מסע האמונה שלי
לאורך השנים ובמשך הדורות השכלתי מתוך רגש, לימוד וניסיון. כמו כולם, או לפחות כמו הסביבה , שאליה גדלתי ואותה יצרתי, מצאתי את
עצמי באמצע צומת ענק....עם מליון סימנים, רמזורים, שלטים, שוטרים ומכווני תנועה למיניהם. כולם מורים וממליצים באיזו דרך לבחור ולאן
כדאי לפנות...מוזר-רק הרגע, שמתי לב לצמד המילים במשפט הפתיחה "...ובמשך הדורות...'' אני נושק את גיל הארבעים ובאופן טבעי
לחלוטין מרגיש משא של דורות. מוזר לא? בטוח יש לכך הסבר! הוא פשוט! ולא יותר מהעובדה שאם נביט רגע על גילנו, ועל השנים שעברנו,
אזי גילי יהיה 18 עם 20 שנות נסיון-חשבו על זה רגע... חשבו על הדורות שאנו מקיימים וממשיכים, על סביבות גיל 18 הצעיר והשופע, אשר
אותו אנו מנסים להנציח בכל שלב בחיים שלנו. אני בכל אופן נמצא שם כל רגע אפשרי, התיאבון העצום לשינויים, לפריצת הגבולות, לחברות,
לאהבה, להישגים ולהגשמה עצמית נשאר בעינו, כמעט באותה עוצמה, הכלים קצת משתנים, אבל הרצון ובעיקר הרצון-תמיד קיים. גם הניסיון
קיים, אבל הוא קצר, הוא קצר במידה כזו שגם אם הייתי כותב את הנ"ל ממרומי גיל 70, אזי הוא עדיין קצר, לו הייתי משווה אותו לתרח זקן
בן 300 או לניסיון של 20 דורות
אך מה הוא פה עניין הדורות? מדוע להבדיל מהשכל והלימוד שהם ללא ספק נכללים בתור ניסיון רציונאלי, מהרגש המסיט אותי או יותר נכון
מפעיל סוג של צורך ורצון לחפור ולבדוק את ההיסטוריה, את מה שהיה, את העבר ואת כל מה שנסתר מעינינו וכבר נחלת העבר, ולכאורה לא
רלוונטי? מעניין לא......? אותי כן
אבא ז"ל היה אומר.......מכירים את זה מאיפה שהוא? או שעדיין אתם משתמשים בזה? אני עדיין משתמש בפתיחות כאלה כמעט בכל פורום
אפשרי, גם אם לא מי יודע מה הסכמתי עם אבא, אך בכל זאת מאוד נוח לי עם זה שאבא ז"ל עדיין קיים באורח החיים שלי, באותה מידה
שנוח לי עם זה ש-''דוד מלך ישראל חי וקיים", אפילו אם נתעלם מכל קורותיו של המלך האדיר הזה ונתייחס רק למשפט הפשוט הנ"ל שאותו
אנו שרים בכמה ואריאציות של תווים הקיימים בשיר אחד-מגניב לא? עצרו לרגע מהקריאה ושירו את הניגון המוכר......הרי זו עובדה, עדיין
שרים עליו, קוראים מפסוקיו, לומדים על שלטונו, ממשלתו וחכמתו לדורות,ויותר מכל קדושתו
היכן הרישא והיכן הסיפא? מהו סוף ומהי התחלה? הביצה והתרנגולת תמיד מהווים סוג של אילוץ להחליט. מים מינרלים לכאורה נתפסים
כמי מעיין נובעים, ונביעת מים היא לכאורה ראשונית וטהורה ונמצאנו למדים (מתוך ניסיון) לפחות לרובנו שהם יותר טעימים וכן בריאים. אבל
האם הם באמת ראשוניים? האם הנביעה הזאת היא רישא-יש מאין? לא ראוי לשאול על מקורם? הרי אין יותר קל, מאשר לקבל בפשטות
גמורה את עצם קיומם של כל רכיבי הטבע למיניהם, כמו גם את כל הנורמות וצורות החיים הקיימות ופשוט לזרום איתן. ושוב נשאלות
השאלות: איך הן נוצרו? בעבור מי ומה הן נוצרו? עד כמה הן איתנות ויציבות? עד כמה השפעתן נובעת מהדורות שלפנינו, ועד כמה יושפעו
הדורות שאחרינו? ושאלת הסיכום לכל אותן הקושיות הנ"ל-מה הסיבה ומה המסובב? מה המקור? מהיכן נובעים המים? וברשות מי אנו
סומכים את המילוי של המים-כלומר זכותו של מי להנהיג ולחלק את הנביעות כך שכולם ייהנו
אוף......כמה זה כבד....אבל זה מעסיק את כולנו, גם אם אתה לא מודה בזה, אתה לגמרי שם
אתה לגמרי בודק על החטיף הראשון שקנית לילדה שלך, את ההרכב התזונתי וממה הוא מורכב, או ליתר דיוק מי ייצר אותו, במקרה הטוב
אם הוא אכיל או לא פוגע בבריאות, ספק אם הוא בריא. שהיא לעצמה מילה מצחיקה בימינו מחד, ומגיסא נצרכת מאוד. כן כן, נצרכת מאוד.
נצרכת כי שכחנו מהו אוכל, שכחנו איך אימא בישלה שלא לדבר על התבשילים של "נונה"-סבתא שלי,שלהגדרתה "עוף טוב" יכול להיות טוב
רק כשהוא מגיע הביתה עדיין חי ונושם ומלא בנוצות-היא אפילו הייתה דואגת להאכיל אותו במרק עדשים ופטרוזיליה בכדי שיהיה שמן ובריא
לפני שבישלה אותו לערב שבת
עדיין זוכר איך "נונו"-סבא שלי היה חוזר עם "זר" עופות ונונה הייתה דואגת לצאת לחצר טרם כניסתו, ומורה לו לשחרר אותן בחוץ
כלשונה......''חוט אל פרחה ברה עשן יאכלו שוואית בהאדונס, וא-נדפהום מעא מייה......''במילים אחרות נונה ביקשה ממנו לתת להם קצת
פטרוזיליה לנקות את הקיבה וכן ביקשה לשטוף אותן במים לפני – הבישול,שלא לדבר על הסעודה האחרונה שהעניקה לעוף,מין סוג של
לוויה, כבוד אחרון לחיה או יותר נכון סעודת הודיה- כן רבותי היה ערך לנפלאות הטבע ולשרשרת החיים
פשוטו של הסיפור יכול להיות מצחיק ואפילו פרימיטיבי במידה מסוימת בהתחשב בנורמות החיים והרגלי השעה של ימינו, אבל הורי, וסבותי
היו אנשים מיוחדים בהחלט. הם עלו ממצריים, עזבו הכול ועלו ארצה-השתדלו ללמוד עברית ויתרה מזאת להשתמש בה גם בבית, סוג של
גאולה חוזרת-יציאת מצריים, חזרה למקורות ולמעיין הנובע. הייתה בהם השתדלות בלתי פוסקת לחשוף את המקורות היהודיים ולהתחבר
אליהם, כמו כן ניסו בכל מאודם להשריש את ההרגלים החדשים בבני משפחתם. לעיתים היה נדמה שמצריים עדיין בתוכם, אבל הציון הקבוע
של מצריים, בדיבור ובשפה, באוכל ובמנהגים, בסיפורי הילדות, בבית ובשכונת המגורים היה לא יותר מאשר תזכורת של מעין "....לא
תעשה" כלומר, לזכור מאין באנו ולאן הגענו. עד כמה ברי מזל הם להקים מדינה ברשות עצמם לרווחתם ולמשפחתם כמו שציוו לנו אבותינו.
והנ"ל לא משום געגוע, אלא ממקום עתיק יומין ,ציווי מלפני אלפי שנים
עניין הגעגועים אינו אלא חלק בלתי נפרד מההבנה הסופית, תהליך שנכפה ע"י הרגש המוביל אותנו אט אט לידיעה והבנה מוחלטת מהו
הציווי ומהותו, ויותר מכל מקורו. געגוע מתקיים במחסור, בהסתלקות דבר-מה שהיה קיים או היה מנת חלקנו והשאיר בנו חותם, הוא לא
בהכרח חייב להיות נעים בשעתו, כלומר ממש באותו הרגע שחווינו אותו אבל, כן השאיר משקע, אני לא בטוח שכל מי שעבר טירונות, מסע
כומתה, עונש מאבא או ממנהל בית הספר אכן נהנה באותו מעמד. אבל 20 שנה מאוחר יותר מקרים אלו יוצרים געגוע מסיבות שלכאורה לא
קשורות אך הן עצם העניין.
טיול קצר לשוק הפשפשים מעלה תצריף ענק מימדים של געגועים לילדות,לתקופה, להורים, לסבא וסבתא, למאכלים, לחברי הילדות,
לביה"ס,לאופנה וכו' וכו' וכו' ואפשר להמשיך עם וכו' עד אין קץ. ואת כל הפרטים הנ"ל אפשר לכלול במילה אחת פשוטה-מקורות
עד לפני כמה שנים כשניסו לשכנע אותי לבקר בשוק הפשפשים, אצטנע אם אומר שהבעתי סלידה או אי רצון כלשהו. רק השם בלבד יצר אצלי
גירודים בכל הגוף ועצם המחשבה שכל אותם רהיטים דחוסי טחב וכלי המתכת והנחושת עטופי חלודה וקורוזיה שחולצו בדחילו ורחימו מאיזו
מזבלה או בית מרקיב יגעו בי או ינגסו בתקציב רכישות הגדג'טים וההיי-טק שלי זעזע אותי כהוגן.
הלך הרוח הזה לא איחר אל מפלתו, הוא התרסק ביום שבו אבי (ז"ל) נפטר
את השבעה ישבנו בבית הסבתא, שהלכה לעולמה כחצי שנה טרם פטירתו של אבי.שבעת ימי האבל האלו בחיק כל המשפחה וכמובן כל
המבקרים, סיכמו תקופה עם זיכרונות של כמעט מאה שלמה על כל פרטיה. ממאכלים דרך חברים ואירועים,מלחמות, מוסיקה ואופנה, צבא
וספורט- שבעה ימים של מהפך רגשי ויותר מכל מחשבתי.
לפתע פתאום הפך שוק הפשפשים למקום טהור ומקורי,נקי מכל צביעות, עם איכויות של לא פחות ממרכז הרהיטים הישראלי, או קניון היי-
טק. שמו של השוק קיבל תואר והוויה שונה ,ועד כמה שישמע מוזר, הנה חיבור לספר המוסר הגדול ביותר שנכתב אי פעם ע"י הרמח"ל, זי"ע,
אשר לא אחת מורה לנו לפשפש במעשינו-לחזור למקורות ולתקן. "תיקון" בלשון חז"ל הוא חיבור. חיבור אל הטבע והמקורות הטבעיים כגון
רהיטים מעץ ולא מאיזו תערובת פסולת עם דבק נגרים שנקרא "סיבית",חולצות מכותנה מלאה ולא מאיזה תרכיב כימיקלי כגון פוליאסטר או
לייקרה שנדבקות לגוף כתוצאה מחשמל סטטי שנוצר כאילו תחנת הכוח רוטנברג של חברת החשמל זורמת לנו בדם, סוודרים מצמר כבשים
אמיתי שכודרר לאחר עונת הגז, והגיע לידי סבתי ביחד עם 5 ק"ג בשר לקדרת פול עם אורז מאותה כבשה .על זה דיבר אלברט איינשטיין,
חוק שימור האנרגיה נחקק על בסיס המקורות האלו, עד כדי כך ,שאילו אותה כבשה הייתה עוברת "הסרת שיער בלייזר" אני די בטוח
שבסוודר שאימי סרגה,היה ניתן להלבישה מבלי להבחין בשינוי.
שוק מחנה יהודה לראשונה מאז השינוי החשיבתי שחל בי, עורר בי תשומת לב לערכים אחרים, ערכים שדווקא שם ניתן לראות ולא בשום
ואריאציה חברתית אחרת הנהוגה היום. לא נראה לי סביר או יותר נכון נורמטיבי לשמוע שאגות של ירקן הזועק לכל העוברים ושבים "קילו
מלפפון 3 שקלים" באמצע קניון שבעת הכוכבים, לכל היותר נמצא מסך אל.סי.די ענק המשדר תמונות וסרטונים על מבצעים . ואת החלבה
היחידה שתוכל למצוא שם, נמצאת איפה שהוא על אחד ממדפי מגה או שופרסל במתכונת חומרים משמרים עם תאריך תפוגה לעוד חצי שנה
בכדי להישמר במקרר בתקווה שמישהו ינגוס בה בטעות כשנגמרו כל המתוקים בבית, להבדיל מגושי החלבה הענקיים שמציע אותו רוכל
אשר בעבורם הייתי מוכר את כל הכיף-כיף, אגוזי והמקופלת שיש לי, ולו רק בשביל ביס אחד עסיסי ושמן מחלבה עשויה טחינת שומשום
ודבש טבעיים, שלא בטוח שיגיעו למקרר בבית אפילו באותו יום.
אבא ע"ה זיכה אותי ביהדות כמו שאף רב או מקובל לא הצליח בעבר, הוא גרם לי לשאול את כל שאלות הקיום הקשות ביותר על מהות
החיים ועצם הקיום האנושי בעולם, וחשוב מכל גילויו הבלתי מעורער של בורא עולם, במילים פשוטות "יש בעל בית לעולם". רק חבל וכואב
שכל זה קרה בזכות הסתלקותו מהעולם. בספר ההקדמות לחכמת הקבלה לרבי אשלג זצוק"ל מבואר שהאור והכלי נבראו כאחד אך גודלו
ועוצמתו של האור, וכן גם הכלי לא נבחנו במידה של נפח או גודל, עד אשר נפרדו אחד מהשני. במילים אחרות, אי אפשר להעריך ערכו של
דבר, כגון חסד, תענוג, אושר, אהבה אלא אם כן לוקחים אותם ממך בכדי שתבין מהו גודל חסרונם.
מות אימי ז"ל (כ-15 שנים קודם פטירתו של אבא) הביא עימו כעס רב על בורא עולם ( רחמנא ליצלן), על היהדות ועל התורה, הייתי אף מעז
לומר שלא הייתה זו התרחקות או התנערות מהמקורות אלא בלשון המעטה, גירשתי את היהדות ואת התורה בכל פעם שפגשה בי. כן כן-
גירשתי – היא רדפה אחרי בכל הזדמנות אפשרית, פגשה אותי בכל פינה, לא נתתי צ'אנס ולו הקטן ביותר לתורה המופלאה להסביר, לבאר,
להוכיח מה באמת קרה, אבל בורא עולם לא ויתר, ואולי בזכות העובדה שלא כפרתי בקיומו, עצם העובדה שהאשמתי אותו בכל מכל כל,
ניתן לומר ששמר לי חסד כי אחרת......... השם ישמור....והמבין יבין.
אז, ורק אז, במקום בו נפגשו השאלות עם חוסר הודאות, התחילו להתחבר עולם דלתתא ועולם דלעילא. התמונה התבהרה אט, אט. נפתחה
דלת לשאול ולקבל תשובה, ועם זאת הרצון הגדול נפתח באהבה גדולה ועצומה ליהדות ולחכמת התורה. אך הפעם בדרך שונה ולא לפנים
משורת הדין. האכסיומות הגדולות ביותר בחיים כבר לא קיבלו אישור מובן מאיליו, גם הן נפתחו לדיון ובוטל מעמדן. כמו טבלת היסודות של
ברנולי- 72 היסודות הם בסיס לכל ההיווצרות הכימית מרגע מציאתם-אך מי ברא אותם? איך הם נוצרו? למה דווקא 72?. השמש זורחת
365 יום בשנה, כדור הארץ סובב עונות, כוח המשיכה קבוע בערכו, חישוב הימים מונה 7, שנה מונה 365 ימים.....רגע, רגע, רגע......מה קורה
פה מי קבע את זה? איך לא קרה שאפילו לשנייה בודדת אחת אף אחד מהנתונים הנ"ל לא השתנה, שהרי סטייה מיקרו-מטרית אחת הייתה
גוררת אחריה אסונות גדולים.
כוונתי לומר שהפסקתי לשאול "איך" והתחלתי לשאול "למה" ואת התשובות "למה" מצאתי להפתעתי בביאורים מפורטים עד כדי דיוק מפחיד
בזוהר הקדוש ובחכמת הקבלה.
שאלות ה "למה?" שלי נגעו בעיקר בכאבים, אסונות, נסים, מלחמות, עושר ועוני, חיים ומוות ובמנגנון החיים האישי שבו מרבית האירועים לא
מוסברים, ואם כן, אזי לא מובנים. לדוגמא: מי לא שאל את השאלה הגדולה-היכן היה הקב"ה בשואה, אסון התאומים, מלחמת יום כיפור,
מחלת הסרטן, תאונות הדרכים, הרעב בעולם, רעידות אדמה, צונאמי ו.........עוד אלפי שאלות, אולי אפילו מאות אלפי שאלות אם נבקש
לדעת ברמת ההשגחה הפרטית של כל אחד או אחת מאיתנו. מדוע אם כן קיימים הייסורים הנ"ל בעולם? ושאלת השאלות (בכל אופן שאלתי
שלי ורק שלי ואולי של עוד כמה אנשים הזויים בעולם, לא יותר מכמה מאות מיליונים), אם אכן עם ישראל הוא "הנבחר" הוא עם סגולה, למה
נגזרה עלינו מסת ההיסטוריה הקשה הזו, מיום בריאת העולם ועד לרגע זה?
............המשך יבוא
_________________
ארז לוי
 |
|
|
