ראו כמה קשה להגדיר את מה שלכאורה אנו כולנו מייחלים לו.
החשיבות שבהעלאת הנושא היא, שכשהמטרה איננה מוגדרת, השאיפה פוחטת בהתאם. על כן אני שמח על הגדרותיכם המחכימות. ממש תודה לכולכם.
אנסה להציע את הצעתי:
1. כל אדם רוצה שיהיה לו טוב. "טוב" - פירושו סיפוק. אך גם מילה זו יש להגדיר. מהו סיפוק?
2. סיפוק, זו תחושה שיש צידוק לקיום שלי. לא נולדתי סתם. יש לי תפקיד בעולם.
3. האדם מורכב מ"אני" ומ"אגו". האני הוא הצד המייחד את אישיותי, להבדיל מן האגו, אשר ביסודו הוא משותף לכלל האנושות. גם מרכיבי הנפש שבאדם, הקשורים ליצר הקיום שלו, שייכים ל"אגו" ולא ל"אני".
לדוגמה: תאווה. עצמת התאווה שונה מאיש לרעהו. אעפ"כ זה לא חלק מן ה"אני", משום שהעובדה שבעל התאווה יכול לחזק - חלילה - את תאוותו, או לעבוד על מידותיו ולמזער את עוצמתה, דבר זה מוכיח כי זה לא חלק אינטגרלי מאישיותו, מן ה"אני" שלו, אלא רק נספח טפיל לאישיותו.
4. גם ה"אני" וגם ה"אגו", זקוקים לתחושת סיפוק, וחסד עשה הבורא עם בריותיו, שגם כשה"אגו" מקבל סיפוק, זה מסב תחושה טובה לאדם.
5. יש אנשים שאישיותם היא קטנה ויש שיש להם אישיות גדולה. ככל שהאישיות גדולה יותר, כך עוצמת האני גדולה יותר. וכגודל עוצמת האני, כן גם גודל הצורך בסיפוק לאני.
אדם בעל אישיות גדולה, לא יוכל לבא על סיפוקו כשרק האגו שלו מסופק.
חז"ל לימדו אותנו, שהבטלה מביאה לידי שיעמום והשיעמום לידי חטא.
כשאני שואל אנשים, מהו שעמום, התשובה המתקבלת בדרך כלל היא, חוסר מעש.
אך תשובה זו איננה נכונה. כתוב שהבטלה מביאה לידי שעמום. בטלה היא חוסר מעש. השעמום זה כבר משהו אחר.
בכדי להבין זאת, נאמר כך:
החיים של האדם נעים כל הזמן בין שני מצבים: א. יצירתיות. ב. שימור עצמי.
המצב האידיאלי - לכאורה, הוא המצב בו האדם הוא יצירתי. אז הוא שוכח מכל העולם ושקוע במה שהוא עושה.
אולם, מנין אתה יודע כי אתה עסוק בדבר הנכון, שמא עליך לעסוק בתחום אחר? וכן: מנין אתה יודע כי אתה פועל בצורה נכונה?
בכדי שהאדם יוכל להתקדם בחיים, קיים מצב בו האדם שרוי לעיתים במצב של: שימור עצמי.
במצב זה, האדם בוחן את מעשיו בפרספקטיבה רחוקה, הוא שקוע אז בעצמו ולא ביצירה.
המצב הזה הוא חיוני לשם בדיקה, חשיבה מחדש וכו'.
(אגב, אם כבר דיברנו באשכול אחר על אומנות, אז כאן המקום לומר, כי ביצירה אמיתית, ניכר המתח הזה בין השקיעה במציאות לבין היציאה וההתבוננות מרחוק).
החיסרון של ההימצאות במצב של שימור עצמי הוא, שהשהיה בו מעבר לזמן הנדרש היא מסוכנת.
היא נועדה רק בכדי לשמש קרש קפיצה לעליה ושיפור היצירה, או לשם עיסוק חילופי- במקרה וכך נדרש.
הבטלה היא חוסר תעסוקה. והבטלה, היינו: חוסר העשייה, מביאה לידי שיעמום.
שעמום הוא: עיסוק בשימור עצמי.
והשעמום, היינו: העיסוק בשימור עצמי מעבר לנדרש, עשוי להביא את האדם לידי חטא.
חז"ל לימדו אותנו כי: אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות.
חטא - אם כן הוא: רוח שטות. העיסוק של האדם בעצמו, כשהאדם אינו יוצר ואינו מפרנס את ה"אני" שלו, ובמקום זה הוא עסוק בעצמו, מצב זה מביא את האדם למצב של עוות נפשי, שזהו למעשה ההגדרה של חטא.
את העושר חש האדם רק בשעה שהוא יצירתי. כשה"אני" שלו בא לידי ביטוי וקיימת אצלו תחושה כי יש לו תפקיד בעולם.
הקושי הוא, לדעת מהו תפקידי. כיצד אפרנס את ה"אני" שלי. התשובה לשאלה זו היא מהות עבודת ה' בעולם.
כי גם כשלאדם יש תשובה לשאלה זו, בשלב כל-שהו בחיו, עדיין אין זה מבטיח כי התשובה שמצא, הולמת את תפקידו עד אחרית ימיו.
יהי רצון:
1. שדברי בהירים דיים.
2. שבכלל קידמתי משהו בביאור העניין.
3. שנזכה כולנו יחד עם כל ישראל, לחוש תחושת סיפוק, היינו: תחושה של צידוק אמיתי לחיינו.
בברכת שבת שלום-
ישי ליפשיץ
 |
|
|
