ראש השנה -פרשת ויאזינו

ראש השנה הוא יום הדין. "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". במשפט כידוע,
נפתחים שלושת הספרים, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כבקרת רועה עדרו וכו'. כיצד
מתכוננים למשפט? המחשבה הראשונה העולה בלבנו היא בקשת הסליחה והרחמים. אכן, איננו
נמנעים מלבקש סליחה ורחמים מהשי"ת, אולם עבודה זו של הרחמים קשורה לעשרת ימי תשובה
ובשיאה ליום הכיפורים, שהוא יום הסליחה והכפרה - יום שנמחל לישראל על חטא העגל. < br>
ראש השנה הוא יום בעל אופי שונה ותפקיד אחר. ראש השנה הוא יום הדין, יום בו אנו מאמינים
בטובתו של הדין וחוגגים את הדין. ר"ה הוא "יום הרת עולם", והעולם נברא במידת הדין. מה
משמעותה של מידת הדין?

העולם כולו פועל ע"פ חוקים ודפוסי פעולה קבועים שנחקקו בבריאתו. ישנם חוקים טבעיים כמו חוקי
הפיזיקה והכימיה וישנם חוקים רוחניים כמו חוקי התורה ומצוותיה. העולם מתקיים ומתנהל על פי
חוקים אלו, וכל אדם או יצור שסוטה מכללים הללו - מתרחק מהבריאה ומתכליתה. כשם שאכילת
מאכלים שאינם בריאים גוררת תוצאה בריאותית, כך גם עבירה על מצוות התורה גוררת במידת
הדין לעיוות וריחוק מהסדר התקין של הבריאה. לדוגמא, אדם שמדבר לשון הרע, פועל בניגוד לחוק
חברתי הטבוע בבריאה, וממילא מלבד העובדה שהוא פוגע בחברה, הוא עצמו מורחק מהחברה
במידת הדין, שלא סובלת חריגה מהחוקיות של הבריאה. כמובן שלא תמיד מתאפשר לנו לראות
ולהבין את תכונת הריחוק, ואופני ביטויה במציאות, ועל כן נראה לפעמים שרק לחריגות בתחום
עולם הטבע יש תוצאות במציאות, אך האמת היא שאין זה כך וכל חריגה גוררת אחריה תוצאה
בהתאם.

משמעות הדבר היא שהעברות אינם רק פעולות יחסיות וסובייקטיביות של האדם אלא הם ריחוק
מהפעולה האוביקטיבית של המציאות. העבירות אינם 'רק' בעיה של "בין אדם למקום" שעליהם אולי
תואיל מחילה וכפרה, ע"י התעוררות הרחמים. העברות פוגמות באופן ממשי באדם ובעולם והאדם
נדרש לתיקון תוצאות מעשיו.

ראיית העבודה האנושית ותיקון המעשים כקשר אישי כביכול עם הקב"ה - זוהי עבודת יוה"כ. עבודת
ר"ה היא הניסיון להזדהות עם הדין, להבין ולהגביר את חשיבותו. המתקת הדין באה לא מהנסיון
לעקוף אותו באמצעות פנייה ישירה אל הקב"ה אלא בניסיון להכנס לשורשו ולמקורו - לעומק הדין.
הביטוי הפנימי-חסידי לכך הוא "למתק את הדין בשורשו".

"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לא-לוהי יעקב"[1]. החוק הוא
לישראל, החוק לא נועד להכשילנו או לנסותנו. בריאתו של החוק נועדה לשכלול העולם ולטובת
השלמת העניין הא-לוהי. על כן בכל 'ויתור' על הדין לוקה מידת הדין, ומשתנה סדר הנהגת העולם.
איננו ממהרים לוותר על הדין ביודענו שהדין הוא ראשית הסדר הא-לוהי.

מהי עבודתנו ביחס לדין? עלינו להפנים ולהכיר בכך שהדינים והחוקים הם התמשכות מ'המלך'.
חוקים אלו הם דרכים קבועות להתמיד ולפעול את התחדשות העניין הא-לוהי. על כן עם בוא השנה
החדשה, אנו מתחילים מבראשית, ובוחנים את עצמנו עד כמה אנו מותאמים לחוקים. איננו מבקשים
בשלב זה התייחסות אישית סלחנית, אדרבא, אנו מבקשים להיות ראויים לעמוד בדין.

תקיעת השופר והמלכת המלך נועדו להזכיר לנו את גדולתם ועומקם של החוקים - אשר הם
התמשכות המלך עצמו והנהגותיו, ואת ההכרה בחוקי המלך כ'חוק לישראל'. ב'יום חגנו' - ר"ה, איננו
פוחדים מפני הדין והמשפט, אלא להיפך - מהעדר משפט ודין, מתוך הבנה שהחוק הוא הדרך היותר
ממלכתית וקבועה לתקן דרכו של העולם ולחדשו.

ע"פ הבנה זו השופר הוא כלי הדין. אמת היא שיש בשופר גם צד המעורר את מידת הרחמים - "עלה
א-לוהים (דין) בתרועה הויה (רחמים) בקול שופר"[2], אולם השופר מציין גם את המלכת
המלך, "תרועת מלך בו". השופר מכיל בקרבו את היללה והיבבה של מידת הרחמים, אך פותח
ומסיים בקול התקיעה החדה והישרה, שכן הדין והיושר האלוקיים הם עומק המחשבה הבראשיתית
והם היסוד והבסיס לקיום המציאות ובניינה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל.

--------------------- --------------------------------------------------------- --

[1] תהילים פא, ד

[2] תהילים מז, ו


תוקן על ידי - שרית560 - 08/09/2010 03:40:59

"שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוונך". אנו נקראים לחזור בתשובה, לשוב אל עצמנו, אל
מהותנו, אל הישרות האלקית שבנו - "והאלקים עשה את האדם ישר" 'אלקי, נשמה שנתת בי טהורה
היא', במשך הזמן התעקמנו, עיקמנו את היושר שבנו ואנו נקראים לחזור. - אלו דברים שאמרנו
בר"ה. ואנו באים להדגיש, תשובה, לא מדובר פה בשינוי של האדם, בתשובה איננו
נדרשים להפוך למישהו אחר, אלא לחזור לעצמיותנו. לכאורה היה מקום להקשות מהרמב"ם[< br>1]: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ...ומשנה שמו כלומר אני
אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים", אם כן נראה שהתשובה כן כרוכה בשינוי האישיות!
אלא שלאחר שלומדים היטב את דברי הרמב"ם מתבהר - האדם השב באמת אומר: אני היום לא מה
שהייתי אתמול, אני שונה ממה שהייתי אתמול, אתמול הייתי אפוף בחטא, החטא הרחיק אותי
מעצמי ועכשיו אני חוזר הביתה, לעצמיותי, למהות המקורית שלי, ואנו רואים שלאדם יש מצפון
שלפני החטא ומוסר כליות אחרי החטא זה עצמו מעיד על הישרות האלקית שבו. אמנם, לא לחינם
מדגישה התורה בפרשת התשובה[2] את הפועל 'שב': "ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקלו...ואתה
תשוב ושמעת בקול ד' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום...כי תשוב אל ד' אלקיך בכל לבבך
ובכל נפשך ",התורה משתמשת דווקא בפועל "ושבת עד ד' אלקיך" ולא 'ללכת אל ד' אלקיך וכד'.
האדם במהותו דבק בד' ועל כן השיבה לעצמיותו היא השיבה אל ד', נשמת האדם היא חלק אלוק
ממעל.

אמנם, אפשר להקשות מהפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעריו"[3] אך רש"י במקום כבר ביאר: "מנעריו
כתיב משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע". כלומר האדם במהותו הוא ישר, יש בו ישרות
אלקית, אלא שבמפגש עם העוה"ז הוא מתעקם, נכנס בו יצה"ר.

אומר על כך הרב זצ"ל[4]: "והתשובה הראשית, שהיא

מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו...שקלקולה בא תמיד ממה
שהיא שוכחת את עצמה"

על הפסוק בנביא[5] "ואני בתוך הגולה" מדגיש הרב במוסר הקודש[ 6]: "ואני- בתוך הגולה". ואלו
דבריו: "ואני בתוך הגולה - האני הפנימי העצמי, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה
לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה?', מפני שלא ידע
נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו ". והאמת היא שכאשר האדם נמצא במצב כזה הוא
מרגיש חלש, מנותק, תלוש, מעין הרגשת רפיון וחוסר אונים, כמו אדם שנמצא הרחק מביתו, ק"ו
כשהאדם נמצא רחוק מעצמו, מעצמיותו.

כך כותב הרב זצ"ל[7]: "כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות [
המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה
העצמית, חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה
הפנימית". וכשקוראים את זה אי אפשר שלא להיזכר בפתגם של הרב (בשירה): "כשהנשמה מאירה
גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" - [ האדם חוזר לעצמו, ל-'אני' שלו.

איך האדם חוזר לעצמיותו? איך הוא לומד להתנהג ע"פ טבעו האמיתי? - פה באה התורה ומדריכה
אותנו איך לחיות בצורה הטבעית לנו ביותר, איך להוציא את כל הכישרונות שלנו לפועל בצורה
הנכונה והבריאה ביותר.

אומר ריה"ל בספר הכוזרי[8]: "התורה האלקית לא העבידתנו בסיגופים, כי אם למדתנו את המידה
הנכונה בצוותה עלינו לתת לכל כח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק, בחי אשר נבכר
את הכח האחד על פני האחרים, כי העדפת הכח האחד מביאה להזנחת כח אחר"[9], התורה
מדריכה אותנו איך לחיות בצורה הבריאה, הנכונה והטבעית לנו ביותר.

ידוע שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, שואל רשב"י[10]: "אב לא למדו, רב לא היה לו,
מאיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות לו חכמה",
ובמקום אחר נאמר שלמד מעצמו, ואין הכוונה שכליותיו דברו אליו, אז למה הכוונה? אלא יש לזה
יחס עם המושג 'מוסר כליות'. אברהם אבינו, הגדול שבענקים, ידע לקרוא את נפשו בצורה הנכונה
ועל ידי זה ידע לחיות ע"פ הטבעיות המהותית שלו. אולם אנו, שאיננו רגישים מספיק לקלוט את טבע
נשמתנו - באה התורה מבחוץ ומדריכה אותנו כיצד לעשות זאת, מכוינה אותנו לחיות ע"פ טבע
הנפש שלנו, ע"פ מהותנו. < br>
כותב הרב[11]: "כשם שאין כנסת ישראל מוציאה אל הפעל את סגולותיה כי-אם בארץ ישראל, כן
אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי-אם על ידי התורה, שהיא הארץ הרוחנית
המתאימה לסגולת הנשמה הישראלית ". התורה היא הקרקע וההדרכה לאדם כיצד להוציא את
כוחותיו אל הפועל בצורה המלאה והשלימה ביותר.

ומביא הרב[12]:"כל מצוה וכל הלכה יש לה תכונה מוסיקלית מיוחדת, שכנסת ישראל היא מקשיבה
אותה ומתענגת עליה, עלינו רק להסיר את האוטם מעל אזני בנינו, "החוחים והקוצים הסובבים את
השושנה העליונה", והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם באותה הרוממות הטבעית שהיא
מרוממת את כל אותם אשר חשו כראוי לפתח את טבע יהדותם" - תורה ומצוותיה הן שירה, נעימה
מוסיקלית. למה לא שומעים? כיון שאזנינו אטומות מלשמוע בגלל החטאים והעוונות שלנו האוטמים
את הלב. איך נתקן את עצמנו? איך נפתח את האוטם? -הדרך להסיר את אוטם הלב הזה הוא ע"י
קיום תורה ומצוות.

ואומר הרב זצ"ל [13]: "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא
הטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועון מצד התורה והמצוה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה
חוזר לישראל כ"א ע"י תלמוד תורה בהמון" - התורה והמצוות הן טבעיות לנו, כשם שלאדם יש מוסר
טבעי, מצפון ומוסר כליות, כך לישראל יש את היחס הטבעי לתורה ולמצוות וזהו אשר מחזיראת
האדם לטהרתו ולישרותו המקורית, אל מהותו.





--------------------------------------------------------------------------------

[1] הלכות תשובה ב', ד' < br>
[2] דברים ל'

[3] בראשית ח', כ"א

[4] אורות התשובה ט"ו, י'

[5] יחזקאל א', א'

[6] אורות הקודש, חלק ב', צ"ז

[7] שם. צ"ה

[8] מאמר שני, נ'

[9] לאחר השיעור: הדרכה כללית(צומות, ימי שמחה וכו'), ולא הדרכה פרטית

[10] בראשית רבה פרשה סא ד"ה כה (א) ויוסף

[11] אורות התורה י"ב, ז'

[12] אדר היקר עמוד מ"ח

[13] אורות התשובה ו',ג'





תוקן על ידי - שרית560 - 08/09/2010 03:56:34

ספר הזוהר כותב: "אשרי העם יודעי תרועה וגו': לא כתיב שומעי או תוקעי תרועה, אלא יודעי
תרועה... רזא [סוד] דתרועה" (זוהר במדבר, פנחס רל"א ע"ב). כרוצה לומר שישראל הם "יודעי
תרועה", ובזה מעלתם הגדולה. אך מהי הכוונה בזה? כיצד היא ידיעת התרועה? < br>

ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה". אונקלוס תרגם: "יום יבבא". הגמרא מתלבטת מהי אותה
יבבה, גניחה או יללה: "מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל" (ראש השנה ל"ג ע"ב).



נראה כי יש להבין משהו על מהותה של היבבה, על מנת לדעת מהי תרועה, ובזה נזכה להיות "אשרי
העם יודעי תרועה". כל זה כחלק מההתבוננות הנדרשת ביום ראש השנה, ביום יבבא.



עיקרו של ראש השנה, כך על פי רבים, הינו קטע התפילה הנקרא 'ונתנה תוקף', המיוחס לר' אמנון
ממגנצא. בקטע זה מודגש בייתר-שאת, נושא היבבה והסבל האנושי, שנחתכים ביום זה:



"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.. מי
יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי
ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר,
מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום".



מדברי קטע זה עולה, כי הסבל האנושי אינו אלא תוצאה של הכרעה אלוקית. ברור לנו כי אין אנו
מבינים את מהלכי הקב"ה, ואיננו מבינים את מניעיו. הגמרא רצתה לטעון כי הסבל האנושי אינו אלא
כתוצאה של חטאי האדם:



"אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב (יחזקאל יח)
הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה
ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'. אין יסורין בלא עון, דכתיב (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים
עונם" (שבת נ"ה ע"א).



אך על קביעה נחרצת זו מקשים שם, הלא: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב,
ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". היינו, ארבעה אלה מתו ללא שום עבירה. הם מתו
כיוון שבעקבות חטא האדם הראשון והנחש, נגזרה
גזירת מוות על המין האנושי. יוצא שיש מיתה בלא עוון. ואכן, מסכמת הגמרא: "שמע מינה: יש מיתה
בלא חטא, ויש יסורין בלא עון". במילים אחרות: המיתה והייסורים הינם, מבחינה אנושית, סתמיים
ונטולי הגיון.



אז מהו אם כן, סוד הייסורים בעולם? מהי התרועה-יבבה? ניתן לענות ולומר, כי אין אנו יודעים את
דרכו של האל. אין לנו עסק עם הנסתרות, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" (ברכות י' ע"א). ניסיון
להבין במשהו את סוד היבבה, לתת משמעות לסבל האנושי, ניתן לקרוא בדבריו של הפסיכולוג
הנודע ויקטור פרנקל:



"קוף המשמש אותנו לפיתוח נסיוב נגד שיתוק ילדים, ולשם כך דוקרים אותו שוב ושוב, אינו יכול
לתפוס את משמעות סבלו. משום שבמנת המשכל המוגבלת שלו אינו מסוגל לחדור לעולמו של
האדם, העולם היחיד שיש בו מובן לסבלו. האם לא מתקבל על הדעת שאפשר שיש עוד מימד אחד,
עולם שהוא מעבר לעולם האדם, עולם שיימצא בו מענה לשאלת המשמעות המוחלטת של סבל
האדם?" (פרנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 172).



אכן, ישנם דברים נשגבים מבינתנו. אנו מאמינים באמונה שלמה כי "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר
הוא". הסבל הוא נתון בהווייתינו האנושית. איננו יודעים את מקורו, אך ברור לנו שהוא בלתי נפרד
מנוף חיינו. אגדה בודהיסטית עתיקת יומין, הנקראת 'אגדת זרע החרדל', ממחישה את ההכרה
במציאות קשה זו, של נוכחות הסבל בעולם, תוך שהיא קוראת לנו להשלים עם קיומה ולהתמודד
איתה:



"לפני שנים רבות חיה בהודו אישה צעירה ושמה קיסה גוטמי. היא פגשה גבר, התאהבה בו וחשה < br>שאף הוא אוהב אותה. הם נישאו וזמן קצר ולאחר מכן נולד בנם. שניהם היו מאושרים מאד ונהנו
ללוות בנחת את גדילת בנם. לפתע, בגיל שנתיים חלה הבן ומת. עולמה של קיסה התמוטט עליה.
עצב כה עמוק השתלט עליה עד כי לא יכלה אלא להתכחש למות בנה. היא שוטטה אנה ואנה כשהיא
נושאת את בנה המת בזרועותיה ומתחננת במר ייאושה בפני העוברים והשבים שיתנו בידה תרופה
שתרפא את בנה. לבסוף מצאה קיסה את דרכה לבודהה ובקשה ממנו לרפא את בנה. בודהה הביט
בקיסה ואמר לה מתוך חמלה עמוקה: "כן, אני אעזור לך, אך אזדקק לשם כך לחופן גרגרי חרדל".
כאשר קיסה הבטיחה לו כי היא מוכנה לעשות כל דבר כדי להשיג לו חופן גרגרי חרדל הוסיף
בודהה: "עם זאת, הגרגרים חייבים להילקח מבית בו איש לא אבד את ילדו, בן זוגו או הוריו. כל
הגרגרים חייבים להילקח מבית שטרם ידע את ביקורו של המוות". < br>
קיסה גוטמי עברה מבית לבית, כשהיא מבקשת גרגרי חרדל, אך בכל בית נתקלה בתשובה
דומה: "יש לנו גרגרי חרדל לתת לך אך במשפחתנו המתים רבים יותר מאלו שחיים". כל אחד איבד
אב או אם, רעיה או בעל, בן או בת.

קיסה בקרה בבתים רבים והתוודעה לסיפורי אובדן שונים. לאחר שפקדה את כל בתי הכפר נפקחו
עיניה והיא נוכחה לדעת שלאיש אין חסינות מפני צער ואובדן ושאין היא בודדה בצערה. יגונה הפך
לחמלה והבנה לכל יתר המתאבלים שפגשה. רק אז הייתה מסוגלת להתאבל על מות בנה ולקבור
את גופתו".



כזה הוא הסבל האנושי, אינו ניתן להבנה. מה שברור לנו מכורח הכירותנו עמו הוא, שהוא נתון
בחיינו. מילים נפלאות כתב בימיו האחרונים פרופ' אריאל רוזן צבי ביומנו, עת התמודד עם מחלת
הסרטן, שלבסוף הכריעה אותו:



"את התאים הסוררים בגופי אינני מפרש כביטוי לשכר ועונש. אינני מקבל גישה חד-ערכית וחד-
מימדית כעין זו כחלק מאמונת חיי. משום כך לא ראיתי צורך בשוחד של נדרים ושבועות או בהקצנה
דתית. אולם ראיתי בהם אות. דווקא בימים של העדר שליטה בגוף, היה בתאים אלה איתות לצורך
בשליטה רבה יותר על חייך, בצורך לעשות את הדברים האמיתיים של חיינו... משפחה, התעמקות
בלימוד, אמונה. אלה העמודים שאותם יש לחזק ולבנות. את האות הזה הפכתי לברית ביני לבין
בורא העולם. לא תנאים ולא נדרים, אלא ברית מחודשת, שבסיסה היא ההבנה שהמצוקה שאני שרוי
בה מחייבת התבוננות אמיתית בחיים וחשבון נפש מתמיד. הנוכחות החיה של התאים הסוררים
הפכה לגבי דידי לנוכחות חיה של אלוקים בקרבי. זו אולי הכרה מוזרה ומגלומנית, לזהות בתא < br>חולה איזו אות וברית, אולם כך חשתי וכך אני חש עד היום הזה".
ואולי שיש בזה ללמד אותנו דבר מה חשוב על סוד הייסורים האנושיים, סוד שיחשוף בפנינו משהו על
התרועה-יבבה. פרופ' רוזן-צבי ראה את האל בדמות התאים הסוררים, ואולי שמדבריו מעוררי
ההשראה, נלמד אנו לראות את האל גם בזמן שהתאים בריאים. הכוונה בזה היא לומר, כי אנו
מעריכים דברים כשהם אינם, או כאשר אינם מתפקדים כראוי. אדם לומד להעריך את אצבעו הקטנה,
רק כאשר היא פצועה. או אז הוא מבין נכוחה עד כמה היא נחוצה וכמה טובה הוא חב לה, כאשר היא
בריאה ושלמה, מתפקדת כראוי.
אנו מעריכים את בריאותנו כאשר אנו חולים, אנו מעריכים את היש כאשר הוא אינו. "טוֹב לָלֶכֶת אֶל
בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז' 2). מכיוון
שהחי חושב על החיים בעיקר כאשר הוא נפגש עם העדר החיים, עם המוות.


קריאת 'ונתנה תוקף', לא באה להפחיד אותנו ולהטיל עלינו מורא. קריאת 'ונתנה תוקף' באה להעיר
אותנו מהשאננות שבהווית החיים הקיימת בנו; להאיר את עינינו שיבוא יום וגם אנו ניתקל בכאב
וסבל. קריאת 'ונתנה תוקף' קוראת לנו לנצל את החיים ולמצות אותם, כל עוד יש לאל ידינו, כל עוד
אנו יכולים, כל עוד אנחנו הויים ולא נעדרים. את מסר החיים וחשיבותם ניתן להבין בצורה הטובה
ביותר, על רקע המוות. ולכן 'ונתנה תוקף' מעצים את המוות ואת הסיבות למפגש הכואב איתו,
כאשר כל כוונתו אינה אלא להעצים את החיים.



בראש השנה לא צריך לחשוב על עצב המוות בעתיד, אלא על השמחה של ניצול החיים בהווה. עם < br>הכרה כזו, מובטחים אנו לשנה טובה ומוצלחת, מלאה בעשייה ובתשובה.






תוקן על ידי - שרית560 - 08/09/2010 04:21:17

לא עולה עקב הבאג המתמשך שלא תוקן עדין

להשתתפות או באישי או באשכול .