רש"י מקורו במדרשים כאן וכן בירושלמי (פאה א,א) מסביר כלל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ע"כ.

שואלים המפרשים איך יתכן ששבטי י-ה יעשו מעשים כאלו אשר יוסף הביא את דיבתם רעה לפני אביהם? הרי הם היו גדורים בעריות, וכפי שרואים בהתנהגותם במעשה דינה שאמרו "הכזונה יעשה את אחותינו" (שם, וישלח לד, לא). גם הזוהר (בראשית, וישב, על הכתוב "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם") שואל איך היו אוכלין אבר מן החי והיו עוברי על מצות ריבונם, שהרי ציווה על בני נח מצוה זו? אלא שיוסף כך אמר (לפי דעתו) ועל זה נענש, ע"כ.

המפרשים במקום אומרים הסברים על מנת להבין את המחלוקת בין יוסף לאחים (מובא ב"שפתי חכמי" ועוד) לגבי אבר מן החי השבטים חתכחו חתיכה מבהמה אחר השחיטה בעודה מפרכסת ובדין זה ישנו הבדל בין נח שאסור לו האכילה, לבן ישראל שמותר לו באכילה. הגמרא בחולין (לג ע"א) שואלת כיצד יתכן הדבר שיהא אסור נח ומותר לישראל? ומתרצת הגמרא בישראל בשחיטה תלוי הדבר, ולאחר ששחט את הבהמה שוב אין זה נקרא אבר מן החי. אבל נח, שלא נצטווה על השחיטה, לכן כל זמן שהבהמה לא מתה לגמרי זהו עדיין אבר מן חי ע"כ. וכאן, המחלוקת בין השבטים ליוסף היתה, האם עד שלא ניתנה התורה בפועל אפשר להשתמש בקולא של בני ישראל.

השבטים סברו שכן, שהרי קיימו את התורה עד שלא ניתנה, ואילוט יוסף חשב שבכל אופן מכיון שעדין לא ניתנה, לא ראוי להשתמש בקולא של בני ישראל על נח.

הסבר נוסף לגבי אבר מן החי השבטים אכלו בן פקועה בלא שחיטה, הדין הוא שאם שחטו בהמה ומצאו בתוכה ולד, בין חי ובין מת מותר לאכלו בלא שחיטה (טור יורה דעה סימן יג) אבל אנשי כנסת הגדולה חייבו לשחוט, בגלל מראית עין השבטים נהגו כדין אבל יוסף לא ידע שזה בן פקועה וחשב שזה אבר מן החי.

לגבי שקראו לבני השפחות עבדים ההסבר: בלהה וזלפה שהיו שפחות קודם נישואיהן נשתחררו ויוסף סבר שקוראים להם "בני שפחות" לומר שנולדו קודם שאמותיהם השתחררו. ואין הדבר כן, אלא הכוונה "בני השפחות" לפני הנישואין. ואכן גם הכתוב כינה את בני השפחותה כן גם לאחר הלידה.

ננסה להבין, מדוע יוסף כה הקפיד על אחיו? והרי הם יכלו ללכת לשיטתם כפי שהוסבר למעלה.

אך מצינו במדרש ילמדנו (ילקוט שמעוני רמז תשמד) כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותם. אברהם תפס את המילה. יצחק תפס את התפילה. יעקב תפס את האמת, שנאמר "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ) יוסף תפס את החסידות, שנאמר "ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר" (בראשית לט, כא) ע"כ.

מכיון שיוסף תפס את החסידות, "חסיד" מסמל שאינו הולך רק לפי הדין, אלא גם לפנים משורת הדין, מצד אחד ומצד שני גם עושה גדרים וסייגים כדי לא להיכשל בעיקר. ובזה היתה המחלוקת בין יוסף החסיד לבין אחיו, שהוא ציפה שאחיו בני יעקב שבטי י-ה, ינהגו בחסידות, יותר מן הדין.

לכן, אמנם מבחינת הדין אפשר לומר שדינם כישראל שקבלו את התורה ויהיה מותר להם לאכול אבר מן החי בעוד הבהמה מפרכסת, אבל מכיון שעדיין לא נצטוו ממש על כך, לא היו צריכים להשתמש בקולא זו, אלא להחמיר על עצמם בדרך החסידות. וכמו כן לגבי בן פקועה, אמנם על פי דין מותר לאכול בן פקועה בלי שחיטה, אבל היו צריכים להחמיר על עצמם בדרך החסידות, כדי שלא יטעו אחרים במראית עין.

וכן לגבי עסקיהם עם הנשים, אמנם על פי דין מותר לדבר עם נשים בעסקי מסחר, אבל בדרך החסידות שבטי י-ה היו צריכים לעשות זאת ביתר צניעות ולא לעיני כל, כדי שלא יגיעו כלל לידי חשד חס וחלילה.

וכן לגבי הזלזול בבני השפחות, אמנם על יד בני השפחות נקראו בני השפחות, גם על פי הכתוב, אבל מדרך החסידות צריך היה יותר לכבד את האחים בני השפחות ולא לכנותם כך.

ענין זה היה גם בעוכרם של האחים במעשה מכירת יוסף. כי הם הקפידו ללכת על פי דין, וזה הכשילם במעשה מכירת יוסף, כי הם הקפידו ללכת על פי דין, וזה הכשילם במעשה מכירת יוסף, שנעשתה על פי דין. אבל הם היו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין אח קטן בוכה על נפשו ולא מתחשבים בו? אלא שהיו פגומים במידת החסידות. ואפילו כשהם מודים בחטאם ואומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית, מקץ מב, כא) אומר ה"ספורנו" (שם לז,יח) ולא נחמו על הרעה, כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו" לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא רק על אכזריותם "בהתחננו", ע"כ.

אחי יוסף הלכו בשיטה שצריך ללכת רק על פי דין, לכן הם גרמו לחשדות עליהם והבאת דיבתם רעה לפני אביהם, וכן כשהגיעו לשעת מבחן במכירת יוסף הלכו על פי דין ומכרוהו. ואפילו כשהודו, הודו רק על אכזריותם שיוסף מתחנן, אבל לא על עצם המכירה. לעומת זאת, יוסף סימל את החסידות אמנם יש דין אבל יש גם לפנים משורת הדין.

ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. שואלים שם התוספות ואם תאמר, (ביומא ט ע"ב) אמר שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם? ומתרצים התוספות הא והא גרמא, ע"כ ובאותו כיוון אפשר לומר שעצם העמידה על הדין למרות שזה דין תורה, זה גרם לשנאת חינם. וזה גם מה שאירע אצל יוסף ואחיו, עצם העמידה על דין תורה גרמה לשנאה והוצאת דיבה עד כדי מכירת יוסף.

יוסף שסימל חסידות, ציפה מאחיו שבטי י-ה שינהגו ביתר חסידות ושיחמירו על עצמם. הבדלי הגישות יצרו חיכוכים שהביאה לשנאה והבאת דיבת האחים רעה לפני יעקב אבינו (אור חדש)

הוא ראה את תמרה בעמדה באמצע הדרך, ולא הכירה שכיסתה פניה. ואמרו רבותינו שהיתה צנועה מאד בבית חמיה, שמעולם לא גילתה פניה, לפיכך לא חשדה. וכן כל אשה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים כפי שיצאו מתמר דוד המלך וישעיה הנביא. ואילו הנשים המעיזות ואינן מתביישות לעמוד בפני חמיהן בזרועות מגולות וחזה פתוח, בודאי שנואות הן בעיני אלקים ואדם

"השכל הוא הבושה, והבושה היא השכל"

מותר האדם מן הבהמה הוא השכל המתבטא בבושה הטבועה בכל בעל שכל, לעומת הבהמה חסרת השכל, וממילא חסרת הבושה. הרי שהשכל מחייב בושה, והבושה מסמלת את השכל.

ומובן שמידת הבושה כוללת הרבה פרטים, מהם חיוביים הראויים לשבח, ומהם שליליים שאינם ראויים לשבח, וכגון: "לא הבישן למד" כי אז הבושה ממעטת את השכל. ולכך נצטוינו שלא להתביש כדי להגביר את השכל, אולם לענין המלבוש והצניעות, ודאי הבושה חיובית ביותר, ובזה נבדל האדם מן הבהמה, חסרת הצניעות והלבוש.

אצל אדם הראשון מצינו כשאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו להיות מבדיל בין רע לטוב, נאמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה" וגו' הרי שהדעת מחייבת לבוש וצניעות.

וככל שהאדם יותר דעתן הרי שהוא יותר צנוע בלבושו והנהגתו, וככל שהוא פחות דעתן ונטה הוא יותר לבהמיות הרי שהנהגתו ולבושו פחות צנוע. וכמו שאנו רואים אצל אלו שאינם שומרים דת יהודית, ולהבדיל אף אצל אומות העולם האצילות שבהם בעלות ההשכלה לבושן צנוע והנהגתן צנועה, לכל הפחות כלפי חוץ, מה שאין כן הלבוש הפרוץ נוהגות בו נשים זולות בעלות נפש נמוכה ורוח שפלה, שאין להם דבר אחר להציע חוץ מגופם רחמנא ליצלן.

כתב ב"ארחות צדיקים" "לא ראיתי בישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה" מידת הבושה היא אחת משלושה סימנים שנצטינו בהם ישראל: בישנים, רחמנים גומלי חסדים. והפרוץ באחד מהם הנו פרוץ בכולם.

אמרו חז"ל: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".

עוד בחיי אדם נתנו לנו רבותינו סימן לידע מי סופו יורש גיהנם ומי הוא שסופו לגן עדן. המבחן הוא כפי בושתו או עזותו. על פי זה יתבארו דברי הגמרא בברכות בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: רבנו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?! (כלומר אנו רוצים להיות יראי ה' יותר מבשר ודם, ולמה אתה מקצר בברכתך) אמר להם: הלואי הראיה האדם עובר עברה בסתר ואומר: רק שלא יראני שום אדם. ומה עם הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ושאין ניסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב מימנו לא חשים בושה כשעושי עברה וכאן מתבטא יראת השמים האמיתית.

ולכאורה מה ענה להם הרי הם בקשו ברכה שתהא להם יראת ה' יותר מבשר ודם? והתשובה שהוא ברכם שיהא להם מידת "הבושה" שהרי מפני מה ירא אדם לעבור עברות בגלוי? מפני הבושה, ותלמידיו הבינו שרבן יוחנן ברכם שיהו יראים מה' דהינו מפחדים מעונש ה' כמו שמפחדים מענשי השלטון, שהם בשר ודם. ועל כן אמרו לו: רבנו, עד כאן? אנו רוצים לפחד מענשי שמים יותר מענשי בשר ודם. והוא ענה להם לא נתכונתי לברככם על יראת העוש, אלא מדרגה גדולה מזו ברכתי אתכם, והוא שתזכו למדת הבושה דהינו שתזכו לא ליראת הענש בלבד, אלא שתתבישו מהשם יתברך לפחות כמו שמתבישים מבשר ודם, וזו מידה נפלאה וחשובה הרבה יותר מיראת העונש. והטעם פשוט מי שיש לו יראת העונש אזי כשאינו ירא מהעונש מאיזה סיבה מסוימת אינו נמנע מלחטא אבל הבישן אופי ואישיותו הנאלצים לא מרשים לו לעשות כתאות חפצו אף בסתר, וגם כשאינו ירא מעונש וכל זה מחמת אישותיו העצמית שלא לעשות עוולה מפאת הבושה הטבועה בו ולא כן יראה חיצונית שיכול שלא לעצרו באפנים מסוימים.

ועל כן עז פנים לגהנום. עז הפנים, שאין מצד אישיותו מעצורים מלעשות ככל העולה על ליבו הרי שיעשה ככל רצונו ויחטא לרב, ולכן עז פנים לגהנום אולם בושת פנים לגן עדן, כי זהו אדם שלא בנקל יבוא לידי חטא, כי אינו ירא מהעונש גרידא אלא אפיו ואישיותו לא מרשה לו לחטוא.

וחכמינו, זכרונם לברכה, הזהירונו על מידת הצניעות והבושה, כמובא בשולחן ערוך (סימן ב) "לא ילבש חלוקו כשהוא יושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" סעיף זה מדבר בישן ערום ללא בגדים שלא יקום כמות שהוא ערום אלא בעוד שוכב יעשה מתחת כסותו. כלומר, שקירות ביתו לא יראו אותו ערום משום כבוד המקום שהקב"ה נימצא בכל מקום.

עוד שם: "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו" ולקמן בסימן ג (סעיף ב) "יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב", ועוד סעיפים דומים לאלו נצטוינו כדי להחדיר בנו מידת הבושה, הרי שלהפך גלוי בשר מראה על עזות וחציפות.

ואם דיני צניעות הנ"ל נאמרו לגברים על אחת כמה וכמה לנשים, שהצניעות והבושה יפה להם ומחויבת אצלם ביותר.

הבה נתבונן איזה דת כתורתנו הקדושה מצוה על צניעות יתרה אף אצל גברים אין כתורתנו הקדושה הדורשת מן האדם להיות "אדם" ולהבדל ככל היותר מבהמה. הבושה והצניעות הלא הם ההבדלים המהותיים בין אדם לבהמה. כמה שאדם יותר צנוע, כמה שמקפיד איש, כל שכן אשה, על פרט נוסף בצניעות בהנהגה ובלבוש הרי שהוא יותר נכלל ומתקרב לשלמות האדם, והמדרגות בזה הן רבות מאד.

התורה דורשת מן האדם כמה שיותר להיות תואם למהות אדם, ולכן אין קיצוניות בצניעות, אין שיך בזה לומר חומרא או חסידות, להפך כל המרבה הרי זו משובח, כל אשה שמצניעה עצמה עולה לדרגת בת מלך, וכנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" כמה שיותר "פנימה" יותר "בת מלך".

אל נא נשכח: ישראל בני מלכים הם", נאמר בגמרא. ואין לנו רשות להכתיב לעצמנו שמות שפלים ולהתנהג כשפלים, כמו שאין רשות לבן מלך להכתיב לעצמו תואר אחר מאשר בן מלך ולהתנהג בהתאם. בן מלך הגם שגורש מבית מלכותו ונמצא בשפלות אסור לו לשכוח את מעמדו. הגם שנמצאים בשפלות אשר סיבה זאת בדרך כלל הגורמת לפרצת גדרי הצניעות במחשבה שבזה יתאפשר להשיג את המעמד או את המטרה זו טעות גדולה. אשה הנוהגת בחוסר צניעות בכוונה שבזה תמצא חן וכדומה, היא מכתיבה לעצמה אישיות שפלה וזולה, ולבוש פרוץ כדי למשוך את עיני החברה והכל דמיונות לעולם לא תשיג מעמד מכובד בחברה ואפילו בביתה.

בחוסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ואם, חלילה, הקדוש ברוך הוא ישוב מאחרינו אויה לנו. וכך מובא בזהר פרשת נשא: אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום משערותיה היא גורמת ברכה לבעלה ולבניה שלום בבית, אושר ועושר. אך אם אין צניעות היא גורמת חס וחלילה, ההפך.

אשה המחטיאה את הרבים צריכה להתבונן: אם בכח פריצתה בגדרי הצניעות להביא פורענות על כלל ישראל, אם כן, כל שכן שהיא עצמה מכינה הפורענות, ואם לא בא היום פורענותה יבוא מחר. תתבונן, שהלא היא באי שליטתה על יצר ההתבלטות, וברצונה לצאת ולהראות, יכולה במידה כנגד מידה להענש, שכל בגדי התבלטותה יהיו רק בארון ללא יכולת ללבשם, רחמנא לצלן כי אמנם בגדיה מובטחים אבל גופה אינו בטוח בשמירתו ולעומתה הצנועה המהלכת בלבוש צנוע וכראוי גופה מובטח לבריאות אף שלבושה אינו כל כך "בטוח".

הנביא מיכה אומר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" זהו רצונו של בוראנו "צניעות" ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה.

תופעה משונה רואים אצל הרבה נשים וגם אנשים. אפשר לראות אצלם חומרות יתרות בכל תחומי התורה, כגון חומרות יתרות בחג הפסח, מצות מהודרות ביותר, נקיון הבית מחשש כל שהוא חמץ, ויהיו החששות הרחוקות ביותר. וכן ביתר הדברים כשמתעורר ספק בכשרות הבשר, או בתערובת בשר וחלב וכד' אף מספק נוהגים להחמיר ומכאן יש לתמה מדוע כשאשה הולכת לקנות בגד או פאה מפופקים להלכה, אינה חוששת ואפילו לא לפוסקים רבים המחמירים, אלא נאחזת באיזה פוסק יחיד שאולי מתיר?!

הפתרון לכך הם דברי הזהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא הוא על עריין" תרגום עיקר היצר הרע הוא על עריות. כלומר, מוכן היצר להניח לאדם להחמיר בכל חומרות שבעולם, ולא לעמיד אותו בפתוי גדול כל כך אולם בעניני צניעות, כאן משקיע ולוחם היצר בכל כוחו בידעו שבזה תלוי כל יסוד ובנין היהדות, ואם מצליח הרי הוא מקרקע את השורש ומה לו לעבוד חזק ביתר הדברים מלאכתו תעשה מאליה. ובידעו שכל השראת השכינה וסלוקה תלויים במידת צניעות האדם אז השלטון בידו ובהשראת השכינה הרי שבזה תלוי סלוקו וגם חסולו של היצר לנצח, לכן על זה נותן כל כוחו.

והמוטל עלינו לקיים הנאמר: "תנו עוז לאלקים", ולהלחם בנושא זה במסירות נפש. ואפילו כל שינוי בפרט קטן, הוא דבר גדול לאין ערוך, כי מה שהיה פשוט בדורות קודמים בדורנו הוא, בעוונותינו הרבים "מסירות נפש" ובזה אנו נותנים כח בקדושה ומתקנים את ה"יסוד" שהכל תלוי בו.

רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.

ויש להבין, מה ערך לאדם זול אם ילבש בגדי כבוד, וכי אז יחשב למכובד, והלא הוא נשאר אותו האדם? וכן, מדוע ירד ערך האדם הנעלה כשילבש בגדים פשוטים, והלא כבודו במקומו מונח?

התשובה לכך היא: לא יתכן להפריד בין האדם ללבושו. האדם המכובד לא מסוגל להעלות על עצמו בגדים זולים, זה בעומק טבעו ואישיותו ללבוש בגדים בהתאם למעמדו. וכן אדם פשוט אינו מסוגל ללבוש בגדים מכובדים טבעו ואופיו אינם מרשים לו זאת אם כן, כמה אמת הוא שאדם ניכר לפי לבושו, המכובד ניכר בבגדיו המכובדים והאדם הזול ניכר בבגדיו הפרוצים והזולים ולא יוכל האדם לזיף את בגדיו שלא כפי מהותו, בכל אופן בקביעות, כי יתכן שילבש אדם בגדים שלא כפי מהותו באופן זמני, אבל בקביעות זה לא יתכן.

והנה עינינו רואות שהפקר המלבושים מצוי דוקא אצל הנשים הזולות ביותר ברמת שכלם או במעמדם החברתי, ואילו נשים ברמה שכלית גבוהה או במעמד חברתי גבוה, כגון עורכת דין שופטת שרת ממשלה וכדומה, ודאי אלו לא תתלבשנה בבגדים שאינם מכסים כל גופן לפחות בצניעות נורמלית. הרי שלבוש הפרוץ מתאים למי שיצריה פרוצים, ואין לה שליטה ורסן על רצונותיה ושהם לימשוך לתשומת ליבם של אחרים, וכולה מראה ומכרזת חוסר ספוק מעצמה חשיפה להפקרות מוחלטת ללא הבטה לתוצאות השליליות, אלא רגעי עונג עכשוים בלבד זהו כל טווח הסתכלותה המהלכת בחוסר צניעות יש בה ממידת האכזריות באופן נורא, שהרי מלבד מה שהיא מחטיאה את בחורי ישראל ומנקרת עיניהם מטמא מחשבותיהם ומפילה את נפשם לגהנם וכל שכן עוונה גדול מנשוא שהרי היא חוטא מומחטיאה.