הנה העתק של מה שכתב לי חברי הטוב - הר' בנצי כץ, כתגובה ותוספת לדברי אודות האמנות:
על ההתנהגות ה"אומנותית" ועל חרדת ה"דת" מפניו
אחד מתחומי ההתנהגות המושכים תשומת לב ביותר היא מה שמכונה ה"אומנות" .
בדרך כל המכוון בכך לקבוצת התנהגויות הכוללת: ציור פיסול מחול מוזיקה שירה ספרות וכו' –ואכן ספק אם ניתן להתייחס לכולם כאחת, האם אכן הכול "אחד", או שמא יש כאן קבוצה של התנהגויות שונות שאין קשר ביניהם.
תשומת הלב הנמשכת אליהן היא בראש ובראשונה מן הבחינה הפסיכולוגית, מה מהות התנהגות זו, האם היא צורך כלל אנושי או ליחידי סגולה בלבד, האם היא אימננטית- בטבע האדם, האם היא סיבלומאציה לצרכים אחרים האם יש תחליף לצורך זה או לא וכן הלאה.
עצם ההתנהגות האומנותית מעוררת תשומת לב –אך גם ואולי בעיקר, ההתייחסות שמתייחסים אליה בעלי אותה התנהגות והקהילה כולה, הילת הקודש אשר היא נושאת לעיתים רבות, מעמד של דת, של עיסוק קדוש, עד שהעוסק בה "פטור" מחובות חברתיות ומוסריות, נמחלים לו מראש חטאיו בהיותו "כהן האומנות", וכל החברה כולה חייבת ל"החייותו" מקופה של ציבור, ככהן דת הפטור מעיסוק בהוויות העולם, חרף העובדה ש"צרכני האומנות" הם קבוצה קטנה ביותר (אשר חלקים ממנה אינם אלא "ערב רב" המתהדרים באצטלה לא להם)
יחס זה גורר גם "תשומת לב" מצידם של אנשי התיאולוגיה , "מה פשר התופעה" - הם שואלים, האם יש כאן מין דת חדשה, האם היא מאיימת על קיומה של הדת ה"ישנה", האם לפנינו "דת חילונית" וכן הלאה.
דומני שהמפתח לעיון בכל שאלות מרתקות אלו היא, אכן השאלה הראשונה אותה הצבנו בראשית דברינו :
האומנם ניתן לכלול את כל ההתנהגויות הללו כאחת, או שמא כל התנהגות עומדת בפ"ע והתשובה היא אכן כן. ישנו מכנה משותף לקבוצת התנהגויות אלו והוא מה שאכן "דורשת תשומת לב" מיוחדת –מה מקומו, מה היחס בינו לבין שאר ההתנהגויות האדם בכלל, וכן מה היחס בין התנהגות זו ובין הדת.
ע"מ להבין את הדברים יש להקדים:
ישנם ב' מניעים להתנהגות האנושית אשר המתח ביניהם אינו פשוט כלל:
הראשון: האימננטי
השני: הטלאולוגי
המניע האימננטי- היא התנהגות שלא ע"מ להשיג תכלית כל שהיא בעתיד אלא רק צורך פנימי הוא הדוחק והמניע את האדם לבטאו –ניתן להמשיל זאת לדחיפת האדם מאחור
המניע הטלאולוגי- הוא המניע התכליתי זו ההתנהגות לשם להשיג דבר מה –משל היה נמשך האדם מלפנים.
המאפיין של כל קבוצת התנהגות האמונות היא בהיותה התנהגות שלא לשם תכלית כל שהיא היא למען הביטוי לשמה.
מכאן הקושי הגדול שבהגדרתה –הויכוח הנצחי מהי אומנות –כאילו היה מושג מקודש מן השמים שחובה עלינו שלא לחרוג מגבוליו- שורשו בתובנה האומנות היא ביטוי האישי אך מהו ביטוי אישי ומה בין אומנות ובין כל פעליות אחרת הכל מבטא צורך מסוים.
מכאן גם קידוש האומנות המופרז מחד –בהיותו לא למען כלום ולא מתחשב בדבר כי אם בעצמו
ומכאן גם חרדת ה"דת" מפניו מאידך בהיותו לובש פנים של פורקת עול של בלי מחויבות לכלום
דומני שהעיון האמיתי הנדרש בסוגיה זו –באופן מיוחד עבורנו כיהודים עובדי השם –הוא היחס היסודי הזה בין המניע האימננטי והטלאולוגי . האם ניתן להגיע להשלמה ביניהם או שמא נגזר על האדם החיים בתוך כף הקלע ביניהם (ורק להתנחם שמתח זה הוא מתח פורה וכו')
עיון המתקשר גם ליחס שבין הכפייה העצמית –לחיות לא למעני כי אם למען האמת למען הזולת וכו'
ובין הזרימה הטבעית –הנקשרת לפריקת עול וחירות יצרית וכו' ...
ובלתי אפשרי לעיין בשאלות אלו מבלי להפוך בסוגיות "בראשית" יותר, מה מהות האדם , מה פשר הסתירות אשר בקרבו, האם הן אימננטיות מטבע בריאתו או שמא "הוא כשלעצמו" הרמוני, ואין אלו אלא תוצאת הקונפליקט שבינו ובין סביבתו, האם ניתנים קונפליקטים אלו להשלמה או לא, שכן אין ספק שקונפליקט האימננטיות והתכליתיות - אינו אלא "אח" ל קונפליקטים נוספים -יסודיים יותר באדם, הנהנתנות והרגשת האחריות, האגוצנטריות והזולתנות וכו' וכו'
ובכן:
באשר לשאלת השאלות האם האדם הוא יצור הרמוני או לא – ידועה התשובה היהדות: לא רבתי. האדם הוא יצור בעל שניות הוא אלוקים קטן מחד והוא הגרוע שבבעלי החיים מאידך. הוא טוב מאין בלתו אך גם אגוצנטרי בו זמנית.
האם ניתן להגיע להרמוניה, לעידון החייתיות , ללא כפיה עצמית ומלאכותיות? ביחס לכך התשובה היא כן ולא, ניתן להגיע ליותר ויותר שלימות והרמוניה אך אין לדבר סוף לעולם לא יגיע האדם להרמוניה מוחלטת כאן בעוה"ז
זו על רגל אחד כל התורה היהודית ואידך פירושה זיל גמר:
אם שבים אנו לקונפליקט האימננטיות והטלאולוגיות, הרי שחובה על האדם לחתור על ההרמוניה ביניהם, אך גם א"א לצפות שלא תהיינה קונפליקטים –א"א להתיר את רצועות הביטוי העצמי ללא גבול א"א לחיות ללא אלמנט של כפיה עצמית אך חובה לקרב יותר ויותר בין הקצבות ...
יתירה מכך –מנקודת ההשקפה היהודית- היא היא כל הגדרת חובת האדם בעולמו לקים מחד את "חובותיו" אך מאידך להשתלב בהם לראות בו את שלימותו כי לכך נוצר להביא את קיומו להרמוניה כביכול עם קיומו של יוצרו.
הנגזר מכך ביחס לאומנות:
אל לו לאומן לפטור עצמו מחובות המוסר והדת, האומנות איננה קדש קדשים ואיננה מעל לכל , ההפך הוא הנכון הערכים והאחריות הן לבדם המקודשים אך היא פעילות נצרכת בתוך מערך ההתקדמות, בדרך אל השלימות
האומנות מצעם טבעה היא ביטוי עמי לשמה –באופן מידי ללא מטרה כל שהיא. רק למען ליגוע במעמקי הוויתי – "לשא לבבי אל כפיים" לתת לה ביטוי מחושי ואובייקטיבי ותו לא. רק להטיב לצלם את מעמקי הקיום ותו לא.
אך היא גופא –באופן פרדוקסלי כלי שרת למילוי הערכים על הצד השלם ביותר (להבדיל ניתן להמשיל זאת ללימוד התורה הקדושה, שהיא מעצם טבעה דורשת מן האדם שלא לחשוב אפילו על האלוקים בעת עיסוק התורה כי אם ללמוד לשמה ממש –אך אין כמוה לשרת את המטרה העליונה של הדביקות באלוקים.)
האחריות והערכיות אמנם לטווח קצר עלולים להיות מצרים לרגלי האומן, אך "טעות אופטית" היא לראות בהן אויביה. ככל שיקבלם האומן , שלא יבעט בהם רק יחתור לדרכי ביטוי חילופיים לעיתים מתוחכמות יותר כן תהיה יצירתו הרמונית יותר חתומה בחותם השלימות.
והערה נוספת באשר לתחכום:
ככל שהביטוי פשטני יותר הוא פחות אומנותי ומדוע –לא מפני שהאומנות מחפשת תחכום לשמה, אלא מפני שלצד הזעקה לביטוי ישנה עקה לצניעות לשמירה על "סודי האישי" הביטוי המתוחכם הוא זה החושף טפח ומכסה טפחיים לא רק מפני שא"א לתת ביטוי מושלם לכל, אלא מפני שגם אין חפץ: לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח,ב)
