פרשת תצוה-שבת זכור

מניין לחז"ל שלממוכן היתה בת אותה ביקש להשיא למלכות, בת שכלל לא מוזכרת במגילה? נראה שהתשובה לשאלה זו נעוצה בדרשת חז"ל המפורסמת המזהה את ממוכן עם המן (מגילה י"ב ע"ב), ובניתוח מערכת היחסים הכללית שבין מרדכי להמן. המן-ממוכן נתפס על ידי חז"ל כמי שהכין לעצמו עמדת כוח ושררה, אך לבסוף, ונהפוכהו - כל הכלים שהכין המן לרעה שמשו את מרדכי לטובה.

המן-ממוכן הכין לעצמו את מעמד המשנה למלך, שכפי הנראה הלא היה קיים לפני כן בממלכה הפרסית, ומעמד זה הועבר למרדכי. המן הצליח לשכנע באופן תקדימי את המלך לוותר על הבלעדיות שבאחזקת טבעת המלך, אך לאחר תלייתו טבעת זו לא חזרה למלך - אלא נתנה למרדכי. "בית המן" על כל רכושו, כספו וזהבו, הועבר למרדכי, ואף בכתר בלבוש ובסוס, אותם הכין המן לעצמו - זכה לבסוף מרדכי (מעניין לציין כי דווקא הדבר היחיד אותו הכין המן למרדכי, העץ - שימש לבסוף את המן...).

בעיוננו לפרשת שמות עמדנו על כך שפעמים רבות על מנת להדגיש מבנים ותופעות מקראיות, חז"ל משלימים אותם על ידי פרטים נוספים שאינם מופיעים בפשוטו של מקרא. נראה שגם במקרה זה, על מנת להדגיש את ההקבלה הניגודית בין המן ומרדכי, הוסיפו לה חז"ל פרט נוסף: המן-ממוכן הכין לעצמו את האפשרות להיות חותנו של המלך, אך מי שזכה בה בפועל היה דווקא מרדכי.

קריאה זו של המגילה, מדגישה את סוד ה'ונהפוכהו' הטמון במגילה, במהלכו נלקחים כלי הטומאה (כבית המן, מעמדו ואפילו תאריך הפור שלו) וממולאים מחדש בתוכן טהור וקדוש. תהליך זה איננו פשוט כלל וכלל, שכן דווקא בשבת הסמוכה לקריאת המגילה, אנו קוראים את הציווי "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כ"ה, יט). ציווי זה התפרש על ידי התורה שבעל-פה, ולמעשה כבר על ידי שמואל הנביא, כציווי להשמיד לא רק את עמלק - אלא גם את כל רכושו "מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמ"א ט"ו, ג). שאול שחמל על רכושו של עמלק ולא השמיד את צאנו "לְמַעַן זְבֹחַ לַה' ", זוכה לביקורת חמורה על כניעתו לעם ולכאורה גם על רצונו 'לקדש את החומר'.

שאלה זו, האם יש לנסות לקדש את הכלים שעד כה שימשו לטומאה, או שעלינו להשמידם בבחינת 'לא מדובשם ולא מעוקצם', היא שאלה מרכזית העולה שוב ושוב בחיינו: היחס הנכון לאינטרנט ולטלוויזיה, שאלת ההשתלבות בעולם התקשורת, המשפט והפוליטיקה הישראלית, ואפילו השאלה האם יש להסכים לבניית המדינה היהודית על ידי כספי השילומים מגרמניה - עשויים להיות סעיפים של שאלה מרכזית זו.

גם בתוככי המגילה אנו עדים למתח הקיים בסוגיה זו. מן הצד האחד, כפי שציינו, מרדכי משתמש בכל הכלים שהכין לו המן, אך מן הצד השני המגילה מדגישה שלוש פעמים שבמהלך הקרבות בין היהודים לאויביהם "בַּבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם". ההבדל שבין ההתנזרות של היהודים מהשימוש ברכושם של אויביהם, לבין ההדגשה החיובית של המגילה וחז"ל על סוד ה'ונהפוכהו' שבשימוש שברכושו של המן, יכול לסייע בידינו למצוא את אחד המפתחות להבנה מתי עלינו להשמיד ולאבד את כלי הרוע, ומתי עלינו לנסות ולהשתמש בהם.

נראה שההבדל הבסיסי בין שני המקרים שבמגילה הוא קיומו של החשש לפגיעה בטוהר המלחמה ברוע. אילו היו היהודים שולחים את ידם בביזה, היו עלולים להפגע מניעי מלחמתם, ומלחמתם הטהורה היתה עלולה להצטייר (ואולי אף להיות...) מלחמת שלל המונעת מטעמי בצע. חשש דומה קיים במלחמתו של שאול בעמלק, שלא הרג את אגג ולא השמיד את הרכוש העמלקי, פעולות שהיו עלולות לגרום למלחמה להצטייר כפעולה שכל מטרתה היא לבסס מבחינה מדינית וכלכלית את שלטונו של המלך החדש. לעומת זאת, לאחר שאחשורוש בעצמו כבר הרג את המן, ואף יזם בעצמו את העברת מעמדו של המן, על ביתו וטבעתו, למרדכי - לא היתה כל מניעה להפוך את הכלים שהכין המן, לכלים דקדושה.

אם ננסה להחיל קריטריון זה על שאלות  אקטואליות יותר, נראה שלפחות אחד הקריטריונים שמלמדת אותנו המגילה לגבי השאלה מתי יש לבצע 'ונהפוכהו', תוך ניסיון לטהר ולקדש כלים טמאים, היא שלילת מראית עין של תאווה אישית. דווקא בפורים בו אנו מנסים לבצע 'ונהפוכהו' ליין, לצחוק, לתחפושות, ולמנהגים רבים נוספים שעל פי רוב מתאימים ליושבי קרנות, עלינו לזכור כי מטרתנו היא לטהרם ולקדשם, ולכן אופן השימוש בהם חייב להיות רחוק לא רק מהתאווה עצמה, אלא אפילו ממראית העין שלה...

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—לַמָּאוֹר"(כז,כ)

הפרשה השבוע מתחילה בציווים של עריכת הנרות בבית המקדש ומצות לבישת בגדי כוהנים

את הנרות הדליקו בבית המקדש לכבוד ולתפארת וכמות השמן הספיקה כל יום מחדש, במיוחד בלילות הארוכים של חודש טבת ההדלקה הייתה דוחה שבת ושקולה כהקרבת הקורבנות . להדלקת הנרות השתמשו בשמן זית בלבד בעוד שידוע לנו שניתן להשתמש בשמנים אחרים להדלקת מאור ולא חייבים להדליק נרות עם שמן זית בלבד , הבן איש חי

מסביר שהסיבה להדלקת הנרות בשמן זית בלבד היא שבשמן הזית יש רמז למאור התורה

כי את שמן הזית היו מפיקים מזית שהוא למעשה מר וממנו יוצא השמן למאור ואף משמש לאכילה ולבישול להסביר לנו מה היא כוחה של התורה כי רק התורה יש לה את היכולת להפוך את המר למתוק ולשנות את חיי האדם. אנו נמצאים בגלות רוחנית למרות היותנו בא"י ,עדיין לא הגיע המשיח ולא נבנה בית המקדש, אור החיים הקדוש מסביר ד' גלויות היו בעם ישראל וכל גלות נגאלו בזכות האבות הקדושים והמעשים שלהם והזכויות שלהם, ובגלות הרביעית בה אנו נמצאים נגאל ב"ה בקרוב בזכות משה רבנו, הזכות של משה רבנו היא התורה שהוא מסר מבורא עולם לעם ישראל, התורה אינה מעשה של משה ושבזכות המעשה אנו נגאל , אלא היא מתנה מבורא עולם ואם נשתמש בה בצורה נכונה נזכה להיגאל בקרוב, כדי לממש את זכותו של משה רבנו עלינו לקבוע עיתים לתורה ורק בזכות הקביעה הזו נזכה ב"ה לגאולה הקרובה ולתחיית המתים , כמו ששמן למאור היה מופק מזית מר כך, כך לימוד התורה הוא כמו תהליך "הכתישה" של הזית להפקת שמן למאור, לימוד התורה משנה את נפש אדם ומוציא את המיטב שבו והופך אותו לבריאה חדשה, כיוון  שאדם חוזר בתשובה הוא נברא מחדש.

לאחר מצוות הדלקת הנרות מובא הציווי של לבישת בגדי הכהונה ע"י הכוהנים, הפרשה מתארת את הלבוש המלא ואופן הכנת הבגדים, הלבוש היה מיוחד ומפואר ובעל משמעות רבה , אף אחשוורוש בזמן המשתה שערך לעם ישראל לבש בגדי כהן שנלקחו מבית המקדש והשתמש עם כלים מבית המקדש במטרה לפאר את עצמו ולבזות את הכלים וזה מה שהביא עליו בסופו של דבר את "התקלה" עם ושתי אשתו שסירבה להקשיב לו.

ללבישת בגדי הכהונה הייתה לה משמעות מיוחדת , רק להתבונן בבגדים גרמה לאדם להגיע לידי הרהורי תשובה , כל פריט בלבוש בא לכפר על חטא אחר, ובמלאכת הכנת האפוד,

נתלו חלק כל בני ישראל לסמן את הערבות ההדדית בין העם ועל האפוד היה מונח החושן שבו היה רשום השם המפורש וכך היה ניתן לראות באורים והתומים מה מצפה לעם ישראל.

הדלקת הנרות ולבישת בגדי הכהונה הייתה משפיעה באופן ישיר על האדם ומכניסה בו הרהורי תשובה, בימנו בית המקדש אינו קיים כאשר אדם לומד תורה מידי ערב הוא עושה מלאכה של הדלקת המנורה ולימוד התורה שקול כמו הקרבת קורבנות , יהודי שאוכל ואומר דברי תורה על השולחן מובא עליו הכתוב כאילו הביא קורבן עולה.

כמו שהכוהנים באו לשרת בקודש בבית המקדש הם החליפו את בגדיהם, גם עלינו לדאוג להקפיד על לבוש מתאים לעבודת הבורא, אנו עובדים את בורא עולם במשך כל היום

ועלינו להתלבש בהתאם, הבגד הוא אולי דבר גשמי אבל משפיע על האדם,

אדם שמתחזק ולוקח על עצמו מצוות ציצית קטן הדבר משפיע מאוד, כי הוא מרגיש לרגע שהוא לובש "אפוד" צבאי, לציצית אין משקל כמעט , אבל שלובשים אותה לראשונה

מרגישים את "משקלה", וכל המטרה שאדם ירגיש את לבושו והדבר יגרום להרהר בתשובה כל הזמן , כמו שבגדי הכוהנים השפיעו על הכהן והכניסו בו יראה.

לכן ללבוש האדם יש משמעות רבה וחשיבות גדולה כל עוד הוא מבין זאת ומכוון לשם שמיים, נכון שיש אנשים שמתלבשים בצורה מכובדת אבל המעשים שלהם אינם  דומים למראה שלהם ואף אינם טובים,אבל אין הדבר אמור למנוע מהאדם להתלבש בצניעות.

יהודי צריך תמיד להרגיש שהוא "בן מלך", כי אנו בנים של הקב"ה, ובנו של המלך לא יצא לרחוב עם בגדים פשוטים, וחלילה לא צנועים, אדם חייב לכבד את עצמו במלבושיו, לא כל אדם יכול להתלבש לעבודה ולחיי היום יום כמו שמתלבשים לומדי התורה, אבל הוא חייב להקפיד שלבושו יהיה צנוע ובצבעים שאינם מושכים את העין , בהיותו במקום ציבורי בתור לקבלת שירות שיסתכל על עצמו ואיך הוא נראה אולי יחסית שונה לאחרים , אך הוא נראה מכובד יותר, והלבוש עצמו מכניס בו יראה, כי אדם מתלבש כאדם דתי , הדבר מהווה כמעין גדר, שהוא מרגיש את הציצית לגופו, עליו להרהר בתשובה  ולשקול את מעשיו.

כשם הלבוש היה משפיע על הכוהנים בעבודתם וכך הם היו יכולים להדליק את המנורה בבית המקדש מתוך מחשבה טהורה, אנו צריכים שהפנימיות  שלנו והחיצוניות תהינה שוות כי בעקבות הפעולות נמשכות הלבבות.

שבת שלום!

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל ,רחל ברכה בת יצחק, רחל בת זאב צבי יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי בן עדינה,עוזי בן חנה,גיל בן חווה, פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה, ויוסף בן שיפרה,ניר בן גנט, רפואה שלמה במהרה לחנה בת יונה.

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים [email protected]