אנו נמצאים היום בערב פסח נעצור ממרוץ הזמן ונשב ליד שולחן החג ,ישנם רבים שזה הרגע הראשון שהם ישבו הערב אחרי כל ההכנות הרבות לכבוד החג, נשב ולא כמו ליל שבת רגיל או יום טוב  אחר נערוך את שולחן הסדר, למרות שהסדר פה נראה לנו אחרת מהרגיל,  נטילה ראשונה ללא ברכה , ארבע כוסות, מרור , אפיקומן זה לא נראה לנו הסדר הנכון זה נראה קצת הפוך מערב חג רגיל. אבל זה הוא מטרתו של הערב הזה לעשות לנו "סדר" בדברים ושאדם מחליט לעשות סדר בחייו הוא מתחיל מהתחלה שהוא רוצה להבין את המצב שהוא נמצא בו כרגע ואייך הוא עכשיו "משנה כיוון" , הוא חוזר להתחלה ומנסה להבין מה היה בדיוק בהתחלה. וכך אנו בליל הסדר מספרים את סיפור יציאת מצרים וכל מטרת הסדר זה לקיים את הפסוק :" וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר  בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"(שמות יג,ח). לספר בני ביתנו וגם לעצמנו את התחלה של עם ישראל ואת אותם ניסים שזכו אבותינו לראות בארץ מצרים ולנסות ולהרגיש את היום הזה.

הרב דסלר מסביר שלמעשה בחיים היום הוא אותו יום ואנו נעים בציר הזמן ובליל הסדר אנו מגיעים לאותו יום בדיוק בו יצאו בני ישראל מעבדות לחרות , ביום מיוחד זה יורדים "אורות רוחנים" שירדו לעולם באותו יום לפני שנים רבות בליל פסח בו אבותינו הקריבו את קורבן החג. ומי שבאמת מנסה ללמוד ולהרגיש את  מה שעברו אבותינו באותם ימים

להגדה של פסח מבנה מסודר ובנוי לתלפיות, ומתוכו ניכרת החכמה והתכנון שהושקעו בעריכתה. התברר לי, שההגדה נערכה בשני שלבים עיקריים: השלב הראשון כנראה ע"י אנשי כנסת הגדולה, כחלק מסידור כל התפילות והברכות שתיקנו, בתקופה שלפני חתימת המשניות. השלב השני היה ערב היציאה לגלות. אין לי תשובה חד משמעית לשאלה ע"י מי התבצע. מאד מצאה חן בעיני שיטתו של הרב ישראל אריאל, כפי שמציגה בהקדמה לספרו - הגדת המקדש, שאותו מעשה מופלא המוזכר בתחילת ההגדה, על התנאים שישבו בליל הסדר בבני ברק, הוא בעצם תיאור מעמד סידור ההגדה מחדש, ערב היציאה לגלות.  הרב אריאל מוכיח ומבסס את שיטתו מכמה כיוונים. אסיים בתפילה מתוך ההגדה: "...כן ה' א-לוהנו וא-לוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום - שמחים בבנין עירך, וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", אמן.

למה לא מברכים על ההגדה? (= מצוה פנימית)

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי אכן בתוך תוכו, בנשמתו הפנימית, מבזיקה הארה עליונה הפועלת עליו ומעלה אותו. ומטעם זה יש מפרשים מדוע אין מברכין ברכת המצות על אמירת הגדה של פסח, שהרי כמו שיש ברכה לפני כל מצוה, כך היתה צריכה להיות ברכה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לספר ביציאת מצרים. אלא מפרשים, מפני שעיקר מצוה זו אינה הגדה בפה, אלא עיקרה הוא ההבנה וההרגשה והחויה הפנימית. כלומר העיקר הוא מה שקורה בלב ועל דברים שבלב אין ברכה. אין סיפור ההגדה כשאר מצות, הוא אינו כמצות תלמוד-תורה שאדם מקיים גם אם הוא לא מבין את מה שהוא קורא, וכן מצות מקרא מגילה, אדם יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבין את הכתוב בה, וכן אמירת הלל. מה שאין כן הגדה של פסח, עיקר המצוה להבין לדעת להרגיש לכוון להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן אין ברכה על ההגדה. כך מפרש המהר"ל. סיפור ההגדה צריך להיות ספונטני מתפרץ מעומק הלב חי. לא רק חוקה מסגרתית של אמירה, אלא תחושה מחודשת של אותה הרגשה של אז, כאילו היא עכשיו- זה עניינו של ליל הסדר.(הרב מלמד)

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו..."

"משמעות הלשון שכל אדם חייב לראות עצמו שבכל דור הוא יוצא ממצרים .בדברים אלו, הקצרים בכמותם אך העצומים באיכותם, חורג השפת אמת מההסברים המקובלים למשפט שהובא בכותרת, הנוגעים, בצורה כזו או אחרת, בזיכרון ובשחזור החוויה של יציאת מצרים הקמאית. השפת אמת, ברעיון מבריק, אומר שיציאת מצרים היא לא אירוע השייך לעבר ההיסטורי, אלא דבר שמתמשך כל הזמן. היציאה ממצרים - היציאה לחירות מתוך המיצרים שעוטפים את האדם, היא משימה תמידית. תפקיד פסח וסיפור יציאת מצרים הוא להזכיר לנו לצאת ממצרים בכל דור ודור.  בכל תקופה ולכל אדם יש את הדברים אליהם הוא משועבד. הרדיפה אחר כסף, אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים ולחצים חברתיים, הם רק דוגמאות לשעבודים ולמיצרים שמלווים את האדם. תפקידנו בפסח הוא לצאת מאותם שעבודים, ולהיות בני חורין באופן האמיתי ביותר - כפופים רק לעול מלכות שמים.

למה לא מברכים על סיפור יציאת מצרים? (= האדם היה גוי קודם)

מה הטעם שאין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ? 1) מאחר שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, הרי צריך כל אדם לראות את עצמו, כאלו זה עתה נעשה יהודי. ומימלא קודם ההגדה אינו יהודי, ולכן אין אנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו,  קודם ההגדה ורק בסוף ההגדה מברכים "גאל ישראל".(מעינה של תורה בשם חתם סופר)  2) דאם אפשר לצאת ידי חובת הברכה על מצות סיפור ההגדה בקידוש, מטעם שמזכיר בקידוש יציאת מצרים, הרי יציאת מצרים מצווה לספר כל שנה, וכדרש בן זומא שמזכירים יציאת מצרים בלילות כל שנה, וא"כ היא גופא תקשה, למה אין מברכין לספר ביציאת מצרים בלילות ? על כורחך יש לומר, דמאחר שתקנו חכמים להזכיר יציאת מצרים בברכת "גאל ישראל" שלאחר קריאת שמע, וברכה זו מוכרחת להיות סמוכה לתפילה כדי שיסמוך גאולה לתפילה כדאיתא במסכת ברכות, לכן אין צריכים להקדים ברכה בכל יום על סיפור יציאת מצרים, כיוון שהיא כלולה בברכת "גאל  ישראל", מעתה ממילא לא קשיה, למה אין מברכין על ההגדה, דמאחר שיש חיוב להזכיר יציאת מצרים בכל לילה, ונכללה הזכרת יציאת מצרים בברכה שתיקנו לאחר קריאת שמע על הגאולה, א"כ אין שייך להזכיר ברכה פרטית על סיפור ההגדה, שכבר נכללה הזכרת יציאת מצרים בברכת גאל ישראל ועל תוספת הזכירה לא שייך לקבוע ברכה.(הגדת ברכת השיר)

מוזגים כוס ראשון. המצות מכוסות.
קַדֵשׁ

בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בקֶר
יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאַָם.
וַיְכַל אֱלהים בַּיום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיִּשְׁבּת בַּיום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיְבָרֶךְ אֱלהים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אותו
כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בֶָּרָא אֱלהים לַעֲשׂות.

בַּחול מַתְחִילִין:
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּותַי.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה (לשבת: שַׁבָּתות לִמְנוּחָה וּ) מועֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשון, (לשבת: אֶת יום הַשַׁבָּת הַזֶּה וְ) אֶת יום חַג הַמַּצּות הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ, (לשבת: בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאותָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (לשבת: וְשַׁבָּת) וּמועֲדֵי קָדְשֶׁךָ (לשבת: בְּאַהֲבָה וּבְרָצון) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשון הִנְחַלְתָּנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ (לשבת: הַשַׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

בְּמוצָאֵי שַׁבָּת מוסִיפִים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא מְאורֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם הַמַבְדִיל בֵּין קדֶשׁ לְחל, בין אור לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יום הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יום טוב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יום הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּבְדִיל בֵּין קדֶשׁ לְקדֶשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.

שותה בהסיבת שמאל ואינו מברך ברכה אחרונה.

"קדש" – למה מברכים רק על כוס ראשונה?

למה הזכירו בסימני הסדר רק כוס ראשון מתוך 4 כוסות ואילו שאר שלושת הכוסות לא הזכירו ? ונראה ליישב עפ"י שולחן ערוך אורח החיים: שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכים בורא פרי הגפן כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, ואין מברכין על הגפן כי אם אחר כוס רביעי. הרי משמע לפירוש זה, דיש לומר דכל הכוסות נכללין בכוס ראשון, והא דמברכין על כוס של ברכת המזון הוא רק משום היסח הדעת, אבל מעיקר היסוד של ארבע  כוסות לא נשתנה  כוס שלישית מכוס שני ורביעי, אולם לשיטת הרמ"א שם כתב: והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס צריך עיון. למה בסימני בסדר הזכיר רק כוס ראשון ונראה  אולי לאמר, דמי שמסדר את ההגדה נקט כשיטת המחבר.(הגדת חכמי ירושלים)

וּרְחַץ     נוטְלִים אֶת הַיָדַיִם וְאֵין מְבָרְכִים "עַל נְטִילַת יָדַיִם".
למה הקדים קדש לרחץ?

בהגדה של פסח כתוב: קדש ורחץ. שהרי קדש רומז על הצורך להתקדש, ואילו ורחץ רומז על הצורך להתרחץ ולהטהר מכל סיג ופגם. אם כן, היה צריך להקדים את ורחץ לפני קדש, שהרי קדם צריך ''ורחץ'' - להתרחץ מהעוונות, בבחינת סור מרע - ורק אחר כך קדש - להתקדש, שהוא בבחינת ועשה טוב, כמו שכתוב (תהילים לד', טו'): סור מרע ועשה טוב, שהרי הקדים הכתוב סור מרע לפני ועשה טוב'', ואם כן מדוע סדרו  חז"ל קדש לפני ורחץ אלא רמזו לנו חז"ל, שהקב"ה, ברוב רחמיו, לא המתין שיתקנו בניו את עצמם, בבחינת סור מרע, כיון שאם היו מתמהמהים לתקן קדם סור מרע היו שוקעים בשער החמישים, ולא היו יכולים לצאת משם לעולם. לכן עשה ה' חסד עם ישראל ודלג להם על התיקון של סור מרע לפני 'עשה טוב, והעלה אותם ישר מבירא עמיקתא לאיגרא רמה(=מתחתית בור להר גבוה). וזוהי כונת הפסוק ופסח ה' על הפתח: הקב"ה דלג לישראל על הפתח, שהוא בבחינת סור מרע, והכניס אותם תיכף ומיד לשערי הקדושה. ורק לאחר מכן, ב-מט' ימי הספירה(=ספירת העמר) עד לקבלת התורה, תיקנו את המידות בבחינת סור מרע, . ולכן, זוהי הסיבה שתיקנו לנו חז"ל בסימנים של ההגדה את קדש לפני ורחץ.(על פי אורה של תורה'' להרה''ג ר' פנחס פרידמן)

כַּרְפַּס

לוקח מן הכרפס פחות מכזית - כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה - טובל במי מלח, מברך "בורא פרי האדמה",

ומכווין לפטור בברכה גם את המרור. אוכל בלא הסבה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

יחץ   :  בוצע אֶת הַמַצָה הָאֶמְצָעִית לִשְׁתַּיִם, וּמַצְפְּין אֶת הַחֵצִי הַגָדול לָאֲפִיקומָן.

מגיד       מְגַלֶה אֶת הַמַצות, מַגְבִּיהַ אֶת הַקְעָרָה וְאומֵר בְּקול רָם:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חורִין.

מדוע נקראת המצה לחם עוני ?

רבו הטעמים מדוע נקראת המצה לחם עוני, אנו נרצה להציג טעם פיקנטי!

האברבנאל בפרושו להגדה מביא בשם רבנו יצחק הישראלי את הדברים הבאים:

"כי פת המצה קשה מאד להתעכל באצטמוכא ומתאחרת לצאת משם ומולידה רוח ועצירות, ושהוא מאכל נאות לעמלים יותר מן הלחם החמץ, והמצריים לשנאתם את בני ישראל וכדי שיספיק להם לחם מעט היו נותנים להם לחם מצה כשהיו עוסקים בבניני המלך..."

תרוץ זה מתישב היטב אם הנוסח של הא לחמא עניא שהמפרשים נסתפקו בו. כל הפיסקה זו היא תמוהה מיסודה, שכן את המצות אכלו בני ישראל לא במצרים אלא בעת גאולתם! אם כן קשה מדוע בעל הגדה מספר על הלחם עוני שאכלו בני ישראל במצרים, אלא כנראה שצריך לומר שהיו שתי מצות!

יש את המצות שאפו בני ישראל בעת יציאתם ממצרים ואלו מצות הגאולה המעידות עד כמה גאולת מצרים היתה בחיפזון. ויש את מצות השיעבוד - אלה המצות שהמצרים האכילו את עם ישראל בתקופת העבדות ומצות אלו מעידות על עוצמת השעבוד.

המהר"ל בפירושו להגדה מכחיש את הפרוש זה, וכותב שלא נמצא לו זכר בכתובים, וההפך הוא הנכון שכן בספרי בפרשת בהעלותך נטען שהמצרים היו נותנים לישראל דגן חינם.

בספר האבודרהם מובא סיפורו של רב יוסף האזובי בשם בן עזרא:

"שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט, וכן היו עושים המצרים לישראל".

בסיפורו של הרב יוסף העזובי עולה כי המצה היא לחם שנהגו להאכיל בו עבדים לא רק במצרים אלא גם בתקופתו, ותיאור זה יכול להוות הוכחה לטענת האברבנאל יכול להיות שסיפור זה הוא עדות למה שעשו המצרים לבני ישראל.(אביעד ברטוב)

מה שונה ארץ ישראל מחו"ל ?

"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין"

נשאלת שאלה גדולה:כיצד זה קושר בעל ההגדה את היותינו בגלות – בהכרח עם היותינו עבדים, ולעומת זאת בהיותינו בארץ ישראל בהכרח עם היותינו בני חורין ? הרי ישנן הרבה גלויות שבהן יושבים יהודים בחופש שוויון  מוחלט, ולעומת זאת הינו שנים ארוכות תחת שלטון דיכוי של גויים בארץ ישראל(תורכים אנגלים). אלא מכאן למדים אנו את העקרון גם כאשר נראה ליהודים בגלות שהם חופשיים ושווי זכויות, זו טעות, כי הם נמצאים במצב עבדות, ההיסטוריה הוכיחה שגם השלוה היחסית שיש ליהודים בגלות היא זמנית בלבד ותמיד זה נגמר רע. לעומת זאת כאשר יהודי חי בארץ ישראל גם אם תחת שלטון זר – הוא כבר הוציא את עצמו מעבדות והוא נמצא לפחות בפוטנציאל באפשרות לקום ולצעוד לקראת השחרור והגאולה , ראה דוגמא התקוממות נגד האנגלים. אבודרם מסביר אחרת: את כפילות הדברים, קודם יש את השלב "לשנה הבאה בארעא דישראל" – שבתחילה יבואו לארץ ישראל גם אם לא יהיו שם בני חורין, ורק בשלב הבא יהיה "לשנה הבאה בני חורין", וכך אומנם היה בתקופתינו, כאשר הגאולה באה בשלבים, קודם עלינו לארץ ישראל אך היינו תחת שלטון גויים שונים, ורק מתוך זה התקוממנו והקמנו מדינה.(הרב מאיר כהנא)

מסיר את הקערה מעל השולחן. מוזְגיִן כוס שֵׁנִי. הַבֵּן שׁואֵל:

מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילות?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כּלו מַצָּה.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין שְׁאָר יְרָקות - הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרור.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת - הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בֵּין יושְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין - הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין.

היהודי הנד ונד – סוכות - פסח

"מה נשתנה" הלילה הזה שאנו שואלים מה נשתנה יותר מבליל חג הסוכות שעוזבים את הבית ונכנסים לסוכה, אשר חוץ מקיום בה לא כל כך נעים לשבת ? כידוע ההבדל בין בית לסוכה. ולפי הטבע בודאי אפשר לשמוח שמחת החג בבית יותר מאשר בסוכה, למה לא שואל כאן הבן מה נשתנה על שינוי גדול זה ? למה בחג הסוכות זמן שמחתינו אנו עוזבים את הבית המסודר ונכנסים לסוכה ? בדרך הלצה שמעתי לפרש, כי ליהודי לעזוב את ביתו וכל אשר לו וללכת נע ונד , זה אינו חידוש, כי היה תמיד בכל הדורות הלכו מגוי אל גוי, וממלכה אל עם אחר, לכן אין הבן שואל למה עזבנו את הבית כי רגיל בזה, אבל לשבת ע"י שולחן כבני מלאכים לזה אין הבן רגיל ולכן שואל מה נשתנה .

התחלת חינוך באמונה לילד הקטן           "מה נשתנה" = וכאן הבן שואל את אביו (פסחים)

בהבדל מחנוכה ופורים שבם נצטווינו על "פירסומי ניסא", לכל ישראל ללא הבדל, הרי בפסח "פרסומי ניסא" מכוון קודם כל לילדים. וזאת מהסיבה שכבר אמרנו שכאן מטרת הפרסום היא שאם יעביר ברגע הראשון שניתן, את יסוד האמונה בה' אלוקי ישראל, יציאת מצרים, לבנו הקטן כהמשך העברת המסורת, ויצירת החוליה הבאה בשרשרת שלא תינתק, וכמה גדולה העובדה שאמונת ישראל, למרות עומקה, יסודה הוא פשוט מספיק, שהיא ניתנת להעברה מאב לילד קטן ע"י סיפור פשוט ובאמצעים המתאימים לילדים, זו המשמעות של השאלות שמופיעות קטן, ועלינו להוסיף כל אחד לפי יכולתו לעורר את הילדים לשאול עוד שאלות, כי הרעיון נכנס לאדם יותר טוב אם הוא שאל וקיבל תשובה, מאשר אם הוא רק שמע את התשובה, וענין זה נכון גם לגבי המבוגרים, כמו שאמרו חז"ל, שאם אין לו בן – ישאל מישהו אחר, כי השאלות מעוררות הבנה (הרב מאיר כהנא).

מחזיר את הקערה אל השולחן. הַמַצות תִּהְיֶינָה מְגלות בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהַגָדָה.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם, וַיּוצִיאֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לא הוצִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

"עבדים היינו וכו' "

ורמז כאן למה היינו עבדים, דהיינו, מה גרם לרדת מצרימה להיות שם לעבדים, כמו זכור את אשר עשה לך עמלק, מה גרם למלחמת עמלק וכו' ? כן מה גרם לעבדים היינו ? ונלמד שהקינאה והשנאה היה בעוכרינו וזאת עלינו לתקן ולהרחיק ממידת הקינאה והגאווה, וזהו "חמץ ומצה" להתרחק מהחמץ שזה סמל הגאווה "בבל יראה", ולאכול "מצה" סמל הענווה וכו' (הלברשטם). כמו כן, בהגדה אנו אומרים "כרפס יחץ", כאשר היה יחץ בין האחים אז ירדו מצרימה, וכל זמן שהיתה אהבה לא ירדו, שהרי את הספירה התחילו מיצחק. כמו כן בהגדה אנו אומרים "כרפס יחץ" (ס'(ריבוא) – פרך) כאשר היה יחץ בין האחים אז ירדו מצרימה. וכל זמן שהיתה אהבה לא ירדו. שהרי את הספירה החלו מיצחק.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע וכו' שהיו מסובין בבני ברק – למה דווקא אצל ר' עקיבא ?

הרב מימון שואל: מדוע חמישה מגדולי התנאים עזבו את בתיהם בליל הסדר ונדדו לבני ברק, מקומו של ר' עקיבא ? הרי לפי המובא בגמרא, לכל אחד מארבע התנאים האחרים היו בתי מדרשות בישובים אחרים בארץ ? יתרא מזו, אם כבר רוצים לשבת יחדיו, למה אצל ר' עקיבא, שנחשב לתלמיד ביחס לאחרים ? ותשובתו – שמדובר על תקופת ההכנה למרד בר כוכבא שרבי עקיבא היה נושא כליו, כלומר מראשי המרד, עפ"י זה , כאשר ישבו אותם  חמשת הלאכים בבני ברק – דווקא מקומו של ר' עקיבא שהיה במרכז המרד, הם לא עסקו רק בסיפור יצאת מצרים של העבר, כי אם גם ובעיקר ביציאת מצרים של ההווה. הרב מנחם כשר זצ"ל: אכן כותב, שחובה עלינו בדור הזה לספר בליל הסדר גם בניסי דורנו, ניסי אתחלתא דגאולה, יש בהם  להביא את היהודי לאמונה כמו בענין יציאת מצרים.(הרב כהנא)

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילות עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּור אֶת יום צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות. וַחֲכָמִים אומְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעולָם הַזֶּה. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימות הַמָּשִׁיחַ:

שמות המשיח

"אמר רבי אלעזר בן עזריה.....להביא לימות המשיח"(סנהדרין צח.ב)

נחלקו על שמו של המשיח, ושמותיו הם. 1)"שילה" – שנאמר: "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".  2) "ינון" –  שנאמר:"יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו". 3) "חנינה" – שנאמר: "אשר לא אתם לכם חנינה".  4) "מנחם" – שנאמר: "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". כל השמות הנ"ל נרמזים בשם המשי"ח ראשי תיבות: מנחם,שילה,ינון,חנינה.

בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה:  אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.

בסיפור יציאת מצרים מאב לבן, הנה מטבע הדברים היה ראוי לספר את הסיפור דווקא לבן החכם שמבין את סיפור הגאולה, אבל לשאר הבנים שיש בהם רשע ושאינו יודע לשאול - אין טעם לספר את סיפור יציאת מצרים. ולכן פותח בעל ההגדה ואומר: "ברוך המקום - ברוך הוא", שהקב"ה גילה שכינתו לכל חד ואחד מעם ישראל, אפילו לבן הרשע, וגם הוא שייך בסיפור יציאת מצרים. וזהו "ברוך המקום" בלשון נסתר, כי שכינתו נגלת לכל אחד בצורה נסתרת. וזהו גם מה שנאמר בהמשך ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". הגם שהיו מאוד רחוקים מהקב"ה, הוא מקומו של עולם קרב אותנו לחסות בכנפי השכינה.

"ארבע מי יודע" – ישנם 4 מצוות

שאל חסיד את ר' יהושוע מדזיקוב: למה אין אנו נוטלים ארבע מצות לסדר, כשם שיש ארבע פרשיות בתפילין, ארבע ציציות לטלית, ארבע מינים של לולב, ארבע כוסות של הסדר וארבע בנים בהגדה, ולא עוד אלא שבפסח יש בו גם ארבע לשונות של גאולה ?  לפיכך – השיב ר' יהושוע מניה וביה, פורסים את המצה האמצעית לשתיים כדי שיהיו ארבע.

חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:

גישתו החיובית של הבן החכם

הבן החכם מהו אומר:מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם ? מתוך שאלתו של החכם, רואים שהוא מקבל את הנחת היסוד שיש חלק מהמצוות שהם "חוקים" כלומר, מצוות שאי אפשר להבין טעמן, הוא אינו מערער על המושג של "חוק" כי הוא לא גאוותן – הוא מקבל שבשכלו המוגבל אינו חייב להבין הכל ויתכן שיש דברים שצריך לקבל ולקיים מתוך עול מלכות שמים פשוטה, וחוכמתו של הבן החכם אינה מתבטאת בידע רב, אלא ברצון לדעת, הוא אינו בא מתוך גישה שלילית, אלא הוא רוצה לדעת שני דברים, מה הם פרטי העדות והחוקים והמשפטים, ומהו יסוד האמונה המחייב אותו לקיים את פרטי המצוות, שבין השאר כוללות גם "חוקים", ועל שני עיניינם האלו הוא מקבל את התשובות, כפי שנראה להלן.

ארבעת הבנים -  איפה הצדיק? מיהו החכם ?

פסח - חג השאלות. זו הזדמנות לשאול שאלות. אז הנה שאלה: 4 בנים יש לנו בהגדה. ראשונים הם החכם והרשע. אם יש רשע - איפה הצדיק? ועוד שאלה: אם הראשון הוא חכם, מדוע ההגדה מציגה אותו כשואל שאלות, לא היה יותר מתאים בתשובה לשאלה - "חכם מה הוא אומר", להביא איזושהי אמירה חכמה, איזשהו משפט שנון וחריף?! מסתבר שזה לא בדיוק החכם של היהדות וזו גם התשובה לשאלה הראשונה (איפה הצדיק). אצלנו חכם הוא כמו שלמדנו במסכת אבות (ד', א'): "איזהו חכם - הלומד מכל אדם". דווקא זה שמוכן לשאול וללמוד מכל אדם, יהיה אשר יהיה. בלי שום השתחצנות והתנשאות והסתכלות מלמעלה למטה - "מי אתה בכלל שאשמע ממך". זהו החכם, חכם-צדיק. הרמב"ם - מגדולי חכמי ישראל - ממנו אנחנו יכולים ללמוד מה זו חכמה. כך הוא אומר: "שמע את האמת ממי שאמרה". כלומר: צריכים ללמוד אמת וחכמה מכל אדם. אם מצויה אצלו חכמה - יש בו משהו טוב. זוהי הסתכלות אחרת על המציאות. זה חיפוש הטוב בכל דבר, בכל מקום, בכל אדם. זו תכונה מיוחדת של עם ישראל. בחג שבו אנחנו חוגגים את היווסדות העם, נזכור ונדע מהי הדמות האידיאלית של חכם-יהודי. לעומת החכם שמתחבר לכולם, הבן הרשע - מוציא את עצמו מן הכלל, בורח מכולם ובז לכל אדם. זה מה שאומרת עליו ההגדה: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל". בכך באה לידי ביטוי רשעותו. (י' ניסן תשנ"ט)

רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

"אוי לרשע ואוי לשכנו" – סדר הבנים, למה הרשע קודם לתם?

למה מדפיסים את ההגדה מחדש כל שנה? שאל רבי נפתלי מרופשיץ:אחד חכם, אחד רשע ואחד תם. למה קבעה ההגדה את מקום התם הנקרא בתלמוד ירושלמי "טיפש" אחרי הרשע, כלום הרשע עדיף על התם ? והשיב: אכן הרשע עדיף על התם, הטיפש, שכן רשע מסוגל לשוב בתשובה, ולהיעשות חכם, צדיק, אך מי שהוא טיפש אין לו תקנה עולמית. עוד שאל וענה, למה מדפיסים בכל שנה הגדה חדשה ? שני טעמים בדבר, טעם אחד, הגדה חדשה כמוה כמלבוש חדש, שאדם לובש לכבוד החג. טעם שני, הרשע של "ארבע הבנים" של השנה שעברה כבר נחשב היום לצדיק, נמצא מי שמשתמש בהגדה ישנה, חסר אחד מארבעת הבנים.

רבו השואלים: מדוע נקבע בהגדה שהבן האומר "מה העבודה הזאת לכם" נקרא רשע, כיוון שהמילה "לכם" מתפרשת: "לכם" ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. ואילו הבן האומר "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם" נקרא חכם ? הרי גם מדבריו ניתן לדייק:"אתכם" – ולא אותי, ולומר שהוציא עצמו מהכלל ? ההקדמה בתורה לדברי הרשע היא: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו' "(שמות יב.כו). ואילו הפתיחה לדברי החכם היא בלשון: "כי ישאלך בנך מחר לאמר וכו'"(דברים ו.כ). ביהדות – כל שאלה היא לגטימית ואף רצויה כי "לא הבישן למד". אם מציק לך משהו ואתה מכיר בכך שיש אב, חכם או זקן, שהנך מוכן לשאול אותו, לשמוע ולקבל ממנו – אתה בן חכם. ואך אם אינך שואל, כי על דעת עצמך בלא לברר קבעת, כבר החלטת שכל ענין הפסח זו "עבודה" מיותרת – אתה רשע. כמו שנאמר: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" ?.

מי אתה, הבן הרשע? מה בוער בנפשך? מדוע אתה יורה חצים ובוחר בהתרסה?
"מה העבודה הזאת לכם". 'לכם' ולא לך? ממה אתה פוחד? במי אתה נלחם? מה גרם לך להתנכר, להוציא עצמך מן הכלל, מכולם?
אולי העבודה מטרידה אותך ולכן אתה אומר "מה העבודה". בחג החירות, כך לפי תפיסתך, החירות אמורה להיות שלמה. חופש בלא יגיעה. אולי אתה מבקש לחוש קרבת ה' בלא עמל וטרחה. כקין, אחיו של הבל, חפץ אתה כי ישעה ה' למנחתך בלא כל שינוי מצדך. על כן אתה זועק "מה העבודה? מדוע זורעים בדמעה? מדוע דורש ה' הקרבה"? כופר אתה בצער היגיעה, אינך נכון להשיל מעליך יצרים ותאווה, בדרך להר האלוקים, לרוח הגדולה.  אם כך, הבה נגלה לך סוד עתיק, ישן נושן. אין חירות נעלה מחירות העמל. חירות מן הכבלים החיצוניים המושלים בנו כל העת. עמל המאפשר לחשוף את הטבע הישראלי הבוער בך באמת. נספר לך, בן יקר, כי הקב"ה מתבונן בעמלך ולא בהישגיך, מחשיב את דרכך ולא את תוצאותיה. כבר אז, במצרים, עת בחר רבש"ע בעם ישראל להיות לו לעם, הוא הגדיר את העיקר: עבודת הפסח. מי אשר יבחר לו דרך מלאכת ה', מי אשר יכריזו מזוזות ביתו כי ביתו הוא משכן של עמל, יזכה שיפסח ה' על ביתו ולא יינגף.
ואתה, בן יקר, חוששני שאילו היית שם לא היית נגאל... אבל ברוך ה' אתה כאן. כאן בארץ, בדור הגאולה אפילו את המתריסים מכניס ריבונו של עולם תחת כנפי השכינה. אך אילו היית שם...
מי אתה, הבן הרשע? מה העלה את חמתך?
אולי מטריד אותך עניין אחר: "מה העבודה הזאת לכם", "לכם" ולא להם. במה זכיתם שיפסח ה' על בתיכם, והרי למצרים דמיתם, "הללו עובדי עבודה זרה", והללו גם כן!    אולי אינך נלחם בחשיבות העבודה, אולם אתה ממאן להכיר בבחירה - במה זכתה אומה אחת יותר משאר האומות שעל פני האדמה? אינך סולח לנוכח האפליה, מדוע אותם הרג ועלינו פסח. 'פסח- על שום מה'?
אם כך, נלחש באזנך כי כבודו של העמל במקומו מונח, אך אין הוא חזות הכל. קדמה לעבודה הסגולה, הבחירה. לא ככל העמים בית ישראל. זכינו לתכונות אחרות. ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, ועם זאת עזים שבאומות. מסוגלים לגלות את מלכות ה' כאן, על פני האדמה הזאת. מאחר שזכית להיות בן לאומה הזאת, הרי בין שתרצה ובין שתכפור, בין שתהיה רשע או צדיק, הנך בן בין הבנים.
אתה בז לבחירה הזאת, בן יקר, מפני שהורגלת לבחון הכל במבט חיצוני, אך בעומקם של דברים חביב האדם, נושא צלם אלוקים, מכל הבריאה, ומיוחדים ישראל מן האומות, שניתן להם כלי חמדה. אך אל דאגה, לא נשתמש בבחירה להרע, אדרבה כלב באיברים ננהג, ונביא לעמים נשמה.
בננו היקר, אנו שמחים שאמירתך הנוקבת נאמרת כאן, בארץ ישראל, מפני שאילו היית שם, עם בוא מכת החושך היית מפסיד את הגואל. אך כאן הכל אחרת, שב איתנו בן.
צר לנו בן יקר על כי בחרת לירות בנו חיצי רשע, היינו שמחים אילו היית שואל ולא מתריס. כל שאלות שיש לך, בננו, שאל. ואף על פי שבחרת שלא לשאול אין אנו חוששים לך. איננו חוששים מפני שאם העבודה שלנו כל כך מקוממת אותך, אות הוא לכך שאינך בן אדיש. אולי ציפית מעבודת ה' למשהו אחר ובכל זאת עוד תאמין ותרגיש. כיון שאינך חושש להחציף פנים ננהג בך בשמאל דוחה ונכהה את שיניך, אך כל זה מבטא את ביטחוננו בך. בטוחים אנו שלא תיטוש לנצח את דרך התורה.  לא נעים לאכזבך, הבן הרשע, אך ילד אחר מדיר מעינינו שינה. למען האמת, אנחנו מוטרדים עד מאד מאחיך, הבן שאינו יודע לשאול. הוא לא שואל ולא מתריס, העבודה הזאת אינה שלו ואינה לא לו. הוא אינו בעד ואינו נגד. מנותק מכל המתרחש שרוי מנגד.  אל תכעס, בן רשע, אך את עיקר ליל הסדר נקדיש,  בעיקר לאחיך, הבן האדיש. (ליאור אנגלמן)

תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

בהגדות רבות מקובל לצייר את הבן התם כמין "טמבל" העושה "פרצוף תם". ואם כך הם פני הדברים, קשה מאד להבין את התשובה. מדוע אומרים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"? מדוע זהו הדבר המתאים לו לתם, להיפגש דווקא באותה "אלימות א-להית" שהביאה ליציאת מצרים? נכון, שאלתו של הבן התם באה מתוך תימהון. דברים מוזרים ביותר הוא רואה לנגד עיניו. שאלת התם מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור. ואף השינויים הנעשים בליל הסדר - כדי להתמיה את התינוקות - לא נעשו אלא כדי לעורר תמיהה זו, שהחכם אינו זקוק לה ולרשע לא תביא כל תועלת. אך הרבה יותר מאשר סתם תימהון יש בה, בשאלת התם. "שאלת תם" - כשלעצמה - אינה שאלה, כי אם אמירה. "שאלת תם" אינה מצפה לתשובה אלא מבקשת להביע את ההתפעלות והתימהון. הבן התם, לעומת זאת, שואל "על אמת". אצל הבן הרשע נאמר: "כי יאמרו אליכם בניכם", ולא כתוב 'לאמור'. אצל הבן התם, נאמר בפירוש: "כי ישאלך בנך... לאמור". הוא שואל, ושאלתו היא "לאמור", דהיינו: בצפייה לאמירה של אביו. ובעוד שה"גולם" של פרקי אבות הוא "נבהל להשיב", התם אינו אפילו 'נבהל לשאול'. הוא לא שואל מיד ברגע שרואה את הדבר המפליא. השאלה באה לאחר זמן: "כי ישאלך בנך מחר." שאלת התם, אינה "שאלת טמבל" כלל ועיקר. אין זה החכם, שניתן לראות בו ניצנים של "חכמולוג", השואל שאלה מחוכמת על "העדות, החוקים והמשפטים" וזוכה (בתורה) לתשובה שאינה ממין השאלה. התם הוא בן פתוח לחלוטין. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית על מה ששאל. הוא שאל על הקדשת הבכור ועריפת החמור, וקיבל את התשובה בשלמותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". בחוזק יד פדה ה' את בנו בכורו ממצרים. זהו מקור קדושתו של הבכור, מחד גיסא, והמקור לפגיעה הכוחנית וחזקת היד בבכורו של החמור. תמימים נהיה עם ה' א-להינו

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

"ושאינו יודע לשאול את פתח לו" – למה נאמר בלשון נקבה ?

אמר ר' חיים בעל "דברי חיים" מצאנז: ושאינו יודע לשאול את פתח לו – "את פתח לו" מי שהוא במדרגה זו, שהוא יודע שאינו יודע – "את" ראשי תיבות, מאל"ף עד תי"ו – פתח לו, כל שערי חכמה נפתחים לו. דרך אחרת:למה נאמר "את"(לשון נקבה) ולא "אתה ", לפי שעיקר חינוך הילדים, ביחוד שהילד עודנו צעיר ורך בשנים הוא בידי האם, עקרת הבית, שבידיה למשוך ליבם לדרך הטוב והישר ע"י דיבורים יפים וסיפורים המושכים את הלב.

למען שמו באהבה "ושאינו יודע לשאול את פתח לו" – בקשת רבי לוי הברדיצ'ב

כשהיה רבי לוי מברדיצ'ב מגיע בהגדה ל"שאינו יודע לשאול", היה אומר:שאינו יודע לשאול – הרי זה אני, לוי יצחק, איני יודע לשאול אותך – רבש"ע, ואילו ידעתי כלום הייתי מעיז לעשות זאת ? איך אהין לשאול אותך מפני מה בא עלינו כל זאת, מדוע אנו נרדפים עד הצואר, מפני מה רשאים שונאינו לענותנו כל כך ? אבל כתוב בהגדה "שאינו יודע לשאול – את פתח לו, שנאמר "והגדת לבנך". ואנו, רבש"ע, הרי בניך אנו, איננו מבקשים ממך שתגלה לנו את סתרי הנהגותיך, לכך קצרה בינתינו. אבל  פתח נא אתה ואמור: הדברים שמתרחשים עכשיו, מה כוונתם לגבינו, מה הם דורשים מאיתנו, מה אתה, רבש"ע, מודיע לנו דרכם ? אין אנו רוצים לדעת מפני מה אנו סובלים, רק דבר אחד מבקשים אנו לדעת, שכל הסבל שאנו סובלים הוא למען שמך.

לאיזה בן פותחים את הדלת ?  אור בהגדה (הרב אורי שרקי, תשנ"ז) כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הדבר בא למעט פרט נוסף. וא"כ ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו, כלל לא טורח להגיע אל הסדר. ההגדה מונה את ארבעת הבנים. "אחד... ואחד... אחד... ואחד..." ביטוי זה בלשונם של חז"ל הוא ביטוי של השוואה. כי כולם באים אל הסדר. אך גם מן הבן החמישי אין להתייאש. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו הוא להשיב לב בנים על אבותם. וא"כ, פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא אתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו אל אליהו. והיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ".

יָכול מֵראשׁ חודֶשׁ? תַּלְמוּד לומַר בַּיום הַהוּא. אִי בַּיום הַהוּא יָכול מִבְּעוד יום? תַּלְמוּד לומַר בַּעֲבוּר זֶה - בַּעֲבוּר זֶה לא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרור מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

חינוך דרך ההמחשה

"והגדת לבנך – יכול מראש חודש ? וכו' אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".        "מונחים לפניך" שוב לומדים כאן את התועלת של המוחשיות  בהעברת המסר, לכן, לפחות לדעות מסוימות, הפיסקא בזו מחוברת לבן שאינו יודע לשאול, ודבר גדול בזה: גם אחרי שלא הצלחנו להביא אותו לידי שאלה, מחפשים עוד ועוד דרכים  לקרב להביא אותו לידי הבנה,וכאן אנו מוצאים את דרך ההמחשה, אדם לא שוכח בקלות דבר שהומחש לו, אלא א"כ הוא באמת קשה עורף, והדבר ממש לא מעניין אותו, ולמען האמת,יש להשתמש בדך זו לכולם כולל החכם, כי עם כל הכבוד לחוכמתו, גם הוא בן אדם וגם אליו הדברים נכנסים עמוק יותר ונקבעים בזכרון ע"י המחשה, וזה הכלל הגדול שחוזר עליו בעל "ספר החינוך" פעמים רבות: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".(מאיר כהנא)

''והגדת לבנך ביום ההוא לאמור...'' - יש מצוות שאנו מקימיים באברי גופנו, לאיזה איבר שייך מצוות ההגדה? - הדיבור שבפה והכונה שבלב.  יש מצוות שמקיימים באוזן (לשמוע קריאת התורה, קול שופר) יש מצוות שמקיימים בידיים (נטילת ידיים, נטילת לולב ) ויש מצוות שמקיימים בפה. ( הגדה של פסח, תפילה ) נצטוינו בפרשה: ''והגדת לבנך ביום ההוא לאמור...'' (יג,ח) וביאר הרמב''ם בספר המצוות,עשה קנז' :'' מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותנו במצרים ... וכל המאריך לספר בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח''. גדר המצוה הוא ממש סיפור בפה. לא מספיק להתפעל מעוצמת הניסים שהיו במצרים, צריך לתרגם את ההתפעלות לדיבור, רק באופן זה ניתן לספר ביציאת מצרים. הדיבור בעצם מגדיר ומפרט את המחשבות. גם בתפילה מצאנו רעיון דומה. האדם המתפלל בעצם מדבר עם הקב''ה. הוא מביע את רחשי לבו במילים. את כונת הלב צריך לתרגם לדיבור, כך פוסק מרן השולחן ערוך בהלכות תפילה סימן צח: '' המתפלל צריך שיכוין בליבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו.'' בתפילה כמו בסיפור יציאת מצרים אנו נדרשים להרהר, להגות, לחשוב מחשבות ולתרגם אותם הלכה למעשה על ידי דיבור. התורה קוראת לאדם: ''נפש חיה'' ומתרגם האונקלוס: ''רוח ממללא'' שפירושו: רוח מדברת. הדיבור הוא מתנה אלוקית שמבדילה את האדם משאר הברואים. לא יפלא איפה שדוקא בדיבור נדרש האדם להלל את בוראו ולשוחח עמו.נשכיל להשתמש בדיבור למטרות הנכונות ויקוימו בנו דברי דוד המלך ע''ה :''יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי

מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבדָתו, שֶׁנֶּאֱמַר:
וַיאמֶר יְהושֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כּה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחור, וַיַּעַבְדוּ אֱלהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאולֵךְ אותו בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעו וָאֶתֵּן לו אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקב וְאֶת עֵשָׂיו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתו, וְיַעֲקב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁומֵר הַבְטָחָתו לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂות כְּמו שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
וַיּאמֶר לְְאַבְרָם, יָדע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאות שנה. וְגם אֶת הַגּוי אֲשֶׁר יַעֲבדוּ דָּן אָנכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדול.

אין טשטוש של ההיסטוריה

"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" אנו למדים כאן שבניגוד לעמים ודתות אחרות, כלל נקוט בידינו שלא מטשטשים את ההיסטוריה שלנו, ולא משנים את העובדות הלא נוחות כדי שנראה יותר טובים, קודם כל, כי את המציאות אי אפשר לשנות, אך בעיקר, אנו לא מוחקים את הכתמים השחורים בעבר שלנו, אלא, מזכירים אותם – כדי ללמוד מהם את הלקחים, אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ותמיד עדיף ללמוד מהטעויות של אחרים, ולכן חשוב לכתוב אותם. כמו כן, הדבר יכול לעודד את החוטא, שאולי  עלול להתייאש מהאפשרות שלו לתקן את עצמו, אך הנה הוא רואה שכשלונות הן חלק מהעולם הזה, ואם עם ישראל החל את דרכו כעובדי עבודה זרה, ובכל זאת "ועתה קרבנו המקום לעבודתו" – אז גם לו יש תקווה, וה' נותן לו את הכח ומצפה ממנו לשוב.(הרב מאיר כהנא)

"תרח אבי אברהם"  - האם ליחוס יש חשיבות?

מדוע מוזכר כאן שתרח אבי אברהם ? הרי אברהם הוא בבחינת גר "וגר שנתגייר כתינוק שנלד דמי", ועל פי ההלכה אין לגר יחס של לאביו, ואולי בדווקא מוזכר תרח "כאבי אברהם" למרות שודאי מבחינה הלכתית ויהודית, אין זה כך, כדי ללמד אותנו לקח, שהיחוס המשפחתי אינו דבר החשוב, שהרי הנה, דווקא הגדולים ביותר לא באו מהמקורות של היחוס המקורי דוגמא:אברהם, דוד המלך, כך שאין להקפיד יתר על המידה לגבי יחוס של אנשים, מעבר לעינינים בהם ההלכה דורשת זאת, אלא יש לבדוק בעיקר מיהו האדם עצמו, עד כדי כך שאמרו: "שממזר תלמיד חכם  קודם לכהן גדול עם הארץ"(הוריות ג.ח)(הרב מאיר כהנא) 

מכסה המצה ומגביה את הכוס בידו, ואומר:

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ.
שֶׁלּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּותֵנוּ,
אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּור וָדור עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ,
וְהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

"והיא" נוטריקון : ו= ששה סדרי משנה . ה= חמשה חומשי תורה. י = עשרת הדברות , א= ה' אחד. ורוצה לומר : התורה – קיום המצוות ולימוד התורה, והאמונה בה' הם שעמדו לאבותינו בכל הדורות ובכל הצרות.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו" , הכוס הזאת שאנחנו מחזיקים בשעת אמירה זו , היא שעמדה ועזרה לנו להחזיק מעמד במשך כל שנות גלותינו. וכוונת הדברים : כוס היין היא שהפרידה בינינו ובין אומות העולם אשר ביניהם דר עם ישראל בגלות. חכמים אסרו לנו לשתות מיינם כדי שלא יהי'ה לנו חיבור עימהם, ולא נטמע חלילה בין הגויים.

"והיא שעמדה לאבותינו"  - למה שרים זאת בשמחה ?

בליל הסדר אנו שרים בשמחה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" ומה השמחה יש כאן ? אלא, עם ששונאיו קמים עליו בכל דור מחדש כדי לכלותו, סימן שהוא עם ניצחי, ועל כך אנו שמחים. "הקב"ה מצילנו מידם" לכאורה תיבת "מידם" מיותרת ? אלא, להשמיענו מידם ממש, שהרבה פעמים באה הישועה דווקא מידי הגויים עצמם, כמו בענין המן ואחשורוש וכדומה. בשם הגאון מוילנה ישנו משל יפה בענין זה: מלך אחד כעס על בנו שסרח, ונשבע לזרוק עליו סלע גדול. כשוך חמת המלך התחרט, כמובן, אבל לא ידע איך להפר את שבועתו? בא חכם גדול ויעץ לו לרסק את הסלע הגדול לחצצים קטנים, ואז לזרוק את גרגרי החצץ על הבן. אכן, זריקת החצץ תארך זמן רב וגם תכאיב מאוד, אבל הבן יישאר חי גם אם פצוע. בכל מכה ומכה שסופג הבן הוא מרגיש כאב, אבל הוא צוחק ושמח. יתכן שזו כוונת הנאמר בהגדה, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד  בלבד עמד עלינו לכלותינו." אוי היה לנו אם רק אחד היה עומד עלינו לכלותינו כי אז לא היתה לנו תקומה. "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו," ואם החצצים מרובים, סימן ש"הקב"ה מצילנו מידם."

יַנִיחַ הַכּוס מִיָדו ויְגַלֶה אֶת הַמַּצּות.

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר:  אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרָב.  וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.

למה דווקא לבן ולא עשיו או פרעה ? "מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו" מדוע דווקא לבן ? הרי היו עוד שביקשו לעקור הכל ? המהר"ל – בגבולות ה'- מסביר: ששנאתו של עשו , למשל, היתה לה סיבה כלשהי, שיעקב גנב לו את הבכורה ואת הברכות, וכמו כן, "הבה נתחכמה של פרעה" היתה עילה, לעומת זאת, לבן  הוא הסמל של הגוי שבא לפגוע ביהודי ללא כל אינטרס, מתוך התנגדות שהיא "בעצם", כי אדרבא, יעקב עשה ללבן טובות גדולות, וגם היה חתנו, דבר שבדרך כלל מרבה אהבה, וזהו מושג מיוחד לשנאת הגויים לישראל, ששונאים שנאה על טבעית ללא סיבה הגיונית.

בני ישראל נענשים מפני שינוי בהגדרת בואם למצרים

"ויגר שם – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם " אלא לגור שם – כאשר בני יעקב ירדו למצרים ונפגשו עם פרעה, אמרו לו "לגור בארץ בנו" אבל עם חלוף השנים, אנחנו מוצאים שגישתם ,שלא לומר גישת צאצאיהם שנולדו לתוך הגלות וגדלו בה – השתנתה, כבר בפסוק האחרון של פרשת ויגש נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה". והכלי יקר אמר שם כך: כל הפסוק הזה באשמת ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם "כי גר יהיה זרעך" והמה ביקשו להיות תושבים  ובמקום שנגזר עליהם גירות כך הפסוק מאשימם על הישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו ?  מלמד שבתחילה לא ירדו  להשתקע שמה אלא לגור, ועשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושה ימי האפילה .(הרב מאיר כהנא)
וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלא יָרַד יַעֲקב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיאמְרוּ אֶל פַּרְעה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶן.

בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבותֶיךָ מִצְרַָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלהֶיךָ כְּכוכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרב.

וַיְהִי שָׁם לְגוי - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.

גָּדול עָצוּם - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאד מְאד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם.

וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי

דם = סור מרע לעשה טוב

כאשר רצה הקב''ה להוציא את בני ישראל ממצרים, ראה כי הם ערומים מן המצות. לא הייתה בידם שום מצוה, שבזכותה יהיו זכאים לגאולה.  מה עשה ה'? נתן להם שתי מצוות, בהן יתעסקו לפני יציאת מצרים: א)דם פסח; ב)דם מילה. דם פסח - היה עליהם לשחוט את קרבן פסח, ולתת מדמו על המזוזות והמשקוף שבפתח הבית. דם מילה - היה עליהם למול את עצמם בליל יצאת מצרים. לזכר זה, מובא בהגדה של פסח הפסוק: ''ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך: בדמיך חיי, ואמר לך: בדמיך חיי''; שפירושו: בליל יציאת מצרים ראה ה' את ישראל עסוקים בדמים של מצוה, בדם פסח ובדם מילה. בזכות מצות אלו החיה ה' את ישראל וגאלם ממצרים. הקב''ה בחר דווקא בשתי מצוות אלו, מכיוון שהם מיצגים שני תחומים בעבודת ה'. עבודת ה' מורכבת מ''סור מרע'' ומ''עשה טוב''. סור מרע- להתרחק ממדות רעות ולעזוב מעשים רעים. עשה טוב- להתחזק במדות טובות ולעשות מעשים טובים. לבני ישראל במצרים, הייתה חסרה שלמות בעבודת ה' בשני התחומים , גם ב''סור מרע'' וגם ב''עשה טוב'' . מצד אחד הם לא התרחקו ממעשים רעים, בגלל השפעת המצרים. מצד שני הם לא עשו מצות או מעשים טובים. כדי להיגאל היה עליהם לתקן עצמם בשני התחומים: ''סור מרע'' - נתן להם ה' את דם פסח. דם הפסח מוכיח על התנתקות מוחלטת מן הרע . המצרים היו עובדי עבודה זרה. אליל מצרים היה צאן. בני ישראל נצטוו לקחת דווקא את הצאן ולשחטו קורבן לה'! בכך התנתקו בני ישראל ניתוק מוחלט ממעשיהם הרעים של המצרים. ''עשה טוב'' - נתן להם ה' את דם המילה . ע''י עשית ברית מילה באו בני ישראל בברית עם הקב''ה. ''סור מרע'' ו''עשה טוב'' הם תהליך יציאת מצרים , כאן נאמר:''בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה''. סור מרע - היציאה ממצרים. עשה טוב - קבלת התורה בהר סיני. גם אנו כשנסור מרע ונתחזק בטוב נצא מן הגלות ונקבל פני משיח צדקנו .

"דם מלה" – דם מעקידת יצחק

גם הוא מבטא מסירות נפש על ברית ה', הנכונות לסבול במעשה עצמו ולהתייסר אחר כך, והידיעה שזה יעשה אותם חלשים בדיוק לקראת היציאה ממצרים הדורשת כוחות, כל זה הראה על האמונה עליה מדבר ירמיהו הנביא(פרק ב') "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובמכילתא דורש את הפסוק "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם", על דם עקידתו של יצחק , ולכאורה, מה ענין שמיטה להר סיני ? מה ענין עקידת יצחק ליציאת מצרים ? אלא שדם עקידתו של יצחק היא הביטוי  הגדול ביותר לאמונה, מסירות נפש וקבלת עול מלכות שמים בלי הרהורים, וזה בדיוק מה שסימל הדם שבני ישראל שמו על פתחי הבתים
וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה.

וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה. אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס.

וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.

"וימת מלך מצרים ויאנחו" – למה נאנחו עכשיו ?

המהר"ל מסביר את הסיבה שבני ישראל צעקו אחרי שמת מלך מצרים בכך שהם חששו שפרעה הבא ינהג באכזריות כמו הקודם, אך מדוע נזכרו להאנח רק עכשיו, ןלא נאנחו כבר בחייו של הפרעה הקודם ? כאן מלמד המהר"ל לקח עצום, עכשיו שהפרעה הזה מת, התעורר אצלם תקוה – ולכן הם החלו לצעוק, אבל אצל הפרעה הקודם הם היו מיואשים – ובדבר שהאדם מתייאש לא שייך יראה ואין ואנחה, מי שמתיאש – לא צועק.

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים.

וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם.

וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים.

וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו. שֶׁנֶּאֱמַר:  וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'.

"ויוציאנו ה' ממצרים" – למה לא מסופר על היציאה עצמה ?

בכל ההגדה לא מסופר על עצם היציאה של בני ישראל ממצרים- איך יצאו, מתי יצאו, ואפילו לא מה היתה תגובתם של ישראל בזמן הארוך שבאו המכות על אדוניהם המצרים, ההגדה מדברת רק על הסבל של ישראל במצרים, על נקמה ועל העובדה  שה' הוא שהוציאנו משם. את הדבר ניתן להבין עפ"י שני עקרונות מרכזים שדיברנו בהם כבר לעיל א) מטרת הלילה הזה היא האמונה  בכח הבלתי מוגבל של הקב"ה ובחפצו בנו. וכמו שהסברנו לעיל בפירושינו על "לא ע"י שליח" המטרה של ההגדה היא לומר לנו שהיציאה ממצרים היתה פעולה של הקב"ה בעצמו, ולכן לא מוזכר הצד של עם ישראל כמו שמשה לא מוזכר בהגדה של פסח. ב) שאם זה היה תלוי בבני שיראל הם לא היו יוצאים , כי לא רק אלו שמתו במכת החושך לא רצו לצאת, אלא, גם אלו שכן יצאו לבסוף, גם הם היתה נפשם שפלה,ובהמשך הדרך התלוננו שוב ושוב "למה העליתנו מארץ מצרים". והמסר הוא – שלא אנחנו יצאנו ממצרים אלא ה' הוציאנו בעל כרחינו.

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ  וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלא שָׂרָף;
וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ;  אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא ולא אַחֵר. בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד.

"ביד חזקה" זו הדֶבֵר – מכה שבוצעה ע"י הקב"ה, מנין ולמה ?

למה הזכיר מכת דֶבֵר יותר מכל שאר המכות ? בשלמא: "זרוע נטויה" זה החרב, אתא שפיר, שזו היתה מכה אחרונה, ושם אמר הקב"ה: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והיכתי כל בכור", אבל מה שהזכיר מכת "דבר" צריך בירור ? ונראה לישב עפ"י החתם סופר: דכל המכות התחילו בראש חודש והיה, בתשרי – דם, בחשון – צפרדע, בכסלו – כינים, בטבת – ערוב, בשבט – דבר, באדר(ראשון) – שחין, באדר(שני) – ברד, ובניסן – ארבה, חושך,ומכת בכורות,  והנה מאחר שפסח היה ביום חמישי א"כ ר"ח שבט היה בשבת, ואיתא במסכת סנהדרין(סה.ב) תנו רבנן: בעל אוב אינו עולה בשבת,דהיינו, אי אפשר לעשות מעשי כישוף בשבת קודש, א"כ מכת "הדבר" שהיתה בשבת על כרחך שנעשתה ע"י הקב"ה בכבודו.

וּבִזְרעַ נְטוּיָה - זו הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּו שְׁלוּפָה בְּיָדו, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם.  וּבְמורָא גָּדול - זו גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, או הֲנִסָּה אֱלהִים לָבא לָקַחַת לו גּוי מִקֶּרֶב גּוי בְּמַסּות בְּאתת וּבְמופְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרועַ נְטוּיָה וּבְמורָאִים גְּדולִים כְּכל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:. ּבְאתות - זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּו אֶת הָאתת.  וּבְמפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מופְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

כשאומר דם ואש ותימרות עשן, עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב - ישפוך מן הכוס מעט יין:

דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרות עָשָׁן.

דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמרָא גָּדל - שְׁתַּיִם, וּבְאתות - שְׁתַּיִם, וּבְמפְתִים - שְׁתַּיִם. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּות שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים, וְאֵלוּ הֵן:

דָּם  ,    צְפֵרְדֵּעַ  , כִּנִים    , עָרוב   ,דֶּבֶר
שְׁחִין ,  בָּרד     , אַרְבֶּה   , חשֶׁךְ  , מַכַּת בְּכורות

"אלו עשר המכות וכו' " – האם הקב"ה היה כהן או ישראל ?

לכאורה קשה, מה בא לדייק בתיבות הללו: "אלו עשר המכות שנתן הקב"ה על המצרים במצרים" ? ונראה ליישב על פי הקושיא: איך הלך הקב"ה בכבודו ובעצמו לנגוף את מצרים המלאה בזוהמה, והרי הוא כהן ? ותירצו: משום דישראל נקראו בנים למקום, ומותר לכהן לטמא את עצמו, בעבור בנו, כדכתיב " כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו, ולאביו, לבנו ולבתו ולאחיו" (ויקרא כא.ב). וישנה מחלוקת, האם לאבות היה קודם מתן תורה דין ישראל או דין בן נח, אם נאמר:דהיה  להם דין בן נח, חוזרת הקושיא: איך הלך הקב"ה בכבודו ובעצמו למקום זוהמא כמצרים ? אלא ישנה ראיה שהיה לאבות דין ישראל, שהרי כתבו המפרשים, דמשום הכי לקו המצרים בעשר המכות, כנגד עשרת הדברות שקיימו ישראל ולכן כתיב גבי המכות "דן אנוכי" רמז לעשרת הדברות המתחילות "באנוכי". מכאן שעשר המכות קשורות לעשרת הדברות וקשורות למצב בני ישראל כבנים ומכאן שהיה מותר לקב"ה לעבור במצרים.(פלפולתא דחריפותא

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נותֵן בָּהֶם סִמָּנִים:

דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.

רַבִּי יוסֵי הַגְּלִילִי אומֵר: מִנַּיִן אַתָּה אומֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות? בְּמִצְרַים מַה הוּא אומֵר? וַיאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעה: אֶצְבַּע אֱלהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מה הוּא אומֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדו. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּות.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אומֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּות? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרון אַפּו, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה - אַחַת, וָזַעַם - שְׁתַּיִם, וְצָרָה - שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - אַרְבַּע.  אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּות.

"רבי אליעזר אומר:מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות" ? לפי ההגדה של הרמבם הוא אינו מביא את דרשת ר' יוסי הגלילי, ורבי אלעזר, ורבי עקיבא, מה הסיבה ? התירוץ: הרמב"ם הולך לשיטתו , שמצות עשה של התורה  לספר בניסים ונפלאות בליל ט"ו בניסן שנאמר:"זכור את יום הזה אשר יצאתם ממצרים" משמע מהרמב"ם:כיוון שיליף מצות סיפור יציאת מצרים, מפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" משמע שהמצוה לספר רק מה שנוגע ליציאת מצרים, אבל מה שקרה על הים לא צריך לזכור בליל ט"ו, משום הכי לא הזכיר הרמב"ם בנוסח ההגדה שלו את הדרשות של ר' יוסי הגלילי ור' אליעזר ור' עקיבא, שהם דורשים מה שקרה על הים, אבל בהגדה שלנו שעיקר הלימוד ליציאת מצרים למדינן מהפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" ולא כתיב התם:"בצאת ממצרים היום",רק "בצאת ממצרים "  אפשר שבא הכתוב ללמדנו דהמצוה היא לספר כל מה שייך ליציאת מצרים וגם ניסי קריעת ים סוף. ויש הגורסים: שהנסים שנעשו על הים הם מהניסים שנעשו במצרים, א"כ, הניסים שעל הים הם המשך לניסים שבמצרים והוו כדבר אחד, מימלא שייך להזכיר הניסים שעל הים, ובפרט לר' אליעזר ור' עקיבא שהם דורשים שבמצרים גופא היו יותר ניסים מעשר המכות ובודאי שצריך להביאם בכדי ליידע כמה ניסים נעשו במצרים.(הגדת שעור בהגדה)

רַבִּי עֲקִיבֶא אומֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שהֵביִא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא על הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּות? שֶׁנֶּאֱמַר: יְִשַׁלַּח בָּם חֲרון אַפּו, עֶבְרָה וָזַעַם וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרון אַפּו- אַחַת, עֶבְרָה - שְׁתַּיִם, וָזַעַם - שָׁלושׁ, וְצָרָה - אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חָמֵשׁ.  אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּות.

כַּמָה מַעֲלות טובות לַמָּקום עָלֵינוּ!

אִלוּ הוצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ.
אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, ולא עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, וְלא הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם וְלא נָתַן לָנוּ אֶת מָמונָם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמונָם וְלא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלא הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוכו בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוכו בֶּחָרָבָה וְלא שְׁקַע צֶרֵנוּ בְּתוכו דַּיֵינוּ.
אִלוּ שִׁקַע צֶרֵנוּ בְּתוכו וְלא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה דַּיֵינוּ.
אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן דַּיֵינוּ.
אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ.
אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלא נַתַן לָנוּ אֶת הַתּורָה. דַּיֵינוּ.
אִלוּ נַתַן לָנוּ אֶת הַתּורָה וְלא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה דַּיֵינוּ.

"אילו האכילנו את המן לא נתן לנו את השבת דיינו". וצריך עיון, למה שינה בעל ההגדה סדר הדברים, אכילת המן ואח"כ נתינת השבת, הרי השבת כבר ניתנה במרה ? ועוד צריך עיון, למה נקט דווקא מצות שבת ? ומאי שנא שבת משאר המצוות ? ונראה ליישב ששבת ניתנה פעמים. במקום אחד ניתנו מצות השבת היינו הדינים והציווים של שבת. ובמקום אחר מאמר ששבת ניתנה במתנה לישראל כדאיתא במסכת שבת אמר הקב"ה למשה – מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה , ואני מבקש ליתנה לישראל, ולפירוש זה נראה, דבמרה לא ניתנה להם "המתנה" של שבת, אלא שניתנו להם רק הציווים וההלכות של שבת. אבל נתינת השבת במתנה לישראל לא היה באמת כי אם אחר ירידת המן. כדכתיב: "ראו כי ה' נתן לכם השבת" והשתא מבואר שפיר למה נקט דווקא מצות שבת, מכיון שכאן מדובר על המתנה של שבת, ומתנה מצינו רק במצות שבת, והקדים את המן לפני שבת כי קאי על נתינת השבת בתורת מתנה, וזה באמת לא היה אלא לאחר ירידת המן ולא במרה.(הגדת בית הלוי בשם הגרי"ד)

עַל אַחַת, כַּמָה וכַּמָה, טובָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקום עָלֵינוּ: שֶׁהוצִיאָנוּ מִמִצְרַים, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמונָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירֶנו בִּתוכו בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַע צֶרֵנוּ בְּתוכו, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנַָתַן לָנוּ אֶת הַתּורָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כל עֲונותֵינוּ.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אומֵר: כָּל שֶׁלּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חובָתו, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרור. (מַרְאֶה בַּיָד עַל הַזְרוֹעַ וְיִזָהֵר  שֶׁלֹא לְהַגְבִּיהַ אוֹתָה.)

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח מצה ומרור. - מצה זו שאנו אוכלין על שום מה?  על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו''. (שמות י"ב, ל"ט) מדברים אלו משתמע כאילו מה שאכלו אז מצות היה משום שלא הספיקו לעשות לחם, אבל אילו יכלו להתמהמה לא היו אוכלים מצות אלא חמץ. והדברים מתמיהים לכאורה, שהרי עוד לפני שיצאו ממצרים נצטוו: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שם, ח'), וכן "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל וכו'" (שם, י"ד-ט"ו). יש להעיר כאן שאע"פ שפסוק זה עוסק בפסח דורות, מכל מקום מבואר בגמ' (פסחים צ"ו ע"ב) שאף בפסח מצרים נהג איסור חמץ כל יום ט"ו בניסן ע"ש. השאלה אינה רק על נוסח ההגדה, אלא על הפסוקים עצמם, שהציווי לאכול מצה נאמר עוד בראש חדש ניסן, ואילו כאשר יצאו ממצרים נראה כאילו במקרה אכלו מצות משום שלא הספיקו להכין חמץ. בדברי הרמב"ן מבואר שהמלים "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" אינן באות להסביר מדוע אכלו מצות ולא חמץ, שהרי בזה כבר נצטוו, ואכלו מצות כי אסור היה להם לאכול חמץ. גירושם ממצרים וחפזונם מוזכר לדעתו כדי להסביר את העובדה שהוציאו את הבצק ממצרים ואפו אותו בדרך, שלא כדרך בני אדם לאפות את המצות מראש ולשאת אותם אפויים, אלא שלא הספיקו לאפות את הבצק בהיותם במצרים משום שלא יכלו להתמהמה. הר"ן סובר שבפסח מצרים לא נאסרה אלא אכילת חמץ ולא נאסר להחזיק איתם חמץ, ולכן אילו יכלו להתמהמה היו מכינים חמץ לצורך אכילתם למחרת (דהיינו ט"ז ניסן), וזכר לאותו חיפזון שאילץ אותם להכין ולאכול מצות נצטווינו לאכול מצה. ואע"פ שעיקר הציווי על אכילת מצה נאמר כבר מר"ח ניסן צריך לומר שהציווי היה על שם העתיד לקרות בשעת היציאה ממצרים, וכשם שנצטוו מראש על קרבן הפסח על שם שעתיד היה הקב"ה לפסוח על בתי בני ישראל במצרים. ובדברי הר"ן מתיישב גם נוסח ההגדה שלנו "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". נמצא על כל פנים שלפי הסברו של הר"ן המתאים לנוסח ההגדה שלפנינו אכילת המצה מתקשרת לרגע הגאולה, וזכר לאותה אכילה חפוזה אנו אוכלים מצות. ואילו להסברו של הרמב"ן אין שום רמז בספר שמות לטעם אכילת המצות, שהרי נאמר הציווי בראש חודש ניסן ומחמת אותו ציווי אכלו מצות בצאתם ממצרים.(ברכת משה)

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפֶָּסַח הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּו אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.

מַרְאה אֶת  הַמַּצּוֹת לַמְסֻבִּים ואוֹמֵר:

רש''י זצ''ל פרש, שהקרבן נקרא פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב''ה דלג רק על בתי ישראל במצרים.  - וקשה הדבר להבנה: שהרי אצל אדם בשר ודם אפשר לומר שהוא מדלג ממקום למקום ומבית לבית, אך אצל הקב''ה, שאינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, איך אפשר לומר שהוא מדלג רק מעל בתי ישראל מבין בתי מצרים, הלא ברצונו הרג בורא העולם את בכורי מצרים ולא את בכורי ישראל, בלי שיצטרך  כמובן לדלג ממקום למקום? אלא, אומר הרה''ק הרב ברוך ממעזיביז זי''ע, על הכתוב ''ופסח ה' על הפתח'', שזהו כלל גדול בכל מקום: לפני שרוצים להמשיך שפע או ישועה מן השמים, צריך לעשות קדם כל התעוררות מלמטה, הנקראת ''התערותא דלתתא'' (צעד קטן מצד האדם), כדי שעל-ידי זה יזכה להתעוררות של שפע וישועה מן השמים, הנקראת ''התערותא דלעילא''.וכן אמרו חז''ל(שיר השירים רבה ה', ב'): ''קול דודי דופק פתחי לי'' - (אומר הקב''ה): פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני אפתח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות  נכנסים בו''. וכאשר רצה הקב''ה להוציא את בניו, בני ישראל, ממצרים, הם היו שקועים כבר ב-מט' שערי טומאה, ולא היו יכולים לעשות התעוררות מלמטה, כי היו בבחינת ''ערום ועריה'' - בלי מצות כלל, לכן דלג הקב''ה ברוב רחמיו וחסדיו על ''הפתח'', והוציאם באותות ובמופתים על-ידי התעוררות שמים בלבד, ללא התעוררות  של מטה. וזהו פרוש הפסוק ''ופסח ה' על הפתח'' - ביציאת מצרים פסח (=דלג) הקב''ה על ''הפתח'', כלומר על מה שמבקש הקב''ה בדרך כלל: ''פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט'', וכאן דלג הקב''ה על ''הפתח'' והוציאם בלי ''התערותא דלתתא'' (=ללא התעוררות מצדם).(אורה של תורה)

אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין:

מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם.

בהגדה של פסח אנו אומרים ''מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכנראה שאין זו הסיבה היחידה שהרי התורה הקדימה את מצוות אכילת המצה (שמות יב יח) לסיפור (שם לט) הבצק שלא הספיק להחמיץ, משמע שלמצוות אכילת המצה יש סיבה נוספת שאינה רק בגלל עוגות-המצות שהוציאו ממצרים. במצות אכילת המצה ואיסור החמץ מונחת תמצית התנהגות היהודי לפי התורה. החמץ וגם המצה, שניהם נעשים מאותו בצק, ויש דמיון בין הבצק לאדם. שניהם מורכבים משני דברים, הבצק מקמח ומים והאדם מגוף ונשמה; הקמח מקביל לגוף והמים לנשמה (''נמשלו דברי תורה למים''). והנה קמח לבד ומים לבד אינם מחמיצים, וכן גוף לבד ונשמה לבדה אינם חוטאים, רק ההרכבה של השניים יוצרת את הפוטנציאל - בבצק את החמץ, ובאדם את היצר. ולכן במקורות חז''ל מסמל החמץ את יצר הרע, שמכנים אותו: השאור שבעיסה''. והנה מצד אחד התורה בפסח מחמירה מאד באיסור החמץ, עד שלא רק שאסרה אותו אפילו בהנאה, אלא שהוסיפה עליו איסור ''בל יראה ובל ימצא'', והכל כדי להרחיק את האדם מן העבירה. והנה המצרך בעל הסיכון הגדול ביותר שיהיה בו חמץ הוא המצה, שטעות קטנה באפייתה הופכת את המצה לחמץ, ולכאורה הדבר הראשון שהיה עלינו לאסור בפסח היה המצה, ולא זו בלבד שאין התורה אוסרת אותה עלינו אלא אנו חייבים לאוכלה בפסח. מה מלמדת אותנו העובדה הזו?  השאור שבעיסה שהוא הפוטנציאל של החמץ, מקביל ליצר המתסיס ומפתה את האדם. איך צריך האדם להתייחס אל היצר? אומות העולם ראו ביצר אויב שיש לחסלו, מטעם זה הכומר הנוצרי אסור בנישואין, והסגפנות והתבודדות מן החברה היא המשובחת. לא זו היא דרכה של התורה; הגיבור אינו זה ההורג את יצרו אלא ''איזהו גיבור? הכובש את יצרו'', כי אנו מצווים לשמור על היצר בשלמותו, ועם זאת לשלוט עליו ולהשתמש בו לטובה. כי היצר כשלעצמו אינו טוב ואינו רע, אלא הכל תלוי בשימוש שהאדם עושה בו, אם האדם השולט על יצרו רותם אותו למשימות חיוביות, הריהו הופך את יצר למכשיר של מצווה אך אם חלילה מתעלם האדם מיצריו ונותן להם דרור לפעול ללא ביקורת והכוונה, כי אז הופך היצר סרסור לדבר עברה. מצות אכילת המצה ואיסור החמץ באו ללמד אותנו כיצד להתנהג עם היצר. המצה והחמץ מסמלים את שליטתו ואי שליטתו של האדם על יצריו, להודיענו שהמצווה והעבירה אינן באשמת היצר (הבצק), אלא איך האדם נוהג עמו. אדם השומר על הבצק (היצר) שלא יחמיץ, שלא יתפח ויתפרץ ללא ביקורת, עושה הבצק (היצר) מצוה, אך מאותו בצק (היצר), בהתנהלות לא נכונה, באי השגחה והכוונה, מאותו בצק (יצר) הוא מקבל חמץ האסור בהנאה ואכילה. סמל נוסף של חג הפסח מוצאים אנו בחמץ ובמצה, והוא החירות ועבדות. כי השליטה ואי השליטה של האדם הם גם ההבדל בין העבדות והחירות, בשליטה (המצה), האדם בן חורין לנהל את חייו לטובתו, אך אם היצרים (החמץ) הם השולטים על האדם הריהו במצב של עבדות, שחייו מוכתבים על ידי יצריו. (הרב יעקב הלוי פילבר)

אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין:

מָרור זֶה שֶׁאָנוּ אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבדָה קָשָה, בְּחמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה ? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים"

ולכאורה יש לעיין:מדוע ציותה לנו התורה על אכילת מרור לזכר העבודה, הלא גם מאכילת מצה אשר הוא הוראת החירות והגלות, נדע אשר עול כבד היה על צווארינו ? אלא נראה ליישב, כי גם מרירות חייהם בעבודה קשה, והכבדת העולם, היא סיבת גאולתם ופדות נפשם וטובתם הניצחית המעותדת להם, וכדאיתא במכת ברכות, תניא: ר' שמעון בר יוחאי אומר שלושה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אילו הן ? תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. לכן אנו אוכלים מרור לזכר שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים ועל ידי זה  נזדכך חומרים ונתמרק גופם, ועשאם כלי מוכן לקבל, וזכו לשלושה הדברים הללו. ולכן השתא שפיר, הא דכלל רבן  גמליאל את המרור בכלל כל שלא אמר שלושה דברים אלו שלא יצא ידי חובתיו בפסח, כדי להורות לנו שעל ידי מרירות חייהם וקושי השיעבוד היתה עיקר הגאולה.(הגדת שבחא דמרא)

בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ.

יאחז הכוס בידו ויכסה המצות ויאמר:

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאור גָּדול, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'. יְהִי שֵׁם ה' מְברָךְ מֵעַתָּה וְִעַד עולָם. מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו מְהֻלָּל שֵׁם ה'. רָם עַל כָּל גּויִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבודו. מִי כַּיי אֱלהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאות בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ? מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפּת יָרִים אֶבְיון, לְהושִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּו. מושִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שִׂמְחָה. הַלְלוּיָהּ.

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִצרַים, בֵּית יַעֲקב מֵעַם לעֵז, הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁו, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלותָיו. הַיָּם רָאָה וַיַּנס, הַיַרְדֵּן יִסּב לְאָחור. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבַעות - כִּבְנֵי צאן. מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן - תִּסּב לְאָחור, הֶהָרִים - תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבַעות - כִּבְנֵי צאן. מִלְּפְנֵי אָדון חוּלִי אָרֶץ, מִלְּפְנֵי אֱלוהַ יַעֲקב. הַהפְכִי הַצּוּר - אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש - לְמַעְיְנו מָיִם.

מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוס עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

בָּרוּךְ אתה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ העולָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרַים, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּו מַצָּה וּמָרור. כֵּן ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמועֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלום, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבודָתֶךָ. וְנאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצון, וְנודֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ ועַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל. כֵּן יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי  אֲבוֹתֵינוּ  יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם,

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָפֶן.

שׁותִים אֶת הַכּוס בְּהַסָבַּת שְׂמאל.
"כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו,יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום" - ולכאורה יש לדקדק, דהוי ליה להקדים שיגיענו ה' לרגלים ורק אח"כ למועדים, שהרי חג השבועות שהוא אחד הרגלים קודם  בזמן לאחר הפסח, מאשר המועדים הכוללים בתוכם את יוה"כ ? ונראה ליישב שהתפילה "יגיענו למועדים" הכוונה לראשי חודשים של אייר וסיון שקודמים בזמן שלאחר הפסח לחג שבועות שהוא רגל. ז"א שראש חודש נמי איקרא מועד.

רְחַץ     נוטְלִים אֶת הַיָדַיִם וּמְבָרְכִים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם.

מוצִיא מַצָּה

יִקַח הַמַּצּות בְּסֵדֶר שֶהניחן, הפרוסה בין שתי השלמות, יאחז שלשתן בידו ויברך "המוציא" בכוונה עַל העליונה, ו"על אכילת מַצָּה" בכוונה על הפרוסה. אחר כך יבצע כזית מן העליונה השלמה וכזית שני מן הפרוסה, ויטבלם במלח, ויאכל בהסבה שני הזיתים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם הַמּוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

מָרור

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוקֵחַ כְּזַיִת מָרור, ּמַטְבִּלו בַּחֲרוסֶת, ּמְנַעֵר הַחֲרוסֶת, מְבָרֵךְ וְאוכֵל בְּלִי הַסָבָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרור.

כּורֵךְ

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוקֵחַ כְּזַיִת מִן הַמַצָּה הַשְׁלִישִׁית עִם כְּזַיִת מָרור, ְכורְכִם יַחַד, אוכְלַם בְּהַסָבָּה וּבְּלִי בְּרָכָה. לִפָנֵי אֲכָלו אומֵר.

זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים:
הָיָה כּורֵךְ מַצָּה וּמָרור וְאוכֵל בְּיַחַד,
לְקַיֵים מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּות וּמְררִים יאכְלֻהוּ.

שֻׁלְחָן עורֵךְ     אוֹכְלִים וְשותים הסעדה הערוכה ונוהגים לאכל תחלה ביצים מבשלות. ו לֹא יאכל יותר מדי, ש לֹא תהיה עליו אכילת אפיקומן אכילה גסה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעו

הגה: נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים, זכר לאבלות,   ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח.

אוכְלִים וְשותים.

צָפוּן

אחר גמר הסעודה לוקח כל אחד מהמסבים כזית מהמַצָּה שהייתה צפונה לאפיקומן ואוכל ממנה כזית בהסבה. וצריך לאוכלה קודם חצות הלילה.
לפני אכילת האפיקומן יאמר: זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע.

צָפוּן

אחר גמר הסעדה לוקח כל אחד מהמסבים כזית מהמַצָּה שהיתה צפונה לאפיקומן ואוכל ממנה כזית בהסבה. וצריך לאכלה קדם חצות הלילה.

"צפון ברך"

זה שטומנים האפיקומן יש בזה רמז כי נס יציאת מצרים היה הכנה לגאולה העתידה, לכן טומנים את האפיקומן ואוכלים אותו אח"כ, כי גם הגאולה השלמה טמונה ותבוא אח"כ."גאולה וישועה" ר' שמואל מוהליבר היה אומר: למה היה צורך בשני שליחים משה ואהרן, להוציא את ישראל ממצרים ,וכי אחד לא די ? אלא , שליח אחד להוציא את ישראל ממצרים, ואחד שיוציא את מצרים מישראל, שהגלות נשתקעה בליבותיהם והפכה לחלק ממהותם. גם בגאולת העתיד יעמדו לישראל שני משיחים, תחילה משיח בן יוסף, שיוציא את ישראל מן הגלות ואהרן – משיח בן דוד שיוציא את הגלות מישראל.

עד מתי ניתן לאכול את האפיקומן?

הלכה למעשה, גדולים רבים - ביניהם הנצי"ב וה'חתם סופר' - לא הקפידו על אכילת האפיקומן לפני חצות. לכן, אם הדבר אינו אפשרי, ובעיקר אם הוא גורם עגמת נפש - מסתבר שניתן להקל לאכול את האפיקומן אחרי חצות או להשתמש בעצתו של ה'אבני נזר'.

מספרים שהרידב"ז, שהיה בר-פלוגתא של הרב קוק בעניין היתר המכירה בשמיטה, הגיע פעם לחוג את חג הפסח בוולוז'ין. בליל הסדר הוא התארח בביתו של 'בית הלוי', שדקדק דקדוקים עצומים בענייני המצוות והקפיד מאוד בכל דבר. ה'בית הלוי' החמיר להתפלל ערבית בזמן רבנו-תם, ולכן הגיע הביתה מאוחר מאוד, ועד שישב לאכול - האריך ב'מגיד' עד שעה מאוד מאוחרת ומיהר ליטול ידיים. בשל הקפדתו על חשש חמץ, שמא מעט מהבצק שבמצה לא נאפה, הוא היה מקפיד לשרוף את המצות, וכך המצות הוגשו לשולחן כשהן שרופות וחרוכות. כמובן, הוא חילק לכל אחד מבני הבית מצה ומרור בשיעורים גדולים, ומייד אחר כך - כשגילה שאין זמן לאכילת הסעודה - חילק שיעור גדול של אפיקומן, וכולם המשיכו לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה. בסוף הלילה, לאחר שעלה עמוד השחר, נאנח 'בית הלוי' ואמר: "מי יודע אם קיימנו מצוות מצה ומרור כהלכתן....".

למחרת, בליל הסדר השני של גלויות, סעד הרידב"ז אצל הנצי"ב. הנצי"ב מיהר להתפלל עם צאת הכוכבים, הגיע מוקדם הביתה ול'מוציא מצה' הגישו בביתו מצה טעימה ופריכה. בביתו של הנצי"ב הספיקו להרבות גם ב'שולחן עורך', גם באמירת ההגדה וגם לאכול את האפיקומן בזמנו. בסופו של הלילה, נאנח הנצי"ב ואמר: "כמה מצוות הספקנו לקיים היום: מצה, מרור ומגיד...". אמר הרידב"ז: הייתי אצל שני גדולי עולם, וכל אחד חווה את ליל הסדר באופן אחר לגמרי. ומכאן יכולים אנו להסיק, שלעתים יכולות להיות דרכים שונות בעבודת ה', ולא כולם צריכים ללכת באותה דרך (כמובן, כל עוד הדברים כפופים לפסיקת ההלכה ולי"ג מידות

בָּרֵךְ      מוזְגִים כּוס שלִישִׁי וּמְבָרְכִים בִּרְכַּת הַמָזון.
שִׁיר הַמַּעֲלות, בְּשוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיון הָיִינוּ כְּחלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוק פִּינוּ וּלְשׁונֵנוּ רִנָּה. אָז יאמְרוּ בַגּויִם: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂות עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂות עִמָנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים. שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. הַזּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצרוּ. הָלוךְ יֵלֵךְ וּבָכה נשֵׂא מֶשֶךְ הַזָּרַע, בּא יָבא בְרִנָּה נשֵׂא אֲלֻמּתָיו.
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד חֲיָבִים לְזֵמֵן וְהַמְזַמֵן פותח:
רַבּותַי נְבָרֵךְ:

הַמסבִּים עונִים:
יְהִי שֵׁם ה' מְברָךְ מֵעַתָּה וְעַד עולָם.

הַמְזַמֵן אומֵר:
בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּותַי, נְבָרֵךְ [אֱלהֵינוּ] שֶׁאָכלְנוּ מִשֶּׁלו.

הַמְסֻבִּים עונִים:
בָּרוּךְ [אֱלהֵינוּ] שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלו וּבְטוּבו חַָיִינוּ

הַמְזַמֵן חוזֶר וְאומֵר:
בָּרוּךְ [אֱלהֵינוּ] שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלו וּבְטוּבו חַָיִינוּ

כֻּלָם אומְרִים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַזָן אֶת הָעולָם כֻּלּו בְּטוּבו בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, הוּא נותֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעולָם חַסְדו. וּבְטוּבו הַגָדול תָּמִיד לא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזון לְעולָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמו הַגָּדול, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכּל וּמֵטִיב לַכּל, וּמֵכִין מָזון לְכָל בְּרִיּותָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַזָן אֶת הַכּל.

נודֶה לְךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבותֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טובָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוצֵאתָנוּ ה' אֱלהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בְּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּורָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהודַעְתָּנוּ, וְעַל חַיִים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחונַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזון שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אותָנוּ תָּמִיד, בְּכָל יום וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:

וְעַל הַכּל ה' אֱלהֵינוּ, אֲנַחְנוּ מודִים לָךְ וּמְבָרְכִים אותָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעולָם וָעֶד. כַּכָּתוּב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלהֵיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּובָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָזון:

רַחֵם נָא ה' אֱלהֵינוּ עַל יִשְׂרָאַל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּון מִשְׁכַּן כְּבודֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָדול וְהַקָדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלהֵינוּ אָבִינוּ, רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרותֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ, לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדושָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלא נֵבושׁ וְלא נִכָּלֵם לְעולָם וָעֶד.

סיפור

"מתנות בשר ודם" "ולא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והקדושה והרחבה"

פעם אחת כשהיגיע ר' ברוך ממזיבוז בברכת המזון אל המילים "לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והקדושה והרחבה" , חזר עליהן שלוש פעמים ברגש רב, וכשגמר לברך שאלה אותו בתו " אבא, למה התפללת כל כך שלא תצטרך  לקבל מתנות מידי אדם, הלא אין לך פרנסה אחרת אלא זו, שהבאים אליך נותנים לך את מתנותיהם ברצון ? דעי בתי, השיב, שיש שלושה מינים של  מביאים ממון לצדיק, האחד אומר לעצמו: רצוני ליתן לו משהו במתנה, הריהו אדם שנותן מתנות לצדיק, עליו נאמר:"אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם", אחר אומר: מה שאני נותן לאיש החסיד יגמול לי ה',זה מבקש ריבית מן השמים,עליו נאמר:"ולא לידי הלואתם" אבל יש גם כאלה היודעים : ממון זה נותן לי ה' כדי למסרו לידי צדיק, ואין אני אלא שליח, עליו נאמר:"לידך" הם משמשים את ד' היד המלאה הפתוחה.(אור גנוז)

בְּשַׁבת מוסִיפִין:
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּמִצְותֶיךָ וּבְמִצְוַת יום הַשְׁבִיעִי הַשַׁבָּת הַגָּדול וְהַקָדושׂ הַזֶּה. כִּי יום זֶה גָּדול וְקָדושׁ הוּא לְפָנֶיךָ לִשְׁבָּת בּו וְלָנוּחַ בּו בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצונֶךָ.וּבִרְצונְךָ הָנִיחַ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ שֶׁלּא תְהֵא צָרָה וְיָגון וַאֲנָחָה בְּיום מְנוּחָתֵנוּ. והַרְאֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיון עִירֶךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעות וּבַעַל הַנֶּחָמות.

אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרונֵנוּ וּפִקְדּונֵנוּ, וְזִכְרון אֲבותֵינוּ, וְזִכְרון מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרון יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרון כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאַל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטובָה לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלום בְּיום חַג הַמַּצּות הַזֶּה זָכְרֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בּו לְטובָה וּפָקְדֵנוּ בו לִבְרָכָה וְהושִׁיעֵנוּ בו לְחַיִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהושִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָתָּה.

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּונֶה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִירֵנוּ בּורְאֵנוּ גּאֲלֵנוּ יוצְרֵנוּ קְדושֵׁנוּ קְדושׁ יַעֲקב רועֵנוּ רועֵה יִשְׂרָאַל הַמֶּלֶךְ הַטּוב וְהַמֵּטִיב לַכּל שֶׁבְּכָל יום וָיום הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גומְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלום וְכָל טוב, וּמִכָּל טוּב לְעולָם עַל יְחַסְּרֵנוּ.

הָרַחֲמָן הוּא יִמְלוךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד.
הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדור דּורִים, וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעולְמֵי עולָמִים.
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוד.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּור עֻלֵּנוּ מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יולִיכֵנוּ קומְמִיוּת לְאַרְצֵנוּ.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוב, וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשׂורות טובות יְשׁוּעות וְנֶחָמות.
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעֲלִי / אִשְתִי.
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת [אָבִי מורִי] בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאֶת [אִמִּי מורָתִי] בַּעַלת הַבַּיִת הַזֶּה, אותָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. אותָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמו שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבותֵינוּ
אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב בַּכּל מִכּל כּל, כֵּן יְבָרֵךְ אותָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנאמַר, אָמֵן.

בַּמָרום יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלום. וְנִשָׂא בְרָכָה מֵאֵת ה', וּצְדָקָה מֵאלהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוב בְּעֵינֵי אֱלהִים וְאָדָם.

בְּשַׁבָּת: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יום שֶׁכֻּלו שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעולָמִים.
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יום שֶׁכֻּלו טוב.[יום שֶׁכֻּלו אָרוּךְ. יום שֶׁצַּדִּיקִים יושְׁבִים וְעַטְרותֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וִיהִי חֶלְקֵינוּ עִמָּהֶם].
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימות הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעולָם הַבָּא.

מִגְדּול יְשׁוּעות מַלְכּו וְעשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחו לְדָוִד וּלְזַרְעו עַד עולָם. עשֶׂה שָׁלום בִּמְרומָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלום עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאַל וְאִמְרוּ, אָמֵן.

יִרְאוּ אֶת ה' קְדשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסור לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדרְשֵׁי ה' לא יַחְסְרוּ כָל טוב. הודוּ לַיי כִּי טוב כִּי לְעולָם חַסְדּו. פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון.
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיי, וְהָיָה ה' מִבְטַחו. נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי, וְלא רָאִיתִי צַדִיק נֶעֱזָב, וְזַרְעו
מְבַקֶּשׁ לָחֶם.יי עז לְעַמו יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמו בַשָׁלום.

הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס שְלִישִי שֶהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂורַת הַיְשׁוּעָה, שֶאַמָר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְגָאַלְבִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִּשְׁפָטִים גְדוֹלִים.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָפֶן.      ושותים בהסיבה בצד שמאל ואינו מברך ברכה אחרונה.

מוזגים כוס של אליהו ופותחים את הדלת:

שְׁפךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ
וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ.
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ.
שְׁפךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרון אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.
תִּרְדף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'.

"שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", קטע זה מוכר רק החל במאה ה-12 למניינם, מעדות אשכנז. על פי רוב הדעות קטע זה הופיע בעקבות מסעי הצלב. נמאס לדבר רק על הפרעה של פעם, בכל דור ודור יש פרעה, ויהדות אשכנז מבקשת להתייחס בהגדה גם לפרעה שלהם. בעקבות יהדות אשכנז, קטע זה הולך ונפוץ גם באיטליה, ספרד ואנגליה, ומשם לכולם.

לפי האמור מסתמן שפתיחת הדלת, לא מיועדת לביאתו של אליהו הנביא, כי אם בדיקה יסודית שאין מלשינים ליד הדלת, בזמן שמקללים את השלטונות. שכן, האווירה מאוד מתוחה בין היהודים לבין השלטונות, ובייחוד בחג הפסח, כפי שבא לידי ביטוי בעלילות הדם.

הלל

לא לָנוּ, ה', לא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ.
לָמָּה יאמְרוּ הַגּויִם אַיֵּה נָא אֱלהֵיהֶם.
ואֱלהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם, כּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.
עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.
פֶּה לָהֶם וְלא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלא יִרְאוּ.
אָזְנָיִם לָהֶם וְלא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלא יְרִיחוּן.
יְדֵיהֶם וְלא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלא יְהַלֵּכוּ,
לא יֶהְגּוּ בִּגְרונָם.
כְּמוהֶם יִהְיוּ עשֵׂיהֶם, כּל אֲשֶׁר בּטֵחַ בָּהֶם.
יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיי, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
בֵּית אהרן בִּטְחו ביי, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
יראי ה' בִּטְחו ביי, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

יי זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ.
יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל,
יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרן,
יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה', הַקְּטַנִים עִם הַגְּדלִים.
יסֵף ה' עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם.
בְּרוּכִים אַתֶּם לַיי, עשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיי וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.
לא הַמֵּתִים יְהַלְלוּיָהּ וְלא כָּל ירדֵי דוּמָה.
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עולָם. הַלְלוּיָהּ.

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קולִי תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנו לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאול מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגון אֶמְצָא. וּבשֵׁם ה' אֶקְרָא: אָנָּא ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. חַנוּן ה' וְצַדִיק, וֵאֱלהֵינוּ מְרַחֵם. שׁמֵר פְּתָאִים ה', דַּלתִי וְלִי יְהושִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצות הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כּזֵב.

מָה אָשִׁיב לַיי כּל תַּגְמוּלוהִי עָלָי. כּוס יְשׁוּעות אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. נְדָרַי לַיי אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּו. יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָא ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּודָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. נְדָרַי לַיי אֲשַׁלֵם נֶגְדָה נָא לְכָל עַמו. בְּחַצְרות בֵּית ה', בְּתוכֵכִי יְרוּשָלַיִם. הַלְלוּיָהּ.

הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּויִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדו, וֶאֱמֶת ה' לְעולָם. הַלְלוּיָהּ.

הודוּ לַיי כִּי טוב כִּי לְעולָם חַסְדּו.
יאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעולָם חַסְדּו.
יאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרן כִּי לְעולָם חַסְדּו.
יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעולָם חַסְדּו.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָּנִי בַמֶרְחַב יָהּ. ה' לִי, לא אִירָא - מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, ה' לִי בְּעזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי.
טוב לַחֲסות בַּיי מִבְּטחַ בָּאָדָם.
טוב לַחֲסות בַּיי מִבְּטחַ בִּנְדִיבִים.
כָּל גּויִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם.
סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם.
סַבּוּנִי כִדְּברִים, דּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוצִים, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם.
דָּחה דְּחִיתַנִי לִנְפּל, וַיי עֲזָרָנִי.
עזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.
קול רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים:
יְמִין ה' עשׂה חָיִל,
יְמִין ה' רומֵמָה,
יְמִין ה' עשׂה חָיִל.
לא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
יַסּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לא נְתָנָנִי.
פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבא בָם, אודֶה יָהּ.
זֶה הַשַּׁעַר לַיי, צַדִּיקִים יָבאוּ בו.
אודְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
אודְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּונִים הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּונִים הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה.
מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
אָנָא ה', הושִיעָה נָּא.
אָנָא ה', הושִיעָה נָּא.
אָנָא ה', הַצְלִיחָה נָא.
אָנָא ה', הַצְלִיחָה נָא.

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'.
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'.
אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבתִים עַד קַרְנות הַמִּזְבֵּחַ.
אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבתִים עַד קַרְנות הַמִּזְבֵּחַ.
אֵלִי אַתָּה וְאודֶךָּ, אֱלהַי - אֲרומְמֶךָּ.
אֵלִי אַתָּה וְאודֶךָּ, אֱלהַי - אֲרומְמֶךָּ.
הודוּ לַיי כִּי טוב, כִּי לְעולָם חַסְדּו.
הודוּ לַיי כִּי טוב, כִּי לְעולָם חַסְדּו.

יְהַלְלוּךָ ה' אֱלהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עושֵׂי רְצונֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יודוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירומְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוב לְהודות וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמר, כִּי מֵעולָם וְעַד עולָם אַתָּה אֵל.

הודוּ לַיי כִּי טוב כִּי לְעולָם חַסְדּו.
הודוּ לֵאלהֵי הָאֱלהִים כִּי לְעולָם חַסְדּו.
הודוּ לָאֲדנֵי הָאֲדנִים כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לעשֵׂה נִפְלָאות גְדלות לְבַדּו כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לעשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְרוקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיְם כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְעשֵׂה אורִים גְּדלִים כִּי לְעולָם חַסְדּו.
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיום כִּי לְעולָם חַסְדּו.
אֶת הַיָּרֵחַ וְכוכָבִים לְמֶמְשְׁלות בַּלַּיְלָה כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְמַכֵּה מִצְרַים בִּבְכורֵיהֶם כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וַיוצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוכָם כִּי לְעולָם חַסְדּו.
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרועַ נְטוּיָה כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְגזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וְהֶֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוכו כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וְנִעֵר פַּרְעה וְחֵילו בְיַם סוּף כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְמולִיךְ עַמּו בַּמִּדְבָּר כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדלִים כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וַיָהֲרג מְלָכִים אַדִירִים כִּי לְעולָם חַסְדּו.
לְסִיחון מֶלֶךְ הָאֱמרִי כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וּלְעוג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וָנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעולָם חַסְדּו.
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עָבְדוּ כִּי לְעולָם חַסְדּו.
שֶׁבְִּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעולָם חַסְדּו.
וַיִפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעולָם חַסְדּו.
נתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעולָם חַסְדּו.
הודוּ לְאֵל הַשָּׁמַיִם כִּי לְעולָם חַסְדּו.

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבַרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, ה' אֱלהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרומֵם זִכְרְךָ, מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד. מִן הָעולָם וְעַד הָעולָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּואֵל וּמושִיעַ, פּודֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. אֱלהֵי הָרִאשׁונִים וְהָאַחֲרונִים, אֱלוהַּ כָּל בְּרִיות, אֲדון כָּל תּולָדות, הַמְּהֻלָל בְּרב הַתִּשְׁבָּחות, הַמְנַהֵג עולָמו בְּחֶסֶד וּבְרִיּותָיו בְּרַחֲמִים. וַיי לא יָנוּם וְלא יִישָׁן - הַמְּעורֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים וְהַסּומֵךְ נופְלִים וְהַזּוקֵף כְּפוּפִים. לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מודִים.
אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם,
וּלְשׁונֵנוּ רִנָּה כֲּהַמון גַּלָּיו,
וְשִׂפְתותֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ,
וְעֵינֵינוּ מְאִירות כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ,
וְיָדֵינוּ פְרוּשׂות כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם,
וְרַגְלֵינוּ קַלּות כָּאַיָּלות -
אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהודות לְךָ, ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת מֵאֶלֶף, אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבות פְּעָמִים הַטּובות שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבותֵינוּ וְעִמָּנוּ.
מִמִּצְרַים גְּאַלְתָּנוּ, ה' אֱלהֵינוּ,
וּמִבֵּית עֲבָדִים פּדִיתָנוּ,
בְּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ,
מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ,
וּמֵחָלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ.
עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ, ה' אֱלהֵינוּ, לָנֶצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁון אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יודוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירומְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ.
כִּי כָל פֶּה לְךָ יודֶה,
וְכָל לָשׁון לְךָ תִּשָּׁבַע,
וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע,
וְכָל קומָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה,
וְכָל לְבָבות יִירָאוּךָ,
וְכָל קֶרֶב וּכְלָיות יְזַמֵּרוּ לִשְִׁמֶךָ.
כַּדָבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמתַי תּאמַרְנָה, ה' מִי כָמוךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ וְעָנִי וְאֶבְיון מִגּזְלו.
מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרךְ לָךְ הָאֵל הַגָּדול, הַגִּבּור וְהַנּורָא, אֵל עֶלְיון, קנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁו.
הָאֵל בְּתַעֲצֻמות עֻזֶּךָ,
הַגָּדול בִּכְבוד שְׁמֶךָ,
הַגִּבּור לָנֶצַח וְהַנּורָא בְּנורְאותֶיךָ,
הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשִא.
שׁוכֵן עַד מָּרום וְקָּדושׁ שְׁמו.
וְכָתוּב: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיי, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.
בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל,
וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבַּרַךְ,
וּבִלְשׁון חֲסִידִים תִּתְרומָם,
וּבְקֶרֶב קְדושִׁים תִּתְקַדָּשׁ.

וּבְמַקְהֲלות רִבבְות עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּור וָדור, שֶׁכֵּן חובַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ, ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, לְהודות לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר לְרומֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירות וְתִשְׁבְּחות דּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ.

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ בַּשָּׁמַיִם וּבאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכות וְהודָאות מֵעַתָּה וְעַד עולָם.  בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֵל מֶלֶךְ גָּדול בַּתִּשְׁבָּחות, אֵל הַהודָאות, אֲדון הַנִפְלָאות, הַבּוחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעולָמִים.
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמַָן לְקַיֵם מִצְווַת כּוֹס רְבִיעִי

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָפֶן.
וְשׁותֶה בְּהַסִיבַּת שְׂמאל.

בָּרוּך אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ העולָם, עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן, עַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טובָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבותֵינוּ לֶאֱכל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּעַ מִטּוּבָהּ. רַחֶם נָא ה' אֱלהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּון מִשְׁכַּן כְּבודֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוכָהּ וְשַׂמְחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה [בשבת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיום הַשַׁבָּת הַזֶּה] וְשַׂמְחֵנוּ בְּיום חַג הַמַּצּות הַזֶּה, כִּי אַתָּה ה' טוב וּמֵטִיב לַכּל, וְנודֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן.

נרצה

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתו, כְּכָל מִשְׁפָּטו וְחֻקָתו.
כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אותו כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂותו.
זָךְ שׁוכֵן מְעונָה, קומֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה.
בְּקָרוב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה פְּדוּיִם לְצִיון בְּרִנָּה.

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם הַבְּנוּיָה.

"לשנה הבאה בירושלים" מה הקשר בין יוה"כ לפסח

ולכאורה מדוע נוהגים אנו לומר : "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" רק בליל הסדר וביום הכיפורים.ונראה ליישב עפ"י הא דאיתא במסכת ראש שנה(יא.א) ר' אלעזר אומר:בתשרי עתידין ליגאל,ור' יהושע אומר: בניסן עתידין ליגאל. ואיתא בתוספות שם: אמר רבינו תם:אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולפי זה יש לומר ,שגאולה פרטית תבוא לישראל בניסן, וגאולה כללית תבוא לעולם בתשרי, ולכן אומרים בשני זמנים אלו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה.(גדולי ישראל בשם בעל שמח)

בְּלֵיל רִאשון אומְרִים:

וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָז רוב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה,
בְּראשׁ אַשְׁמורֶת זֶה הַלַּיְלָה,
גֵר צֶדֶק נִצַּחְתּו כְּנֶחֱלַק לו לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלום הַלַּיְלָה,
הִפְחַדְתָּ אֲרַמִי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה,
וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ וַיוּכַל לו לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

זֶרַע בְּכורֵי פַתְרוס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה,
חֵילָם לא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה,
טִיסַת נְגִיד חֲרשֶׁת סִלִיתָ בְּכוכְבֵי לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יָעַץ מְחַרֵף לְנופֵף אִוּוּי, הובַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה,
כָּרַע בֵּל וּמַצָבו בְּאִישׁון לַיְלָה,
לְאִישׁ חֲמוּדות נִגְלָה רָז חֲזות לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קדֶשׁ נֶהֱרַג בּו בַּלַּיְלָה,
נושַׁע מִבּור אֲרָיות פּותֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה,
שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכַתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

עורַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה.
פּוּרָה תִדְרוךְ לְִשׁומֵר מַה מִּלַיְלָה,
צָרַח כַּשׁומֵר וְשָׂח אָתָא בּקֶר וְגַם לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

קָרֵב יום אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה,
רָם הודַע כִּי לְךָ הַיום אַף לְךָ הַלַּיְלָה,
שׁומְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיום וְכָל הַלַּיְלָה,
תָּאִיר כְּאור יום חֶשְׁכַּת לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

אנחנו מבקשים מהקב'ה שיקרב את יום הגאולה שנאמר עליו "והיה יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה " [זכריה י'ד].

ועוד יש לומר . מקובל  ''ויהי ערב ויהי בקר" [בראשית א'] , הזמן מתחיל מהלילה. בעניני גלות וגאולה, הלילה מסמל את הגלות , והיום את הגאולה. למדנו מתורתו של המהר''ל שהגלות היא הכנה הגאולה. כשם שהלילה קודם ליום, כך הקלקול וההפסד קודם לצמיחה ולבניין.אם כן במושגים של גאולה וגלות הלילה הוא הכנה ליום. ועל כן אנחנו מבקשים :" קרב יום אשר הוא לא יום ולא לא לילה"  , שהקב'ה יקרב את זמן הגאולה, אלא שמבקשים אנו גאולה שאין לפניה צער וסבל , זמן שהוא לא יום שלפניו יש לילה. ועד שיגיע הזמן לו אנחנו מצפים אנחנו מבקשים: "רם הודע כי לך היום אף לך הלילה", עם ישראל עובר צרות ומשברים , תן לנו כח לשאת את ההווה עי' שתודיע לנו בצורה שתתיישב הדעת שלנו, ונבין שגם הלילה שייך לסדר ההנהגה האלוקית ויש לו תפקיד של הכנה לטוב לו אנחנו מצפים.

בְּלֵיל שֵנִי בחו"ל:

וּבְכֵן וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

אמֶץ גְּבוּרותֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח,
בְּראשׁ כָּל מועֲדות נִשֵּׂאתָ פֶּסַח,
גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצות לֵיל פֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחם הַיום בַּפֶּסַח,
הִסְעִיד נוצְצִים עֻגות מַצּות בַּפֶּסַח,
וְאֵל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁור עֵרֶךְ פֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

זועֲמוּ סְדומִים וְלוהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח,
חֻלַּץ לוט מֵהֶם וּמַצּות אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח,
טִאטֵאתֶ אַדְמַת מף וְנף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

יָהּ ראשׁ כָּל און מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח,
כַּבִּיר, עַל בֵּן בְּכור פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח,
לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

מְסֻגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּותֵי פֶּסַח,
נִשְׁמְדֶָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעורֵי עמֶר פֶּסַח,
שׂורפוּ מִשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוד פֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

עוד הַיום בְּנב לַעֲמוד עַד גָּעָה עונַת פֶּסַח,
פַּס יַד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח,
צָפה הַצָּפִית עִָרוךְ הַשֻּׁלְחָן בַּפֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה לְשַׁלֵּשׁ צום בַּפֶּסַח,
ראשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח,
שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִּית בַּפֶּסַח,
תָּעז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח,
ו

ַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
כִּי לו נָאֶה, כִּי לו יָאֶה.

אַדִיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּר כַּהֲלָכָה, גְּדוּדָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וָתִיקָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִין כַּהֲלָכָה טַפְסְרָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה לִמוּדָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֶה, כִּי לו יָאֶה.

מושֵׁל בִּמְלוּכָה, נורָא כַּהֲלָכָה סְבִיבָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

עָנָיו בִּמְלוּכָה, פּודֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

קָּדושׁ בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה שִׁנְאַנָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

תַּקִיף בִּמְלוּכָה, תּומֵךְ כַּהֲלָכָה תְּמִימָיו יאמְרוּ לו:
לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה,
כִּי לו נָאֵה, כִּי לו יָאֶה.

אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

כתוב במסכת ראש השנה (דף לז) שבית המקדש השלישי , יתכן שיבנה בליל פסח . ומסביר רש'י שמאחר שבית המקדש השלישי יבנה בידי הקב'ה ולא על ידי אדם , הרי יוכל להבנות בליל החג, שבו אסורה המלאכה לישראל . הוא אשר אנו אומרים : מאחר שאדיר הקב'ה הוא יכול לבנות את בית המקדש בעצם ליל הסדר, ואם כן זה יכול להיות בקרוב ממש (הרה'ק יששכר דב זצ'ל מבעלז).

ושמעתי רעיון נוסף: מדוע אחרי שנאמר "הוא יבנה ביתו בקרוב" , חוזרים ומבקשים "במהרה בימנו בקרוב" ? והתשובה: אצל הקב'ה המושג קרוב שונה מאשר אצלנו, שכן יום אצל הקב'ה הוא אלף שנים, אך אנו מבקשים בקרוב עפ'י מושגי הזמן שלנו "ימינו בהם שבעים שנה" וגו'. (שמעתי מהרב מיכל זק'ש).

ואם כן שני הפרושים משלימים זה את זה : אנו מבקשים שהקב'ה  יבנה ביתו בקרוב , וקרוב אצלו יכול להיות ממש בעצם ליל הסדר, אך לאידך גיסא שקרוב אצל הקב'ה יכול להיות גם זמן שהוא רחוק מאד מאתנו אנו מבקשים "במהרה בימינו בקרוב".

בָּחוּר הוּא, גָּדול הוּא, דָּגוּל הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

הָדוּר הוּא, וָתִיק הוּא, זַכַּאי הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

חָסִיד הוּא, טָהור הוּא, יָחִיד הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

כַּבִּיר הוּא, לָמוּד הוּא, מֶלֶךְ הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

נורָא הוּא, סַגִּיב הוּא, עִזּוּז הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

פּודֶה הוּא, צַדִיק הוּא, קָּדושׁ הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

רַחוּם הוּא, שַׁדַּי הוּא, תַּקִּיף הוּא יִבְנֶה בֵּיתו בְּקָרוב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוב.

אֶחָד מִי יודֵעַ?

אֶחָד אֲנִי יודֵעַ: אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.

שְׁנַיִם מִי יודֵעַ?
שְׁנַיִם אֲנִי יודֵעַ: שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית. אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.

שְׁלשָׁה מִי יודֵעַ?
שְׁלשָׁה אֲנִי יודֵעַ: שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

אַרְבַּע מִי יודֵעַ?
אַרְבַּע אֲנִי יודֵעַ: אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

חֲמִּשָּׁה מִי יודֵעַ?
חֲמִּשָּׁה אֲנִי יודֵעַ: חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שִׁשָּׂה מִי יודֵעַ?
שִׁשָּׂה אֲנִי יודֵעַ: שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שִׁבְעָה מִי יודֵעַ?
שִׁבְעָה אֲנִי יודֵעַ: שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שְׁמונָה מִי יודֵעַ?
שְׁמונָה אֲנִי יודֵעַ: שְׁמונָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

תִּשְׁעָה מִי יודֵעַ?
תִּשְׁעָה אֲנִי יודֵעַ: תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמונָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

עֲשֶׂרָה מִי יודֵעַ?
עֲשֶׂרָה אֲנִי יודֵעַ: עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמונָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

אַחַד עָשָׂר מִי יודֵעַ?
אַחַד עָשָׂר אֲנִי יודֵעַ: אַחַד עָשָׂר כּוכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמונָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שְׁנֵים עָשָׂר מִי יודע?
שנים עָשָׂר אֲנִי יודֵעַ: שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמונָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שְׁלשָׁה עֶשָׂר מִי יודֵעַ?
שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יודֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמונָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תורָה, אַרְבַּע אִמָהות, שְׁלשָׁה אָבות, שְׁנֵי לֻחות הַבְּרִית, אֶחָד אֱלהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.   חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.   חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא חוּטְרָא והִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא מַיָא וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.    חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא תורָא וְשָׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.   חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא הַשׁוחֵט וְשָׁחַט לְתורָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.   חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוחֵט, דְּשָׁחַט לְתורָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.   חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת,  דְּשָׁחַט לְשׁוחֵט, דְּשָׁחַט לְתורָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

חד גדיא הוא פיוט קליל שנכתב במקורו על מנת לשעשע את הצעירים, ובדומה ל"אחד מי יודע?" כוונתו לסיים את הסדר מתוך שמחה. "חד גדיא" הוא שיר "מצטבר", שבכל אחד מבתיו מתווסף פרט נוסף לעלילתו. השיר מתאר שרשרת של גורמים שונים בעולם, שכל אחד חזק מקודמו וממית אותו. הראשון מביניהם הוא אותו "חד גדיא", גדי אחד, והאחרון הוא "הקדוש ברוך הוא" אשר ממית את מלאך המוות. המסר הברור מן השיר הוא כי אלוהי ישראל הוא השולט והמנהל את העולם ואת ברואיו. אלגוריות נוספות רואות את הגדי כמייצגו של עם ישראל אשר אויבים וצרים מסכנים אותו ואורבים לו ורק אלוהיו יכול לכולם. אותו גדי מזכיר גם את קורבן חג הפסח.

"חד גדיא" נכנס אל ההגדה האשכנזית בסוף המאה ה-16. מקורו כפי הנראה בשירי עם גרמניים בימי הביניים בעלי מבנה דומה, אך התוכן כאמור תואם רעיונות יהודיים. השיר כתוב בארמית אולם נראה כי נכתב בתקופה בה השפה לא הייתה מדוברת בשל מספר שגיאות בדקדוק הארמי (ראו כאן לפירוט), גרסאות נוספות קיימות ביידיש, לאדינו וערבית יהודית.

הזמר האיטלקי, אנג'לו ברנדוארדי, חיבר שיר באיטלקית המבוסס על חד גדיא השיר נקרא Alla Fiera Dell'est (השיר הופיע בשנות ה-70' באלבום בעל שם זהה). בשונה מהשיר הארמי בשיר האיטלקי האב רוכש עכבר ולא גדי. הלחן של חד גדיא כפי שהושר על ידי חוה אלברשטיין מבוסס על לחן זה.

הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א', סימן כ"ח) מביא שאלה על "אחד שהיה מתלוצץ על פיוט חד גדיא שאומרים בערי אשכנז ליל התקדש החג ופער פיו. וקם אחד מהחבורה ונדהו. אם נדויו נדוי?" ומשיב החיד"א שהתלוצצות זו היא מעשה חמור מאוד ואכן הנידוי תקף, ושאותו איש צריך לבקש מחילה מהרב שנידהו. מתשובה זו אף ניתן ללמוד שבתקופת החיד"א נהגו לומר את הפיוט רק יהודי אשכנז ופולין ואילו בשאר ארצות לא נהגו לאומרו, ברם לאחר מכן התפשטה אמירת הפיוט לרוב קהילות ישראל

הקשה הגאון רבי נתן אדלר זצ''ל : השונרא שאכלה את הגדי עשתה דבר פשע . הכלב שנשך אותה צדק , אם כן המקל הכה אותו לא צדק, וטוב עשתה האש ששרפה את המקל. לכן המים לא היו צריכים לכבות את האש וטוב עשה השור שהעניש את המים ושתה אותם.  אם כן לא היה צריך לשחוט את השור וצדק מלאך המות שנקם בשוחט והרג אותו. ואם כן קשה למה הקב''ה העניש את מלאך המות?

מתרץ הרב:  יתכן שהחתול אכל את הגדי שלא בצדק , ויש לאבא שקנה את הגדי סיבה טוב לכעוס על החתול ולהעניש אותו, אך אם יש סכסוך בין האבא לחתול מי ביקש מהכלב להתערב?

הכלבים שמתערבים בריב לא להם ומגבירים את אש המחלוקת הם האשמים יותר מכולם. לכן צדק המקל שהכה את הכלב , והאש ששרפה אותו לא צדקה. אם כן המים שכיבו את האש צדקו, והשור  ששתה את המים לא צדק. לכן צדק השוחט ששחט את השור, ואסור היה למלאך המוות להענישו, ולכן צדק הקב''ה ששחט את המלאך המוות.