פרשת משפטים

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שנאמר "כי טוב לו עמך" (דברים טו) – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי תבן (קידושין כ).

התורה הסמיכה את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ל"כי תקנה עבד עברי", ובהמשך כתוב "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא, יד) "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו'" (שמות כא, טו).

וראוי להבין מדוע המשפטים הראשונים נכתבו דווקא בנושאים אלו, הרי יש מצוות נוספות ואחרות שאולי בהן היה ראוי להתחיל את התורה?

לימדה אותנו התורה דרך יסוד ב"הלכות חיים", שהם הבסיס ליראת ה'. והחפץ לדעת עד כמה גדולה היא השמירה על כבוד האדם, ע"י כך, מובא מעשה נפלא בספר "טובך יביעו". התבוננות מעמיקה בו תסלול עבורנו את הדרך בנושא זה שהוא פרוץ במידה מרובה, ותוכיח לנו עד כמה יש להיזהר ולהקפיד שלא לבייש את רעהו:

מעשה במרן הגאון ר' חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל, שהלך פעם ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו ולפתע ניגש אליהם יהודי ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים.

למרות שהרחוב ההוא היה בקצה העיר וכיוון ההליכה של הגרח"ע היה שונה, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עימו כמחצית השעה עד שהגיעו אל המקום המדובר, ואז הראה לו את הכתובת המדוייקת.

שאלו התלמידים את רבם: "היתכן? מדוע הקדיש לו רבנו כל כך הרבה זמן? וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כלל, דהיינו להראות לו את הכיוון. ובמקרה הגרוע, אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף מדוע צריך ללכת איתו עד לשם?"

השיב להם רבי חיים עוזר: "וכי לא הבחנתם שהיהודי הזה מגמגם, כבד פה וכבד לשון והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אם לא הייתי הולך איתו יד ביד עד הרחוב, היה נאלץ להתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי שווה לעשות את הדרך שהלכנו עמו!"

כך הייתה ראייתם של גדולי ישראל את הזולת, להסתכל צעד אחד קדימה, ובעיקר להבין ולחדור לנפש הזולת.

זו הסיבה שהפרשה מתחילה דווקא בעבד עברי, השפל, הבזוי והמסכן כי רצתה התורה ללמדנו להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם כיציר כפיו של הקב"ה. (אור דניאל)

פרשת משפטים מדברת רבה ככלה על עברות שבין אדם לחברו, ובעיקר בצוויים ואזהרות בנושאים הקשורים בפגיעה פיזית, נפשית ורגשית של זולתינו. בתחלה מביאה התורה בפרשתינו את דיני ארבעת הנזיקין, ויורדת לנושא של ענוי יתום ואלמנה, ושוב יורדת לנושא של הלואה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (ופרש רש"י שתראה עצמך כאלו אתה העני) ועוד יורדת התורה לצווי של עקירת השנאה מהתגברות על רגש הנקמה בצווי של: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וכו', עזב תעזב עמו:" ובגמרא בבא מציעא (לב:) אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם יש אוהב המבקש לפרק ושונא המבקש לטעון יש להקדים את הטעינה כדי לכוף יצרו, הדבר מפליא שכן תמיד הפריקה קודמת משום צער בעלי חיים, ואלו כאן התורה שנתה את צורתה כדי לכוף יצר הנקמה, ולכן יטעון עם שונאו.

גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת, ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, הפך מנהגו לטול בשפע, כדאיתא בגמרא שבת (סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום, בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת.

מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקדוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק. כשסים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אכל, משום שהיא מגיע מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית, מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההדור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים)

אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (משפטים כא-ג)

תכלית האדם בעולמו היא להחיות ימיו אשר חי בתורה ובמעשים טובים, כמ"ש אצל אברהם אבינו שהוא היה "זקן בא בימים", דהיינו שמילא כל יום ויום משנות חייו. מפרש כ"ק האדמו"ר מבאבוב הרב נפתלי הלברשטאם זצ"ל בספרו "דברי נפתלי", שכוונת הכתוב "אם בגפו יבוא" היא: שההולך בעוה"ז בלא תורה ומצוות, אין לו מה להביא איתו לעולם הבא, לא מצוות ולא מעשים טובים, ויצא מהעולם הזה בלי שום כח וזכות. שנאמר בגפו יצא. אדם כזה אוי לו מיום הדין ואוי לו מיום התוכחה שהיה ביריד ויכל להביא מתנות (מצוות) יקרות בזיל הזול. ולהנות מזיו שכרם העצום.

וידועים דברי ה"אור החיים" (פר' כי-תבוא) על הנאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב להם כס וזהב והבלי העולם הזה כי מתיקות התורה כוללת הכל. לכן יתבונן האדם וידע שחייו בעולם הזה משולים למלך שהנפיק מטבע שתוקפו פג לאחר שנתיים. היעלה על דעת אדם שפוי להשתדל בצבירתן? כן האדם שנותיו קצובות, לא לעולם יחיה, וזו כוונת הכתוב "אם בעל אשה הוא", (אם תהיה לו בעלות על התורה) אז "ויצאהאשתו עמו".

על כן ישתדל האדם בהאי עלמא לבדוק מעשיו ולהכין עצמו, כיון שאינו דומה ראייתו השטחית לערך מעשיו ולימוד תורתו לדקדוק הקיים בעולם הבא. ומי שמעריך שכרם של מצוות יחפש לרדוף אחריהם משל לאדם שמרים שק של אבנים על גבו ואם יאמרו לו שאלו יהלומים והם נתונים לו במתנה אז השק כבר לא יהיה כל כך כבד כי הוא מעריך מה כוחם על גבו והמצוות הם היהלומים.

מסופר על הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל, שיום אחד בשעות אחה"צ ישב על מקומו בהיכל הישיבה והביט למטה. לפתע קרא אליו את אחד התלמידים, ממקורביו, ויאמר אליו: "הבט נא אל קרני השמש הזורחת על רצפת ההיכל, הבט גם אל הצל הסמוך ברצפה, הבט ואמור נא ההבדל בין שני המקומות?"
הסתכל התלמיד ומבלי לעמוד על כוונת רבנו ענה: "בצל נראית הרצפה נקייה מאוד... רק בשמש מבחינים בגרגירי אבק ובכל שריטה קטנה..."
הוסיף גם הוא והסביר לתלמיד: "כך הוא במעשי אנוש... אדם מדמה לנפשו כי סיגל הרבה מצוות ומעשים טובים, אבל לאחר מותו כשיבוא לעלמא דקשוט, יבדקו את כל המעשה אשר עשה מול האור העליון האמיתי, שהוא הרבה יותר ולאין-ערוך מאור החמה..." ואז יראו את אבק לשון הרע ואבק המצוות שנעשו לא לשם שמים אלא לשם שכר ולא עונש אך בע"ה מתוך לא לשמה יבוא לשמה שזו היא עבודה אמיתית.

אומר רבנו ה"חפץ חיים" זצ"ל:  "שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים, א( שאין לו אלא יום אחד לחיות - שלא יאמר 'יש לי עוד זמן', כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב. ב( שאין לו אלא דף גמרא אחד ללמוד - שלא ירפהו היצר בטענה 'כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע...' לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד. ג( שהוא היהודי היחיד בעולם - שלא יאמר 'מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם."
וכך היא ההרגשה שצריכה להיות אצל כל אדם, שהעולם תלוי ועומד בזכות מעשיו, והעולם יכול להיחרב בגלל עונותיו. ובכל מצוה ומצוה שהאדם עושה מכריע את הכף וכל העולם תלוי באותה מצוה. ולא עוד, אלא שיחשוב בלבו שמצוה זו היא הנותנת לו חיים ובה תלוי קיומו - כך נאסוף לנו סניגורים. אי-אפשר לבוא לעוה"ב לבד.

והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (משפטים כא- ו)

אדונו מביאו אל האלהים, היינו לפני הדיינים, לפי שיש להועץ עם אלו שמכרוהו לו ולבקש מהם רשות. והם נותנים עצה לעבד שיצא לחפשי, שמסבירים לו שזוהי טובתו. הן לגופו והן לנפשו, שיהיה חפשי לנפשו בלי אדון לראשו. ובכך יהיה לו יכולת לעבוד את השי"ת ולעסוק בתורה ובמצות. שכן בהיותו עבד לאחרים, אינו ברשותו לקיים התורה ולהתפלל בזמן.

"כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ"(כב,כא)

יש מי שחושב שהחוקים החברתיים הם המצאה של המאה האחרונה , ותוצאה ישירה של מהפכות חברתיות שהתרחשו בתחילת המאה שעברה, החוקים החברתיים והמוסדות שעוזרים לחלשים התפתחו במדינה מאז שהיא קמה לפני 60 שנה, אבל התחשבות בחלשים שבחברה אלו החוקים הראשונים שקיבלו בני ישראל במדבר.  הנושא של חוקי עבד עברי בא להסביר לנו שיש מצב שבו אדם הגיע למצב כלכלי קשה עד שהוא נהפך לעבד לאדם אחר, היחס לעבד מצד הבעלים שלו הוא שונה, לא כל עבודה העבד העברי אמור לעשות, סגנון   הדיבור והיחס אליו צריך להיות עדין ומתחשב עד אשר הוא אומר   " אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי", איזה עבד יאהב את הבעלים שלו כך שיגיע למצב שהוא רוצה להישאר עבד מעבר לזמן הקצוב לו, רק עבד שמקבל יחס וכבוד מצד הבעלים שפועל ע"פ ההלכה שרגישה לחלשים בחברה.

התורה מדברת על כל אותם יתומים ואלמנות שהם במצב מאוד קשה ועוד הרמב"ם מוסיף (דעות ו,י) שאפילו באלמנתו של מלך ויתומיו יש להיזהר , למרות שלמראית העין אלמנה של מלך היא לא נראת מסכנה לפחות מהבחינה הכספית והיא די "מסודרת", אבל רק בורא עולם יודע מה גודל הצער של אותם יתומים ואלמנות וכמה גודל הכאב שלהם.

"'כל אלמנה ויתום לא תענון', ר' יוסי אומר למה אהב יתומים ואלמנות אלא שאין עיניהם תלויות אלא בו שנאמר: 'אבי יתומים ודיין אלמנות'.                                                          לכן  דן הגוזל יתומים ואלמנות כאילו גוזל לקב"ה שהוא אביהם שבשמים והוא כועס עליו, שנאמר: 'וחרה אפי והרגתי אתכם'" (שמות רבה).

הקב"ה הוא אבי היתום יותר מכל אדם אחר כי עיניו של היתום נשואות אליו בלבד אין ליתום אב חי לפנות אליו ולכן הוא תמיד דיבורו כלפי שמיים. מי שאצלו הקריאה אל הקב"ה היא     טבע, והקב"ה הוא האב והאם המרחמים, אזי קריאתו בוקעת את הרקיעים ומגיעה הישר לכסא הכבוד.

ולכן התורה מצווה אותנו במצווה שסימנה סה בתרי"ג המצוות, להתייחס בצורה יפה כלפי היתומים והאלמנות לדבר איתם בכבוד ובנחת ושהמשא ומתן איתם יהיה בדרך כבוד ואם נתנו להם משהוא אסור לנו להתחרט על כך, יש להתייחס בצורה עדינה ביותר כי הם הכי קרובים לבורא עולם בתפילתם ואוי למי שמצער אותם חלילה .                                     יהודי אחד ביקש מאחד מגדולי ישראל שיתפלל עליו שבניו יצליחו בלימודם בישיבה, הרב אמר לו תיגש ותבקש מהאלמנה הפלונית שתתפלל עליך , כי תפילתה מגיעה עד כסא הכבוד וכל זאת מתוך הקושי וצער שהיא נמצאת, כי מי שמתפלל מעמקי ליבו תפילתו נשמעת.

אם חלילה אדם אינו נזהר בכבודם, הקב"ה בעצמו תובע את עלבונם כי אין מי שיגן עליהם מלבד בורא עולם, במידה ואדם פגע באלמנה הקב"ה יגרום לכך שאשתו תגיע למצב הזה והוא ימות במלחמה, ואם האישה פוגעת באלמנה בורא עולם ידאג לכך שהיא תמות ובעלה יתחתן שוב ואשתו החדשה תתעלל בבניה כשם שהיא ציערה את האלמנה.                    כמו בסיפור של חנה ופנינה , שפנינה ציערה אותה ולמרות שהדבר היה לשם שמים, היא נענשה בכך שכל ילדיה מתו רק בגלל הצער שנעשה לאלמנה.

עוד מובאת בשם חז"ל האמרה ""היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא ע"א)"

לפיה הפוטנציאל הרוחני איננו תלוי במצב הכלכלי של ההורים, וחובה על החברה לסייע לילדים שמצבם הכלכלי של הוריהם קשה, ולאפשר להם למצות את הפוטנציאל הטמון בהם לטובתם ולטובת החברה כולה, כי דווקא מתוך הקושי צומחת הערכה לחשיבות לימוד התורה ואהבת הלימוד, דבר שמביא לכך שהלומד תורה מתוך קושי זוכה לגלות חידושים רבים בתורה, וגדולי ישראל רבים היו יתומים, והמפורסם שבהם היה האמורה אַבַּיֵּי. הוא   היה ראש ישיבת פומבדיתא עד יום מותו. הוא נודע כאדם צנוע וישר, התפרנס מעבודת האדמה והיה עני רוב ימיו. אביו, כייליל, מת בעת שאמו הייתה בהיריון, ואמו מתה בלידתו; הוא אומץ על ידי דודו, רבה בר נחמני . קיבל את הכינוי "אביי", לפי ראשי תיבות הפסוק: "אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם".

ולכן עלינו תמיד לכבד ולהתייחס בצורה העדינה ביותר ליתומים ולאלמנות ושאנו משמחים אותם וזוכים להתברך מהם אנו מתברכים ישרות מהקב"ה.

שבת שלום!                                                                 

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי בן עדינה,עוזי בן חנה, פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה, ויוסף בן שיפרה, רפואה שלמה במהרה לחנה בת יונה.

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים: [email protected]

מזל טוב לרב שי מ"לב לאחים " להולדת הבת!