פרשת דברים

מה התפלא השמש לראות את הרבי עוצר ליד ביתו ההדור של מנהל בנק ידוע. קרב הרבי אל דלת הבית, והשמש בעקבותיו, מלא תמהון היה השמש בהכנסם אל תוך הבית. 'מה לרבי וליושבי הבית הזה?' התפלא אך לא העז לשאול. בציתנות פסע בעקבות רבי ישראל.

ואם פליאתו של השמש היתה גדולה – גדולה היתה עוד יותר פליאתו של בעל הבית כפל כפלים, בראותו את הצדיק מפסיע אל תוך ביתו. הוא קם לקראת הרבי וקבל את פניו בכבוד ובדרך ארץ. "שלום עליכם, רבי, ישב נא רבי". ישב הרב, אך מילה לא הוציא מפיו. ישב ושתק רגעים ארוכים, משנתארכה השתיקה, העז בעל הבית ללחוש לעבר השמש: 'לשם מה בא הרבי לביתי?' והשמש השיב בלחישה נבוכה: 'גם אני אינני יודע'....

שוב השתררה דממה. לאחר דקות אחדות קם הרבי ממקומו ומבלי לומר מילה עזב את הבית.

קם בעל הבית ויצא ללוות את הרבי. הלך בעקבות רבי ישראל עד שהגיעו לפתח ביתו, והרב עדיין שותק. ואז, כשעמדו על סף ביתו של הרבי, לא יכול מנהל הבנק להבליג ואמר: "ימחל לי הרבי על שאלתי: כששהה הרבי בביתי לא היה זה מן הנימוס לשאול אותו, מדוע זכיתי בבקורו. אבל עכשיו, ברצוני לדעת מהי סיבת הביקור!"

ואז שבר לראשונה הרבי את שתיקתו וכך אמר: "באתי לביתך לקיים מצווה. ובעזרת ה', קיימתי את המצווה".

תשובתו של רבי ישראל הגבירה את פליאתו ומבוכתו של הבנקאי העשיר: "איזו מצווה קיים הרבי כשישב בביתי ושתק?" נפלטה השאלה מפיו.

והרבי הסביר: "חכמינו זכרונם לברכה הורו לנו: 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע – כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, אם אני אשב בביתי וכבודו ישב בביתו – איזו מצווה תהא אז, כשלא אומר לו את הדבר שאינו נשמע?!"

"לפי דברי חכמינו", המשיך הרבי, "עלינו ללכת לביתו של האיש, אשר אינו שומע לנו, ושם לא לומר דבר, ואז מקיימים אנו את המצווה כתקונה. וכך, אמנם, עשיתי. באתי אל ביתך, ולא אמרתי את הדבר שאינו נשמע".

תשובתו של הרבי לא סיפקה את הבנקאי. "ואולי יאמר לי הרבי את הדבר? ואולי כן אשמע לדברו?" "לא", השיב הרבי, "בטוח אני שלא תשמע".

המשיך הבנקאי להפציר ברבי – אך הרבי מסרב, וככל שמפציר האיש ומבקש לשמוע את הדבר שבפי הרבי – כן גדלה והולכת הסתייגותו של הרבי.

לבסוף, לא יכול עוד רבי ישראל לעמוד בפני הפצרותיו של האיש. "ברצונך לשמוע את הדבר – ובכן, הסכת ושמע, אלמנה אחת בעירנו, אשה עניה מרודה, חייבת לבנק שבהנהלתך סכום כסף תמורת משכנתא על דירתה, בימים הקרובים מתכוון הבנק להעמיד את בית האשה למכירה פומבית, ואת האלמנה ויתומיה ישליכו החוצה. רציתי לבקש ממך לבטל את החוב של אותה אלמנה, אך לא אמרתי לך את בקשתי, שכן, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע – כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

שמע הבנקאי את דברי הרבי והגיב בתמיהה, "איך אפשר לעשות דבר כזה, לותר לאשה על חובה? הרי אין זה חוב פרטי שהיא חבה לי, החוב הוא לבנק כולו – ואני אינני בעל הבנק אלא רק מנהלו. ומדובר כאן בסכום גדול"...

"אם כך", הפסיקו הרבי, "צדקתי באמרי, שלא תשמע לדברי, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"... והרבי נכנס אל ביתו, בלוית שמשו.

על מפתן הבית נותר הבנקאי העשיר. רגע עמד שם, תפוס בשרעפיו. אחר פנה לשוב לביתו, בדרך הביתה גמלה בלבו ההחלטה...

ואם חפצים אתם לדעת את סופו של המעשה, נספר לכם רק זאת, ביתה של האלמנה לא העמד למכירה פומבית.

נח ראה כל מיני זימה וזוהמה וטומאה שהיה בדורו ולא למד מהם כלום, אבל היה חסר לו לנוח שני דברים האחד שלא הוכיח את הדור, והשני שלא התפלל על הדור, ואילו היה עושה שני דברים אלו לא היה בא מבול לעולם ועל זה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה שמה שכתוב תמים היה בדורתיו יש לפרשו גם לגנאי, כי היה צדיק דוקא לפי דורו, אבל אילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב למאומה, ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיש הבדל בין צדיק לצדיק, נוח היה צדיק ואברהם היה צדיק, אבל ההבדל ביניהם היה עצום, כי בנוח כתוב את האלוקים התהלך נח, וכתוב בשפתי חכמים שנוח היה פוחד מהרשעים שלא יכוהו או יהרגוהו, מה עשה היה נכנס לבית המדרש וסוגר עליו את הדלת, ולכן כתוב לגביו את האלקים התהלך נח, אבל באברהם כתוב אשר התהלכתי לפניו, כי אברהם לא פחד מהרשעים ולא די בזה אלא שגם מרד במלכות נמרוד, ונתבונן מי היה נמרוד הלא נמרוד אמר עליו הכתוב הוא היה גבור ציד לפני ה', פרש רש"י למה נקרא שמו נמרוד מפני שמרד במלכו של עולם ופתה את הבריות כידוע, ומי היה יכול לדבר נגד המלכות אפילו מילה קטנה? ובכל זאת אברהם יצא ברחובות העיר ונתן קולו כשופר ולא פחד ולא עשה שום חשבון כמו שעשה נוח שאמר אל מי יפנה ואל מי ידבר. ומסופר במדרש שכולם היו מלעיגים על אברהם, ועברו עליו מים הזידונים וכמה פעמים היה בבית הסוהר ורצו להרגו ובסוף הוליכוהו לאור כשדים ורצו לשרפו תוך כבשן האש והקדוש ברוך הוא עזר לו ויצא משם חי ובריא, ובסוף היה שהמלכים האדירים קראוהו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" וזה שאמר הכתוב "אשר התהלכתי לפניו" ועל נח כתוב ברש"י שאחר המבול כשיצא נח מן התבה וראה את חורבנו של עולם התחיל לבכות ולומר: רבונו של עולם מה עשית? היאך לא רחמת על מעשה ידיך? אמר לו הקדוש ברוך הוא כעת אתה אומר כך, ובשעה שאמרתי לך קץ כל בשר בא לפני נכנסת לבית המדרש, ומדוע לא יצאת ברחובות העיר אז להוכיחם? ומדוע לא התפללת עבורם? פחדת שלא יהרגוך או שלא רצית לדבר לשון הרע אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה אין רשות לקטרג למעלה?

וגם הגאון חתם סופר זכרונו לברכה כתב שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנח "קץ כל בשר בא לפני" באותו זמן היה מתושלח חי, והיו עמו עוד שמונה צדיקים ומה שרש"י כתב שמונה צדיקים, זה מלבד מתושלח, אבל עם מתושלח ביחד היו תשעה צדיקים, ואם היה נח מתפלל היתה שכינה מצטרפת עמהם והיה מציל את העולם, לא כן אברהם אבינו כי ראינו שבזמן שאמר הקדוש ברוך הוא צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, תכף עמד אברהם והתפלל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, אולי יש ארבעים צדיקים, אולי יש שלושים צדיקים ואולי עשרים ואולי עשרה ואמר להקדוש ברוך הוא חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט? זהו ההבדל בין צדיק לצדיק. צדיק חייב להוכיח את הדור במסירות נפשו אם לא יתפס בעבור הדור שלא קיים את המצווה הכח הוכח את עמיתך וכמובן בדרך שלא תישא עליו חטא.

מסופר על ה"חפץ חיים" שפעם ביקר בבית דפוס ונכנס בשיחה עם נער מתלמד, שסיפר לו שהשכיר עצמו לשוליה למשך חמש שנים תמורת מזון ומשכורת דלה ביותר. גילו אז היה חמש עשר שנה וקיווה שבגיל עשרים יהיה אומן מקצועי, יתחתן ויהיה מאושר בבית משלו.

בשובו לאכסנייתו העיר ה"חפץ חיים" לנוכחים: "שוליה פשוט של בית דפוס עוררני לתשובה. הוא סיפר לי שהוא מקריב חמש שנים מחייו, שאותן שנים בין חמש עשרה לגיל עשרים, בכדי שלאחר מכן יתאפשר לו לחיות חיים נוחים.

כמה ימי חיי אנוש? שבעים שנה? נמצא, שאותו שוליה משקיע חמש שנים בכדי לחיות לאחר מכן חמישים שנה בהרחבה. וכשאנו מתבוננים רואים אנו שהאדם נשלח לעולם הזה למשך זמן קצר כדי לזכות לעולם הבא שהוא אין סוף כמה א"כ צריכים אנו להשקיע בכדי לזכות לחיי נצח?

וידע האדם מהי תכליתו ואל יחפש לו את התענוגות החומריות כדי ליהנות בהם אלא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה! אל תחפש תענוגות שהם דבר זמני שחולף ואל תחפש את השכר הגשמי בעולם הזה. ככל שתקבל יותר כאן בגשמיות – זה יקוזז ממך בעולם הבא! על כן עמול על השכר האמיתי בנים ממשיכי דרך ה' ואז שכרך יהיה הרבה מאוד. (אור דניאל)

כשאדם רוצה להוכיח את בנו או את תלמידו חייב להמתין בסבלנות לשעת הכושר. ואף אם יארך זמן רב עליו להמתין לשעה רגועה שאז אין נפש הבן קצרה והוא יטה אוזן ולב לדבריו, כל זאת יש ללמוד ממשה רבנו שהוכיח את עם ישראל בעבר הירדן. ארבעים שנה המתין בסבלנות עד שהמסע עמד להסתיים בעבר הירדן קרוב לארץ  ישראל ואז הוכיחם כי ראה שרק אז הוכשרה השעה לדברי תוכחה (עפ"י אור החיים הקדוש ולוקט מלבוש יוסף).

מצוה להוכיח

פעמים רבות נמנע אדם מלהוכיח את הזולת משום שחושש שמא לא ישמעו לו וכיצד יסתכלו עליו לאחר התוכחה, ואומר בלבו וכי אני מושלם? והאמת שזו עצת היצר הרע משום שכשאדם נמנע מלהוכיח את חברו מלבד האיסור של מניעת התוכחה מתווסף עליו חטא אחר, כי בנתיים חושד בו שהוא חוטא, מה שאין כן לאחר התוכחה פעמים רבות מתגלה שהוא לא חטא בכלל ולא עוד אלא שעשה מצוה! וזהו שאומר הכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" כי בעבור חטא מניעת התוכחה אתה נושא עוד עון שחושדו לרעה (אבן עזרא).

ומאידך צריך לקבל את התוכחה בשמחה ולהרגיש שהמוכיח עושה לו טובה גדולה בתוכחתו. למה הדבר דומה? לאדם שלפני שיוצא לדרך מביט במראה ומסדר את עצמו, ואם יש לכלוך על בגדיו מנקה אותם ומישר את עניבתו. נתאר לעצמנו אדם שרואה במראה לכלוך על בגדיו ובמקום לנקות את הלכלוך נותן אגרוף על הראי שמראה לו דברים שלא לפי רוחו, הלא האדם הזה יחשב לטפש משום שהראי רק מראה את מצב האדם שעל ידי כך הוא יודע מה לסדר.

כן ההסתכלות צריכה להיות על המוכיח כראי, שהיא מראה לאדם את מצב הנוכחי שלו ומי שיסתכל על המוכיח בצורה שכזו יעריך אותו יותר משאר הבריות משום שעל ידיו הוא זוכה להיות בן עולם הבא (ממרן הרב עובדיה יוסף שליט"א).

ובכונה התורה הדגישה בלשונה "הוכח תוכיח את עמיתך" שדוקא עמיתך במצוות אתה מצווה להוכיחו, למעט שלושה כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם: רשעים, כסילים, ליצנים, וסימנך רכ"ל, כמו שכתוב "אל תוכח לץ" וכתיב "באזני כסיל אל תדבר" ושלשה כיתות אלו מואסים בתוכחה על כן אין חיוב להוכיחם לפי שנאמר "ולא תשא עליו חטא", אבל את שאר העם כל איש ישראל חייב להוכיחם לפי שכל ישראל ערבים זה לזה (כלי יקר לוקט מלבוש יוסף).

נצטט מעשה מספר שאל אביך ויגדך של הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל

בשנים הראשונות של המדינה, הייתי מוזמן מטעם "משמרת השבת" בחיפה לדרוש שם באחד מבתי הכנסת מידי ששה שבועות. והנה, באחת השבתות שבאתי לשם, היה זה סמוך ליום העצמאות, ועמד להיערך מצעד של הצבא בעיר זו, עמדתי, איפוא, ודיברתי על המצעד, ועל נורות הצבעונים, הסיסמאות וכל החינגא, וכיצד כל הקהל מריע ומוחאים כפים.....

הדרשה הזו עוררה רוגז וזעם אצל הציונים, במיוחד ובראשונה אצל הציונים הדתיים, ולמחרת שבת זו הביאו לחיפה את מנהיג המזרחי אז, משה שפירא ויצא בנאום פומבי נגדי וטען שהביאו לחיפה מחרחר ריב שהשמיץ את המדינה...וכו', בגלל זה נערכה ישיבה מיוחדת של מועצת עירית חיפה וזו החליטה, כי מכיוון שבית הכנסת שבו אני דורש נמצא בבנין של ויצ"ו, שהוא רכוש העירייה, תיאסר עלי הכניסה למקום זה ולא אוכל יותר להופיע ולדרוש. ואמנם, שנה שלימה מנעו ממני מלהיכנס לשם, עד שנתמנו גבאים חדשים לבית הכנסת ואלה התעלמו מהחלטת העירייה.

כאשר קרה הדבר, נכנסתי להרב מבריסק ז"ל וסיפרתי לו מה שקרה. הגיב הרב ואמר: נו, בודאי, הם צודקים, אילו יצאתם לאסוף כסף למטרה כלשהי האם הייתם מדברים אז על יום העצמאות? בודאי שלא הייתם מדברים כך, מתוך ידיעה שלא יתנו כסף. כלומר, צריך להתייחס לכל דבר כמו לעסק, וכאשר נוסעים לדבר על "שבת" צריכים לדבר על שבת ולא על דברים אחרים!...לכן אסור לומר דברים במקום שסופם לא להישמע.

ועוד מעשה שמלוקט מסיפרו של הרב שלום שבדרון הכהן – סיפר לי רב אחד, כי פעם אחת, אחר שאמר דרשה בליל שבת בבית כנסת ויצא לדרכו ביחד עם ידיד שנלווה עמו, שמע פתאום מישהו אומר לו קצת מרחוק "גוט שבת" בנדיבות בולטת. הוא נעצר להתבונן מי זה המברכו כך, והנה גילה להפתעתו שזהו הרב מבריסק שבא לקראתו עם אברך שנלווה עמו. כאשר התקרבו יותר זה לזה, נעמד הרב מבריסק לרגע ואחרי כן המשיך בדרכו.

אחר כך סיפר האברך שנלווה לרב מבריסק לאברך שנלווה לרב הדרשן, כי כאשר המשיך הרב מבריסק בדרכו, אמר לו, שאם הדרשן הזה, שהיה ממקורביו של הרב מבריסק, לא היה הולך עם עוד מישהו, הוא היה שואל אותו אם שמע מה שדרש עכשיו בפני הקהל, דהיינו אם הדרשן עצמו שמע מה שהוא מוציא מפיו, שכן כאשר אומרים תוכחה, גם צריכים לשמוע אותה.

אם כן, למה אמר הרב מבריסק "גוט שבת" בנדיבות כזו? שאל האברך שהתלווה לרב הדרשן.
מסתמא, התכוון הרב מבריסק לאותה גמרא שעליה עמד בזמנו רבי ישראל סלנטר, השיב מלווהו של הרב מבריסק, וסיפר אז מעשה נפלא:

פעם אחת הגיע רבי ישראל סלנטר לוילנא והביא עמו סכום כסף בשביל רב אחד, ובעצמו הלך לביתו של הרב כדי להביא לו את הכסף. הרב חש אי נעימות גדולה ואמר לרבי ישראל: למה היה הרבי צריך להטריח את עצמו להביא לי את הכסף לבית, הרי יכול להודיע לי שהביא כסף וההיתי בא אליו לקחת את הכסף השיב לו רבי ישראל: אתה צודק, אבל אני רציתי להגיד לך תוכחה על משהו, ועל כן צריך אני קודם לכבד אותך, כדי שאוכל אחר כך להשמיע לך תוכחה.

מעשה באחד תלמיד חכם שהיה מהלך במבוי אחד וראה חצר פתוח וקולות רבים נשמעים מתוכו. והבין מן הקולות שלהם שיש שם חבורה אחת יושבים ומשחקים בקוביה ומריבים זה עם זה. והוא נתקנא קנאת ה' ויכנס שם פתאום ויגש אליהם וידבר אתם קשות הוי נבלים מה המעשה הרע הזה אשר אתם עושים לשחק בקוביה האסורה ולגזול זה מזה. והאנשים ההם נפלה אימתו עליהם ויבשו ממנו וכולם קמו ונפלו לפניו ויאמרו לא נשוב עוד לכסלה. ויתנדבו כל הממון שהיה מונח לפניהם בשביל עסק השחוק שהיה לערך עשרה זהובים ויתנו אותו לתלמיד חכם בתור קנס שיקחהו לעצמו ויתפלל על כפרתם. והוא לקח הקנס מידם וידבר להם דברי מוסר שלא ישובו לכסלה וילך לו. ויהי אחר שנים ושלושה חודשים נדחק אותו תלמיד חכם בשביל פרנסה עד מאוד ולא מצא פיתרון משום אדם ועודנו נבוך ומחשב איך יעשה. ויזכור הדבר ההוא ויאמר בלבו בודאי אלו האנשים חזרו לסורם הרע והנם עתה משחקים בקוביא בחצר ההוא אלך שם ואוכיחם ואקח מהם קנס ואתפרנס בו. וילך באותו מבוי וירא החצר פתוח וקול המשחקים בקוביא נשמע בחוץ וישמח על הדבר ויכנס פתאום ויאמר להם הוי נבלים איך חזרתם לסורכם הרע לשחק בקוביא. ועדין לא סיים דבריו ויקומו עליו  נצבים כמו נד ויחרפוהו ויקללוהו ויאמרו לו צא מכאן מי שמך שר ושופט עלינו ויבקשו להכותו מכה רבה ויברח וינס ויצא החוצה. ויהיה נבוך מאוד לדעת מה זה ועל מה זה הלא קודם שני חדשים כשהוכיחם נפל פחדו עליהם ויבשו ממנו ויתחננו אליו ועתה מצד לצד חרפוהו ובזוהו ובקשו להכותו על תוכחתו. וילך אצל רבו ויספר לו הדבר הזה אשר קרהו. ויאמר לו רבי הטעם פשוט הוא כי בראשונה בעת שנכנסת להוכיחם היתה כונתך לשם שמים כי נתקנאת קנאת ה' ולא עלתה על לבך הנאת ממון לעצמך. על כן הקדוש ברוך הוא היה בעזרך והטיל אימה ופחד עליהם מדברי תוכחתך וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כי השם יתברך יהיה בעזרו שיעשו דבריו פרות ופועל גדול בלב השומע. אך בביאה שניה היתה כונתך בשביל הנאת עצמך כדי שתקח מהם קנס ותתפרנס בו לכך לא בא לך עזר מאת ה' ודבריך לא עשו רושם והם התריסו כנגדך כפי הטבע.

דברי רבותינו זכרונם לברכה. שאמרו מי שכונתו לשם שמים דבריו נשמעים. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ומכאן ראיה עצומה לדרשנים ולמוכיחים וגדולי הדור הזוכים ומוכיחים לשם שמים שדבריהם עושים פרות ודבריהם נשמעים הלכה למעשה וכאשר ראינו בעינינו על הרב אדוננו מורנו ורבנו הרב הגאון יוסף חיים, זכר צדיק לברכה זכותו יגן עלינו אמן. 

מעשה בגנב אחד שנתפס על ידי השוטרים, ושמוהו בבית האסורים עד גזר הדין, במשפט חקרו ומצאו שגנב פעמים מספר, ודנוהו לתליה. בזמן שהותו בבית האסורים שלח למלך מכתב ובו כתב שיש לו דבר פלא, שרק הוא יודע, ומפחד הוא שמא ימות וגם אותו דבר פלא ימות יחד איתו, ולכן רצונו לגלותו למלך בטרם ימות...

המלך היה סקרן לדעת מהו דבר הפלא הגדול, ושלח לקרוא לאותו גנב, והנה כשהופיע לפני המלך, אמר לו שיש לו דבר פלא שהוא מסוגל לשתול גרעין פרי, ותוך דקות מספר יצמח עץ פרי נחמד למאכל, התפעיל המלך ויצא לגינת הביתן עם שריו וחכמיו ואותו גנב בליווי משמר כבד. והנה חיפש הגנב באדמה, ולפני שהניח את גרעין הפרי, פנה למלך ואמר לו: "הפלא הגדול שבגרעין זה, שאינו יכול לפעול אלא אם כן יניחו באדמה אדם שלא גנב מעולם, והרי אני גנבתי, ולכן נא יצוה המלך על שר האוצר לשתול זאת" פקד המלך על שר האוצר, ומיד נבהל ואמר: "אדוני המלך יודע שמסתובבים על שולחני סכומי עתק, ושמא העלמתי איזו פרוטה ושגיאות מי יבין וכו'. עבר המלך משר לשר ולכולם אותה טענה. פנה הגנב למלך ואמר לו: "שמא כבודו יואיל לשתול את הגרעין?" התנצל המלך ואמר: "גם אני כשהייתי צעיר גנבתי פעם אחת מאבי, ולכן לא אוכל לעשות זאת". כשמוע הגנב את דבריהם נפל לרגלי המלך והתחנן: "אדוני המלך רואה שכל השרים והחכמים מודים שאין ידיהם נקיות מגנבה, וגם אדוני המלך אמר כן, ומה חטאתי אני שגנבתי בדוחק, כדי להאכיל את אשתי וילדי, שרעבו ללחם, וכי בשביל כך עלי למות?" ריחם עליו המלך וחנן אותו לחיים טובים, והיה גם מפרנסו בקצבה קבועה, והכל בזכות חכמתו, שידע מתי להוכיח וכיצד להוכיח.

נשתדל כולנו להוכיח איש את עמיתו באהבה ובחיוך רחב על הפנים וכך הדברים יתקבלו ויעשו פירות, ובזה נעשה נחת רוח ליוצרנו, אמן.  (כותונת פסים)