פרשת כי תבוא

דבר תורה לפרשה :
והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך וכו' ברוך פרי בטנך (תבוא כח, א-ד)

מעשה באברך שבמשך שנים לא נפקד בזרע של קיימא,היה מגיע מידי פעם להגר"ח קניבסקי כדי
לבקש עצה וברכה, יום אחד התדפק על דלתו ביתו של הגר"ח ונהרה גדולה על פניו. וכה סיפר:
חבריי ודורשי טובתי הראו לי את דבר ספר חרדים הכותב שמי שמתנכל לחיות ומציק להן, לא יתברך
בילדים,ונזכרתי במעשה שאירע בביתי.יונים רבות התקבצו להן במרפסת הבית והציקו מאוד לי
ולרעייתי.כאשר החלו היונים להביא גם את ה'חברות' שלהן. ולא היה באפשרותנו לנוח לא בצהרים
ולא בלילה, החלטתי לשפוך זפת על מעקה המרפסת כדי להרחיק אחת ולתמיד את היונים
הטורדניות.

כששמעתי את דברי ספר החרדים חשבתי בליבי שאולי זו הסיבה שהקב"ה ממאן לפקוד אותנו
בילדים,וקיבלתי על עצמי לעשות תשובה על ידי כך שנחזיר את היונים לביתנו.התחילנו להניח פירורי
לחם במרפסת,ובתוך יום יומיים הוצפנו שנית ביונים רבות.

וזמן קצר לאחר מכן התברכנו בברכתו של הקב"ה,סיפר האברך להגר"ח קניבסקי, כשכולו קורן
מאושר ושמחה.אפשר ללמוד מכך ,הוסיף הרב זילברשטיין שליט"א,שאם הקב"ה תובע בצורה כזו
את בלבונם של בעלי חיים,על אחת כמה וכמה שיש להזהר שלא לפגוע ביהודי, בנו של מלך מלכי
המלכים.

אמרו חכמים: השכל הוא הבשת והבשת הוא השכל,כי על אדם וחוה נאמר: "ויהיו שניהם ערומים < br>האדם ואשתו ולא יתבששו (בראשית ב,כה), ולא היו יודעים דרך הצניעות ולהבחין את טוב ובין < br>רע,ולאחר שאכלו מעץ הדעת,נאמר: "ותפקחנה עיני שניהם (שם ג, ז). וכן כל בעלי חיים,זולתי
האדם,אין להם בושה הואיל ואין להם חכמה.וכל חכם לב יודע מעלת השכל והחכמה,כי בא יגיע אל
אמתת הדברים,ובה גם יגיע להודות ביחוד בוראו,ברוך הוא,ולעבודתו,ובה יוכל להדמות למלאכים.

וכיון במעלת החכמה גדולה כל כך,צריכה שתהא חברתה הדומה לה,שהיא מדת הבושה,קרובה לה
במעלתה,והראיה שהיא דומה לה- מפני שלא ראית בישן חסר דעת ולא דעתן מבלי בשת.ועל כן ראוי
שישתדל האדם להתנהג במדה החשובה הזאת ולהתחכם בה,עד שתהא קבועה בנפשו ויגביר אותה
על כל טבעיו,ותהיה בעיניו חשובה משאר מדותיו,כי בה יגיע אל רב המעלות וימנע בעבורה מכל
מדות מגנות.

מדת הבושה היא גדר גדול ומחצת ברזל לפני כל העברות,כי אדם עובר כמה עברות בסתר,מה
שמתביש לעשות בפני בני אדם. וכן אמרו חכמים,כי בשעת פטירת רבן יוחנן בן זכאי,אמרו לו
תלמידיו:רבנו,ברכנו! אמר להם: יהי רצון,שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן
ותו לא?! אמר להם: תדעו, כשאדם עובר עברה, אומר: שלא יראני אדם! (ברכות כח ע"ב). וכל זה
מפני שירא,שיבוא לידי בושה. וטוב הוא שימנע מן העברות גם מחמת שמתביש מבני אדם,כי מתוך
שלא לשמה בה לשמה (פסחים נ ע"ב) ואיך שלא התבייש מלפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בוחן
כליות ולב ואין דבר ניסתר מנגד עיניו, שנאמר ,עיני ה' משוטטות בארץ" ועוד "מלוא כל הארץ כבודו"
וכי אפשר שמימנו לא להיתביש ומבשר ודם כן וכאן נימדדת האמונה האמיתית של היהודי, והחי תן
לליבו.

מעשה שהיה רבה ההיתרגשות בביתו של ראש החברה קדישא בירושלים.מספר נשים עמדו במטבח
הקטן והצפוף ובשלו מאכלים לקראת הסעודה הגדולה שתערך בערב. מסורת היא שביום פטירתו
של משה רבנו, בז' באדר,מתכנסים אנשי החברה קדישא בירושלים ועורכים סעודה גדולה.

הסירים שעל האש מבעבעים,אדים עולים ומתמרים אל על.מדי פעם נגשת אשה אחת,פותחת את
הסיר ובוחשת את הבשר, לפתע תוך כדי בחישת צלי הבשר נפתח החלון על ידי משב רוח חזק וכד
חרס גדול שעמד על אדן החלון נפל והחלב שהיה בתוכו נשפך הישר לתוך סיר הבשר הפתוח...

בהלה אחזה את הנשים,הרי אסור לבשל בשר וחלב! ובסיר הבשר אין כמות פי ששים מהחלב
שנשפך לתוכו...אם כך כל סיר הבשר אסור באכילה. מהומה גדולה קמה בבית,השעה היתה
מאוחרת,ולא יהיה זמן לבשל בשר מחדש.בעוד שעה קלה יתאספו המוזמנים,וסעודה-מה יהא עליה?
< br>פנתה בעלת הבית לבעלה ואמרה:

"גש בבקשה לביתו של רבנו,רבי שמואל סלנט,וספר לו את אשר ארע,אולי בתבונתו הרבה ימצא
התר לאכילת הבשר".

"קשה להניח שימצא התר"-ענה לה בעלה. הן כמות החלב שנתזה לסיר הבשר גדולה היא ולא נראה
לי שאפשר להתיר".

הפצירה בו האשה בשנית ולא הרפתה עד אשר הסכים ראש החברה קדישא ללכת ולספר לר'
שמואל את התקלה.

כאשר שמע רבי שמואל סלנט את הסיפור התהרהר קמעה ואמר: "חזר אלי בעוד כשעה.פליאה
הסתמנה על פני השואל,ידוע היה שרבי שמואל משיב על כל שאלה תיכף ומיד. בקיאותו המדהימה
בש"ס ובפוסקים היתה ידועה לכל. אם כך מדוע עליו לחכות שעה לתשובה.

יצא השואל מבית הרב והלך לביתו להמתין עד שתחלף שעה. מששב אל בית הרב עמד והמתין
בקצר רוח לפסיקת הרב.מה רבה היתה תמיהתו כששמע את רבי שמואל אומר לו: הכל כשר ללא
שום פקפוק ,איני יכול להגיד לכם מדוע פסקתי כך,אולם יכולים אתם להיות סמוכים ובטוחים שאין
כאן כל חשש. ועוד הוסיף הרב ואמר: "גם אני אבוא לסעודה ואוכל מאותו בשר..."

רגליו של ראש החברה קדישא נשאוהו חיש מהר לביתו והבשורה המשמחת בפיו:

"רבי שמואל פסק כי הבשר כשר,ואף הוא יבוא להשתתף עמנו בסעודה ולאכול מבשר זה".

אנחת רוחה יצאה מפיה של בעלת הבית שדאגה מה תתן לאכל בסעודה.

סקרנות אחזה את כל שומעי המעשה לדעת מדוע מעלים רבי שמואל סלנט את הסבה לפסק
ההלכה,שכן אין זו דרכו לנהג כן.

עם רדת הלילה החלו המשתתפים להגיע לבית ורבי שמואל סלנט אמנם קים את דברו והופיע
לסעודה.הוא אכל את הבשר כפי שהבטיח ובראות זאת כל הסועדים סר החשש אף מלבם של
הספקנים לגבי כשרות הבשר: אם רבי שמואל אוכל-ודאי כשר הבשר בתכלית ההדור.

עבר זמן והמארע השתכח.

כאשר הגיעה שעתו של החלבן להפרד מן העולם התגלה הסוד באופן מפתיע:

כשהרגיש הלה כי קרב קצו,קרא קצו,קרא אליו את אנשי החברה קדישא וספר להם את הסיפור.

כאשר הובאה השאלה בענין בשול בשר וחלב לפני רבי שמואל סלנט,שלח מיד הרב לקרא לו-לחלבן
ובקשו שיגלה רק לו בסודי סודות האם החלב שמוכר הוא נקי ללא תערבת מים ,או שמא נוהג הוא
לימהול מים בחלב כדי להגדיל רוחיו. החלבן הודה לרבי שמואל שאכן נוהג הוא למהל מים
בחלב. רבי שמואל הביט בחלבן בעינים רחמניות, הבטיחו שהוא לא יגלה את הסוד, ומיהר לחשב את
הכמויות. חישב ומצא שכמות החלב שניתז אל סיר הבשר היתה קטנה שכן החלב היה מהול
במים.ולכן סיר הבשר היה פי ששים מכמות החלב שנשפכה לתוכו...ופסק הדין היה כפי שהיה.< br>
הבינו עתה כולם מדוע לא רצה רבי שמואל לגלות את הסיבה שהכשיר את הבשר,שכן לא רצה לביש
את החלבן,ואלמלא ספורו של החלבן בעצמו לא היה הסוד מתגלה לעולם. (613 סיפורים על תרי"ג)

תוקן על ידי - שרית560 - 24/08/2010 12:48:35

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם (תבוא כו, א-ב)

אמרו חז"ל בגמרא (ברכות מח ע"ב) רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: "אשר נתן לך ה' אלהיך", דיינך בכל דין שדנך, בין מידה טובה ובין מידת פורענות (שם ה' הוא מידת הרחמים, ושם אלהים הוא מידת הדין), ע"כ.

המפרשים שם תולים את הדרש בפסוק שנאמר בברכת המזון: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים, עקב ח, י) אבל רבי מאיר אינו אומר את הלשון הזה, אלא "אשר נתן לך ה' אלהיך". לכן נראה לומר שהמקור הוא במצוות ביכורים (וכן מובא בספר "אבני שוהם") ששם כתוב: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך" (דברים, כי תבוא כו, יא), ועל זה דורש רבי מאיר שיש להודות לשמוח ולברך גם על מידת הרחמים – שם ה', וגם על מידת הדין – שם אלהים, בין מידה טובה ובין מידה רעה.

לכאורה צריך להבין, את מידת הטוב שהעניק הקדוש ברוך הוא אנו מבינים במצוות ביכורים, שהרי זכה האדם ליבול מפרי האדמה ומפריש מראשיתה לביכורים. אך היכן כאן המידה הרעה או מידת הדין שמוזכר השם אלהים בדבר, הרי לכאורה כאן כולו טוב והודאה?

במצות ביכורים אומר הכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דברים כי תבוא כו, ב) ואומרת המשנה בביכורים (ג, א) כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול (ענבים) שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים, ע"כ. ננסה להבין מדוע בחרה המשנה בתור דוגמא לפרי את התאנה ואת אשכול הענבים?

והנה, אמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין ע ע"א וע"ב) תניא רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו, גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו, נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית, בראשית ג ז) ע''כ.

הפרי שגרם לחטא אדם הראשון שהביא קללה לעולם, היה תאנה או ענבים. ועל ידי החטא נתקלל האדם שיצטרך להתאמץ בעבודת הקרקע, כפי שאומר הכתוב: "ולאדם אמר... ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם" (שם, יז-יט).

העונש על האדם הראשון הגיע בגלל כפיות הטובה שלו, שהרי שהה בגן עדן והיה לו הכל, רק עץ אחד נאסר עליו לאכילה, ואף על פי כן הוא לא התאפק על יצרו ואכלו וכפר בטובה. ועל זה קיבל את עונשו, שאת כל מה שקיבל לפני כן בקלות, יצטרך להתאמץ ולעבוד. זוהי הקללה.

התיקון של חטא אדם הראשון שלא הצליח להתאפק ולהתגבר על יצרו ואכל מעץ הדעת, בא לידי ביטוי במצוות הביכורים. לאחר שהאדם חרש זרע ועיבד את אדמתו בזיעת אפיו, עד שבסופו של דבר הוא זוכה לפרי האדמה, אזי יצרו תוקפו לקחת את הפרי הראשון לעצמו, שהרי זה מעשה ידיו לאחר סבל ועמל רב. באה התורה ואומרת לו: אל תהיה כפוי טובה כאדם הראשון, אשר למרות שהיה לו הכל בחינם ובקלות, הוא לא שלט על יצרו וכפר בטובה, אלא אתה, למרות שעבדת קשה וסבלת, תן קודם תודה לקדוש ברוך הוא ותפריש את הפרי הראשון ותשים אותו בטנא ולך אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם.

לכן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, שם עליו גמי. ודרשו כאן "גמי" רמז לראשי תיבות "גדולים מעשי ה':. ויתן את הראשית לגבוה ויודה לקדוש ברוך הוא. לכן מוזכר כאן הפרי: תאנה וענבים, להזכיר את חטאו של האדם הראשון, שעל ידי התנהגותו הביא קללה על הארץ, ומעשהו היה בעץ תאנה או גפן.

לפי זה יוצא, שאמנם מצוות ביכורים היתה הודאה וברכה, אבל בתוך אותה ברכה ישנה גם קללה, כי אם אדם הראשון לא היה חוטא, היינו זוכים לקבל את הפרי ללא זיעת אפיים. ואף על פי כן צריך האדם לברך ולשמוח. לכן דורש רבי מאיר, מנין כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר בביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'", לשמוח גם במידת הטוב וגם במידת הרע, לא כפי שעשה האדם הראשון שלא ידע להעריך את מצבו הטוב בגן עדן וכפר בטובה, אלא אתה שזכית להביא ביכורים, תעריך את מצבך הטוב, וזאת על ידי ההודאה, שפעם מצבנו היה הרבה יותר גרוע, כפי שנאמר: "ארמי אובד אבי...וירעו אותנו המצרים וגו'" (דברים, כי תבוא כו, ה-ו) ולכן, למרות שישנה גם הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם", חייבים לשמוח ולברך גם על הרע.

במצוות ההודאה בביכורים, מודים בו זמנית גם על מידת הטוב וגם על מידת הרע, ומכאן לומר רבי מאיר שצריך לברך על שניהם. (אור חדש).

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (תבוא כו-יא)

יש לתמוה כי בדרך כלל כשיש לאדם כל טוב אין צורך לצוותו שישמח משום שממילא הוא שמח, ואם כן מדוע בהבאת פרותיו הנאים ציותה התורה, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך?

אלא, שלפעמים יש לו לאדם שפע וכל טוב ולא חסר לו מאומה, ועם כל זה איננו שמח בחלקו הן מצד מה שאמרו במדרש (קהלת רבה ג, י) שאדם שיש לו מנה רוצה מאתים, והן מסיבות אחרות שגורמות לו לעצב, וממילא כל עושרו וטובו אינם משמחים את ליבו, ולשם כך ראתה התורה צורך להזהירנו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’" בכל הטוב שיש בידך תשמח, "והיית אך שמח" אתה וביתך לעבודתו יתברך (משכיל אל דל).

ולכן אומר בעל "תפארת שלמה" כי אמר הכתוב "אשר נתן לך ה’", כשתזכור שה’ הוא שנתן לך את הכל אז בודאי שתהיה שמח.

ועוד יש לומר כי על כן הדגיש הכתוב "ושמחת בכל הטוב", כדי להוציא מלב הטועים שלהבלי עולם הזה קוראים טוב, אלא הטוב האמיתי הוא הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב, "אשר נתן לך ה’" היינו שכל הטובות ממנו הם מתנת חנם, כמו כן אין טוב אלא התורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם (אור החיים הקדוש).

ולכן שלמה המלך החכם באדם, כשהיתה לו הזדמנות לבקש מה’ יתברך כסף וזהב או חכמה, אמר "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א, ט) משום שהאושר האמיתי הוא מי שיש לו חכמה ומנצלה לתורה (לבוש יוסף).

כך השכינה תהיה שרוי בו אז יתקיים הפסוק "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם על יד ביתו של הצדיק ר’ זושא מאניפולי ז"ל עברה פעם תהלוכת נישואין. ראה ר’ זושא מהחלון את התהלוכה יצא מהבית, ורקד בשמחה רבה בתוך הרחוב לפני החתן והכלה. כשנכנס בחזרה לביתו, העירו אותו בני הבית, שלא נאה הדבר לפניו, ואין זה לפי כבודו לצאת ולרקוד ברחוב לשם איזו חתונה. השיב להם ר’ זושא:

אספר לכם מעשה. כשהייתי בנעורי תלמידו של הרב הקדוש ר’ יחיאל מיכל ז"ל, המגיד מזלוטשוב, חירף אותי פעם רבי הקדוש. אחרי כן פייס אותי, ואמר:

ר’ זושא! תמחול לי על שבזיתי אותך. השבתי: רבי! אני מוחל. קודם שהלכתי לישון, בא אלי עוד פעם, ואמר שוב: ר’ זושא! מחול לי והשבתי עוד פעם: אני מוחל, רבי! וכשכבר שכבתי לישון, והנה נגלה אלי בהקיץ אביו הקדוש של רבי מעולם העליון, הוא הרב הקדוש ר יצחק מדרוהוביטש ז"ל, ואמר לי: בן אחד הנחתי בעולם התחתון, ובן יקר שכזה, ואתה רוצה לאבדו על ידי שעלב אותך? השבתי לו: רבי! הלא כבר מחלתי לו בכל ליבי ונפשי, ומה עלי לעשות עוד? אמר לי: עדיין אין זו מחילה שלמה, בוא נא עימי ואראה לך איך למחול. קמתי ממשכבי, והלכתי אחריו, עד שבאנו לבית המקווה. ואז ציוה לי ר’ יצחק מדרהוהוביטש ז"ל, לטבול שלוש פעמים במקווה, ובכל טבילה וטבילה לומר שאני מוחל לבנו. עשיתי כדבריו, ויצאתי מהמקווה. ואז ראיתי שפניו של ר’ יצחק מאירים באור גדול מאוד, שאי אפשר להסתכל בו. שאלתי אותו לסיבת הדבר, ואמר לי שזכה לקרני האור משום שהיה נזהר כל ימיו בשלושת הדברים שר’ נחוניה הן הקנה אמר שבשבילם האריך ימים: "לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי" (מגילה כח). והוסיף ר’ יצחק ואמר לי, שמה שהוא השיג על ידי שלושת הדברים הנזכרים אפשר להשיג על ידי שמחה. ולכן – סים ר’ זושא את דבריו לבני ביתו כשראיתי שמחת נישואין ברחוב על יד ביתי מהרתי לצאת ולהשתתף בשמחה של מצוה (סיפורי חסידים).

לא נתתי ממנו למת (תבוא כו-יד)

מצינו בספרים הקדושים, כי העושה מצוה שלא כראוי, מתוך כוונות של תועלת אישית, מתגלגלת אותה מצוה לידיהם של הסיטרא אחרא ומגבירה את כוחה. לפיכך אומרים: "ולא נתתי ממנו למת" לא נתתי את מצוותי לכוחות הרע ולא עשיתי מהן "זבחי מתים"...(תפארת שלמה).

האדם צריך להשתדל בעולם הזה, אפילו מעט מן המעט, ודוקא המעט הוא חביב הרבה אצל השם יתברך, וכמו שמסופר במדרש על אגריפס המלך, שציוה להקריב ביום אחד אלף עולות, ושלא יקבלו שום קרבן אחר מלבד עולתיו, והנה בצהרי היום הגיע עני ובידו שני תורים, וביקש להקריבם על גבי המזבח, הכהן אמר לעני שאין הוא יכול להקריבם מחמת צווי המלך, בכה העני וטען שכל יום הוא צד ארבעה תורים, שנים הוא מקריב, ושנים הוא אוכל, ואם לא יקריב היום, כיצד יתפרנס למחר? חס עליו הכהן והקריב את שני התורים. בלילה חלם אגריפס המלך, שאמרו לו, קרבן העני הקדים בשמים את אלף העולות והזבחים שלך. שאל אגריפס את הכהן לפשר הדבר, וסיפר לו. מיד הבין אגריפס, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בעולות וזבחים לרוב, אלא דוקא מעט שבא מעומק הלב חביב עליו ביותר.

בעלי המוסר כותבים: שתמיד צריך האדם לקחת יוזמה עצמית לשנות מעשיו, ולא לסמוך על אחרים שיעשו זאת. ובפרט כשבאים איזה יסורים לאדם, יפשפש תמיד במעשיו, ולא יתחמק מהמציאות, ויזכור לזעוק להשם יתברך שממנו באה הישועה, ומה נואלו אותם אנשים שמיד בבוא אליהם איזו צרה תולים זאת כביכול "בעין הרע" או "מקרה" ועוד שטויות והבלים, או שרצים ישר לרבנים מבלי להתבונן במעשיהם. ואם יחכים האדם וידע שלמעשה הכל תלוי בו עצמו, במעשיו ובהתעוררותו, ידע לתקן הדבר מהר, ולחסוך מעצמו טרחות רבות.

מעשה היה, שבאה אישה חשוכת בנים להרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זכותו יגן עלינו אמן, ושטחה את בקשתה לברכת הצדיק, שתזכה להפקד בקרוב בפרי בטן. הצדיק ענה לה, שהוא מוכן לברכה בתנאי שתתן לו סכום עתק כפדיון נפש, והיא התחננה על נפשה שיוריד הצדיק מהסכום שכן אין באפשרותה לשלם אף רבע מהסכום הנקוב, אך הצדיק עמד בעקשנות על המחיר, ולא אבה להוריד אף מעט מהסכום, כשראתה האשה את עצמה ללא עזרה, אמרה לצדיק, שהיא תפנה להקדוש ברוך הוא ישירות, והוא כבר יתן לה בחינם...

כששמע הצדיק את דבריה, אורו עיניו, ואמר לה: "כעת אני מבטיח לך שבעוד תשעה חדשים תחבקי בן, וכל מה שעשיתי היה רק כדי שיכאב לך, ותדעי היכן הכתובת האמיתית".

האדם בעולם הזה צריך לטרוח בכוחות עצמו, מבלי לסמוך על אחרים, וכדברי הגאון רבי חיים מוולאזין, על רבו הגאון רבי אליהו מוילנא, שלא רצה שיבוא לו מגיד משמים לגלות לו תורה, משום שרצה לעמול בעצמו על התורה. האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר. (כותונת פסים).

והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך וכו' ברוך פרי בטנך (תבוא כח, א-ד)

מעשה באברך שבמשך שנים לא נפקד בזרע של קיימא,היה מגיע מידי פעם להגר"ח קניבסקי כדי לבקש עצה וברכה, יום אחד התדפק על דלתו ביתו של הגר"ח ונהרה גדולה על פניו. וכה סיפר: חבריי ודורשי טובתי הראו לי את דבר ספר חרדים הכותב שמי שמתנכל לחיות ומציק להן,לא יתברך בילדים,ונזכרתי במעשה שאירע בביתי.יונים רבות התקבצו להן במרפסת הבית והציקו מאוד לי ולרעייתי.כאשר החלו היונים להביא גם את ה'חברות' שלהן. ולא היה באפשרותנו לנוח לא בצהרים ולא בלילה, החלטתי לשפוך זפת על מעקה המרפסת כדי להרחיק אחת ולתמיד את היונים הטורדניות.

כששמעתי את דברי ספר החרדים חשבתי בליבי שאולי זו הסיבה שהקב"ה ממאן לפקוד אותנו בילדים,וקיבלתי על עצמי לעשות תשובה על ידי כך שנחזיר את היונים לביתנו.התחילנו להניח פירורי לחם במרפסת,ובתוך יום יומיים הוצפנו שנית ביונים רבות.

וזמן קצר לאחר מכן התברכנו בברכתו של הקב"ה,סיפר האברך להגר"ח קניבסקי, כשכולו קורן מאושר ושמחה.אפשר ללמוד מכך,הוסיף הרב זילברשטיין שליט"א,שאם הקב"ה תובע בצורה כזו את בלבונם של בעלי חיים,על אחת כמה וכמה שיש להזהר שלא לפגוע ביהודי,בנו של מלך מלכי המלכים.

אמרו חכמים: השכל הוא הבשת והבשת הוא השכל,כי על אדם וחוה נאמר: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו (בראשית ב,כה), ולא היו יודעים דרך הצניעות ולהבחין את טוב ובין רע,ולאחר שאכלו מעץ הדעת,נאמר: "ותפקחנה עיני שניהם (שם ג, ז). וכן כל בעלי חיים,זולתי האדם,אין להם בושה הואיל ואין להם חכמה.וכל חכם לב יודע מעלת השכל והחכמה,כי בא יגיע אל אמתת הדברים,ובה גם יגיע להודות ביחוד בוראו,ברוך הוא,ולעבודתו,ובה יוכל להדמות למלאכים.

וכיון במעלת החכמה גדולה כל כך,צריכה שתהא חברתה הדומה לה,שהיא מדת הבושה,קרובה לה במעלתה,והראיה שהיא דומה לה-מפני שלא ראית בישן חסר דעת ולא דעתן מבלי בשת.ועל כן ראוי שישתדל האדם להתנהג במדה החשובה הזאת ולהתחכם בה,עד שתהא קבועה בנפשו ויגביר אותה על כל טבעיו,ותהיה בעיניו חשובה משאר מדותיו,כי בה יגיע אל רב המעלות וימנע בעבורה מכל מדות מגנות.

מדת הבושה היא גדר גדול ומחצת ברזל לפני כל העברות,כי אדם עובר כמה עברות בסתר,מה שמתביש לעשות בפני בני אדם. וכן אמרו חכמים,כי בשעת פטירת רבן יוחנן בן זכאי,אמרו לו תלמידיו:רבנו,ברכנו! אמר להם: יהי רצון,שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר להם: תדעו, כשאדם עובר עברה, אומר: שלא יראני אדם! (ברכות כח ע"ב). וכל זה מפני שירא,שיבוא לידי בושה. וטוב הוא שימנע מן העברות גם מחמת שמתביש מבני אדם,כי מתוך שלא לשמה בה לשמה (פסחים נ ע"ב) ואיך שלא התבייש מלפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בוחן כליות ולב ואין דבר ניסתר מנגד עיניו, שנאמר ,עיני ה' משוטטות בארץ" ועוד "מלוא כל הארץ כבודו" וכי אפשר שמימנו לא להיתביש ומבשר ודם כן וכאן נימדדת האמונה האמיתית של היהודי, והחי תן לליבו.

מעשה שהיה רבה ההיתרגשות בביתו של ראש החברה קדישא בירושלים.מספר נשים עמדו במטבח הקטן והצפוף ובשלו מאכלים לקראת הסעודה הגדולה שתערך בערב. מסורת היא שביום פטירתו של משה רבנו, בז' באדר,מתכנסים אנשי החברה קדישא בירושלים ועורכים סעודה גדולה.

הסירים שעל האש מבעבעים,אדים עולים ומתמרים אל על.מדי פעם נגשת אשה אחת,פותחת את הסיר ובוחשת את הבשר, לפתע תוך כדי בחישת צלי הבשר נפתח החלון על ידי משב רוח חזק וכד חרס גדול שעמד על אדן החלון נפל והחלב שהיה בתוכו נשפך הישר לתוך סיר הבשר הפתוח...

בהלה אחזה את הנשים,הרי אסור לבשל בשר וחלב! ובסיר הבשר אין כמות פי ששים מהחלב שנשפך לתוכו...אם כך כל סיר הבשר אסור באכילה. מהומה גדולה קמה בבית,השעה היתה מאוחרת,ולא יהיה זמן לבשל בשר מחדש.בעוד שעה קלה יתאספו המוזמנים,וסעודה-מה יהא עליה?

פנתה בעלת הבית לבעלה ואמרה:

"גש בבקשה לביתו של רבנו,רבי שמואל סלנט,וספר לו את אשר ארע,אולי בתבונתו הרבה ימצא התר לאכילת הבשר".

"קשה להניח שימצא התר"-ענה לה בעלה. הן כמות החלב שנתזה לסיר הבשר גדולה היא ולא נראה לי שאפשר להתיר".

הפצירה בו האשה בשנית ולא הרפתה עד אשר הסכים ראש החברה קדישא ללכת ולספר לר' שמואל את התקלה.

כאשר שמע רבי שמואל סלנט את הסיפור התהרהר קמעה ואמר: "חזר אלי בעוד כשעה.פליאה הסתמנה על פני השואל,ידוע היה שרבי שמואל משיב על כל שאלה תיכף ומיד.בקיאותו המדהימה בש"ס ובפוסקים היתה ידועה לכל. אם כך מדוע עליו לחכות שעה לתשובה.

יצא השואל מבית הרב והלך לביתו להמתין עד שתחלף שעה. מששב אל בית הרב עמד והמתין בקצר רוח לפסיקת הרב.מה רבה היתה תמיהתו כששמע את רבי שמואל אומר לו: הכל כשר ללא שום פקפוק,איני יכול להגיד לכם מדוע פסקתי כך,אולם יכולים אתם להיות סמוכים ובטוחים שאין כאן כל חשש. ועוד הוסיף הרב ואמר: "גם אני אבוא לסעודה ואוכל מאותו בשר..."

רגליו של ראש החברה קדישא נשאוהו חיש מהר לביתו והבשורה המשמחת בפיו:

"רבי שמואל פסק כי הבשר כשר,ואף הוא יבוא להשתתף עמנו בסעודה ולאכול מבשר זה".

אנחת רוחה יצאה מפיה של בעלת הבית שדאגה מה תתן לאכל בסעודה.

סקרנות אחזה את כל שומעי המעשה לדעת מדוע מעלים רבי שמואל סלנט את הסבה לפסק ההלכה,שכן אין זו דרכו לנהג כן.

עם רדת הלילה החלו המשתתפים להגיע לבית ורבי שמואל סלנט אמנם קים את דברו והופיע לסעודה.הוא אכל את הבשר כפי שהבטיח ובראות זאת כל הסועדים סר החשש אף מלבם של הספקנים לגבי כשרות הבשר: אם רבי שמואל אוכל-ודאי כשר הבשר בתכלית ההדור.

עבר זמן והמארע השתכח.

כאשר הגיעה שעתו של החלבן להפרד מן העולם התגלה הסוד באופן מפתיע:

כשהרגיש הלה כי קרב קצו,קרא אליו את אנשי החברה קדישא וספר להם את הסיפור.

כאשר הובאה השאלה בענין בשול בשר וחלב לפני רבי שמואל סלנט,שלח מיד הרב לקרא לו-לחלבן ובקשו שיגלה רק לו בסודי סודות האם החלב שמוכר הוא נקי ללא תערבת מים,או שמא נוהג הוא לימהול מים בחלב כדי להגדיל רוחיו. החלבן הודה לרבי שמואל שאכן נוהג הוא למהל מים בחלב.רבי שמואל הביט בחלבן בעינים רחמניות, הבטיחו שהוא לא יגלה את הסוד, ומיהר לחשב את הכמויות. חישב ומצא שכמות החלב שניתז אל סיר הבשר היתה קטנה שכן החלב היה מהול במים.ולכן סיר הבשר היה פי ששים מכמות החלב שנשפכה לתוכו...ופסק הדין היה כפי שהיה.

הבינו עתה כולם מדוע לא רצה רבי שמואל לגלות את הסיבה שהכשיר את הבשר,שכן לא רצה לביש את החלבן,ואלמלא ספורו של החלבן בעצמו לא היה הסוד מתגלה לעולם. (613 סיפורים על תרי"ג)