פרשת בראשית

פרשת בראשית בפרט וספר בראשית בכלל באים ללמד אותנו את משמעות החיים. בריאת העולם
ונתינת חיים לכל חי מחייבת אותנו לברר מהם החיים ולשם מה ניתנו. הכתוב אומר: "ויצר ה' אלקים
את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ומבאר ה'שפת אמת' כי
יש שלוש בחינות למושג חיים:
"עפר מן האדמה - הוא הגוף שעומד למיתה ואין בו חיים וזה מידת הרשעים ...
"ויפח באפיו נשמת חיים - הוא בחינת הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים, שהם מביאים חיות
הנשמה בגוף וגם הגוף שלהם נקרא חי...
"ויהי אדם לנפש חיה - הם הבינוניים שזה וזה שופטם. שיש להם נפש ורצון להתדבק בנשמה ומכל
מקום אינו מהפך את כולו להיות חי." < br>החיים במובן הפשוט שבני אדם מתכוונים אליו, הוא הכוח לנשום ולהניע איברים. אך ברורה לכל
העובדה שאותן נשימות שאדם נושם ואותן תנועות שהוא עושה לא הן הנותנות ערך ומשמעות לחייו.
זהו הרובד הנמוך ביותר שאפשר לדבר על החיים. למשל, אדם המנצל את נשימותיו והנעת איבריו
לרצוח ולגזול אין ערך לחייו והוא נחשב כמת, או למשל, אדם היושב בחוסר מעש כל ימי חייו.
אין כל קדושה בעצם נשימות האדם והנעת איבריו.
חיים במובן האמיתי והערכי הם פועל יוצא של המשמעות והמגמה שלהם. נשמת החיים היא המטרה
לשמה נברא האדם. לכן, ערך החיים אינו נמדד בנשימותיו או בתנועותיו של האדם כי אם באיכות
החיים שהוא חי.
האם האדם ניצל את חייו באופן אמיתי ונכון? - זוהי שאלת החיים.
א.ד. גורדון התלונן כי בתקופתו העיקר חסר - "חסר הכוח לקלוט את השפע העליון ולהיבנות ממנו.
חיי האדם נכרתו ממקורם וממילא הם מצומצמים, עניים, קטנים, תפלים, ריקים ואפסיים. מצד אחד,
הרדיפה אחרי חיי הנאה, התאוותנות החולנית לחטוף מתוך משקע החיים מה שיש בו עוד בנותן
טעם, לצוד דגים במים עכורים. מצד שני, המבוכות הנפשיות של סרק, הספקנות העקרה... הייאוש
לבטלה. אבד אור החיים, אבד הכשרון להשיג את החיים, אבד הכשרון לחיות". כאשר מעמידים את
החיים על "קדושת" הנשימות והתנועות, כאשר מתנתקים ממקור החיים, ממטרתם ומערכיהם -
מאבדים את משמעות החיים. "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" - כאשר קיימת דבקות במקור החיים,
רק אז - "חיים כולכם היום", רק אז יש משמעות אמיתית לחיי ההווה והגוף. במצבים שונים נשמע
אנשים אומרים "זה לא חיים!". כל אדם מבין בעומק נפשו שחיים הם "נשמת החיים" ולא הגוף החי.
כל הורה מרגיש שחייו הם ילדיו והוא מוכן למסור נפשו למענם. שמירה על מציאות "טכנית" של
נשימה והנעת איברים אינה כדאית במחיר של שלילת מטרת החיים, יצירה, חשיבה, בחירה חופשית
ועוד.

לתפיסה זו השלכה גדולה על הבנת מושג המוות וההתייחסות אליו. אמנם חפצי חיים אנחנו אבל לא
מפני שאנו מפחדים מהמוות.
פרופ' ברגמן אמר ביום הולדתו השמונים: "אינני מאמין במציאותו של המוות, אין המוות - כמו שאמר
הרב קוק זצ"ל - אלא אשליה, ולכן מפני שהוא אשליה ושקר הוא מטמא. אבל כך הרי יוצא שגם
החיים שלנו הם בעלי משמעות אחרת ממה שרגילים אנו להאמין לפחות בימי החול, ורק ביום
הכיפורים אנו חושבים קצת אחרת."

רבות מהשאלות הציבוריות העומדות על הפרק בחיי עם ישראל נובעות מהיחס אל החיים. אלה
המדברים על קדושת החיים ברובד הנמוך ו"הטכני", דוחים את מסירות הנפש למען הארץ, את
היכולת להרוג רוצחים והם מוכנים לשחרר מחבלים בשם "קדושת החיים" ועוד, לעומת מי שמבין
שמושג "קדושת החיים" במובנו הרדוד הנו זר לערכיות ולנשמת החיים.
אדם מוכן 'לסכן את נשימותיו' במידה זו או אחרת על מנת לטייל ברחבי הארץ והעולם, אדם אינו
מסתגר מאחורי דלת ביתו מחשש תאונות הדרכים בגלל ההכרה בערך איכות החיים. כך אנו מצווים
במלחמה, ואפילו על שרוך נעל נמסור את נפשנו בשעת השמד - כי חפצי חיים אנו, חפצי נשמת חיים.

כשאומרים "זכרנו לחיים" - אומר השפת אמת - יש לכוון למדרגה הגבוהה של "נשמת החיים". והוא
מסיים: "כפי החיות שאדם בוחר בראש השנה כך נותנים לו חיים".


תוקן על ידי - שרית560 - 27/09/2010 10:59:33

מה הסיבה לסתירות הרבות בין תיאור הבריאה בפרק א´, לתיאור בפרק ב´? האם האדם נברא
לפני הצומח או אחריו? ומדוע במתכוון ניתנה לנו תורה שמכילה בתורה סתירות לכאורה?
אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה]" (ב', ה) בערב שבת! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על
פתח קרקע - עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקב"ה
מתאוה לתפלתן של צדיקים. חולין ס ע"ב, בתרגום לעברית.


רבים עמדו על הסתירות שבין סיפור הבריאה שבפרק א' בבראשית, אל מול סיפור הבריאה שבפרק
ב'. ההבדל המפורסם ביותר הוא השוני שבין הכינוי 'אלוקים' המופיע בפרק א', לבין הכינוי 'ה'
אלוקים' שבפרק ב', שאליו כבר התייחסו חז"ל: ' "בראשית ברא אלקים" (א', א) - ולא נאמר 'ברא
ה' ' - שבתחילה עלה במחשבה במדת הדין לברוא את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד
במדת הדין לבדה - שיתף עמה מדת הרחמים, שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום
עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (ב, ד)' (מדרש אגדה בובר א', א). < br>
הבדל נוסף קשור למערכת היחסים השונה המתוארת בשני הסיפורים בין בריאת הזכר והנקבה.
לפי פרק א' נראה שהזכר והנקבה נבראו יחדו, ותיאור בראיתם הוא שיוויוני: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת
הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א, כז), אך מפרק ב' עולה הפרדה
ברורה בין בריאת האדם מן האדמה - לבין בריאת האשה מצלעו של האדם.

להבדל השלישי התייחס רב אסי בדרשתנו. אילו היה לנו רק את פרק א' - היינו סבורים שעולם
הצומח נברא לפני האדם, והאדם הגיע לעולם מושלם. אילו היה לנו רק את פרק ב' היינו מדמים
שהאדם הגיע לעולם שכולו שממה.



הרב ברויאר האריך לבאר בספריו, שהסיבה לסתירות המופיעות בתורה נעוצה ב'בחינות' השונות < br>שקיימות במציאות. בתורה יש סתירות פנימיות, משום שהיא באה לתאר מציאות שבה ישנם
אידיאלים שסותרים זה את זה, והתורה רצתה לתאר כל אידיאל במלוא טהרתו.

באמת יש עניין שהעולם יתקיים לפי מידת הדין - אך יש גם חשיבות עליונה לשיתופה של מידת
הרחמים; הגבר והאשה באמת שווים - אך מבחינות אחרות הם גם שונים; האדם הגיע לעולם שכולו
מושלם כתיאורו של פרק א' - אך מן הצד השני, העולם ללא עמלו ועבודתו של האדם עדיין לא התחיל
בהתקדמותו לקראת שלמותו - כפי שעולה מפרק ב'.

כפי שניכר משני הפרקים הראשונים בבראשית, התורה שבכתב לא מנסה לגשר על פני האידיאלים
הסותרים אלא מעדיפה לתאר אותם במלוא טהרתם - על אף הסתירות ביניהם. תפקידה של התורה
שבעל-פה הוא לנסות ולגשר על פני האידיאלים הסותרים, ולתאר את הדרך הנכונה לאזן ביניהם.

בשנה שעברה ביארנו במסגרת מדור זה את דרשת חז"ל המיישבת את תיאור בריאת הזכר והנקבה
בפרק א' אל מול התיאור שבפרק ב' - ואת המשמעות העמוקה של תהליך ה'נסירה' לתהליכים
נפשיים שונים העוברים על האדם. בדרשה שלמעלה מלמד אותנו רב אסי כיצד ייתכן שבפועל גם
הגענו לעולם מושלם שנברא עבורנו בחסדי ה', אך גם שללא תפילתנו ועבודתנו - למעשה העולם
כולו שומם.

רב אסי מתאר את הבריאה כפוטנציאל עצום, העומד וממתין להתממשותו על ידי האדם. מן הצד
האחד על האדם להודות לה' על שהכין לפני בריאתו את כל הטוב שבעולם הזה, אך מן הצד השני על
האדם לדעת שללא עבודתו הרוחנית בתפילה, ועבודתו הפיזית בפיתוח העולם - כל הפוטנציאל של
הבריאה לא יבוא לידי מימוש ויישאר כעומד על פתח קרקעו של עולם
תוקן על ידי - שרית560 - 27/09/2010 11:06:06

בעלי הרמז אמרו: שחיי האדם על אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית".

בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכל מטפלים באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב
אהבה, הוא דומה למלך, בין שדה אם ישכב, צוארי אב יקח למרכבתו. (אבן עזרא).< br>
לך לך: מתחיל ללכת כמה טוב לו כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים.< br>
וירא: מתחיל לראות ולהתענין בכל, ושואל כל הזמן מה זה? מה זה, והוריו נהנים מזה.

חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו.< br>
תולדות: מתחיל להוליד ילדים.

ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו.
וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו.

וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה.

מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף

ויגש: מתחיל ל התקרב אל ה', ויגש לשון קירבה.

ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתהם מדובבות
בקבר ואורם אינו ניכבה לעולם. (מאמרי חן). < br>
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

האדם נקרא עולם קטן וכלולים בו שמים וארץ, גוף ונשמה. בראשית, רמז על הנשמה שהיא ראשית
והיא חצובה מתחת כסא הכבוד דהיינו את השמים ואת הארץ זה הגוף עפר מן האדמה. יובן בזה
מחלוקת שבין החכמים, רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם ורבי יהושע אומר בניסן נברא
העולם. אלו ואלו דברי אלקים חיים.

רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם כי בראשית אותיות א' תשרי, כונתו הטהורה בזה
לומר כיון שבתשרי נברא האדם, עליו להמשיך על עצמו מעשי חודש תשרי בכל ימי חייו, כמו שבחודש
תשרי כל עבודתנו להשי"ת הוא בפרהסיה ובגלוי כגון תקיעת שופר בצבור, סליחות ותחנונים
ותפילות יום הכיפורים, הכל בצבור ובפרהסיה דוגמת הגוף הנגלה לעין כל, כך כל עבודתנו צריכה
להיות בגלוי כדי שילמדו אחרים.

רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, כונתו הטהורה על הנשמה, כי עיקרו של האדם הוא הנשמה ואז
בחודש ניסן כל מצוות הנוהגות בה הם בפנימיות ובסתר וגם בפרטיות ובשתיקה, כגון בדיקת חמץ
בלילה, קרבן פסח בלילה, חובת אכילת מצה וארבע כוסות בלילה דוגמת הנשמה הנסתרת
החופפת על האדם, הכל דברי אלקים חיים, רוצה לומר כי חובת האדם לאחד כוונת החכמים לקיים
ישמחו השמים דהיינו הנשמה עם ותגל הארץ דהיינו הגוף, כלומר לעבוד את הקב"ה בגוף ובנשמה
גם יחד, ולהיות ירא שמים בסתר ובגלוי, ה' יזכנו אמן. (אהבת חיים)
< br>בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

פרשת בראשית נקראת בפי רבים וטובים בשם: "פרשת האמונה", שכן בה מוצאים גדולתו של בורא
עולם בבריאתו. ושאכן יש מנהיג לבירה, ועל ידי ידעה זו יתחזק האדם בקיום התורה והמצוות,
החוקים והמשפטים. שאין העיקר באמונת "הלב" בלבד, אלא בקיום וישום המצוות בכל תחומי
החיים, וכמאמר הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה".

החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, היה נוהג לקרוא בכל בוקר רשת בראשית, על מנת לזכור מי ברא
את העולם, וכדי להתחזק באמונה תמימה ובדקדוקי המצוות בקלה כבחמורה. ו והעיד בנו, שאמנם
ראה צדיקים גדולים במשך חייו, ונתקיים בהם מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "אף על פי שאני גוזר
יש כח ביד הצדיק לבטל", אך רבנו החפץ חיים היה שונה בזה, שהיה הוא מקיים כל מה שהשם
יתברך גוזר בשמחה ובטוב לבב, והיו מרגישים בכל מצווה שקיים, את הדבקות בבורא עולם, ואת
שמחתו בקיום כל מצוות ה', ובפרט בערב שבת היו שומעים את ליבו פועם מהתרגשות כחתן ביום
חופתו.

אדם שעומד ומתבונן בבריאה הנפלאה, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"
(תהילים י"ט) חייב להתמלאות ליבו בהערכה ואמונה להשם יתברך. כמה גדול כל כוכב, ומה
המרחק בין אחד לשני. המרחק בינינו לבין השמש הוא מרחק של מאות שנים, ואף על פי כן מרגישים
אנו בחומה הרב, וזה לאחר שהשמש מצופה במעטה של קרח, שמצנן את החום, ונתקיים בהם "עושה
שלום במרומיו" ועוד כמה וכמה ניסים ונפלאות שיש בבריאה, שרק מחמת ההרגל שלנו אין אנו
מתפעלים. "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים ולא נשמע קולם", כלומר
הבריאה אינה מדברת ולא נשמע קולה בעולם אלא שתמונה אחת שוה אלף מילים שמעידים שיש
בורא לעולם שנאמר "השמים מספרים כבוד אל...".

ספרו על אחד הצדיקים שיצא פעם לטייל בשפת הים ביחד עם תלמידיו, וכשראה את הגלים היה
צועק בהתלהבות: "איזה ניסים ונפלאות", והיו תלמידיו תמהים על רבם, מדוע מתפלא הוא. עד
שהסביר להם, שלמעשה יש בכח הגלים לשטוף ערים וארצות שלמות, והנה רק מגיע הגל לחוף מיד
הוא נעצר, ולכאורה מי אמר לו לעצור, אם לא הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, והמשיל להם משל
לשני אחים, שנולדו אחד רואה ככל האדם, והשני סומא. והנה לאחר שנים נתפקחו עיני הסומא, והיה
שמח ואמר: "הנה עצים, הנה ים, הנה שמים וכו'".ואחיו מתפלא מפני מה שמח אחיו, ולא הבין שמחתו
אלא שהאמת עם האח הסומא שכן כל הדברים בעיניו כחדשים, ולכן שמח עליהם, וכן הדבר בנוף
אדם שמתסכל על הבריאה כדבר טבעי או שגרתי, אכן איננו מתפעל ממנו, אך אדם שמסתכל על
העולם, כל פעם בצורה מחודשת, מוצא הרבה דברים להתפעל מהם, וכדברי איוב: "מבשרי אחזה
אלוה", דהיינו, אדם שמתבונן על בשרו, על מערכת גוף האדם, בזה לבד יגיע להכיר בבורא עולם.< br>
ועיין בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ו) והביאו מעשה במלך אחד, שקרא לאחד מחכמי
היהודים, ואמר לו, ''אני שרוצה הוכחה שהשם יתברך הוא שברא ומנהיג את העולם'', בקש החכם
שהות של כמה ימים, ויש לכתוב שיר במליצה ובחרוזים לכבוד המלך, וכשהגיע זמן התיצבותו לפני
המלך, עמד והגיש לפניו את השיר ערוך בטוב טעם ודעת. "תפוחי זהב במשכיות כסף, תוכו רצוף
אהבה, דבר דבור על אפניו מעוטר בציצים ופרחים, והמלך משתאה לדעת מהיכן חכמה זו, ושאל < br>להחכם: מי כתב שיר נפלא זה? ענהו החכם: כי בחדרו יש קוף שעשועים סגור בכלוב, למען ישתעשע
עמו בזמן הפנאי העומד לרשותו, והנה באחד הימים שכח לנעול את הכלוב ויצא מביתו, יצא הקוף
הזה וקיפץ וריקד, ושפך הדיו, ונכתב השיר הזה. עמד המלך ספק כועס, ספק נבוך, וגער בחכם, איך
יתכן שקוף בלא דעת ותבונה יכתוב שיר כזה? ו גם אם נאמר שנשפך דיו, כיצד נכתבו אותיות
ומילים, בתים וחרוזים, הלא אין זה כי אם אדם שחשב ותכנן, כתב וסגנן וכו'.

ענהו החכם: זוהי התשובה לאדני המלך, כי אם יתכן שיברא עולם כזה נפלא, עם מערכות בעליונים
ובתחתונים, אלמלא הבורא העליון רם על כל רמים, שהוא ראשון והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלקים,
ומיד הודה המלך לדבריו.

אין דבר שאינו מופיע בתורתינו הקדושה, האדם רק חייב להאמין בתורה, ובנותן התורה. לא די
באמונה בהשם יתברך,אלא חיונית היא גם ההשתדלות בקיום המצוות, רשב"י כתב בזוהר הקדוש
(פרשת נח) שמשנת ת"ר (1840 למנינם). יתחילו גילוים נפלאים, ובאמת שמאז נתגלו, הטלפון,
המכונית, הרדיו, הלוין ועוד.

האדם חייב להאמין בהשם יתברך, בשכר ובעונש, אף על פי שאינו רואה אותם.

יש מצוה להכיר בבורא עולם, והוא בבחינת "וידעת היום" וגדולה מזו היא מצות "והשבות אל לבבך"
וכבר למדונו המפרשים ממשמעות הכתוב: "וידעת היום" ולא "והאמנת היום" שכן ידיעה לחוד ואמונה
לחוד. וידיעה היא מעלה גדולה יותר, שעל ידה מגיע לקיום המצות, בבחינת "והשבות אל לבבך"
וכבר אמר אחד המדענים: "אני לא מאמין שיש בורא עולם, אלא יודע שיש בורא עולם" וזו למעשה
המדרגה הגדולה ביותר, שידע בפועל שקים ומצוי בורא לעולם. (כותונת פסים)< br>
מספרים (בשנות החמישים) כאשר עלו אחינו בני תימן לא"י לקחו קבוצה מהם לקיבוץ ורצו לעקור
מהם את אמונתם. והמרצה החל לומר להם חברים יקרים, מה שאתם רואים תאמינו ומה שאינכם
רואים אל תאמינו, ובכן שלחן זה אתם רואים? כולם צעקו כן. כסא זה אתם רואים? כולם ענו כן, וכן
בדרך זו המשיך עמם, עד שאמר חברים את הקב"ה אתם רואים? א"ל: לא, אמר להם: א"כ מדוע
אתם מאמינים? היה שם נער תימני פיקח אמר להם חבר'ה את השכל של "המורי" אתם רואים?
אמרו לו: לא. אמר להם: א"כ אין שכל למורי. אלא ודאי שמעשה האדם מוכחים על שכלו, וכך גם
מעשה הבריאה מספרת ומוכיחה שיש הקב"ה, בבחינת "השמים מספרים כבוד אל".< br>
ובאמת אחים יקרים ישנם לפעמים שאלות באמונה, ובגלל זה ח"ו כופרים, אבל צריך לדעת יסוד
אחד לא כל מה שלא מבינים סימן שזה לא אמת. כמו שהיה רב גדול שאמר לתלמידו שבא בשאלות
באמונה, את גופך אתה מכיר ומבין? א"ל לא, אמר לו: א"כ קודם תכיר את העולם הקטן שבך שזה
גוף האדם ואח''כ תחקור על הקב"ה.

וכן ישנם אנשים שהתאוה סגרה להם את העינים, ואז התחילו בשאלות וקושיות, כמו שמסופר
בתלמיד ישיבה שפקר, לאחר זמן פגשו ראש הישיבה, שאלו מדוע פקרת? אמר לו: היה לי הרבה
קושיות. אמר לו ראש הישיבה: תהא כנה, מתי החלו אצלך כל הקושיות לפני התאוות או לאחר
שכבר התפתת לתאוותיך? א"ל האמת כבוד הרב, לאחר התאוות. ובאמת שכל בן אדם יש בו זיק
אמונה רק שתאותו היא שמסמאת את עיניו. כמו ששמעתי מהמשגיח הרב"צ שפירא שליט"א שידוע
שעישון סגריה אינה בריאה ומביאה מחלות לאדם, ומשרד הבריאות מפרסם זאת השכם והערב, < br>אבל בכ"ז רואים אנו אנשים מעשנים שמשום שהתרגלו ויש להם תאוה אינם יכולים להודות לאמת,
וכך גם לגבי האמונה. (מאמר אפרים)

אור התבוננות בגדולת הבריאה נגרם בליבנו אהבה עזה כרשפי אש לגדולתו של בורא עולם ורצוננו
להתחבר אליו יתברך לכן נתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה מי ימלל שבח התורה כי טוב סחרה
מסחר כסף וכמו שנאמר בתלמוד: רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את
בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא
מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו
(קידושין פ"ב).

וכבר התלמוד והמדרשים והזהר הקדוש וכל ספרי הקודש מלאים זיו בשבח התורה, ולמפורסמות אין
צריך ראיה, כי גדולה תורה ולגדולתה אין חקר (פלא יועץ).

ונאמר בפרקי אבות: אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי
שלום, והחזרתי לו שלום, אמר רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל
סופרים אני, אמר לי רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים
טובות ומרגליות, אמרתי לו בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם,
איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, ולא
אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך
תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך", בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך –
בקבר, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

לא כתוב אלוהים ברא בראשית וכו', כי כך יש מקום לכפירה שישות בשם בראשית בראה את ה'
השמים וארץ ח"ו?

ראו איך צדיק כמו הרשב"י הנקרא מחושבי שמו מפרש את הפסוק מנקודת מחשבה של חסיד כדי
ללמדנו שאל יוציא אדם את שם ה' לבטלה. בכל יום שישראל אומרים קדושה ישנם שלוש כתות של
המלאכים אומרים כל אחת משפט אחר ואינם יכולים להזכיר את שם ה' אלא אחרי שלוש תיבות
שנאמר קדוש קדוש קדוש ד'...ולישראל יש אליהם יתרון שמזכירים את ה' אחרי ב' תיבות. ומ"מ אין
לנו רשות להזכירו בתחילת הדיבור. ולכן טעות היא בידי העולם לומר כשמברכים איש את אחיו לומר
בכניסה: ה' יתן לכם ימים טובים. ויש לומר: ימים טובים יתן לכם ה'. שבת טובה יתן לכם ה',כפי
שתראו בספר ויקרא כי כשאדם רוצה לנדור איזה קרבן המביאו לבית המקדש לקרבן אסור לו לומר:
לה' קרבן. אלא קרבן לה'. והטעם הוא מאחר שאין אדם יודע קיצבת ימיו יתכן שאחרי שמזכיר את < br>שם ה' ימות ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה, לפני שסיים שאר הדברים. (מעם לועז)

תוקן על ידי - שרית560 - 27/09/2010 11:14:39

עקב הבאג לא מתפרסמת . תוקן על ידי - שרית560 - 27/09/2010 11:16:04

להשתתפות או באישי או באשכול