הנה תגובתה שם, של מקווה:
ישנן שתי אסכולות חינוכיות, הנוגעות לטיב הקשר בין מורה לתלמיד.
האחת גורסת, שאל לו למורה לסייע (או לשוחח, או לדאוג)לתלמיד, כל עוד התלמיד אינו מגיע אליו בכדי לבקש את הסיוע הנדרש.לעניות דעתי, גישה זו מושפעת יותר מאווירת הדיסטאנס. הגישה השניה טוענת כי על המחנך לגלות מעורבות אקטיבית בחיי תלמידיו ובמעשיהם, ולפיכך הוא אמור ליזום הגשת סיוע בעת הצורך.
התלמידה במקרה המתואר מבטאת צורך גדול ברגשי חיבה. החוצפה שלה מגיעה מתוך רצון לבחון את מידת החיבה והאהבה שרוחשים לה. היא חפצה באהבה נטולת תנאים (ורצון זה מובן, על רקע הבית הדורסני בו היא גדלה).
חושבתני שבמקרה כשלה יש לנקוט במעורבות שתגיע באופן יזום מצד המורה, משום שלתלמידה כבר יש אמון בה, היא מחכה לקשר הזה, וכמהה אליו. עושה רושם שגם את התוכחת היא מקבלת (עד למעידה הבאה). מכיון שאין רצונה לקבל ליווי מקצועי, רצוי שהמורה תוועץ באופן רציף בגורמים ייעוציים, ותשמש כמטפלת לעת מצוא, על פי ההנחיות שתנתנה לה.
עכ"ל.
נכון הוא כי שתי הגישות קיימות, אולם בדרך כלל הן מושפעות מאופי המחנך.
כשהמחנך אנושי ורגיש, לעיתים לעמוד מנגד, זו איננה גישה אלא פשוט חוסר אנושיות. רבנים ואנשי חינוך שהתהדרו ב"גישה" המצפה מן התלמיד ליזום, התאפיינו בקור אנושי, או בלתי אנושי.
על המחנך הרגיש להיות עירני למצב התלמיד ולחשוב בכל מקרה נתון האם עדיף להתערב או עדיף להביט מרחוק בנעשה. בכל תלמיד יש לטפל באופן שונה, בלא להחליט מראש על מדיניות כללית.
ברור כי המורה, המחנך או הרב ישגו פה ושם בשיקולים אם להתערב או לא, אך גם בנידון זה חל הכלל: "אין לדיין אלא למה שעיניו רואות".
 |
|
|
