אעתיק את דברי החזו"א, כפי שכתב אותם חברי משכבר, איש דתי (אמיתי!) ומיוחד, הר' בנצי כ"ץ:
על "טבעיות" האמונה ובקשת האלוקים
האמונה איננה היסק אינטלקטואלי פילוסופי גרידא, הינה תולדה/ נטייה דקה מעדינות נפש:
אדם בעל נפש, אשר שעתו שעת הַשְקֶט - חופשית מרעבון תאווני, -המעכיר את הדעת- הריהו עומד נפעם ונדהם –מורהב ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, כלא נותרה בו רוח חיים...
העולם ומלואו כחידה כמוסה, -המסתירה מאחריה סוד מופלא –בעיניו, מלפפת היא את לבו ומוחו והרי הוא כמתעלף, -בלתי אליה כל מעינו ומגמתו, דעת פתרונה כלתה נפשו. נבחר לו לבא באש ובמים בעבורה.
-מה לו ולחיים הללו, אם נעלמים הם ממנו תכלית ההעלם
...נפשו סחרחרה, אבלה, כמהַּ להבין סודם, לדעת שרשם והשערים ננעלו …
ליבו מוכה ופצוע. לפניו מראות העולם המראות בעליל, כי העולם אשר לפניו, נבנה בתכנית, מחושבת מראש, מָשָׁל מהנדס חכם, צייר לפניו את תכנית העולם טרם היבראו, עמד על כל ה"כשלים" האפשריים על כל שעל, ובחכמתו הא"ס וב"מרצו הגדול", גבר על כל אלו, אחת לאחת, -... ואל היוצר הזה כלתה נפשו...
די בבריאה הקרובה ביותר- הלא היא האדם וצרכיו המוכנים לו "במחשבה מדוקדקת" - בכדי להעיד על התוכניתיות המופלאה אשר ביצירה:
...ראה המתכנן כי אי אפשר לו –לאדם- להיות ראוי לכתר האנושי, ללא ידיעות מפורטות על הנמצא בעולם, על הדוממים, הצומחים והמוצקים למיניהם, ושללא ידיעות אלו לא יהיו לו –לבן האדם- חיים, עמד והמציא פתרון:
ויעש את מכונת השמש/האור, אשר באמצעותה "יגיבו" כל הנמצאים על פני האדמה.
במקביל, שֹם שתי מכונות בראש האדם, אחת בימינו ואחת בשמאלו, המכונות עיניים, שתקלוטנה את תגובות כל הנמצאים למכונת האור.
מכונות אלו המכונות עיניים, כמה מן החכמה יש בהן, "לא תשבע עין מראות ואזן משמוע", דור אחר דור יוסיפו חכמים ונבונים, אנשי המדע, לחקור לדעת להבין, את אוצרות החכמה הצפונות בהן, ועד תכליתן לא יגיעו...
עוד ראה :
כי מה בצע אם "תמלא העין מראות" – קרי ביכולת הראיה לבדה, לוּ יהיה האדם נטול יכולת להניע דברים ממקומם, עמד וייתקן לו שתי ידיים, אחת מימינו ואחת משמאלו, ויחלק כל אחת מהן לפרקים רבים, כל פרק סובב על צירו, ע"מ לשוותן בעלי יכולת שימושית –שימוש קל וזריז, ויוסף בסופן מקלות מפוצלות חמש חמש בכל יד, המכונות "אצבעות", וייתן בהן חוש מישוש, להבחין בין יבש ולח , רך וקשה ועוד, הכל כפי צורך החיים על פני חלד.
ושמה יתרון לו לאדם במה שיחונן בעיניים לראות וידיים למשש,
אם הוא עצמו לא יוכל לנוע ממקומו, וייצר לו –שתי רגליים ללכת בהן על פני הארץ.-הכול בחכמה ותבונה, בהשכל ודעת…
...ושמה יועילו עיניים, ידיים ורגלים, לו יהיו כפגרים מתים, ורוח אין בהם, וייפח הבורא באפו רוח חיים...
רוח חיים זו , כמוס סודה ונעלם עד מאד, בלתי ניתן לעמוד על מהותה, אך עדים אנו לקיומה המופלא, -בהמצאה אנו נמצאים, בקיומה אנו קיימים.
מכנים אנו אותה בשמות משמות שונים: נפש, רוח, נשמה, אך – לעולם תִּוָותר השגתנו אותה, השגה "מרחוק", לא נדע את מהותה באמת.
... כהנה וכהנה הרבה יוצר האדם בקרבו, אברים, מרהיבי עין, מפליאי לב, תכנית בשר, עצמות, מערכות פנימיות, הדם, מחזור מרוצתו בעורקים –למען החזק את רוח החיים בקרבו –בקרב גופו המגושם.
והנה הן גם בכל זה לא די - אין קיום האדם נאמן (מובטח) מתוך עצמו בלבד. חייו תלויים בתזונה תמידית, המחדשת את דמו בקרבו[1], אשר לזאת סודרו מעשה בראשית, דגן, תירוש ויצהר, צמח האדמה, ועצי פרי - מינים רבים אין מספר, ובכל אחד מהם אצורים מרכיבים שונים המתאימים למזון האדם, להבריאו, להשקותו, להחיות נפשו על הארץ.
....מה מזעזע המחזה ...
...זכה האדם וראו עיניו הרבה חכמה ודעת -זכה המדע להשיג במחקריו, דברים המעידים כה בברור על יוצר, אין חקר לתבונתו. -מבנה האדם המופלא, מבנה אבריו הפנימיים המופקדים על קבלת המזון, עיכולו, חלוקתו הכימית ליסודות נפרדים, שילוחם כל אחד למקומו הראוי,–ככל אשר השיג האדם בכוח החכמה אשר חונן בה, - הכרס, הקיבה, הכבד, המרה, הטחול , והכליות , המעי הדק כיס השתן , הלב והמוח, לכל איבר תפקיד מיוחד, -מחד ועבודתם -מאידך- "שכם אחד" –בהרמוניה מופלאה, בזריזות, זה עם זה למען בירורו של הדם, בירור אחר בירור והעמדתו על האופן הנדרש, במינון הנכון של כדוריות האדומות והלבנות הנדרשות לשם קיום מכונת האדם, לשמירת רמת הסוכר בדיוק, ועוד ועוד דברים מדודים בפלס "דק על דק נבדק".
ומאידך .... כמה טיפש לב האדם , - לא שת ליבו, למראה רב צבאו, העומדים על משמרתו ,העמלים בלא לאות, בלא הרף, למען חיהו, -לתת לו שארית בארץ החיים…
...ומה מופלא היחס אשר בין היצורים החיים, ובין אוויר עולם, האצור (המכיל) חמצן ופחמן, אשר לסוכן ביניהם -בין החיים ובין האוויר- נתמנתה הריאה בעלת שבעת התאים, אשר ניתנה לה יכולת הנשימה, לשאוף את החמצן, -הלא הוא הנכבד מאד בין צבא לוחמי מלחמת החיים של האדם- להשקות בו את "שדה הגן" של האדם, הלא הם בשרו ודמו , עצמותיו וגידיו.
עוד ראה היוצר:
כי א"א שיהיו החיים מפכים על מתכונתם, ללא קשר איש עם רעהו, ושעולם, אשר כולם חרשים ואילמים בו, אין בו ממש, עמד ותיקן מכונה מצפצפת קולות משונים המכונה "פֶּה".
כנגדה תיקן מכונה "מתפעלת" -מגיבה לתנועות הקול ,המכונה אוזן, נבראה השפה ...ומכל אלו: "ויהי האדם לרוח ממללא"...
אך הן גם בכל זאת לא די:
כי מה יתרון לאדם תחת השמש אף כאשר ניתנה לו שפה ואוזן, לוּ יוותר חסר דעה , חדל בינה, נמשל כבהמה , כשור אוכל עשב
ורצון הבורא הרי הוא לברוא אדם חכם מחוכם, לצוותו נגיד על כל היצורים.
וייטע חכמה במוחו ודעת בלבו, להבין ולהשכיל בכל אשר תחת השמש.
...ואל מול כל זאת יכול האדם לעמוד כעיוור וכטיפש לב, לא "לראות" דבר.
אשרי האדם אשר שכלו חד וחריף, -היכול להיחלץ משטף החיים הגשמיים, לרום בכוח מחשבתו מעל כל הקיים בעולם, להשקיף מלמעלם...
... בין שאר חידות הקיום, -הכסומה, המופלאה שבהם היא "חכמת האדם" – ה"שכל" הנתונה בתוך גבר קרוץ מחומר.
בלתי אפשרי לבל תתעלף הנפש, מרוב חשקה להבין סודה -סוד חיבורה עם הגוף... –והיא רחוקה ממנו:
מה פשר העובדה ששכל נטול תכונות פיזיות –אורך, רוחב, ילדות, זקנה, וכו', בהיותו בגוף , כאילו חלים אף עליו כלליו:
כאשר הגוף "עולל", אף שכלו בבחינה זו. כאשר יגדל, בה במידה שכלו יגדל.
-מה נפלאו דרכי החכמה האלוקית, מה נעלמו מסילות תבונתו –כביכול, אשר כונן בם את בחיר יצוריו הלא הוא האדם.
....אחד מענפי חכמת הבריאה, מעולפת ספירי התבונה – בעלת תכנית מובנת בעליל, –ואשר מעידה בעליל על פועלה, אשר אין כוח באדם לחוקרו ולא לתת לו תהילה ושבח כראוי, הלא היא:
תכנית זיווג זכר עם נקבה. הכלים המופלאים -כלי ה"מין"- אשר נבראו בכל מין, הרצון המיני, ע"מ שתובטח נצחיות העולם.
מרוב ההרגל לא ירגישו בני אדם את נוראות הבורא, מכין ומייסד כל ומקימם, לעד לעולמי עולמים.
-מה מרהיב עין ומפליא לב, הליך היווצרות האדם בבטן אמו. דירתו שם תשעה חדשים, בחיים מסודרים, נעימים, הולך וגדל, הולך ומתפתח.
ובהגיע זמנו לצאת, "שובר דלתות אמו ויוצא". וכל זאת ערוך בסוד היצירה, ע"י כוחות מכוחות טבע שונים, משולבים אחד באחד –במערכות המופלאות של שלבי ההריון והלידה. כל ה"גלגלים" סובבים על משמרתם, כל אופַן שומר על תפקידו ושוקד על עבודתו במהירות מופלאה, עד אשר מבֵּין כולם יוצא לפועל ילד מחודש ומצוחצח... - סוף מעשה במחשבה תחילה -בלב יוצר כל היצורים.
…ובצאת הוולד:
נבראו עבורו שדי אמו להניקו חלב למזונו. ויצוו הבורא כוח רצון מופלא בלב האם לטפל ביונקהּ, בלא לאות, כוח רצון אשר אנו מכנים "אהבה". גם הוכן כוח –אינסטינקט, ביונק הנולד, למציצת שדי אמו, להתענג על חלבה...
ואף לאחר כל זאת:
גם אחרי הבראות באדם אברים מתוקנים כראוי, חושים מסוגלים, נשמה משכלת –בת השמים, כלים ואינסטינקטים מבטיחים המשך דורות עולם – בדמות כל חכמת הזיווג –עדין לא הושלמה המלאכה:
עוד לא הובטח לו חיים על פני חלד מפני פגעי הטבע, חולאים רבים ונאמנים המתרחשים בעולם, מתחדשים לבקרים.
גם בעיה זו לא נכחדה מאת "חכם החרשים" –ממציא כל הנמצאים
ויישם ליבו להמציא מזור ותרופה לכל פגע ופגע , לרפא בהם את האדם רפואה נאמנה למען השיבו על כנו בארצות החיים.
וייטע באדם את סגולת המרפא -הריפוי העצמי, הטבועה בגופו:
נפצע פצע בגוף במקום כל שהוא, נחתך הבשר והדם שותת, מיד כל אבריו, עורקיו, וגידיו, שולחים עזרתם -שמנים המקרישים את פני הפצע ומעכבים את הדם מלזנק, ומעוררים את הוורידים הנחתכים לעלות ארוכה , לדבק אבר לאבר, ולקרום קרום חדש.
ועוד ניתנו בגוף האדם מתנות נגד המשחיתים:
הושם בגופו צבא בעלי חיים - חיידקים טובים, השוכנים באזורים שונים בגוף האדם[2] המופקדים על תקיפת פולשים זרים, -חיידקים הנוחים לסגולת בשרו ודמו.
והם –החיידקים- עומדים הכן בהתמדה גמורה, לגרש להרוג ולאבד את המיקרובים המסכנים את חיי האדם.
ואם במקרים רציניים –חריגים, לא די בכך, לא מספיקה סגולתו של הגוף עצמו לנצח במלחמתו באויב האכזר ונזקק הוא לעזרה מן החוץ, עבור כך, הכין הבורא אוצר טוב, של עשבים וירקות ופרי אדמה ופרי עץ ומימות ייחודיים , ומוצקים רבים, אשר ניתנו בהם סגולות מרפא למיניהם
וייטע בלב האדם חכמה, לחקור אחר סגולות המרפא, לדעת את חכמת הרפואה , אופן השימוש בכל מין לתעודתו וכו'
ככל חכמת הרפואה המצויה בידי הרופאים לתחלואי הגוף
למיניהם.
עוד ברא הבורא בעלי החיים למיניהם המשתווים לאדם מחד, במבנה גופם, בחינותיו, סגולותיו: חומר גופן בשר ודם, גיד ועצם וקרמה, כאדם גם הם בעלי נפש חיונית, בעלי חושים, ניזונים כבני אדם,בעלי שני מינים זכר ונקבה, אך נבדלים ממנו מאידך בחכמה ובדיבור, וכולם נבראו לשמשו: שור לעול וחמור למשא, ומכינים מהם מזון לאדם, חלב וביצים, ויש מהם שמכינים מהם צמר ללבוש, ויש אשר הם עצמם מאכל לבני אדם –סוגים מסוגים שונים, -מינים רבים, ומזונותיהם שונים זה מזה.
ישנם אמנם בע"ח, אשר לכא' אין בני אדם מפיקים מהם תועלת, דוגמת החיות הטורפות ונחשים ושקצים ורמשים אך לאמיתו של דבר אף מהן תועלויות נעלמות -יש :
לעיתים האדם נענש על ידם , לעיתים האדם לומד מהם חכמה ומוסר,
וגם אותן שאין אנו יודעים לפרש את תועלתן, כבר, הורגל הלב למציאותם עד אשר הננו חשים כי בלעדיהם היה העולם חסר, -אף אם אין אנו יודעים לפרש במה בדיוק – וכי אין העולם שלם ויפה כי אם בהיות גם חיות טורפות בו...
אך דא עקא:
ההרגל מכהה את רגש ההתפעלות הראוי. לרוב אין האדם מתפעל מכל חי באשר הוא חי, מן המראות הקרובות אליו, ממראות ה"יום יום" – לרוב אינו מתפעל כי אם ממינים מיוחדים בלתי מצויים, אשר הוא רואה או שומע אודותם מפי סופרים או מספרים , דוגמת פיל, קוף, או עכבר שחציו אדמה –אשר יודעים אנו על קיומו מעדות חז"ל בגמרא סנהדרין צא. וחולין קכז., וכן "אדני השדה" אשר על קיומו מסופר במשנה כלאים ח-ה, וברמב"ם הוא מתואר (שם) כחיות הדומות לבני אדם ו-כך מביא הוא ע"פ עדותם של "המספרים חידושי עולם"- מדבר הוא דברים רבים שאינם מובנים ודיבורם דומה לדיבור אדם, ובר"ש שם הוא מתואר כבעל צורת אדם.
כנ"ל טבע האדם להתרגש מבריאות משונות, לקויות במומין, מננסים ביותר או גבוהים ביותר –מדברים חריגים כאלו מתרגש לב האדם, לא מאשר רואות עיניו דבר יום ביומו.
התרגשות זו -איננה התפעלות אמת, איננה ההרגשה העמוקה הרגשת "עדין הנפש" –אודותיה דיברנו עד כה , הינה התפעלות שווא, אשר מקורה בדמיון. [ההבחנה בין השניים היא חיונית וחשובה ועל כך נעמוד בפרק הבא]
על הדמיון –ו"בן זוגו" -השכל
שתי כוחות יש באדם, שכל ופסבדו שכל –המכונה דמיון.
הדמיון –לעומת השכל- הוא מין הגיון רגשי-שטחי אסוציאטיבי, בלתי מבוסס, טבעו למהר להתקדם ולחרוץ משפט כרגע, טרם הכין השכל מאזני משפט, לשקול בפלס דבר על אופנו, מה מן האמת ומה מן הכזב.
ההבחנה העקרונית ביניהם בין השכל ובין "איש ריבו" הדמיון, ועובדת היות הדמיון לאוו "בר סמכא" ידועה אמנם, ידיעה עקרונית לרוב בני האדם, אלא שחרף ידיעתם העקרונית, לרוב מתפתים הם לסמוך עליו, אם מתוך עצלות ואם מתוך נגיעה. –השפעתו, אדירה, טבעו לשכנע, לאסור את לב האדם בכבליו...
אמנם מקום רב יש לו לדמיון. הוא ה"יוצר", הוא המביא את חידושיו לפני שולחנו של השכל, -מה מהם לרחק ומה לקרב, -הוא מעין שרתו של השכל. אך אל לו לאדם להיסמך עליו כמות שהוא אלא לבדקו.
כאשר לאחר הבדיקה מתבררים הדברים כאמיתיים אזי גם הרגש וגם הדמיון חוברים ל"שמחתו השלימה" של האדם.
כך הדבר גם בענייני אמונה: לא הדמיון והרגש השטחי הם שצריכים להיות בבסיסה, חובה היא להעבירם בביקורת השכל ובינת הלב העמוקה.
כאשר זוכה האדם "לראות" ולהשכיל באמיתת מציאותו ית', מיד הוא מתמלא שמחת גיל אין קץ, נשמתו נעימה עליו, -ואזי אף "דמיונו" חובר ומשלים עם שכלו לחזות "יחדיו" בנועם ד'.
או אז כל תענוגי בשרים חמקו עברו, -חש הוא כיצד נפשו העדינה מתעטפת בקדושה משל פירשה מן הגוף העכור, והיא משוטטת בשמי שמים.
בהעלות האדם בערכי קדש אלו, אזי עולם חדש נגלה לפניו, מגלה הוא כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, ליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס הם כנגד עונג של דביקות האדם ליוצרו ית'.
...הכוח הטמיר הלזה -יכולת האדם ל"היות כמלאך לרגעים", הינו ללא ספק, אחד מן הכוחות היותר טמירים אשר נתן היוצר בנשמת האדם
ואין כמוהו להעיד על קשר הגבר (האדם) ליוצר כל היצורים[3], ועל אשר נברא לעבוד את בוראו, ולדבקה בו.
על "מדע" ההיסטוריה –על חשיבותו ועל החובה לבקרו (הקשורה גם להבחנה בין הדמיון והשכל)
ההיסטוריה מאלפתנו בינה . על תולדות בני האדם נדרש כל חכם לייסד את אדני חכמתו, ועם זאת, בשל נטיית בני האדם -באשר הם בני אדם- לרצות לחדש, ולהרצות את חידושיהם לפני קהל, כה הרבה שקרים נצטברו בספרי ההיסטוריה, -ובני אדם הרי אינם שונאים את הכזב מטבעם, אדרבא רבים הם המשתעשעים בו שעשועי ידידות ...
חובת החכם היא לעמול תמיד, על סינון האמת, וזריית הכזבים –אשר נצטברו לרוב בספרי תולדות הימים.
וכאן החובה הגדולה היא להישמר מן ה"דמיון" אשר יש לו כר נרחב בשיפוטים מעין אלו , -טבע הדמיון למהר, להתקדם,טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אופנו, כבר הוא חורץ משפט כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב. חובת החכם איפא היא להיזהר עד מאד מ"איש ריבו של השכל" הלזה –ממעורבותו בשיפוטו.
על הקשר בין חכמה אמיתית ושלימות המידות
עובדה היא שלמרות המכנה המשותף בין בני האדם , אין שני בני אדם זהים -השווים שוויון מוחלט. כל אדם הוא יחידי בין בני האדם. -הן במישור השכלי: כשרון שכלו אינו דומה לשל חברו.
והן במישור האישיות: אין מידות נפשו דומות לשל חברו.
לעיתים יתרון איש אחד על משנהו, כה רב, עד שהם –כמו לא בני אותו המין.
יש המתאווה להטיב לזולתו, היפגשו עם רעהו היא לו לחדוות לב, מקבל הוא אותו בסבר פנים יפות , חרד שמא לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר שלא כהוגן, אין כאב לב אצלו, ככאב פגיעה בכבוד חברו,או שחסר מרעהו חסד, ומאידך- מעולם לא נפגע הוא מרעהו,כי לבו המלא אהבה מכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה, פצעים ונזיפות שיחלוק לו רעהו, ביודעו (כך אומר הוא לעצמו): הרי אין רוב בני אדם אצילי המידות ומה אפשר לתבוע מהם?!, ועם כל זאת (יחד עם ההכרה בכך) רוחש לבו יקר וכבוד להם ואין בלבו הרהורים רעים של זלזול בכבוד הבריות
על פניו –אגב- נראים הדברים סותרים, בלתי מתיישבים עם ההיגיון: כיצד ניתן להכיל בו זמנית את ההכרה בעובדה שרוב בני אדם אינם אנשי מעלה, הכרה הגורמת לו שלא להיפגע מחד, ומאידך בו זמנית להמשיך לרחוש להם כבוד והערכה, אך עובדה: נפשו העדינה של השלם במידותיו יכולה להכיל סתירה –אי הגיונית- זו , יכול הוא "להתפנק" בו זמנית על ב' המעלות גם יחד. כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות מסוגלים, למען הטוב השלם, ל"השתמש" בשני הפכים גם יחד, להיות מאשים את עצמו על כל שעל על חסרון שלמותו בסגולת המידות ומאידך להיות מזכה את אֵחיו -דנם לכף זכות, זכות גמורה ומוחלטת אף אם כעבות עגלה חטאיו של זולתו.
יקיר נפש שכזה אינו נידרש להתאפקות, לכפייה עצמית יתירה, ולחגירת שארית כוחו נגד הרגזנות הטבעית, וכנגד הכאב של הלבנת פנים, (כאשר מעליבים אותו) כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת, אינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח.
על פניו נראה –בטעות- כאילו אין קשר בין חכמתם של האנשים ובין אישיותם ושמידות מושחתות לא יגרעו חכמת בעליהם, כי לחכמה –כך בטעות נתפס- מה שנדרש הוא כשרון חכמה, שכל טוב ולב מבין ומה הפסד לקניין חכמה אם האיש איש אכזרי, נטול מידת רחמים , או אם הוא גבה רוח, רודף אחר כבוד, וכיוצא באלו מן המידות הזרות. אך אין הדבר כן . חדל אצילות הנפש ונועם המידות הוא בהכרח חדל קניין החכמה. מידות אציליות, ורגשות עדינים –הן הן שורשי ויסודיי החכמה.
[1] כידוע תפקיד המזון הוא כפול, גם לשקם את הגוף עצמו, וגם לספק אנרגיה לפעילות.
[3] כלומר הן על יכולת כל אחד ואחד להדבק באלוקים והן על אמיתת הנבואה וכו'. ולהשלמת דברי מר"ן –כפי הנלענ"ד:
להכיר בכך שיש בורא לעולם אין כמעט כל מניעה, די באינטליגנציה שכלית/רגשית יחד עם כנות אנושית ע"מ להכיר בכך. לרוב תהיית האדם היא : האומנם יכול האדם להתקשר ליוצר כל , הייתכן שהעפילו בני אדם "לשמוע את קולו", והנגזר מכך, האמיתית היא הנבואה אם לא –חלילה
ניתן להתמודד עם שאלות אלו בדרכים שכליות, אך כל עוד לא טעם האדם ממעין דמעין של ההתקשרות לבורא, ספק אם יועילוהו הוכחות שכליות כל שהן –הדבר נראה לו מופקע מיסודו. רק כאשר זוכה האדם לכך אזי פתוחה לפניו הדרך לאמונה האמיתית.
הרי לך. עתה הכל ברור?
