האי המשעמם

היו היה מלך. מלך אשר מלך על אי שלם.

אך באי לא היו לא אנשים,

לא חיות, אף לא הרוח.

ולמלך לא היה על מי למלוך.

פעמים חלפו ציפורים על האי

אך מאחר והעצים שבאי לא נעו,

חשו הציפורים בשעמום נוראי,

והמשיכו במעופם אל מחוזות אחרים.

מדי יום, היה המלך מטפס במדרגות הארמון,

עולה אל הצריח הגבוה,

יוצא אל המרפסת,

ומשקיף בדריכות אל האופק המשעמם מסביב.

יום אחד,

בשעת בין הערביים,

ראה המלך לתדהמתו,

עשן מיתמר בקצה הים, אשר הלך והתקרב.

כשעלה השחר, התקרבה אל האי אניה.

המלך אשר התרגש מן האירוע,

חפץ לרוץ בשמחה אל האניה,

אך נזכר מיידית כי הוא מלך.

"לא נאה המרוצה וההתרגשות למלך" -

חשב המלך בלבו.

"שמא מוטב כי אערך למלחמה

מי יודע, אולי באים לכבוש את האי".

המלך ירד באומץ לב אל מרתף הארמון,

הוציא מן המחבוא רובה חלוד,

יצא החוצה, התחבא רועד מאחורי עץ רחב

וציפה לבאות.

מן האניה יצא איש.

האיש אשר היה בטוח כי האי ריק מאדם,

שר בקולי קולות:

"גיליתי אי נחמד, טרלילי דם די דם".

המלך שהיה סמוך מאד לאותו האיש,

יצא ברוגזה מחבואו ואמר:

"זה האי שלי, אני המלך כאן

ועליך לכבדני".

"סליחה", "סליחה", ביקש התייר.

"לא היתה לי כוונה לפגוע בכבודו,

רציתי רק לראות מעט את האי.

אתה מסכים לטייל איתי?"

המלך התלבט.

הוא לא ידע אם זה מכובד שהמלך יטייל עם אחד העם.

לבסוף נאות המלך,

וטייל עם האיש עד הערב.

המלך אף הזמין את ארחו לסעוד עמו.

אך כשעלתה השאלה היכן ילון האורח,

פסק המלך כי אין זה מקובל שעובר אורח

יישן בארמון.

האיש אשר אינו רגיל לשון בחוץ,

נעלב עד עמקי נפשו,

שב אל אנייתו,

ולן בה עד הבוקר.

למחרת, עם עלות השחר,

טיפס המלך במדרגות הארמון,

עלה אל הצריח הגבוה,

יצא אל המרפסת,

והשקיף בדריכות אל האופק המשעמם מסביב.

לפתע ראה המלך

את האניה מתרחקת מן האי.

המלך רץ בעקבותיה,

עד כי פתאום נזכר כי הוא מלך…

ושוב עלה המלך יום יום

אל הצריח הגבוה,

יצא אל המרפסת

והשקיף על האופק המשעמם.

עד שיום אחד,

ראה המלך אניה.

הפעם ירד המלך בלא רובה.

והתחבא מאחרי העץ מלא תקוות.

מן האניה יצאו

איש ואשה אשר האי גרם להם

לאושר עילאי.

הבעל מתוך שירה והתפעמות, דרך על שולי גלימת המלך.

"זו פגיעה במלכות" – צעק המלך,

ויצא ממחבואו.

אך מיד התעשת,

והזמין את הזוג לטיול ממלכתי.

המלך היה אדיב במיוחד,

עד אשר הגיחו הכוכבים

ורמזו בקריצה

כי עת לישון ליל מנוחה.

ואז שוב נאלץ המלך להודות

כי ארמון אינו אכסניה,

וכי על הזוג המאושר

להמתין לו בחוץ, עד יעלה השחר.

אולם הזוג התמה,

הודה למארח,

ובחגיגיות שב אל האניה

למגנת לבו של המלך.

המלך התחרט מאד

וחרדה מלאה אותו פן יוותר לבד.

רדף אחריהם,

אף שנזכר כי הוא מלך…

אך כבר היה מאוחר.

הזוג סרב לשוב,

ולאחר שאנייתם הפליגה,

נאלץ המלך לשוט שוב בים השעמום שסביבו.

 ושוב עלה המלך מדי יום

אל הצריח הגבוה,

יצא אל המרפסת

והשקיף בצפיה על האופק המשעמם.

עד שיום אחד,

ראה המלך אניה.

הפעם דהר המלך אל עבר הבאים,

וחיכה בהתרגשות לבואם.

מן האניה יצאו הרבה אנשים.

המלך רץ אליהם,

ובעוד גלימתו נרטבת במי הים

הזמין את הבאים אליו לארמון.

המלך כיבד את הבאים בסעודה ממלכתית,

טייל עמם באי היפה,

והזמינם לגור עמו יחדיו,

ולהשאר באי לנצח.

האנשים אשר התפעלו מהתנהגותו הנחמדה של המלך,

אהבו את האי,

גרו והקימו בו

מדינה חדשה.