קשה זיווגן כקריעת ים סוף

לא בשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם לכם כנגד אויביכם (מכילתא).

לאו דוקא בשעה זו, כאשר בידכם טענה צודקת, כי הרי הוצאתיכם ממצרים והולכתיכם למדבר וחייב אני איפוא להושיעכם כי אם אפילו בשעה של "ואתם תחרישון" כאשר תהיו נאלצים להחריש מבלי למצוא מילים בפיכם, לאחר שתהיו חוטאים לפני ולא תוכלו לומר אלא "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" גם אז אלחם לכם נגד אויביכם ואצילכם מידיהם (משה חכמה).

לא היה עליהם לעשות שום מצווה, כמו בשעת יציאת מצרים שהיו צריכים להקריב קרבן פסח כי אם רק להחריש ולידום.

כי במקום שיש מסירות נפש למען השם יתברך, שם אין עוד צורך במאומה. הכח הזה והזכות הזאת, גדולים הם מכל המעשים והפעולות (בעל אבני נזר מסוכטשוב ז"ל).

הה"ק רבי חיים מצאנז ז"ל אמר: מה טעם נבנה בית המקדש על הר המוריה ולא על הר סיני, שעליו ניתנו התורה ומצוותיה לי שעל הר המוריה הושיט אדם מישראל את צווארו לשחיטה למען כבוד השם יתברך והוא יצחק אבינו ואין לך דבר גדול מזה...(מעינה של תורה).

בשהות רבי אלחנן בונם וסרמן בבלגיה לצורך גיוס כספים עבור ישיבתו "אהל תורה" בברנוביץ', ביקש מאדם נכבד בקהילה שיצטרף עמו בביקורי בית אצל אנשי הקהילה להתרימם. חיכך הלה אם לקבל הזמנתו, היות  ולא התנסה מימיו לעסוק בהתרמות, וחשש פן יסבול בגלל כך ביזיונות. ירד רבי אלחנן לרגשותיו ואמר לו: אם נגזר עליך משמים לספוג ביזיונות, הרי שבסופו של דבר יבואו הביזיונות אליך מכל מקום, אם מאשתך אם משכניך ומכריך, ולא תוכל להימלט מהם. ואם ככה הדבר, הרי מוטב שתסבלם בגלל כבוד ה' ותורתו. (אור אלחנן, טז).

עוד מעשה ברבי אלחנן וסרמן כששה בארצות הברית, דרש באחד מבתי הכנסת אחרי קבלת שבת קרוב לשעה, ותאר את המצב הקשה בו שרויה ישיבתו. הוא הציע שהנדבנים יקבלו על עצמם לממן את כלכלת הישיבה, מי למשך שבוע שלם בתרומת שמונים דולר, ומי שאין ידו משגת ינדוב לפחות 11 דולר ועוד 43 סנט דמי כלכלת הישיבה ליום אחד. הנודב סכומים אלו הרי שרכש לעצמו זכות של למוד תורה רבתי של שבוע או יום, מפי מאות תלמידים הממיתים עצמם ב"אהל תורה" דברנוביץ, וכל הזכות באותו שבוע יזקף על חשבונו. הצעתו היכתה גלים בקרב המתפללים.

אך דא עקא עוד לא סיים דבריו נכנס ה"ראביי" התקרב לדוכן וביקש להשמיע דברי סיום. כרבע שעה דיבר לא לענין, טשטש וצינן את ההתלהבות, וברוב טיפשותו סיים ואמר כל דולר שיתרמו למען הישיבה קדוש הוא ואפילו דולר אחד בלבד...במקום שמונים דולר שדיבר רבי אלחנן, הפליג הוא בחשיבותו של דולר אחד...(רב זה מטפוס אמריקני היה "חס" על ממונם של מתפלליו הגבירים) בהשפעתו תרם הקהל סכום אפסי של דולרים בודדים, ומה שהצליח בבתי כנסת אחרים לאסוף בכל אחד לפחות אלף דולר, הסתכם לו שם פחות ממאה וחמישים דולר.

לאחר סעודת ליל שבת קודש, בא "הרב" עם עוד נכבדים לבקר את רבי אלחנן באכסניותו, התנצל ואמר: מן הסתם הרבי מתרעם עלי בגלל המגבית הזעומה. אולם רבי אלחנן לא נטר לו קפידא והחזיר לו בפנים מסבירות "תרעומת, בשל מה?" אך היות והלה פגע בלחמם של מאות לומדי תורה פסק לו את פסוקו בצורה יפה, וכה אמר:

מחר בבוקר יקראו בתורה "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". הבה ונתאר לעצמנו, עומדים לבנות את המשכן, ומן השמים נקרא בצלאל לעשותו. הנה הולך לו משה רבנו ברחוב, פוגש ביהודי ושואלו צריך להקים משכן, אולי שמך "בצלאל בן אורי"? לא משיב האיש, אנכי ראובן בן יעקב, ממשיך משה בדרכו ופוגש ביהודי אחר ושואל שנית צריך להקים משכן, אולי שמך בצלאל בן אורי? לא מחזיר הלה, אנכי שמעון בן יעקב. האם יעלה על הדעת שמשה רבנו יתרעם על היהודי הראשון והשני, למה לא נקראו בשם "בצלאל בן אורי", ומדוע לא יקימו את המשכן? פשיטא שלא, כי מה בידם לעשות אם לא נבחרו משמים להקמת המשכן כי אם בצלאל דוקא!

אל גדולי ישראל בפולין הובאה שאלה בלתי רגילה שעליה נתבקשו לפסוק הלכה:

המדובר היה בשני אחים, שכל חייהם אהבו זה את זה ועסקו במסחר בשותפות, עד אשר  פרצה ביניהם מריבה בעניני המסחר, וזו גררה בעקבותיה שנאה עמוקה. כה גדולה היתה השנאה שהשתררה בין השנים, עד כי אחד האחים נשבע בשבועה חמורה שאין להתירא כי לא יראה את פני אחיו לעולם!

לא עבר זמן רב והאח השני מת. אותו אח, שנשבע כי לעולם לא יראה את פני אחיו, התחרט על המריבה, וחפץ לראות פני אחיו המנוח ולבקש ממנו מחילה בטרם יקבר.

השאלה שהובאה בפני הרבנים היתה אפוא: האם השבועה, שנשבע לא לראות פני אחיו לעולם, חלה גם אחרי מותו של האח?

ישבו גדולי ישראל על  המדוכה, דנו בשאלה, הביאו הוכחות וראיות מהש"ס ומהפוסקים, אך לכלל דעה אחידה לא הגיעו!

ענין השאלה הגיע גם לאזניו של הנער יחזקאל לנדאו בן השתים עשרה, אותו נער שלימים נודע כ"נודע ביהודה", רבה של העיר פרג, אמר הנער: "תמה אני על גדולי ישראל, שאינם מוצאים בתורה תשובה המתירה את הענין"

"הא כיצד?" נשאל.

והשיב: "בפרשת בשלח, בחומש שמות, מוצאים אנו שאמר משה רבנו לישראל: 'את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'. ואחרי כמה פסוקים נאמר: 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'. מכאן, שראית פני המת אינה ראיה. ועל כן, אין שבועתו של האח חלה גם על ראית פני אחיו המת".  (מעשיהם של צדיקים)

ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם (בשלח  יד-יט)

והיה עושה כן עמוד הענן כדי להבדיל בין ישראל למצרים, כי המצרים היו מטילים לעבר בנ"י הרבה חצים ובליסטראות כדי להורגם. וכן בא עמוד הענן ועמד מאחוריהם כדי לקבל את החצים. וכתבנו כי ביום היה עמוד הענין ובלילה היה מסתלק עמוד הענן ובמקומו בא עמוד האש, אבל באותו לילה שהיה ליל שביעי של פסח, לא נסתלק עמוד הענן כהרגלו. אלא נסע לאחוריהם ונכנס בין מחנה פרעה ומחנה ישראל. ואותו ענן היה חציו חשוך וחציו מאיר. והיה הענן והחושך לצד המצרים. והצד השני המואר היה כלפי ישראל. ולכן לא קרב מחנה למחנה כל הלילה כי מאחר שהמצרים היו בצד החושך לא ראו כיצד לשלח את החצים כי לא ידעו היכן הם.

ולא קרב  זה אל זה כל הלילה (בשלח  יד-כ)

 בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא, מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? (גמרא ערכין).

בשעה שרופאים מבצעים ניתוח בגופו של חולה מסוכן, אף כי נחוץ הדבר מאוד, בכל זאת אין משמיעים קול שירה בשעת מעשה, שכן ניתוח מכאיב הוא זה. רק לאחר שהניתוח עובר בשלום יש מקום לשמוח ולשיר.

הוא אשר אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו כאשר "מעשי ידי טובעים בים" בשעת בצוע ניתוח מסובך, כשאנשים טובעים בים, אף כי נחוץ הדבר מאד להעניש את הרע, בכל זאת הרי זה ניתוח קשה ומכאיב ואין השעה כשרה לשירה. לעומת זה, לאחר הניתוח "באבוד רשעים רינה" אפשר לשיר לשם תועלת (מעינה של תורה).

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (בשלח יד-כב)

כתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" ואילו כאן שינה הכתוב את הלשון וכתב בתוך הים ביבשה מה פשר שנוי הלשון? וגם צריך להבין מדוע להלן כתוב "והמים להם חמה" דהיינו חומה בלי אות ו' שעל זה דרשו חכמינו שנתמלא עליהם חמה?

והביאור הוא שבבני ישראל היו שני סוגים, היו אנשים צדיקים המאמינים בה' ובעלי בטחון, והם קפצו תיכף לים עד כי באו מים עד נפש, וכמו שאמרו רבותינו שנחשון בן עמינדב קפץ ואחריו של שבט יהודה, והנה אמרו במדרש שהיה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והשיב השם יתברך, זכות האמונה והבטחון כדאי להם.

אם כן יש לומר שלגבי אותם שהלכו מקודם בתוך הים באמונה ובבטחון, כתוב  ויבואו בני ישראל בתוך הים, ואחרי זה היה היבשה, ולכן המים היה להם חומה, אבל אותם שלא היו מאמינים כל כך עד שראו בעיניהם היבשה בתוך הים, דהיינו קודם יבשה, עבורם היה המים חמה, כלומר שהיה קטרוג הנ"ל מה נשתנו אלו מאלו (לבוש יוסף).

ויושע ה' ביום ההוא את ישראל... ויאמינו בה' ובמשה עבדו (בשלח  יד-ל)

אשה אחת באה לפני הצדיק ר' חיים מצאנז, ובקשה שהצדיק יתפלל עבורה שתפקד בזרע של קיימא, אמר לה ר' חיים: העיקר היא האמונה בה', האמיני בה' ויושיעך!

רבינו הקדוש - השיבה האשה - אני מתפללת בכל יום, ובסידור כתוב תחילה "וישע ה' את ישראל" ואחר כך כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

הדין עמך - נצחתני - ענה לה ר' חיים - מן הדין שהקב"ה יושיענו תחילה והוא יושיענו ויגאלנו ברחמיו, ואז יאמינו בניו, יאמינו וגם יאמינו. (סיפורי חסידים)

הרב הצדיק ר' אהרן מקרלין ז"ל סיפר בשם מחותנו הרב הצדיק מרוז'ין ז"ל המעשה הבא, להורות עד כמה גדול כוח האמונה בצדיקים.

שני אנשים היו דרים בשני כפרים הסמוכים זה לזה. אחד מהם היה מאמין בצדיקים, ואשתו לא היתה מאמינה, והשני - להפך: הוא לא האמין, אבל אשתו היתה מאמינה. פעם אחת נפל הכפרי המאמין בחולי קשה, ועסק ברופאים ורפואות וללא הועיל. התחיל לבקש שיסעו בעבורו לאחר מצדיקי הדור, שיתפלל עליו. ואשתו, אף שלא היתה מאמינה, אך כדי לעשות רצון בעלה שכרה עגלה ונסעה להצדיק הרוז'יני. נסיעתה היתה דרך הכפר השני, שישב שם הבלתי מאמין. בבואה לאותו כפר, מצאה שגם הכפרי ההוא נתון עכשיו בצרה, כי הגיע זמן פרעון דמי החכירה של בית המזיגה להאדון, והאדון דוחק מאוד, והוא אין לו אפילו פרוטה. כאשר ראתה אשת אותו הכפרי, שהיתה מאמינה בצדיקים, שחברתה נוסעת לרוז'ין, החליטה לנסוע יחד עמה. בבואן לרוז'ין, כתב הממונה על כתיבת ה"פתקאות" (קוויטליך בלע"ז), לכל אחת מהן "פיתקא" מיוחדת עם המבוקש שלה. וקרה המקרה, שהנשים החליפו את פתקאותיהן, וכל אחת הגישה להצדיק את הפתקא של חברתה: אשת החולה מסרה להצדיק הפתקא של תשלומי דמי החכירה, והצדיק השיב לה: "ד' יושיעך" והאשה השניה, שבקשתה היתה בענין החכירה, הגישה הפתקא של הבעל החולה, והצדיק השיב לה, שיעמידו לו קרני דאומנא, ועלוקות.

האשה השניה, שהיתה מאמינה מאוד בצדיקים, האמינה לתומה באמונה חזקה שבודאי תשובת הצדיק היא על בקשתה, והשם יתברך ישלח לה עזרתו מקודש על ידי קרני דאומנא ועלוקות. בבואה לביתה, שאל אותה בעלה: "מה ענה לך הרבי"? השיבה, שהרבי נתן לה סגולה להעמיד קרני אומן ועלוקות. התפלא האיש מאוד על סגולה מוזרה כזאת, ואף שלא היה מאמין, בכל זאת אמר: הלא דבר הוא.

ויהי כאשר קרב היום האחרון לפרעון החוב להאדון, ובידו אין מאומה, אמר: אנסה נא את עצת הרבי. עלה על מיטתו, ונתן על גופו הרבה עלוקות מוצצות דם. והרבה קרני אומן, שפצעוהו עד זוב דם. והנה בא אחד משוטרי "החצר" של האדון בהתראה חמורה, שיביא היום את התשלומין, ואם לאו יגרשוהו תיכף מן הכפר. והשוטר חזר להאדון, וסיפר שמצא את היהודי מוטל במטה ומתבוסס בדמו, האדון לא רצה להאמין, שהרי ביום אתמול ראוהו כמה אנשים שהוא בריא ושלם, ויתן צו להביא אליו את היהודי כשהוא מוטל על מיטתו. תיכף הלכו עבדיו ליהודי, ונשאוהו על המיטה אל "החצר". כשראתה אשת האדון, שהוא מתגולל בדם ובפצעים, נכמרו רחמיה עליו, והתחילה לספוק בכפיה לאות צער, ושאלה אותו: - הגד נא מה לך, מה זה קרה לך? התנוצץ רעיון במוחו של היהודי, ויען ויאמר: -

אתמול נסעתי העירה לחפש עצה ותחבולה להשיג את הכסף לתשלומי דמי החכירה, ואחרי רוב עמל ויגיעה עלה בידי לקבץ את הסכום ע"י הלואות ממכירי. וחפצתי לנסוע הביתה, אבל כיון שכבר פנה היום לא מצאתי שום עגלה הנוסעת לכפר שלנו. והוכרחתי ללכת ברגל, באישון לילה ואפלה. בדרך פגשוני גזלנים ושודדים, ושדדו את כל כספי שהיה אצלי, ואותי הכו מכות נמרצות, ובחמלת ד' עלי נשארתי בחיים, כל עוד נשמתי בי.

נענתה אשת האדון ואמרה לבעלה: - אם כן הרי אנחנו נהיינו הגורמים למכותיו, ועלינו מוטל איפוא לרפאותו ולהבריאו. ותפן אל היהודי ותאמר: - דמי החכירה שאתה חייב לנו בודאי נמחול לך, אבל מסתמא הרי נעשית גם בעל חוב גדול כשלוית כסף ממכיריך לצורך התשלום, ולכן אף זאת נעשה לך, שניתן לך את בית המזיגה לשלוש שנים בחינם.

הסכים גם האדון לכך, ונתנו לו בחינם את בית המזיגה שלוש שנים. ואמר הרב הצדיק מקרלין: כשמחותני, הצדיק מרוז'ין, סיים לספר לי את המעשה, אמר לי: "יאמין לי מחותני, כי בשעה שעמדה לפני האשה לבקש בענין החכירה, לא היתה לי שום עצה להמשיך לה ישועה על זה, רק מגודל אמונתה המשיכה היא ישועה מן השמים. (אמרי חן)

בספר "שבעים שנה בירושלים" מסופר אודות מברק שהגיע בחודש תמוז תרס"ה לבית הראשון לציון הר"י אלישר זצ"ל. למברק, שהיה ארוך מאד והיו בו מאה ושלש עשרה מלים, צורף תשלום גם עבור תשובה. במברק נאמר שהרב מנאוואמינסק (פולין) מבקש בשם כל העדה שם עזרה דחופה מאנשי ירושלים. המדובר הוא בעדות שקר שהעידו שני יהודים אשר שהו בעבר בנאוואמינסק ונמצאים כיום בירושלים. עדות שקר זו סייעה להאשמת חמישה נוצרים בעוון רצח, ובפסיקת פסק דין נגדם. אם אכן יבוצע גזר הדין צפויה לכל יהודי המקום סכנה גדולה, כתוצאה משנאת הגוים שתגבר מאד בעקבות הוצאת הנאשמים להורג. בקשתנו היא איפוא, מסיים הרב את מברקו, לדרוש מהעדים - הנמצאים עתה בירושלים - לחזור בהם מעדותם ולהודיע זאת בהקדם לקונסול הרוסי. על החתום: רבינר רבינוביץ נאוואמינסק, מחוז ורשא.

חקירת שני האנשים העלתה שאמנם עדותם, שניתנה בזמנו בחוץ לארץ גרמה להרשעת הגוים והיא אמינה ואמיתית, אך יחד עם זאת הם אמרו שאמנם קיים חשש לפוגרום שעלול להתחולל שם בעבקבות הוצאת הגוים להורג. בהיות הנושא חמור וקשור לדיני נפשות התכנסו כל טובי העדה בירושלים כדי לטכס עצה ולהחליט כיצד להתיחס למברק זה. לאחר דיון ממושך קם הרב אלישר הישיש על רגליו והעלה צד חדש לגמרי: "לדעתי, אמר הרב, המברק מזויף! יתכן שהרב רבינוביץ אינו יודע כלל ממנו ויתכן שאולץ לחתום עליו. מכל מקום, נראה לי שהמברק נשלח על ידי משפחות הרוצחים הרוצים להציל את קרוביהם, ולפיכך אם יוודע שהיהודים, כביכול, חוזרים בהם מעדותם, דווקא עובדה זו עלולה לחולל פרעות. על כן נראה שיש להתחמק, באיזו שהיא עילה, ממתן תשובה ישירה בנידון".

כאשר סיים את דבריו המפתיעים, שלח הרב אלישר שליח מיוחד אל הגאון רבי שמואל סלנט וביקש להעיר אותו משנתו ולבקשו שיחווה דעתו בנושא, ומראש הודיע כי כל מה שיאמר רבי שמואל סלנט כך יעשה. מיד כששמע המרא דאתרא את תוכן המברק, אמר שלדעתו יש כאן זיוף, והציע להשיב דברים סתומים שאינם מביעים מאומה, ובלבד שלא לשתף פעולה עם מעלילי עלילות שוא.

משנודעו דברי רבי שמואל סלנט הוכפלה ההפתעה - ממש שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

עשו כעצת שני גדולי התורה והודיעו שהרב אלישר הינו נתין טורקי ולכן אין הוא רשאי להתערב במה שמתרחש בארצות אחרות. תשובה סתמית שאינה קובעת עמדה.

שבועות אחדים לאחר מכן נתפרסם בעיתונים העבריים: "הודות לפקחותם של רבני ירושלים נכשלו שונאינו בנסיונם ללכדינו ברשתם על ידי מברקים מזוייפים שנשלחו אליהם, כביכול, בשם הרב שלנו. על ידם נצלו מפרעות, שכן אילו היו הרבנים בירושלים הולכים שולל אחרי המברקים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה". (לוקטו מורשת אבות).

לצערנו בדור הזה יש שמסיתים את הציבור ובמיוחד ילדים נגד תלמידי חכמים ומורי הוראה שבראשם הרבנים ורוצים לתת להם תדמית של פרימיטיבים קיצונים שמפריעים למדינה, ועל זה נאמר בעיקבתא דמשיחא המלכות תיהפך למינות ואין תוכחה, החוצפא תישגה, ובע"ה הקב"ה יביא לנו משיח שיקבץ נידחנו ויעביר ממשלת זדון מן הארץ אותה ממשלה שיוצאת נגד תורה ומיצוות ותלמידי חכמים.

במכת הכנים כתוב "ויאמר ה’ אל משה אמר אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ" (ח, יב) ופירש רש"י שם שלא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, לכן אמר ה’ יתברך למשה שיאמר לאהרן שיטה את ידו על העפר ללמדנו שלא להיות כפוי טובה.

לפי זה קשה כיצד בקריעת ים סוף נצטוה משה לנטות את מטהו על הים הלא גם המים הגינו עליו בשעה שהושלך לתוך היאור?

אולם למעשה גם כאן הוזהר משה שלא להיות כפוי טובה ולכן כתוב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו’ הרם זהו לשון הסרה וסלוק כמו שנאמר "הרימו מכשול מדרך עמי והרם את העטרה" כלומר הסר את מטך בנטיית ידך לבד ואז יבקע הים (על פי פי’ חזקוני).

ומה גם שאמרו במדרש כי מכיון שראו עם ישראל, שכל המכות נעשו על ידי המטה, חשבו שמכוח המטה נעשו, לכן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה סלק את מטך ונטה את ידך, כי הרם לשון סילוק הוא, ולכך נאמר לאחר מכן "וירא ישראל את היד הגדולה", ראו כי לא בכח המטה עשה משה כל המעשה הנורא הזה, אלא זהו דוגמת היד החזקה של ה’ יתברך (כלי יקר).

ומעשה במשכיל אחד שבא לפני הגאון רבי אליהו מוילנא ובידו אבן ושאל את הרב מה טיבה של אבן זו? מפאת הזמן לא יכל הרב להתבונן באבן אמר לו הנח לפני, לאחר זמן בא לרב לבקש את האבן ולא מצא הרב עד שבתו מצאתו בתוך כד של מים, כשביקש הרב להוציא את האבן ראה שהמים חלוקים לשתים אמר כנראה שזו אבן סנפרינון שהיא מסוגלת לחלק את המים ולכן המים שתוך הכד נחלקו. אמר הפילוסוף אם כן מי אמר שהים נבקע לשתים מכח הבורא אולי משה הכה במטה העשוי מאבנים האלו וכמו שכתב רש"י (שמות יז, ו)? חייך הרב ואמר לו טיפש שכמותך! לכן הדגיש הקדוש ברוך הוא ואמר למשה "הרם את מטך ונטה את ידך" להוציא מלב הטועים בחושבם שעל ידי המטה נעשה נס ומשם נלמד לכל המכות שהיו בהשגחה פרטית. (לבוש יוסף)

ישנם אנשים שאומרים שהם מאמינים בהקב"ה אך אינם מקימים תורה ומצוות, לצערי הם משלים את עצמם ואמונתם צריכה הרבה ויטמינים כי מי שמאמין באמת בהקב"ה חוזר בתשובה שלימה לא רק חלקית אלא שלמה, כי הקב"ה כשברא אותנו מן הסתם הוא הרבה יותר חכם מאיתנו לאין שיעור אך נגיד באירוניה שיש להקב"ה ח"ו לפחות שכל של אדם ממוצע לא חכם ולא טפש היתכן שהוא יברא את העולם ללא תכלית בלי סיבה וכל מה שקורה בעולם הכל ממנו יתברך יתכן שאין לזה סיבה, אתם ראיתם פעם אדם ממוצע בשיכלו סתם ככה מרים את היד למעלה ומוריד אותה למטה או עושה כל מיני עבודות ופעולות ללא סיבה מובנת כל החברה תיסתכל עליו כאילו הוא איבד את דעתו ויאמרו עליו שהשתגע וכו’.

כנ"ל להבדיל הקב"ה שאין לו שכל ממוצע של אדם אלא אין חקר לחכמתו שנאמר "החקר אלהך תמצא" "ולגדולתו אין חקר" ועוד "לא מחשבותי מחשבותיכם" לא יראני אדם וחי וכו’, בטח שהקב"ה שחכם מאיתנו לא יברא וינהל את העולם הזה ללא סיבה ותכלית סימן שיש תכלית לחיינו והתכלית זה לעבוד את השם יתברך כמו אז שהקב"ה ציוה בתורתו הקדושה, אז למי שיש שכל פשוט מבין שיש תכלית וצריך לחזור בתשובה שלימה וזה נקרא אמונה אם התורה אמת אז אמת יש רק אחת ולא קטעים קטעים, מי שטוען שהוא מאמין בהקב"ה ולא מקים תורה ומצוות הוא משלה את עצמו וכולו בדיחה כי אין באמצע או שהתורה אמת והולכים איתה עד הסוף כי העולם לא נברא כדי שנתחזק בתאוות ושרירות ליבנו הגס והתאב, לכן עלינו לחפש את האמת שנאמר נחפשה דרכינו ונשובה עד ה’" רק אם נביט לשמים נוכל להבחין שהשמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע ואין צורך להסתכל לשמים אלא נביט בעצמנו ונבחין שבאנו מטיפה סרוחה של נוזל ולבסוף יצאנו גוף מוצק של עצמות גידים בשר וכו’ אין פלא יותר גדול מי זה. שנאמר "מבשרי אחזה אלוהך", האדם מעיד על החכמה של אלוקים שנאמר דע מאין באת וכו’ אינני ראיתי משהו שמטיפת נוזל של קולה יכול ליצור בקבוק קולה, אך הקב"ה מטיפה סרוחה יוצר אדם יצירתי ומפותח וזה מספיק כדי לעורר את האמונה והרצון לחפש את האמת ולא להרדם שנאמר בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים לאלוקים שיעזור לך לעשות תשובה שלימה ושיאיר לך את הדרך שנאמר בית יעקב לכו ונלכה באור ה’, ואז תוכל לומר בודאוות שנר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

ואם זה עדיין לא מספיק אז ראו את המעים איך הם מפרקים את האוכל ממוצק לנוזל ואת עצמם הם אינם מפרקים. וכשהקיבה מעבדת את המזון כמו מיקסר היא איינה עושה רעש, שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה אני לא ראיתי מיקסר שחי שבעים שנה ושעובד ארבע פעמים ביום ולא מתקלקל ולכל הפחות שלא עושה רעש, תארו לכם שבכל פעם שאנחנו נאכל הקיבה שפועלת כמו מיקסר תעשה רעש של מיקסר איזה בושה כולם הסתכלו עלינו ונצטרך לאכול במסתרים, ואין טעם להסביר ולפרט את פלאי הגוף, האדם מעיד לבד על החכמה האלוקית והכל מטיפה סרוחה ולכן דע מאין באת ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה שנאמר מרבה בשר מרבה רימה, והכי חשוב לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לכן למה האדם משקיע בחומר, בעולם הזה, בתאוות, בבשרו כבר נאמר מרבה בשר מרבה רימה הגוף והבשר זה רק כלי לאיחסון הנשמה כמו קליפה של תפוז שעתיד להתקלף והחשוב זה התפוז נטו כך בדיוק הנשמה הכל זה אחיזת עינים אנחנו רואים ושומעים ומרגישם מהנשמה ולא רואים מהעינים או שומעים מהאוזן כי זה רק דמה שמעלים את הנס האלוקי ומתעתע בנו ללא נשמה כלום לא פועל.

ידוע שמי שסוגר את עיניו רואה חושך ומי שפותח את עיניו רואה אור אך ישנם אנשים שישנים עם עינים פתוחות לחלוטין ולא רואים כלום זה רק אומר שהכל אחיזת עינים שהנשמה היא שיושנת והנשמה היא שערה והיא פועלת בכל החושים והגוף רק כלי דמה להסתיר את הנשמה הרוחנית. וישנם שמתבלבלים משקיעים בכלי הטפל שיעלם תוך יום בקבר ומזניחים את הנשמה שתחיה בעולם הבא לעדי עד אם זכה ואם לא זכה להבין את האמת ולדרושה יורש גהנם.

אל יאמר האדם שהקב"ה לא משגיח עליו שהוא קטן מידי כדי להטריד את בורא עולם אלא אומר הנביא ירמיה יגיד האדם שבשבילי נברא העולם.

האדם הוא מטרה בתכלית והשאר הכלים לישום המטרה.

אומר דוד המלך "השמים מספרים כבור אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" כלומר כשם שהבגד מעיד על היצרן שארג אותו כי הוא דבר מתוכנן ומעשה אומנות וכשם שהגינה מעידה על הגנן שסידר ונטע בה פרחים כך העולם מעיד על בורא עולם. ולכן אומר דוד המלך "השמים מספרים כבוד אל" רק אם נביט בשמים ונראה את השמש שוקעת בזמן וזורחת בזמן ועוד יש לנו לוחות שנה מתוקנים לעוד הרבה שנים קדימה שקובעים באיזה שעה ושניה השמש תשקע ותזרח וכו’ זה רק אומר שהעולם מתוכנן ולא יצר את עצמו לכן לכל הדעות יש לומר שחייב להיות בורא עולם שברא את העולם הזה שהוא מאד מורכב ומתוכנן ואתה האדם ההוכחה לכך שאין דבר יותר מתוכנן ומורכב ומופלא מגוף האדם שיש לו חושים ותכונות שפועלים ע"י טריליוני תאים בארמוניה כל זה חייב להיות מתוכנן ולא מקרה שמקרה נוטריקון מה’ קרה. הוכחנו שיש בורא לעולם ויש תכלית לבריאתו והיא התורה הקדושה שניתנה אחרי יציאת מצרים ועדים לה לא רק מליוני יהודים אלא גם ערב רב שהוא פי שלוש במספר מהיהודים שיצאו ממצרים והם שראו בחוש את מעמד הר סיני. מעמד הר סיני מוזכר לא רק בתורת ישראל אלא גם במתולוגיות יווניות ורומיות בקוראן וכתבי ותיקן של הנצרות אף אחד לא מכחיש חלילה את מעמד הר סיני ויציאת מצרים, במיוחד שישנם עדיות בכתב ותמונות חרוטות על אבן שמתארים את התקופה ועוד ישנו פפירוס של עשרת המכות מתוארות ע"י פרעה מלך מצרים אז מה עוד אפשר לבקש מי שמנסה להתעלם ולהכחיש את יציאת מצרים ומעמד הר סיני יצטרך באותו מידה גם להכחיש את השואה הנוראה כשם שלשואה יש עדויות גם לתורה יש עדויות והחגים הם זכר לארועי התורה כשם שיום השואה היא זכר לשואה, לכן חייב אדם להכיר טובה לבורא ולא להתעלם מהאמת. חובה על כל יהודי ללכת בדרכיו של הבורא שהוא ארך אפים ורב חסד ואמת וכו’ כשם שהוא חנון אף אתה תהיה חנון כשם שהוא רחום אף אתה תהיה רחום, כשם שהוא זן ומפרנס לכל אף אתה אם רואה יהודי נזקק תזון אותו שנאמר מבשרך אל תתעלם שבני ישראל ערבים זה לזה מצד הנפשות רק הגופים נפרדים וכל שכן עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת צריך כל אדם להתחיל את חסדיו עם משפחתו הקרובה ואח"כ לפזר את חסדיו ליהודים אחרים שנאמר "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד קהל ישראל" קודם ביתו אח"כ בעד קהל ישראל. אך אם היהודי כפוי טובה ואין לו אפילו מדת ההסתפקות ורוצה עוד ועוד תאוות ואינו מסתפק בשלו אז התוצאה הסופית היא חוסר נחת רוח, עוני ועוני, זה לא חייב להתבטאות בכסף כי איזהו העשיר השמח בחלקו. ישנם אנשים שיש להם הון תועפות והם עובדים מן הבקר עד הערב להכפיל את הונם. הם נקראים מסכנים, עניים, חסר להם ואינם מסתפקים בשלהם ורוצים עוד חומר ותאוות. חייב אדם לדעת כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על כל מוצא פי אלוקים יחיה האדם וחייב להכיר טובה לבורא ולבריות. נאמר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן, צלחת וכוס שאכלת מהן אל תירק בהם.

נשאלת השאלה למה לא לירוק האם הצלחת תיכעס ותיפגע? ודאי שלא, אלא זה ממידת חינוך לומר לך שאפילו לדבר דומם אתה חייב הכרת הטוב. ומכאן חייב האדם להתחנך אפשר ללמוד מוסר ממשה רבינו שלא רצה להכות את הים במכת דם ולהכות את החול במכת כינים, משום הכרת הטוב שהיאור הציל את משה בתיבה והאדמה עזרה למשה להטמין את המצרי בחול. ראו עד היכן מגיע הכרת הטוב והחינוך התורנים שחסים על דומם, אפילו שהקב"ה מבקש ממשה ללכת לפרעה, אומר משה שהוא צריך להתיעץ עם יתרו חותנו, כיצד יתכן כזה דבר שהקב"ה מצווה חייבים לקיים, אלא יתרו הציל את משה ופרנס אותו ונתן לו את ביתו לאשה איך יתכן שמשה בזמן כה קצר יעזוב את בית חמיו ויחזיר רעה תחת טובה לכן רצה קודם לשכנע את יתרו להכיר לו טובה להתיחס לדעתו שלא ירגיש נבגד.

אמונה היא היתה לראש פנה. כי המאמין בה’, אשר מלא כל הארץ כבודו ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, צדיק באמונתו יחיה, כי בודאי יזהר בקיום כל המצוות ובדקדוקי המצוות, ויהא זריז במצוות ויזהר להיות נקי מכל חטא, ויתגבר כארי לעבודת בוראו, ולא ישוב מפני כל. כי בעיניו יראה ולבבו יבין כי שם ה’ נקרא עליו ועיניו משוטטות בכל הארץ. עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיו בספר נכתבים. ויבש מפניו ויעבוד עבודתו עבודה שלמה ביראה ואהבה ושמחה רבה, ויאמין באמונה שלמה כי יש שכר טוב לצדיקים לפי רב המעשה ולפום צערא אגרא, וענש רע ומר לרשעים על כל דבר פשע. ופלס ומאזני משפט ביד ה’ לתת לאיש כדרכיו כפי ערכו והשגתו ויכלתו ולפי הטרחה והשמחה מערכה לקראת מערכה.

בפרשה אנו קוראים על המן שירד לעם ישראל במדבר, פרשיות אלו נקראות פרשות האמונה, משום שהמתבונן בכל התהליך של  יציאת מצרים, והנהגת ה’ במדבר, מתחזק בנפשו, הן באמונה, והן בבטחון בהשם יתברך צור כל העולמים.

בזהר הקדוש כתוב, שבתורה הוזכר עניין יציאת מצרים כחמישים פעם, ועל סיפור יציאת מצרים נאמר, שכל המרבה הרי זה משובח, משום שמחזק את האהבה והאמונה לחי עולמים, וכבר כתב הרמב"ם שלמוד האמונה יקר בעיניו מכל הלמודים (בפרוש המשניות סוף ברכות). והרמב"ן מנה את האמונה כאחת ממצות עשה, וטעמה: שנכניס בדעתינו כי הכל מאתו יתברך, וכמו שנאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". וכן מבואר בגמרא יומא (עו) ששאלו תלמידיו של רשב"י, מפני מה לא הוריד השם יתברך מן לשבוע, אלא הוצרך להוריד מדי יום ביומו, השיב להם רשב"י, שרצון ה’ היה שישעבדו את עצמם בכל יום לאביהם שבשמים, ויחושו שרק על השם יתברך כל מבטחם, וכדברי דוד המלך עליו השלום: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו".

מספרים על הצדיק רבי מנדלי מרימנוב זכר צדיק לברכה, שהיה לו בן עני, והיה הרבי מפרנס אותו מידי שבוע, אך במקום לתת לו סכום שבועי מלא, היה נותן לו רק מחצית הסכום, ושאלו בנו: אם הוא כבר נותן, מדוע לא נותן ביד, רחבה? השיבו אביו, שאם יתן לו סכום מלא, יגרום לו להסיר את בטחונו מהשם יתברך לכן נותן לו רק את הבסיס ואת השאר ישיג בהשתדלות ובאמונה תמימה.

מספרים על יהודי אחד, צנוע וירא שמים, שהיה עובד אצל אחד הפריצים העשירים ביותר, והנה בוקר אחד נפגשו הפריץ והיהודי, ותוך כדי שיחה התפאר הפריץ שהוא מפרנס את היהודי, ובזכותו הוא מתקיים וכו’, הפסיקו היהודי ואמר לו כי הפרנסה והחיים באים לו מן השם יתברך, ואילו הפריץ אינו אלא שליחו של השם יתברך בלבד, לשמע דברים אלה, כעס הפריץ ופיטר את היהודי, ועוד הוסיף: "נראה עכשיו כיצד יתפרנס היהודי?!" היהודי התדרדר בגשמיותו, ופרנסתו לא הייתה מצויה, וכמעט והגיע עד פת לחם, והנה באחת הלילות נכנס הקוף של הפריץ לבית גנזיו, והתחיל לבלע יהלומים ומטבעות זהב, עד שנחנק ומת. בראות הפריץ את הקוף המת, ציוה להשליכו לבית היהודי, וזאת כ"נקמה" על עוזבו את עבודתו. והנה, איך שנזרק הקוף לבית היהודי, נתבקעה בטנו, ויצאו כל המטבעות והיהלומים, וכסף רב נשפך כמים. שמחו היהודי ואשתו, בניו ובנותיו על מתנת שמים שקבלו. כשנודע הדבר לפריץ, התפעל והודה, כי אכן אין האדם אלא שליח, והחזיר את היהודי לעבודתו ולמשרתו, ונתקדש שמו יתברך בעולם. מצאתי ששאלו פעם את הגאון רבי אליהו מוילנא מהי מידת הביטחון? השיב להם: מה שכתוב בתהילים: "אם לא שוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי", והסביר: מה תינוק זה אוכל ואינו חושב על ארוחה הבאה, כך האדם צריך לאכול ולחיות מבלי לדאוג לעתיד, כי מה התינוק אמו דואגת לו, כן האדם אביו שבשמים דואג לו, וזהו הביטחון השלם. ובהתבוננות ועבודה אפשר לזכות לכך.

ספורים רבים על גדולי ישראל מצויים בהקשר לכך, כיצד היה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, והגאון רבי מרדכי שרעבי זכר צדיק לברכה, שהיו חדורים היטב באמונה בבורא עולם, הזן את כולם, מביצי כנים ועד קרני ראמים, ופעמים רבות כשהגיעו לפת לחם, והגיעו מים עד נפש, דוקא אז באורח פלאי ראו את ישועת ה’.

אמנם, פשוט וברור שאין הכונה למנוע את ההשתדלות מהאדם, אלא להחדיר בקרבנו את האמונה. וידועה מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בענין צורך ברופאים, שלהרמב"ן יש חסרון באמונה בהליכה לרופא, ולהרמב"ם חייב לדרוש ברופאים, ובאר הרב דסלר זכר צדיק לברכה, שלענין מעשה בודאי שכולם מודים שצריך ללכת לרופא, והיא גמרא ערוכה – "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, אך אסור לבטוח ברופאים, או לסמוך שהרופא ירפא, אלא, יזכור שהכל בידי השם יתברך, והוא הממית ומחיה, רופא חולים פוקח עיוורים וזוקף כפופים, משיח אילמים ומפענח נעלמים.

במדרשים מוצאים אנו שהתביעה על חסרון האמונה היא גדולה לאין שעור, שכן אברהם אבינו, עליו השלום, נתבע על שירד למצרים מחמת הרעב, ועל שהפקיר וסכן את שרה אשתו מחמת פחדו שמא יהרגוהו. וכן יוסף הצדיק, עליו השלום, נתבע על שבטח ברהבים ושטי כזב, הוא שר המשקים, וביקש שיזכירהו, ונענש בעוד שנתיים שהיה בבית האסורים, ללמדנו: שאין לבטוח אלא בהשם יתברך.

בספר "מדרגת האדם" מביא מעשה שהיה בזמן רבי משה אלשיך זכותו יגן עלינו באחד ששמע דרשה בענין האמונה בפרנסה, והחליט לעזוב את מקום עבודתו, כמה ששדלוהו אנשי ביתו לא עלתה בידם, והוא באחת שפרנסתו קצובה משמים, והוא מקדיש את זמנו לתורה וליראת ה’ טהורה.

ביום בהיר אחד הגיע גוי שהציע ליהודי למכור את חמורו ואת העגלה בסכום מסוים, והיהודי נאות למכרם, כדי שיהיה לו סכום מועט כדי מחייתו. אחר שמכר היהודי את חמורו הלך הגוי בדרך ומצא אוצר גדול של מטבעות זהב, העמיס על העגלה ורצה ללכת. פתאום התגלגלה אבן גדולה על הגוי ומחצה אותו למוות, החמור חזר לבעליו הראשונים, כמאמר הכתוב: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" וכשהגיע לחצרו של היהודי, שמחו בני המשפחה.  (כתונת פסים).

כדי להמחיש את העניין שאדם רואה לעין והקב"ה ראה ללבב נספר מעשה אמיתי שיסבר את האוזן. היה יהודי בשם יוסף שהיה משכיר חנות בשוק מחנה יהודה שבירושלים, ידוע שהשוק הזה מאוד תוסס והוא השכיר את החנות ב-2500$  והכנסותיו גדולות כמובן בפרופורציה למקום, במשך הזמן השכיר לידו יהודי אחר חנות ירקות כמו של יוסף והכנסותיו של יוסף ירדו. יוסף היה בעל תשובה פנה לרב פנחסי והציג לו את הבעיה בכעס כשהוא אומר שאם המתחרה היה מגיע לשוק בעידן שהייתי חילוני הייתי "מכסח" אותו. הרב פנחסי אמר ליוסף תירגע מזונותיו של האדם קצובים לו מערב ראש השנה עד ראש השנה שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוהך בה מראשית השנה עד אחרית שנה". ראשית אותיות א’ בתשרי. יוסף המשיך לכעוס והרב אמר לו להיות בשמחה כי כל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. וטוב זה עניין פילוסופי כל מה שנראה לנו טוב כרגע יכול להסתבר שאחרי כמה שנים אותו טוב היה בעצם רע גמור לדוגמא: ילד שאינו רוצה ללמוד בבית ספר והוא מעדיף ללכת לים לטייל ולעשות חיים באותו רגע זה בשבילו הטוב האמיתי ואילו ללכת לבית ספר זה רע. חלפו כמה שנים והילד התבגר ומכייון שלא למד אינו יכול להתקבל לעבודה מסודרת ונקיה ונאלץ לעבוד קשה ולהרויח פחות בעבודות מלוכלכות. ואז הוא מבין את הטעות שעשה שהיה קטן שלא רצה ללמוד שאותו טוב שהוא חשב שהוא טוב בזה שטייל והתבטל ובזבז את נערותו בהבלות בעצם כיום זה מובן לו שבעצם הוא רע לכן השאלה מה זה טוב זה מאד פילוסופי לכן אנחנו צריכים לעשות השתדלות והקב"ה יעשה את שלו וכל מאן דעביד לטבא דעביד ואדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה הרב הציע ליוסף שיעזוב את השוק וישכיר חנות במקום אחר, פחות תוסס ההכנסות יהיו לו פחות אך בפרופורציה גם ההוצאות יהיו פחות ויוסף קיבל דעת תורה יצא מביתו של הרב בכעס והשכיר מקום בשכונה בירושלים שהשכירות שם עלתה לו 900$ בחודש ורווחיו ירדו בהתאם אך ברוך השם אפשר לחיות ולהתפרנס.

אחרי כמה שנים יוסף פוגש שוב את הרב פנחסי. אמר לו הרב שלום לך אדון יוסף מה שלומך ואיך הפרנסה? יוסף היה שש ושמח ואמר הרב מזל שלי שאני שמעתי בקולך וקבלתי דעת תורה. רציתי לשאול את כבוד הרב אם אפשר לקנות חדר בבניין המגורים של הישיבה ולתרום אותו לישיבה? הרב התפעל ואמר לו שחדר עולה 35000$ כיצד יש באפשרותך לתרום סכום כזה צחק יוסף וסיפר לרב שבזמן שעבר משוק מחנה יהודה לשכונה ממוצעת בירושלים הייתה לו שכנה זקנה מעליו שתמיד עזר לה קנה לה אוכל, בגדים תיקן לה את החשמל וכל מה שקשור באחזקת חייה כי הזקנה המסכנה לבד בעולמה.

לאחר שלוש שנים שאני עובד באזור החדש ביקשה הזקנה שבסוף היום אני אעלה אליה לשיחה, וכך היה הזקנה התחילה לספר לי את כל ההיסטוריה שלה ואני מאוד עייף כל רגע מסתכל בשעון כי סוף היום אני רוצה ללכת הביתה לאישה ולילדים. אמרה לי הזקנה אל תסתכל בשעון תקציב לי שעה אחת מחייך תשמע את ההיסטוריה שלי ותספר אותה לילדים שלך. יוסף כדי לגמור את הענין מהר אמר בסדר אני מקשיב וכך ישב והקשיב שעה שלמה. לבסוף שאלה  האישה אתה יודע למה אני מספרת לך את כל זה? ענה יוסף באדישות לא אני לא יודע. אמרה הזקנה מעולם לא התחתנתי ומן הסתם גם מעולם לא היו לי ילדים משפחתי נספתה בשואה ויש לי ירושות בסך 5 מליון  דולר שהשאיר לי דודי שנפטר לפני עשר שנים  ואין למי להוריש את נכסי וזה מצער אותי מאוד אבל אתה אדון יוסף אני אוהבת אותך מאוד אתה כבר שלש שנים מתנהג אלי יפה ועוזר לי כאילו אתה הבן שלי ועזרת לי ללא שום תמורה לכן היום הרופאים הודיע לי שקבלתי את המחלה הנוראה וימי ספורים ואין בכח גופי הזקן והחלש לעמוד בכל הטיפולים הכימיים שהם מציעים כדי לחיות חיי שעה. אני רוצה להוריש את כל עושרי וכספי לך יש לי דירות ומגרשים שמפוזרים בכל הארץ. יוסף מקשיב וכולו נכנס לשוק בהתחלה חשב שהוא חולם הוא תחיל לצבוט את עצמו ולסטור לפניו כדי לראות שהוא חי ולא חולם.

הזקנה צחקה ואמרה יוסף כל זה בתנאי אחד שתיקנה לי חדר בבנין של ישיבה ותדגיש אותו לשמי ועוד כל שנה תאמר עלי קדיש כאילו אני האמא שלך. יוסף התרגש ובכה ואמר לה כמובן שאני אעשה זאת וכעבור חצי שנה האישה נפטרה ולכן אני מספר לכבוד הרב כמה שאתה צדקת שאמרת שצריך אמונה ובטחון בבורא כי כל מה שעושה ה’ זה לטובה ולולא אותו מתחרה שהגיע לשוק מחנה יהודה וגרם לי להסתלק משם לא הייתי עשיר היום ומה שנראה לי רע באותה תקופה בעצם טוב. כיום אני חייב לכבוד הרב הרבה על עצתו. אמר לו הרב אינך חייב לי אלא לאותו מתחרה שגרם לך להסתלק מן השוק.

ועוד מעשה אמיתי שסיפר אותו הרב פנחסי על יהודי שחיכה לאוטובוס והאוטובוס איחר. הנהג עצר את האוטובוס ליהודי קצת רחוק מהתחנה, היהודי כעס ושאל את הנהג למה איחרת והתחיל להתווכח איתו היהודי קילל קללות נמרצות את הנהג, הנהג כעס סגר את הדלת ונסע. היהודי לא עלה לאוטובוס וחיכה לאוטובוס הבא כשעה שלמה. הגיע נהג אחר עלה היהודי בכעס וביקש פרטים של הנהג שברח לו תוך  כדי שהוא מקלל את אגד ומשתולל אמר לו הנהג החדש תהיה בשקט אני אתן לך את מספר הטלפון של תלונות הציבור של אגד ותתלונן כמה שאתה רוצה. היהודי ירד בתחנה שרצה ברחוב יפו, בירושלים כדי ללכת לחנות שלו וחשכו עיניו, מסתבר שהיה פיגוע רציני שכל החנות שלו ושל שכניו נשרפו כליל כל הלקוחות שהיו בחנות נהרגו והעובדת שלו נפצעה קשה ביחד עם המון פצועים. היהודי הזדעזע והבין שבזכות אותו נהג שסגר את הדלתות וברח לו הוא חי וקיים היום. היהודי התקשר להנהלת אגד ובקש את הטלפון של הנהג שברח לו. היהודי התקשר לנהג והתחיל לברך אותו ולבקש סליחה ושלח לו מתנות לביתו. הנהג לא הבין ואמר איך יכול להיות ששלשום קיללת את אמא ואבא שלי קללות נמרצות והיום אתה מברך אותו ואומר אשרי יולדתך.

סיפר לו היהודי את המעשה והנהג שהיה דתי אמר לו שכל מה שה’ עושה הכל לטובה אדם רואה לעין וה’ לבב לכן צריכים להיות תמיד בשמחה ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה כי אותו רע בעצם אחרי זמן מה יכול להסתבר שהוא טוב גמור וזה יכול להיתגלות בעולם הזה ואם לא בעולם הזה אז כפרת עוונות זה הסתבר בעולם הבא.

מעשה בבעל התוספות שניטמן ליד המתאבדים שטמונים מאחורי הגדר וכולם התפלאו איך כזה צדיק נטמן ליד הרשעים ועוד כתוב על המצבה פה נטמן הצדיק החסיד בעל תוספות יום טוב.

סיפר בנו של הצדיק לפשר הדבר, מעשה בעשיר קמצן שכל מי שרצה לקבל ממנו צדקה סגר העשיר את דלת ביתו ושלח את האנשים ריקם. נודע שמו של העשיר לשימצה  בעיני כל העיר וגם בעיניו של בעל התוספות כשניפטר העשיר באו בניו לבעל התוספות שהיה ראש חברת קדישא כדי ליקבור את אביהם. בעל התוספות ביקש סכום ניכבד של כסף כדי לזכות לפחות את העשיר שלא תרם כל ימיו שיהיה לו עם דבר מצווה לעלות לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צידקך" אך בניו הלכו בדרכיי אבא ולא רצו לשלם סכום נכבד אלא סכום סמלי, אמר להם בעל התוספות תתבישו לכם "רשעים" אביכם יקבר גם ליד רשעים ליד הגדר של המתאבדים כי אתם מתאבדים על ממונכם עד הקבר.

וכך היה, אביהם נטמן ליד המתאבדים, במרוצת השנים תמיד במשך ארבעים שנה כל ראש השנה היה מגיע שליח לבעל התוספות ונותן לו סכום גדול מאוד שיכלכל את ישיבתו וכל העניים בעיר ולא גילה לו איזה עשיר תורם את כל הצדקה הזאת כדי שיקרא צדקה בסתר.

בעל התוספות הזדקן וחלה אותו שליח הגיע שוב כהרגלו בראש השנה והביא סכום ניכבד מאוד לצדקה. בעל התוספות הצדיק תפס את השליח בידו והשביע אותו שהוא חייב לגלות לו מי זה העשיר הזה שתורם כל כך הרבה במשך כל מהלך חייו שגרם לאברכים ולעניים אושר ושמחה מכל הצדקה שהוא נותן. השליח לא רצה לגלות. בעל התוספות צעק אינני רוצה למות בלי לדעת מי זה אותו עשיר אני רוצה להתפלל ולברך אותו ולהמליץ עליו יושר בשמים. אמר השליח אינך יכול להמליץ עליו יושר כבוד הרב כי העשיר נפטר לפני כמה שנים והשאיר צוואה להמשיך במינהגו כל שנה ולעשות לו קבורה זולה וסמלית. שאל בעל התוספות אני הוא זה שאחראי על הקבורה בעיר יכול להיות שאנשי קברו אותו ואזי לא יודע, פרץ בזעם  אתה חייב לגלות לי מי זה העשיר אם לא תגלה לי אני הקפיד עליך, כמובן זה היה רק כדי להפחיד את השליח כי צדיק גדול כמו בעל תוספות יום טוב לעולם לא יעשה רע לאיש. השליח נבהל ואמר אותו עשיר שחשבתם שהוא קמצן וקברתם אותו ליד המתאבדים זה התורם בסתר.

בעל התוספות הזדעזע והחוויר איך שהוא כעס על בניו שסה"כ קיימו את צוואת אביהם ואיך הוא העיז לטמון את העשיר ליד המתאבדים.

אמר בעל התוספות כל החיים לומדים ובסוף ימיו למדתי מוסר גדול שאדם רואה לעין וה’ רואה ללבב ואותו עשיר שנראה לי קמצן מסתבר שהוא צדיק גדול  ולכן כדי לכפר על העון אני רוצה להיקבר ולהיטמן לידו. הספיד הבן של בעל תוספות ולימד מוסר גדול שאנחנו לא צריכים להסתכל בחיצוניות של האדם אלא מה שיש בתוכו וגם אם אין האדם נראה לרוחנו איננו יודעים מה גודל מעשיו וצריכים לדון כל אדם לכל זכות, וזה מה שיעזור לנו לפני יום הכיפורים ורצוי לפחות לפני ראש השנה אם לא מיד ברגע זה לפייס ולהשלים אם מי שציער אותנו או שאנו ציערנו אותו כי במצוות של בן אדם לחברו תשובה אינו מועילה עד שיפייס את חברו.