דבר תורה לפרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה' וגו'... (אתחנן ג-כג)
לעבוד את השם באמת
מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך. אלא אמר משה רבנו: כמר מצוות נצטוו ישראל ואין מתקימין אלא בארץ (סוטה יד).
אנחנו איננו חשים כלל בחסרונן של המצוות שלא באו לידנו ובפרט במצוות התלויות בארץ, היהודים הנמצאים בחוץ לארץ אינם חשים בחסרונם והלוואי שנקיים כראוי את המיצוות שנצטוונו עליהם ובידנו לעשותן.
לעומת זאת משה רבנו ע"ה אשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה עבדי" וכל ימיו מילא במצוות ובמעשים טובים חי בתחושה כי שלמותו פגומה וכי חסרות לו מצוות נוספות. והם המצוות התלויות בארץ ישראל מגודל התשוקה לקימן מתחנן הוא לפני הקב"ה שיביא אותו אל הארץ הטובה. מסופר על הגר"א מווילנא זצ"ל שבכה לפני פטירתו ואמר שהוא מוכן לתת את כל חלקו בעולם הבא תמורת שעה נוספת של חיים: היתכן עד כדי כך? השיב: הלא משנה מפורשת היא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשי טובים בעולם הזה מכל חי עולם הבא.
אך יש אנשים שהעיקר אצלם זה הנאותיהם ותשוקתם החומריים וכל מהותם העולם הזה אכל ושתו כי מחר נמות.
אין להם מספיק דעת להתבונן סביב לטעום טעמו וסודו כי טוב ה', שנאמר באיוב "מבשרי החזא אלוהך", שע"י פרוטות כמו ציצית אפשר להגיע למדרגות עליונות לקבל פני שכינה. הגר"י אברמסקי זצ"ל היה מרבה לספר על חייו בגלות ובסיביר. פעם סיפר שתנאי חיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הנמצאים שם היו מרים ממוות
כאשר היה קם בבוקר ואומר "מודה אני" היה מהרהר לעצמו: "איזה יום מצפה לי? יום של מכות וביזיונות ואילו היה באפשרותי לכל הפחות ללמוד ניחא ואם כן למה אני אומר מודה אני?
"אולם", הוסיף הרב ואמר, "כאשר המשכתי, לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים...והגעתי למילים "רבה אמונתך" שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך" את האמונה בקב"ה לא איבדתי כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מיצוות יש כאן מרות ויש בזיונות אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי!
ואם כך "מודה אני לפניך" עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד מאוד ואז יקרא בקול מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרתי בי נישמתי בחמלה רבה אמונתך.
עלינו לקחת את המיצוות ברצינות ביראה וראינו שהקב"ה ממש הבטחתו שהזר הקרב יומת האש שרפה את נדב ואביהוא וכל זה שמידת הדין מקטרגת כי נאמר "במקדשי תיראו" מותם התרחש לפני חורבן הבית הראשון אך כיום שהקב"ה שלח אותנו לגלות, מידת הדין אינה מקטרגת באופן גלוי ואת דיננו ניתן בעולם הבא עקב תרדמתו ואם כבר מידת הדין מקטרגת אז זה בהסתר פנים, לכן עלינו לזכור שמידה כנגד מידה לא בטלה, אם לא "נשלם" בעולם הזה אז עוד יותר גרוע כי "נשלם" לעתיד לבוא.
הקב"ה הביאני לעולם עם נשמה נקיה ואין אנו יכולים להחזיר אותה מפוחמת.
לכן אומרים המקובלים בעולם הבא מרוב שהנשמה תרצה להידבק בגן עדן בעולם הנשמות ולא תוכל בגלל העוונות אנו נרדוף ונדפוק על דלתי הגהנום על מנת שהתכבס כל הפיחום שנגרם לנשמה. ויש לזכור שהקב"ה רחמן אך אינו וותרן לכן אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה עלינו לחקור ולחזור בתשובה שלמה בכל יום ויום עד יום הדין.
ואל יאמר האדם איך אני יקים מצוות אים אינני דתי או איך אני הלך לבית כנסת אם אני נוסע בשבת. צריך להשתדל להתקרב לבורא לאט לאט כמו תינוק שמתחיל ללכת כי אנו נקראים תינוקים שנישבו בשבי הגלות המרה.
עלינו להתחיל עם מצוה אחת ולהשתדל לפי כוחנו לעבור למצוה אחרת עד שנעמוד על רגלינו ונתחיל ללכת שנאמר בפרקי אבות והעמידו תלמידים והרבה. זה מה שיעשה נחת רוח לקב"ה כמו תינוק שמשמח את הוריו בכך שמתחיל לעמוד ומשתדל ללכת בצעדיו הראשונים אסור להתיאש, שכר מצוה ושכר עבירה עבירה ומשל למה הדבר דומה למלך חשוב שהיה עליו להגיע למדינה אחרת לארוחת צהרים בארמון של שיח ערבי.
בסעודה זו אמורים להשתתף עוד כמה מלכים של מדינות לדון על עניני מסחר.
אמר המלך לשומרו האישי שהתכונן כי מחר בבוקר עליו להצטרף אליו לטיול.
למלך הנ"ל היו כמה אויבים מסוכנים באופוזציה ולכן בחר את שומרו האישי שהיה איש מלחמה מובהק, בעל יכולת שמירה מקצועית מהטובים במדינה. השומר ליווה אותו שנים ואיבטח אותו על הצד הטוב ביותר והצליח לסכל הרבה מקרי ניסיון לרצח אדונו ואפילו ניפגע כמה פעמים בעת מילוי תפקידו.
המלך ולשומרו האישי היה מערכת יחסים מאוד טובה ותלויה אחד בשני והשומר ראש היה ממש כמו הצל שלו. ובלילה שלפני הפגישה המלך נכנס לישון ושומרו האישי שומר על סף דלתו.
הבוקר הגיע והמלך סיים את ארוחת הבוקר עם שומרו ורצה לזרז את נסיעתו, לקראת סעודת מלכים במזרח התיכון פתאום החל השומר לבכות ולזעוק ואמר: ''כבוד מלכותו אינך יכול לנסוע לסעודה הזאת, כי לא תחזור חי". המלך אינו הבין את פשר הדבר וכי איך אתה מגיע לכאלה מסקנות שאל את שומרו האישי המשיך השומר לצעוק ולזעוק אתה חייב להאמין לי כבוד מלכותו אתמול חלמתי בלילה שמתכננים לפגוע בכל המשתתפים בסעודה זאת וכבוד מלכותו יהרג אנא האמן לי כי החלום חלום אמת.
החל המלך לצחוק וברוגז ציווה על שומרו להתלבש ולהצטרף אליו לסעודה והשומר מתעקש ואמר: ''אנא מימך המלך תאמין לי האם זה מה שמגיע לי מרוב שאני קשור בכבוד מלכותו, חי ונושם את המלך נשמתי פתחה קשר הדוק לכבודו ואני בטוח שאינני טועה''.
המלך רגז מה כל השטויות שאתה מדבר אני נוסע בלעדיך אמר המלך. ושוב הפציר בו השומר והמלך כמעט איבד את סבלנותו ורצה לשלוח אותו לגרדום אך אין המלך יכול לשכוח שהשומר הציל פעמים רבות את חייו ויש לו חלק חשוב מאוד בחייו.
ולבסוף נכנע ואמר לשומרו חד משמעית שזאת הפעם האחרונה שהוא פונה אליו בבקשות מוזרות הפעם אינני הולך לסעודה אך בפעם הבאה אני יערוף את ראשך המזור, שמח השומר והודה לו על החלטת המלך.
שקעה השמש והגיע שליח בריצה ובבהלה לבית המלך בבשורה שהשומר שלו צדק והשתלטו על הארמון טרוריסטים שהרגו את כל המשתתפים ולא נשאר שריד.
התפאר המלך מכושר הטלפטיה של שומרו האישי, ושומרו הביט במלך במבט מנצח ואמר למלך עכשיו כבודו מבין למה התכוונתי?
חייך המלך ואמר אני מבין טוב מאוד! תיגש לביתך בעוד כשעה, ביקש המלך מהשומר מחכה שם הפתעה.
שמח השומר ואמר מעניין כמה כסף אקבל עבור שהצלתי את המלך וכעבור שעה הגיע לביתו ועל השולחן במטבח מחכה לו שתי מעטפות זהות. פתח את המעטפה הראשונה והינה צ'ק מסמך שחתום בחתימת המלך בסך 10 מליון שקל קפץ השומר והחל לצעוק אני מליונר אני מליונר אך כידוע לנו ששום כסף בעולם לא יפריד בינו לבין תפקידו, כי את אהבתו לתפקיד ולמלך רכש מצעירותו שנפשו קשורה בנפשו. ומתסכל השומר על המעטפה השניה וחושב מעניין מה יש שם בטח זה לא כסף כי אם רצה המלך לתת לי עוד כסף היה רושם צ'ק יותר גדול. פתח את המעטפה בסקרנות וחשכו עיניו קרע את בגדיו וזעק "חמס" זה לא יכול להיות מול עיניו הדומעות רשום מכתב פיטורין בתוקף בחתימת המלך.
רץ השומר למלך בוכה ומיבב אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי בשבילך שהצלתי אותך ממוות ואתה יודע שנפשי קשורה בנפשך שאינני יכול לחשוב שלא יהיה שומרך האישי, אמר המלך נכון אתה צודק אתה אמנם הצלת את חיי ועל זה קיבלת שכר עשרה מליון שקלים מה אין זה סכום יפה.
טובה תחת טובה "שכר מיצוה מיצוה" אך בזמן שאני ישנתי אתה חלמת חלום על התקרית בסעודה. ואין זה ראוי למלך גדול כמוני מוקף באויבים ששומרו האישי יתפס יושן בשעת שמירתו סימן שאתה הזדקנת ואינך ראוי יותר לתפקיד כי שכר עבירה עבירה.
והנימשל ברור שהקב"ה אמנם רחמן אך אינו ותרן ועלינו לקיים מיצוות ככל שאנו יכולים מבלי לעשות חישובים כאלה ואחרים "כי שכר מיצווה מיצווה ושכר עבירה עבירה. (בשם הרב ראובן אלבז ראש ישיבה אורח החיים).
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (אתחנן ג-כג)
אין יאוש בעולם
עכשיו הודיע משה רבינו לישראל שאחרי שלחם מלחמת סיחון ועוג ואחרי שחילק שטחים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה, ומינה את יהושע במקומו, וציווה לו להיות חזק ואמיץ לקראת המלחמה עם ל"א המלכים, ושלא יתירא מהם, כי ה' יתברך הוא שילחם עבורם, אחרי שעשה כל זה התחיל להתחנן לפני הקב"ה שיבטל הגזרה שגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, וזהו שאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.
ויש לכם לשאול, למה המתין משה רבנו כל אותו זמן עד שכבש את ארץ סיחון ועוג וחילק הארץ לראובן וגד וחצי שבט המנשה והעמיד את יהושע במקומו,, ורק אז התחיל להתחנן אל ה' שיתן לו להכנס לא"י, והרי מן הראוי היה שבתחילה יבקש רחמים על עצמו מיד לאחר שכעס עליו הקב"ה וגזר עליו הגזרה הזאת, ורק לאחר שהיה רואה שהתפילה לא נתקבלה היה צריך לחלק את ארץ סיחון ועוג ולמנות את יהושע במקומו.
משה רבינו המתין עד עכשיו בתפילתו כדי ללמדנו, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ויבקש ויתפלל לפני הקב"ה שיצילו מן המוות, ואל יאמר: שוב אין לי כל תקווה להצלה. וכן מצינו בחזקיהו מלך יהודה שנפל למשכב, ובא אליו ישעיהו לבקרו, וציווה עליו לעשות צואה לביתו כי הוא עומד למות מן החולי הזה ולא יחיה לעולם הבא, שאל אותו חזקיהו: מה פשעי ומה חטאתי שנגזרה עלי הגזרה הרעה הזאת. אמר לו ישעיהו, מפני שלא השתדלת לישא אשה, אמר לו חזקיהו, דע שראיתי ברוח הקודש שהבנים שעתידים לצאת ממני לא יהיו טובים. ואם אלד ילדים רעים מוטב שלא אשא אשה כלל. אמר לו ישעיהו: מה לך להתעמק בנסתרות של הקב"ה, צריך לקיים את מה שמצווים, והקב"ה מה שירצה יעשה. אמר לו חזקיהו תן לי בתך, ובזכות שנינו יצאו בנים טובים. אמר לו ישעיהו, עכשיו מה שהיה היה, כבר נגזרה גזרה ברקיע. אמר לו חזקיהו: כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אע"פ שתפילה זו הנאמרת בשעה זו היא בלי כוונה, מכובד המחלה שהוא חולה בה, מכל מקום מוטב שיתפלל הוא עצמו ויבקש רחמים מלפני הקב"ה שישלח לו רפואה שלמה מאשר יתפללו עליו אחרים בכונה שלמה. וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ר"ל, הקב"ה קרוב למי שקורא אליו בכוונה בשעת צערו. אע"פ שאין התפילה נאמרת בכוונה שלמה, שהרי הוא שרוי בצער גדול ובפורענות קשה, ובכל זאת קרוב ה' לקריאתו, ומצילו מן הצער שיש לו. והפסוק אומר לנו כך, דעו שמכאן ואילך תתנו דעתכם למה שאתם מוציאים מפיכם, אע"פ שעכשיו אני מצילכם מן הפורענות אפילו כשהתפילה בלי כוונה שלמה, ועוד אמר דוד המלך ע"ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. היינו שהיתי שרוי במיצר קראתי אני עצמי אל ה' ולא סמכתי על תפילת אחרים, אע"פ שתפילתי לא היתה בכונה שלמה מרוב עוצר ויגון. והקב"ה לא זו בלבד שהצילני מן הצער, אלא אף נתן לי טובה מרובה ומרחביה.
וכך עמד חזקיהו המלך והתחיל להתפלל לפני והקב"ה ממעמקי ליבו ואמר: רבונו של עולם, והרי שונמית לא עשתה אלא עליית קיר קטנה כשעבר שם אלישע הנביא, כדי שימצא מקום מוכן לו, ואתה החיית את בנה בגלל אותה זכות.
סבי אבא, שלמה המלך, שציפה את היכל הקודש כולו בכסף ובזהב בשעה שבנה את בית המקדש לכבודך, על אחת כמה וכמה שאתה צריך לזכור הזכות הזאת ולרפא אותי מחולי. וזכור שהתהלכתי לפניך בלב תמים, והתחיל לבכות לפני הקב"ה בדמעות שליש. ובאותה שעה קיבל הקב"ה תפילתו, והוסיף לו על שנותיו עוד ט"ו שנה. ומכאן אנו למדים שאע"פ שמן השמים ניגזר על חזקיהו שימות ואף נפל למשכב, בכל זאת לא מנע עצמו מן הרחמים, והקב"ה ביטל הגזרה והוסיף לו 15 שנות חיים.
וכדי ללמדנו עצה טובה זו המתין משה רבינו עד שגמר מלחמת סיחון ועוג וחלק את ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה. ואח"כ נקם נקמת ה' במדין, ואח"כ מינה את יהושע במקומו, ואח"כ התחיל להתפלל על עצמו, כיוון שמאותו יום לא נשארו לו אלא שבעה חדשי חיים. ולהודיע כל זה אומר הכתוב: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. היינו למה התחננתי רק בעת ההיא כי רציתי ללמד אתכם דרך ובה שלא תתייאשו מרחמי שמים אפילו כשאתם תהיו שרוים בצרה גדולה ובפורענות קשה ביותר, ואפילו שתבואו למצר כזה שחרב חדה תהיה מונחת על צוארכם, אל תמנעו עצמכם מבקשת רחמים. וכאן אע"פ שהקב"ה לא קיבל תפילתו של משה, אבל עליכם לדעת שחזר משה רבינו והתפלל שלכל הפחות יזכה לראות את ארץ ישראל והקב"ה קיבל תפילה זו, ואמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ונגבה וראה בעיניך. היינו, תפילה זו אני מקבל, עלה ראש הפסגה והסתכל בכל ד' רוחות העולם ותראה במו עיניך את א"י כולה, ולכן אומר הכתוב כאן אחר כך: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. בקשה זו שאתה מבקש להכנס לא"י, אל תבקשני עוד. אבל הבקשה האחרת שלכל הפחות רוצה אתה לראות הארץ בעיניך, אותה אקבל, והראה לו הארץ.
ומכאן למדו חז"ל שגדולה מעלת התפילה שמתפלל אדם להקב"ה בשעת צערו, יותר מאדם שיש לו הרבה מעשים טובים. שהרי משה רבינו היה גדול במעשים טובים ולא נענה. ורק משהתפלל נענה ואמר לו עלה ראש הפסגה.
והטעם שגדולה תפילה ממעשים טובים, שאם אדם מתפלל להקב"ה הרי הוא מוכיח בזה שהוא מאמין בלב שלם שכל המאורעות הבאים לו לאדם הן טובים והן רעים, מידי הקב"ה הם באים, והוא מכיר שהקב"ה מצילו ומושיע ובזה שהוא פונה בתפילה אליו יתברך והוא יודע יפה שאין מי שיעזרו מלבד הקב"ה מצרה זו ומפורענות זו, הרי הוא מראה שהקב"ה אחד ושמו אחד. ולכן גדולה מעלת התפילה, שהקב"ה ממלא משאלתו ע"י תפילה.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב סנגורן של ישראל, נכנס לבית הכנסת בעיר לבוב, וראה קבוצת סוחרים הממהרים ליריד, מתפללים במהירות ובחטף תפילת שחרית.
כשסימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: "ברצוני לומר לכם דבר מה".
היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב."
התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו.
המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". וכשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: "מדוע אינכם מבינים את דברי? הלא כך אתם שוחחתם עם רבונו של עולם עתה, כשחטפתם את תפילתכם" שתקו הסוחרים ולא ענו.
לפתע נענה אחד הסוחרים, ואמר: רבנו, אמת היא כי התפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם רבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתנו את הברותינו כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות!"
כששמע סנגורן של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו, והוא החל רוקד משמחה מאז היה מספר מעשה זה בהזדמנויות שונות, ובסימו היה מוסיף: "רבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשסה בין גויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה, ואפילו שממלמלים הם את התפילה בהברות קטועות, הרי הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו".
"חובתו של כל יהודי להתפלל לשלומה של הבריאה כולה, תפילה לגאולתו של העם כולו". כך אמר רבי נפתלי מרופשיץ, והסביר זאת במשל הבא:
הצאר הרוסי, נקולאי הראשון השקיף על מסדר גיסותיו שנערך לפניו. אחד מאויבי המלך מצא שעה זו כשרה לטעון רובהו לכונו אל ליבו של הצאר. חייל פשוט שהבחין בכוונתו של המתנקש, רץ במהירות הבזק אל הצאר ומשך אותו הצידה, במעשהו זה הציל את המלך ממוות בטוח.
"במה אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי?" שאל הצאר בקול נרגש.
"הסמל של כתתי הוא רשע מרושע, ועושה לי צרות צרורות", השיב החייל, ציווה נא, הוד מעלתך הצאר, שיחדל לענותינו".
"טיפש בן טיפש" אמר המלך בחיוך מתחת לשפמו: "מדוע מבקש הנך בקשה כה אוילית, הן יכלת לבקש שאעשה אותך עצמך לקצין, לגנרל...."
הנמשל הוא, שיהודי מתפלל לה' להחלמה ממחלה, לקצו של כאב שיניים, לפרנסה טובה, אולם כל אלה אינם אלא קטנות, מוטב להתפלל לגאולת כלל ישראל ובתוך הכלל יושע גם הפרט.
רבי חיים שהיה ברבות הימים להרב הקדוש המפורסם מפאנז – היה בעל יסורים קשים, רגלו החולה הכאיבה לו מאוד, ועל אף כל יסוריו לא נמנע מעבודתו בקודש.
הכנות רבות היה עושה קודם התפילה בדבקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, לפעמים לא יכול היה ללכת על רגליו בגלל הפצעים והכאבים, והיה מוכרח להשען על אחד או שנים ממשמשיו בעת לכתו אבל כל זאת עד שהגיע עד סף בית המדרש.
מורא היה נופל למראה דבקותו והתלהבותו, עבודת התפילה שלו היתה בכל גופו ובכל אבריו, אף שרגלו החולה היתה זבה דם מרוב תנועות ורקיעות שעשה בה.
כשראתה זאת הרבנית, אשת רבי נפתלי מרופשיץ, נכנסה אל בעלה ואמרה לו:
"מדוע אתה מניחו לרקוע ברגלו החולה בשעת התפילה?" אמור נא לו שאינו רשאי לרקוע כי אם ברגלו הבריאה בלבד!
השיב לה רבי נפתלי: "ומה אעשה לו? אילו ידעתי שהוא יודע ומרגיש באיזו רגל הוא רוקע – היטיתי מונע זאת ממנו – אבל הוא בעצמו אינו חש בשעת התפילה איזו רגל היא הבריאה ואיזו היא החולה"... (613 סיפורי על תרי"ג).
דבר תורה לפרשת עקב
ולא תביא תועבה אל ביתך (עקב ז-כו)
הצדיק רבי יצחק מברדיטשוב היה אומר: המכניס גאווה אל תוך ליבו עובר ב"לא תעשה" של "ולא תביא תועבה אל ביתך", שהרי אין לך תועבה מתועבת כגאווה, ומקרא מלא הוא (משלי ט"ז, ה): "תועבת ה' כל גבה לב". והלא דברים קל וחומר: ומה המכניס גאווה לתוך ביתו כך, המכניס גאווה לתוך ליבו על אחת כמה וכמה .
ומעשה באברך אחד שבא אצל רבו, ונפשו בשאלתו, שיתן לו עצה איך וכיצד להלחם במידת הגאווה.
שאלה גדולה שאלת בני אמר לו הרב שב והמתן עד שיכנסו גדולי מעשה.
משישב והמתין נכנס אדם אחד ושטח בקשתו לפני הרב: בתו התארסה, עם בחור הגון בן טובים, אך אין בידו צרכי החתונה שיעלו לפחות כמה מאות זהובים. פנה הרב לאברך הממתין: תן נא למסכן זה שלש מאות זהובים, ילך וישיא את בתו בשעה טובה ומוצלחת. עני אני השיב האברך אין בידי פרוטה שחוקה.
לאחר שעה מועטת נכנס ה"מורה הוראה" שבעיר, שאלה חמורה באה לפניו, דין קשה מאד שאין בידו לפותרו. רצוני לשמוע חוות דעת קדשו של רבינו. ישאל כבודו שאלתו מהאברך היושב אתנו כאן. רבי התנצל האברך כמבוייש עדיין לא מלאתי כרסי בש"ס ובפוסקים ואין בידי להורות בשאלה כה חמורה.
שוב עברה שעה קלה, נדחק ונכנס אחד מן הסוחרים הגדולים. רבינו אומר הסוחר נסתבכתי בדין ודברים על דבר עסק גדול שהיה לי עם פריץ פלוני ואינני מוצא ידי ורגלי. אנא ילמדני נא עצה ותושיה איך להחלץ מן המיצר. פנה נא אמר לו הרב לסוחר הנבוך לאברך זה היושב עמנו, שהוא יעזור לך בעצה טובה. אני נאנח וגונח האברך אינני בקי ביותר בהוויות העולם ולא נהירים לי שבילי המסחר.
אותה שעה נתן הרב עיניו באותו אברך, פתח ואמר לו: אברך, אברך, מי שאין לו עושר, לא תורה ולא סחורה, צריך הוא עצה כנגד הגאווה? אתמהה!! מלך אביון במה יתגאה?...
ואשר על כן הפסדים רבים נגרמים לגאותן שהרי אמרו רבותינו ז"ל בתלמוד (פסחים סו) כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ועוד אמרו חז"ל בתלמוד (בבא בתרא צ"ח) שאין דבריו של הגאוותן מתקבלים אפילו על אנשי ביתו. ובזוהר הקדוש כתוב: כשאתה רוצה לדעת אם האדם הוא ריק ואין בו תורה, סימן לדבר "שבוחי", כלומר שתמיד הוא משביח את עצמו. וזאת משום שהתורה מרובה ועמוקה כים, וככל שאדם נכנס לעובי הקורה של חכמת התורה מרגיש יותר ויותר שחסרה לו חכמה, ונחשב הוא לעם הארץ. והלא רק להבין את דברי קדשם של התנאים ואמוראים זו כבר זכות, ואילו לחדש חידושים ולבנות סוגיות כמוהם, בדורות האלו לא נמצא אדם כזה. אם כן על מה יתגאה האדם עלי אדמות בעולם השפלה הזה? ומי ששפל נעשה לבית קיבול לחכמת התורה. וחוט של חן וחסד משוך עליו (לבוש יוסף).
מעשה שהיה ברבי זושע צנוע ונחבא אל הכלים היה, הרבי ר' זושע. כל מעייניו נתונים לעבודת ה', לתורה ותפלה וזיכוך המדות. לעצמו אינו צריך דבר ואינו דורש דבר. בתומו התהלך עם ה', מתרחק מהמון העם ומסתתר תמיד בקרן זוית.
עני היה, מדוכא ביסורים, אבל תמיד מלא שמחה. עניני החומר והגוף זרים לו, ועל כן מה חשוב לו אם יש או אין לו פרנסה די מחסורו? אם יכול הוא למלא פיו רינה להקב"ה, לעסוק בתורתו ולהרבות מצוות אין אדם מאושר ממנו, והוא שמח בחלקו תמיד, ולא חסר לו כלום.
אכן, בביתו שורר המחסור, ואף כי גם בני ביתו מסתפקים במועט, אבל העניות מצויה. ולא זו בלבד, אלא שבינתיים הגיע בתו והגיעה לפרקה, וכבר צריך להתחיל לחפש עבורה חתן מתאים, והרבי ר' זושע אין לו פרוטה וצרורו נקוב לצרכי יום יום, וכיצד עוד יהיה לו כדי להשיא את בתו לחתן הגון?
אמת! הרבי ר' זושע איננו דואג, אבל רבו דואג עליו. ר' זושע מרותק כולו לעבודת הבורא שלו, אבל רבו מתבונן מרחוק בבעיות ביתו וב"צרת הבת", וכך הוא מזמין יום אחד את הרבי ר' זושע לחדרו ואומר לו: בת יש לך בביתך שהגיעה לפרקה, ואתה צריך להשיאה, ואני יודע בדיוק שאין לך פרוטה לפורטה ואין לך במה להשיאה, הרי לך שלוש מאות רובל, הטרח עצמך במטותא וסע לביתך, הבא את הכסף לזוגתך, תשתדלו ותתאמצו למצוא לה חתן הגון, ויעזור ה' שיהיה בהצלחה!
כאשר רבו פוקד עליו לעשות מעשה, אין רבי זושע משתהה לרגע. נוטל הוא מיד את מקלו ותרמילו, ובכיסו שלוש מאות הרובל, סכום הגון ונכבד בימים ההם, ויוצא לדרכו, אל ביתו.
הדרך ארוכה, וצריך לעשות חניות במקומות שונים, וכך הוא נקלע באחר צהרים אחד לאחת העיירות. הוא פונה לאכסניה ומניח שם את צרורו, במגמה לנוח וללון שם, כדי להמשיך למחרת היום בדרכו.
והנה, רק הגיע לאכסנייתו, ולאזניו מגיע קול המולה, צעקות וקולות של בכי מהולים יחד. הרבי ר' זושע רוצה לדעת מה מתרחש, מתענין ושואל, וכזה הוא הסיפור:
אשה אלמנה גרה בעיירה ההיא, בתה הגיעה לפרקה, והשתדכה עם בחור, והיום הוא יום חופתה. הכל כבר מוכן לחתונה. הקרובים והאורחים, מקרוב ומרחוק כבר הגיעו, אבל דא עקא, האלמנה הבטיחה לחתן נדוניא בסך שלוש מאות רובל, והנה החתן דורש כי סכום הנדוניא יועבר לידיו עוד לפני החופה. האלמנה שהבטיחה, מוכנה היתה מיד להביא לידיו את הכסף, היא הכינה את הסכום מבעוד מועד והחביאה אותו במקום בטוח בביתה, אבל שוד ושבר! הלכו לבית להביא את המטמון, כדרישת החתן, אבל הכסף נעלם ואיננו, נגנב או אבד בדרך כלשהי
ולא די לה לאותה אלמנה אומללה בזה שהכסף אבד אלא שהחתן מסרב ללכת לחופה!...
שומעת האם שהכסף שהחביאה במגירה סמויה בביתה נעלם, והיא מתעלפת, שומעת הכלה כי החתן מסרב ללכת לחופה, וגם היא מתעלפת, וכאשר מעוררים את האם ואת הכלה גם הדודה מתעלפת. אין שיעור לבהלה שירדה על כולם. צעקות רמות של "הצילו" מתערבבות בצעקות "חפשו את הגנב" שיתן עצה איך להציל משפחה שלימה מבושה ואסון!
כאשר שומע הרב ר' זושע את כל המתרחש, הוא ממהר אל המקום, נכנס ומשתיק את כולם בקול רגוע: שא, שא, אני מצאתי! אני מצאתי את הכסף האבוד! כמובן מאליו שכולם מפנים את עיניהם לאיש הפודה ומציל. הכסף נמצא! הכלי זמר אינם משתהים לרגע אלא פוצחים מיד במנגינות עליזות והקהל נסחף אחריהן. לאחר כמה רגעי שמחה וששון פונים ואומרים לר' זושע: נו, איפה הכסף, הואל נא להעבירו לחתן כדי שנוכל לערוך את החופה במזל טוב. משיב ר' זושע: וכי שוטה אני בעיניכם, שאסתובב עם סכום גדול של שלוש מאות רובל בכיסי? אלא מאי, השארתיו באכסנייתי במקום שמור ביותר, ומכם אני מבקש: היות ועלי להיות בטוח שהכסף שמצאתי הוא אכן שלכם, על כן, תנו לי נא סימנים מדוייקים על הכסף, היינו כמה ממנו היה בשטרות של מאה, של עשרה ושל חמישה רובל, ואזי אשוב ואבדוק, ואם אמצא שהכל מדוייק מיד ארוץ ואביא לכם את הכסף. ואמנם כך קרה. האלמנה פירטוה בדיוק את סדרי הגודל של שטרות הכסף, הרי ר' זושע שמע ויצא לדרך.
את דרכו עשה אז הרי ר' זושע, כמובן, לחלפן בעיירה, כדי שימיר לו שטרות בדיוק לפי הסימנים שנתנה האלמנה. מקץ מחצית השעה חזר לקום החתונה, כולם מקיפים אותו מיד בסקרנות: נו, זהו זה? ור' זושע מכריז בקול שמח וצוהל: זהו זה! מיד ניתנה שוב הפקודה: כלי זמר, לפצוח ולשמח! ושוב רינה וזמרה. כולם משמחים את עצמם ורוקדים מסביב לר' זושע. מילתא זוטראתא! כמו מלאך ומושיע נראה להם, הציל עולם ומלואו....
הזמן מתארך, כולם עומדים ומצפים כבר שר' זושע יעמוד ויסלק את הסכום לידי החתן, אבל הוא משתהה משום מה. איננו ממהר. מתעשת אחד מן הנוכחים ופונה אליו: כמו אליהו הנביא הופעת אלינו! אתה מצאת את הכסף, ממש ישועה, אבל, צריך לתת את הכסף לחתן...
משיב ר' זושע: אמנם כן, מצאתי, וזה באמת הכסף, אבל אני רוצה "שכר טרחה" על השבת אבידה?!
אבל ר' זושע מתעקש: כן, אני רוצה, אני דורש זאת!...
המהומה היא גדולה. הזמן עובר. החתן נמצא כבר עם רגל אחת בחוץ, הוא דורש את שלו, ובלי זה הוא עלול להסתלק בכלל. במצב זה מתערב כאן אחד הדודים ופונה בגערה לר' זושע, והפעם כבר איננו פונה אליו בדרך ארץ, הוא כבר לא אליהו הנביא, אלא סתם אדם מן השוק: שמע נא יהודי, כמה אתה רוצה? כסבורים היו שלא ידרוש ולא יבקש אלא איזה חצי רובל או רובל שלם, אבל ר' זושע מדהים אותם בדרישתו: אני רוצה עשרים וחמשה רובלים, לא פחות!...
הסבלנות פוקעת לגמרי: מה? עשרים וחמישה רובלים, והלא עם סכום כזה אפשר לחיות כמה חודשים! והחתן, שמא תאמרו שהתרכך משהו? לא ולא! הוא תובע את מלוא הסכום שהובטח לו, שלוש מאות רובל מלאים! הרעש במקום מחריש אזנים ממש. בא יהודי שעמד להציל את כל העולם, ועכשיו רוצה לקבור את כל העולם! איך זה יתכן?! זה צועק וזה גוער, לא רבי כאן ולא כלום, רק מאן דהוא שרוצה לחמוס ולגזול. עד שקם יהודי חכם אחד וצועק לתוך כל ההמולה: מה צריך לריב כאן, ניקח אותו לרב! וכך היה, עמדו ותפסו את ר' זושע וסחבו אותו בידיו וברגליו אל הרב ושטחו בפניו את כל הסיפור על שלוש מאות הרובל שאבדו והיהודי הזה שמצא אותם ועתה הוא לא מתבייש לדרוש כר טרחה של עשרים וחמישה רובל. שומע הרב ומתחלחל ממש: מה? כסף הוא דורש, ועוד סכום כזה? לא יקום ולא יהיה! אני פוסק: אפילו פרוטה אחת לא לתת לו! עליו להחזיר את כל שלוש מאות
קם הרבי ר' זושע ואמר: אני באמת רציתי לקבל עשרים וחמישה רובל, אבל אם הרב פסק כפי שפסק אין לי ברירה אחרת, קחו נא את כל שלוש מאות הרובל, ואחד הקרובים שהיה במקום מיהר להוציא מידו את הכסף, כשהוא פולט לעברו מלת גנאי ואף יורק על הרצפה לאות בוז על כל עסקיו של זה!
עברה תקופה מסויימת ורבו של הרבי ר' זושע נזדמן לעיירה. כמנהג העולם סר לערוך ביקור אצל המרא דאתרא. תוך כדי שיחה התברר לרב, כי אותו עובר אורח עם מעשה שלוש מאות הרובל הוא תלמידו. לא שתק הרב ופנה לרבי ואמר: כך הם נראים החסידים של כבודו, מוצאים אבידה ותובעים שכר טרחה על ההחזרה!...
הבין מיד הרבי מה בדיוק עשה הרב ר' זושע עם שלוש מאות הרובל שנתן לו כדי להשיא את בתו. כשחזר לבית מדרשו שלח וקרא לרבי ר' זושע ושאל: יקירי, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? זה שנתת את הכסף אני מבין. ראית שהולך לקרות אסון, עשית מה שעשית, מיהרת והצלת משפחה שלמה. אבל מה זה שביקשת עשרים וחמשה רובל "שכר טרחה"?...
משיב ר' זושע לרבו ואומר: כאשר נכנסתי ואמרתי: מצאתי את שלוש מאות הרובל, בא אלי הבעל דבר (הוא היצה"ר, הוא השטן וכו') והתיישב עלי בכל הכוח: זושע, הוא אמר י, עשית מצווה כה גדולה, עין עוד לא ראתה! עוד לא זכה איש למצווה אשר כזו! הרגשתי בנפשי כי אני כמעט מתמוטט. התחלתי להתאבק אתו והצלחתי להתגבר עליו. ושוב, כשבאתי אל חלפן הכספים כדי להחליף אצלו את השטרות שיתאימו בדיוק לסימנים שנתנו לי, שוב בא אלי בכל מיני דבורים כאלה ושוב הכרעתי אותו ניצחתיו. אבל כשהחלתי ללכת למקום החתונה כדי למסור את הכסף הוא נפל עלי בצורה נוראה: אתה רשבה"ג אמר לי, אתה גדול הדור, יחיד הדור, ממש אין דוגמתך. כאן כבר הרגשתי שאינני יכול יותר לעמוד מולו. שלפתי את הנשק האחרון שהיה בידי: מה? כבוד התחשק לך? אני כבר אראה לך מה זה כבוד! ואז נכנסתי ואמרתי להם: כן. אני רוצה שכר טרחה, וזכיתי ויצאתי בבזיונות וכך נצחתי אותו, את הבעל דבר, ונצלתי ממזימותיו להביאני ח"ו לגאות וגאון. תודה להש"ית על שעזרני בעת צרה!... (שאל אביך ויגדך).
