחניים המן הגיע בזמן שבגדיהם לא התישנו וגדלו אתם, ענני כבוד עשו להם צל עמוד האש האיר בלילה וכו’. לכן אם יכנסו לארץ יהיה להם מצוות התלויות בארץ כמו זריעה חרישה קצירה תרומות ומעשרות עבודה בשדה שנאמר "ואספתה דגנך" וכדומה.

טעם שני שעליו רציתי לדבר זה מעמדם בחברה כי במדבר הם היו נשואים ואילו בארץ ישראל הם יחטפו מכה רוחנית ויצטרכו להסתגל ולשלב רוחניות עם גשמיות ומי שיעבוד בקודש זה הכהנים והלוים ואילו הנשיאים ירדו במעמדם החברתית ולזה הם גם חששו. ראו איזה שיקולים אנוכיים היו להם שגרמו לקב"ה לענישם וזה מה שנאמר שכבוד וגאווה מוציא את האדם מן העולם.

ובשירת דבורה לה’ ובהגידה גבורותיו וחסדיו הגדולים אשר עשה עם בני ישראל, ותשכח כי גאה וגאון שנא ה’, ותאמר, מה רע ומר היה גורל בני ישראל עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, ויהי איך הוציאה את הדברים האלה מפיה ותסר מעליה רוח ה’, וילך קולה הלוך ושפל הלוך וקטן עד כי לא נשמע עוד, ויחשבוה שומעי שירתה לישנה ויקראו אליה ויאמרו עורי עורי, דבורה, עורי עורי דברי שיר. זה מה שנאמר שינאת ה’ כל גבה לבב וממנו בורחת השכינה.

ויפתח הגלעדי הלך להלחם את בני עמון אשר לחצו את בני ישראל בחזקה. וידר יפתח נדר לה’ ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה’, והעליתיהו עולה. ויתן ה’ את בני עמון ביד יפתח ויכנעו מפני בני ישראל. ויבוא יפתח אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות.

ויקרע יפתח את בגדיו ויאמר, אהה, בתי יחידתי, הטומן פח יפול פה הנה אנכי נדרתי להעלות עולה לה’ את כל היוצא לקראתי ולא אוכל לשוב. ותאמר אליו ביתו אבי הן לא צוה ה’ להקריב אליו נפש אדם. ויען יפתח ויאמר, אולם נדרתי לאמור, אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והיה לה’, ותענהו בתו ותאמר הנני אמות אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך מבני עמון, אולם זכר נא אבי הטוב כי גם יעקב אבינו נדר נדר, לה’ לאמור, כל אשר תתן לי עשר עשרנו לך ובכל זאת לא הקריב לה’ גם את אחד מבניו.

ויהי כאשר לא שמע יפתח לדברי בתו, ותאמר לו יעשה נא לי הדבר הזה , הרפה ממני שנים חדשים וירדתי על ההרים אנכי ורעותי ואבכה על בתולי ויאמר לה יפתח, לכי.

ויודע הדבר הזה לבני ישראל, ויבואו אל פנחס הכהן ויאמרו אליו לכה נא אל יפתח והתרת לו את נדרו. ויען פנחס ויאמר הנקלה בעיניכם לכת הכהן הגדול בן הכהן הגדול אל יפתח הגלעדי? יבוא הוא אלי וילכו בני ישראל ויבואו אל יפתח ויאמרו, לכה נא אל פנחס הכהן הגדול והתיר לך את נדרך אשר נדרת להעלות בתך לה’ והיתה נפשה ויען יפתח ויאמר, אנכי ראש כל בני ישראל וקצינם האמנם תאמרו לי להיות שפל בעיני וללכת אל פנחס? וירעו דברי פנחס ויפתח בעיני ה’ עד מאד ויאמר, הנני אשפיל את שני הגאים האלה, תסור נא רוח קדשי מעם פנחס והיה כאחד העם, ומת יפתח בתחלואים רעים ונשל גופו אברים אברים ונקברו בערי גלעד.

מעשה שהיה באדם קל דעת, בן למשפחת צדיקי וגדולי תורה, הזדמן פעם לחצרו של רבי מאיר מפרילשן. אף שהיה האיש חומץ בן יין, התפאר והתיהר ביחוסו, ובהגיעו לחצר הרבי מנה את שושלת היחוסין של משפחתו לדורותיה.

שמע רבי מאיר את דברי ההתפארות, ואמר לאיש: "הבה ואספר לך מעשה נאה:

"בחצר הפריץ היה סוס ששרת את אדוניו ואת משפחתו משך שנים רבות במסירות ובאמונה. אך משהזקין ותשש כוחו, שוב לא היתה בו תועלת. כדי להפטר ממנו, החליט הפריץ לשלחו אל היער. בלבו פנימה זכר הפריץ עד כמה היטיב עמו הסוס ונכמרו רחמיו שמא יטרפו חיות היער את הבהמה הזקנה וחסרת האונים. עטף אפוא את הסוס בעורות אריה, דב וזאב על מנת להרתיע מפניו את חיות הטרף, וכך שלחו אל מעבה היער.

"וביער בין בעלי החיים עושות השמועות כנפים כמעט כמו בקרב בני האדם, עד מהרה נודע ל’מלך החיות’, הלא זה האריה, כי בממלכתו משוטט בעל חיים משונה ספק אריה, ספק דב וספק זאב.

"שלח האריה להביא לפניו את החיה המסתורית. וכשאתה תמה ה’מלך’ למראה ושאל: ’מי את?’

"גדלתי בבית הפריץ’, השיבה החיה המוזרה בגאווה.

"שאלתי מי את?’ חזר האריה על שאלתו.

,שרתתי באמונה את הפריץ’, השיב הסוס.

"’הכל טוב ויפה’, המשיך האריה לשאול, ’אך מי את?’

"בקרתי בהיכלות מלכים’, היתה התשובה.

"’ובכל זאת מי את?’ עמד האריה על שלו.

"’אני’, השפילה החיה המוזרה את ראשה במבוכה ובבושה, ’אני אינני אלא סוס...’"

זה המעשה שסיפר רבי מאיר מפרמילשן והמבין הבין...(מעשיהם של צדיקים).

הנמשל הוא שהכבוד והגאווה מוציא את האדם מהעולם ישנם אנשים שיש להם יחוס מכובד ומתגאים ביחוסיהם ומרשים לעצמם לעבור עבירות או לזלזל באנשים אחרים. שמכבדים אותם או מפחדים מהם בגלל יחוסיהם או מעמדם בחברה עקב אבותם אך מצד עצמם הם עמי ארצות פוחדים וריקים. וכדי להילחם בכבוד ובגאווה צריך להיות מבחינת אם אין אני לי מי לי ואני כשלעצמי מה אני. כלומר אם מסית אותנו היצר הרע פשוט לא ניתן לו להשתלט וניתגבר עליו שנאמר לו די תסתלק כי "אם אי אני לי מי לי" וננצח אותו. אך יצר הרע בחיים לא יוצא לפנסיה ברגע שגברת עליו ואתה צדיק ותלמיד חכם גדול אז כבר אתה יכול לחלוק על השקפות עולם של אחרים פסקי הלכות של רבנים גדולים והאנשים יכבדו אותך ויקומו לכבודך ואז אפשר שתיכשל במידת הגאווה. וכך היצר הרע עזר לך להיות גדול ולא הפריע לך לגדול כדי שתיכשל בכבוד וגאווה. ואז תאמר: "עכשיו שאני (רב גדול) לעצמי מה אני". לפעמים היצר הרע מגדל רב גדול כדי שיפסוק פסיקה הלכתית שתעורר מחלוקת ופילוג.

וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר (שלח יג-יז)

ומפני שיהיו המרגלים בעלי לב ולא יהיו חוששים מתושבי הארץ, מסר להם משה את מטהו שהיה חקוק בו השם המפורש ואמר להם קחו את המטה הזה בידיכם ואל תחששו משום אדם, שאם יראו את המטה הזה, יאחזם חיל ורעדה ולא יתייצב איש נגדכם. וכך היה, שבשעה שראו בני הענקים את המטה אחזם מורא והם ניצולו מידיהם. וזהו שאומר כאן הכתוב: עלו זה בנגב ועליתם את ההר, שהתיבה "זה" רומזת על המטה, כמו שנאמר: ואת המטה הזה תקח בידך (שמות ד).

ויש אומרים שמסר לידם של של י"ב אותיות שאם היו בצער היו מזכירים השם הזה והיו ניצולים. ואף זה מרומז בתיבה זה בגימטריה י"ב.

עלו זה בנגב וגו’ אמר משה למרגלים כשתיכנסו לא"י תפנו לצד דרום של א"י שהיא חברון, כי היא האדמה הגרועה ביותר של א"י, שכן היא אדמת טרשים ואינה ראויה לזריעה, וקבעו אותה כמקום לקבורת מתים. ולכן רצה שילכו לשם תחילה שכן דרך התגרים, בתחילה מראים את הסחורה הגרועה ואח"כ את המשובחת.

ועכשיו נבאר לכם שאם חברון היא הגרועה שבא"י מה גדול שבחה של כל ארץ ישראל.

שכשיצאו ישראל ממצרים אמרו: האם נמצא עוד ארץ טובה כמו ארץ מצרים המבורכת בכל טוב ובהרבה זרעים. אמר להם הקב"ה לארץ מצרים היא (דברים יא) ר"ל ארץ שאני עומד לתת לכם אין להשוותה לארץ מצרים, שכן היא הרבה יותר משובחת הימנה. כי מצרים היתה המשובחת בכל הארצות כפי שאומר הכתוב כגן ה’ כארץ מצרים (שם) והחלק המשובח בכל מצרים היתה צוען, ששם ה’ מקום מושבם של 

 המלכים ושל גדולי מצרים, כמ"ש כי היו בצוען שריו (ישעיה ל). וחברון שהיתה הגרועה שבא"י היתה פי שבע טובה מצוען שהיתה העילית שבמצרים. שכן אומר הכתוב וחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען מצרים (במדבר יז). שהיתה מבונה ומושכללת פי שבע מאשר צוען מצרים שהיתה המשובחת שבמצרים. ומכאן תדעו מה היתה שבחה של שאר א"י.

וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (שלח יג-כה)

כאן מודיענו הכתוב שהקב"ה קיצר להם את הדרך של א"י, שמהלך יום שהיו צריכים להלך הלכו בארבעים יום. שכן אי היא ד’ מאות פרסה על ד’ מאות פרסה. וכל פרסה היא ד’ מילין , וחכמי הגמרא שהיו חכמים גדולים הבינו בחכמתם שמהלך של אדם בינוני שהולך הליכה בינונית, שאינו רץ ואינו משתהה הם עשרה פרסאות ליום, שהם מהלך ארבעים מילין. נמצא שבארבעים יום אפשר ללכת ממזרח למערב ד, מאות פרסה ולא יותר. ואילו הם הלכו לארכה ולרחבה של א"י במשך ארבעים יום, שהוא מהלך של מאה וששים, היינו פ’ בהליכה ופ’ בחזרה. אבל ידע הקב"ה שהם עתידים להוציא שם רע על א"י, ויגזור עליהם יום לשנה יום לשנה להיות במדבר, לכן קיצר להם את הדרך שהגזרה תהיה קלה יותר.

סר צלם מעליהם (שלח יד-ט)

מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו,איוב שהיה מגין עליהם (סוטה ל"ח).

מתוך מאמר זה אנו למדים שאיוב היה צדיק, וכן מצינו מאמר שני: "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם" (בבא-בתרא ט"ו). וקשה איפוא מאמרם של חכמינו: "אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה" (בבא-בתרא ט"ז) שבקש לכפור בכל, ורחוק היה אם כן מלהיות כשר וצדיק?

ואמר על כך הגאון מוילנה,כי המליצה "להפוך קערה על פיה" מקורה בסיפור עממי ידוע,שהיה נפוץ בקרב העם בזמנים קדומים (מובא בספר "בן המלך והנזיר" שער כד).

היה היה מלך כעסן וקפדן,אשר לא ידע לסלוח ולחון. אם נכשל אדם בחטא הקל ביותר,אחת דתו היתה להמית ופסק הדין היה תמיד מוצא לפועל בדייקנות. ויהי היום, ומשרתו של המלך לא נזהר כהלכה בשעה שהגיש לפניו את סעודתו ושפך קימעה מן המרק אשר בקערה על השולחן. נתכעס המלך מאד,עד שהאדימו פניו. ראה המשרת כי כבר כלתה אליו הרעה וכי כבר נחתם גזר דינו למות,נטל את הקערה והפכה במתכוון על פניה,כך שכל המרק נשפך והציף את השולחן המלכותי. מובן כי המלך ציווה לערוף את ראשו לאלתר. לפני שהניף עליו התליין את גרזנו,פנה אליו המלך ושאלו:

אמור נא לי, מה ראית לעשות את המעשה אשר עשית? הלא בתור שוגג היה מצבך עשוי להיות הרבה יותר נוח מאשר בתור מזיד?" השיב המשרת ואמר:

"אדוני המלך! יודע הייתי כי בנוגע לפסק דין המות שלי אחת היא לי,ועלי לשלם בחיי בעד חוסר הזהירות הפעוט הזה,על כן בקשתי לפחות למנוע ממך חילול הכבוד,שכן יאמרו הבריות כי בגלל חטא פעוט ואווילי כזה ערף המלך את ראש משרתו הנאמן, ומשום כך הפכתי במתכוון את כל הקערה על פיה,למען יראו הכל וידעו כי משפט צדק עשית בי".

תשובה זו מצאה מאד חן בעיני המלך ומיד שחרר את משרתו מכל עונש.

ובכן, מליצה זו של "בקש איוב להפוך את הקערה על פיה" צוטטה מן הסיפור הזה,ונתכוונו חכמינו לומר בזה, כי גם איוב, אשר נודע שמו כצדיק גדול, בראותו את היסורים הנוראים שבאו עליו מן השמים, היה חושש מפני חילול כבוד שמים בעיני ההמון, שאינו יורד לעומקם של דברים ואינו מבין את דרכיה הנפלאות של ההשגחה העליונה,ועל כן התחיל להטיח דברים קשים כנגד הנהגתו של השם יתברך,למען יצא לו שם של חוטא וממילא יראו הכל וידעו כי השם יתברך צדק ומשפטו צדק...

כיוצא בזה דורשים חכמינו (סהנהדרין ק"ז) על דוד המלך,שביקש לחטוא במתכוון,למען יצדק השם יתברך במשפטו-"לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי,למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" (תהילים נא-ו). (מעינה של תורה)