פרשת מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים (ויקץ מא-א)

הרב הצדיק ר' מאיר'ל מפרמישלאן ז"ל סיפר בשם אביו, שפעם אחת היתה לו "עליית נשמה", וראה כי הביאו לעולם העליון איש אחד צעיר לימים, ואחריו איש זקן ושבע ימים.

והנה להצעיר קראו שם זקן וישיש, ולאיש הזקן - קטן וילד. ושאל: - הלא פה הוא עולם האמת, ולמה תתלוצצו?

השיבו לו, כי האמת כן הוא, כי האיש הצעיר פעל בשנותיו המועטות הרבה מאוד, ויום לשנה נחשב לו, אבל הזקן לא פעל כלום בכל שמונים שנות חייו, ועל-כן הוא ילד מסכן.

ואמר הצדיק ר' מאיר ז"ל, שזהו שאמר הכתוב: "ויהיה מקץ שנתים ימים", שיש אשר בהגיע האדם לקץ חייו, והנה הוא רואה "שנתיים ימים", שמכל השנים הרבות שלו אין אצלו אלא ימים אחדים של תורה ומעשים טובים. יש אדם שיושן ואוכל ועוד ולומד לשם שמים ותמיד זוכר מה למעלה ממנו. יהודי כזה כל שנותיו נחשבים לו למצוה ולא לבטלה.

מעשה היה שאירע בזמנו של רבי יצחק לוריא ז"ל, שבא אליו עשיר אחד מעיר אחרת שעבר על כל העבירות שבעולם, ובא לנסות את הרב לראות אם הוא יודע לגלות העבירות שעשה מעודו ועד היום. וכשבא לפני הרב התחיל הרב למנות לפניו כל העבירות שעשה ובכלל העבירות שמנה מנה גם עבירה שעשה עם שפחתו. והגביר הזה הודה בכל מה שאמר לו הרב שאמת הדברים, אבל כיחש בעבירה זו עם השפחה ואמר שדבר כזה לא אירע כלל. אמר לו הרב: עכשיו אראה לך השפחה הארורה הדבוקה בך. ומיד הושיט הרב ידו למעלה הימנו, והופיעה הזונה הזאת והגביר ראה אותה לצידו. וכשראה אתה הכירה, ולא נותר בו נשמחה, ומיד נפל לרגלי הרב ואמר חטאתי. ואז הושיב אותו הרב והתחיל הגביר לצעוק בקול מר שיסיד ממנו הארורה הזאת. אמר לו, לא נעשה הדבר אלא להודיעך עד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל המזנה עם גויה היא מלפתת אותו בעוה"ז ובעוה"ב, ואינה סרה ממנו אלא ע"י תשובה גדולה. ואז הורה לו תיקונו כנגד העבירה הזאת. אמר הגביר הזה: מוכן אני לכל ד' המיתות שבעולם ולכל עונש שבעולם. אמר לו הרב" תיקונו באחת המיתות והיינו שריפה. וכששמע הגביר דבר זה הוציא כסף מכיסו ואמר שילכו מיד ויקנו עצים לשורפו. אמר לו הרב: דע שהשריפה לפי דינינו אינה בעצים, כדרך שדנים הגויים. אלא לוקחים כוס עופרת מותכת ויוצקים לפי הנידון ושורפת בני מעיו.

אמר הגביר: תהא המיתה ככל שתהיהי. אני מוכן ומזומן לקבל עלי עונשי ויהיה כפרה על עונותי. אז צוה הרב להביא לפניו עופרת ואש, והתיך העופרת לפניו ואמר לו להשתרע על הארץ. וכך עשה. ואמר לו: פשוט ידיך, ופשט ידיו. אמר לו: עצום עיניך, ועצם עיניו. אמר לו: פתח פיך, ופתח פיו. אז לקח הרב כוס סירופ ושפכו לתוך פיו ואמר לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. והקב"ה יכפר עונך ולא תמות. והקימו וסידר לו תיקונים על עונותיו.

ובכללם לקרוא בספר "אזנים לתורה" מובא סיפורו של הרב מבריסק שסיפרו בשם אביו רבי חיים הלו סולוביצ'יק: כל יום כמה דפים של הזוהר אע"פ שאינו מבין מה שהוא קורא, לשון הזוהר רפואה לנשמה.

אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך (מקץ מא-לט)

 סח רבי שמחה זיסל מקלם: מסתבר שגם פרעה הבין, כי אדם שמחונן ביראת שמים אמיתית, הריהו ממילא גם חכם ונבון בכל...

הגאון והצדיק המפורסם רבי יעקב ישראל קנייבסקי (ה"סטייפלער") ז"ל, היה סובל מאיזה ליקוי בשמיעתו בימי בחרותו. כשפגש אותו הגאון ה"חזון איש", התרשם מאישיותו מאוד. הוא פנה אל אחותו להציע לה להנשא לו. כששמעה האחות שיש לו ליקוי בשמיעה, החלה להסס. היא טענה לאחיה: "למה לי לקחת בחור עם איזה ליקוי, הלא אוכל למצוא בחורים טובים מאוד שאין להם שום ליקוי?"

ענה לה החזו"א: "דעי לך, אני רואה עליו שהוא יהיה מגדולי ישראל. אולי הוא קצת לא שומע טוב, אבל כל העולם ישמע עליו טוב טוב..."

האחות שמעה לעת אחיה שהיה מגדולי הדור באותה תקופה והסכימה להיפגש. קבעו מועד, שבו יבוא החזו"א לקחת את הבחור. ויהי בהגיע היום, ה"סטייפלער" ישב שוקד על התורה כהרגלו, וחיכה לחזו"א שיבוא, כפי שסוכם. השעות נקפו, והוא לא הגיע. ה"סטייפלער" סיים את הלימוד ופנה לישון, הוא אמר כהרגלו את קריאת-שמע וברכת "המפיל" בכוונה גדולה והתכונן לעלות על מיטתו...

והנה דפיקה בדלת. החזו"א הגיע לקחתו... הוא סיפר שברגע האחרון היססה אחותו שוב, והם ישבו לדבר יחד. עכשיו היא רוצה בוודאות והוא בא לקחתו...

ה"סטייפלער" רמז לו בידיו כבר אמרתי 'המפיל'... אסור לי לדבר...

החזו"א בא במבוכה: מה יעשה כעת? אז רמז לו שוב ס"סטייפלער": אני אשכב ואירדם לפרק זמן כדי שלא תהיה ברכת "המפיל" לבטלה, ואח"כ אתה תעיר אותי ונלך...

ואכן כך היה: שליטתו הגדולה של ה"סטייפלער" על כוחות הנפש שלו עמדה לו. הוא נרדם חיש קל. החזו"א העירו ו...השידוך יצא לפועל. שימו לב עד לאן מגיעה יראת השמים של הצדיקים. לכן אנו צריכים לומר לעצמנו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. (אור דניאל)

נספר כמה מעשיות על יראת ה' שהיתה לגדולי ישראל כדי שנזכה להבין מהי יראה ואהבת

ה' אמיתית שאליה אנחנו צריכים לשאוף  להגיע :

מצוה שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו להקב"ה

באור - אבן משכית - אבן מצוירת או אבן גזית מסותתת. נראה היה כי משתחוה לאבן עצמה, אבל המשתחוה על בגדים אין מקום לחשד כי הבגד מתכלה מהר מה שלא כן האבן.

מדיני המצוה - אין חיוב מלקות אלא בפישוט ידים ורגלים ונמצא כולו מוטל על האבן. (חינוך)

כשהיה מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל בעל ה"קהילות יעקב" כבר למעלה משנות גבורות בזקנה ובחולשת הגוף, הלך פעם ברחובה של עיר.

לפתע מעדו רגליו והוא נפל אפים ארצה. מיד החל לקרוא בקול רם לעוברים ושבים שיעזרוהו וירימו אותו מהר.

בהסבירו את פשר בקשתו לעזרה מהירה הוא אמר שלא לחבלת גופו וליסוריו היתה עקר חרדתו ודאגתו, אלא על שהוא שוכב בפישוט ידים ורגלים על האבן והוא ירא שמא יש מזה משום "אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" - שהרי לאו מפורש הוא, ועל זה היה חרד ועל כך צעק לעזרה ולהצלה.

השתוממו כולם לשמוע זאת והלב השתומם מגודל קדושתו וצדקתו, יראתו ואהבתו. (613 סיפורים  על תרי"ג)

 מעשה רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז זצ"ל, סבל לעת זקנותו בכאבי שנים חזקים. בצר לו פנה לרופא מומחה בתחום זה.

הרופא בדקו בדיקה מדוקדקת ומקיפה ולאחר מכן המליץ לרבי יוסף שלמה לעקור את כל השנים, "זהו האמצעי היחיד המסוגל להקל את סבלו של הרב" אמר.

שמע זאת הרב מפוניבז' והוא סרב בכל תוקף. כששאלוהו אודות סרובו הוא נימק זאת: "מצפים אנו לביאת משיח צדקנו ולבנין בית המקדש בכל יום ובכל שעה. ואני כהן הנני, אחד מבני הכהנים, אז רצוני לשרת בבית המקדש יחד עם שאר אחי הכהנים. וידוע שיש מצוה מפורשת שלא יעבוד במקדש כהן בעל מום קבוע, אם יעקרו שיני - אהיה בעל מום, הפסול לעבודת בית המקדש, אם כך מוטב לי איפוא לסבול כאבים קשים ומרים מלותר על הזכות שנפלה בחלקי!" (613 סיפורים על תרי"ג)

מצוה שלא תעדה אשה עדי איש

אשתו של הצדיק רבי זלמלע מוילנא, נטלה פעם בידה חרב כדי לחתוך בו חבל. ראה זאת רבי זלמלע עצר בעדה ואמר לה: עזבי את החרב, מצוה מהתורה היא לא יהיה כלי גבר על אשה למרות שאין בזה איסור גמור מכל מקום יש בכך כמעין איסור.

הנה, במעשה של יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא נאמר "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים". (שופטים ה') בתרגום יונתן בן עוזיאל מפורש, יפה עשתה יעל אשר קימה את

הנאמר בתורה "לא יהיה כלי גבר על אשה". מדוע נטלה יעל את יתד האוהל ואת כלי הנפחים ולא הרגה את סיסרא בחרב? מפני שלא רצתה לעבור על איסור התורה "לא יהיה כלי גבר על אשה".  (613 סיפורים  על תרי"ג)

מעשה בהגאון המפורסם מטשעבין זצ"ל, שהיה נצרך לניתוח, אלא שהרופא אמר כי במצבו אסור להרדים אותו, ואולם קיים עוד חשש, כי מגודל חולשתו עלול הוא להירדם מעצמו, וגם בזה יש סכנה גדולה. הגיב על זה הרב בעצמו: יש לי עצה, תביאו לי את התפילין, ואם אניח אותם – הרי שבתפילין אסור לישון, ואז לא ארדם. וכך אמנם היה! (שאל אביך ויגדך)

מעשה ברבי מקלם, העיר לו רב אחד על כשרונותיו הגדולים של ר' שמחה זיסל ואמר: חילו לאורייתא, ולו היה מקדיש את כשרונותיו יותר ללימוד התורה ופחות לתורת המוסר, כי אז היה מתגלה כגאון תורני אדיר.

ענה לו רבי ישראל: מובא בשולחן ערוך שאם יש לפניו שתי חלות, אחת שלימה ואחת גדולה ולא שלימה, שבוצעים על השלימה. מכאן ראיה ששלמות חשובה יותר מגדלות. (המאורות הגדולים)

ראש ישיבה שאל את רבי יצחק בלאזר האם חשוב למצוא לבני הישיבה מקומות לינה סמוך לבית המדרש, כי אם הם יתאכסנו באכסניות העירוניות יש חשש שיושפעו מבני אדם הרחוקים מתורת ומקריאת עתונים וספרים חיצוניים.

ענה לו ר' יצחק בלאזר: טוב הדבר. אבל העיקר הוא לדאוג שהבחורים ילמדו מוסר. כי בלי לימוד מוסר. גם אם יצפינו אותם בארון הקודש, גם שם הם ידליקו נר ויקראו את כל מה שלבם חפץ. (חיי המוסר)

פעם נכנס בן תורה לחדרו של רבי אליהו לאפיאן ושהה שם שעה ארוכה. כשיצא שאלוהו על מה שוחח עם ר' אליהו. הוא סיפר שהציע לפניו שאלות רבות שהצטברו אצלו במשך השנה. ר' אליהו ענה לו על הכל בפרטות, ולבסוף אמר לו: אילו היית לומד מוסר, היית חוסך את כל השאלות הללו! (הקדמה לספר לב אליהו, לוקט ממורשת אבות)

בספר "עמוד אש" מסופר על רבי בנימין דיסקין, אביו של רבי יהושע לייב: באותה מידה שפסיעותיו היו מחושבות ושקולות בעניני הכלל, כן היו שקולות ומדודות כל פסיעות חיי הפרט שלו. דקדקן בלתי מצוי בכל הליכותיו, זהיר ומרבה להחמיר על עצמו בצורה קפדנית ביותר. הבא לפיו מנופה היה בכמה נפות.

בנו רבי יהושע לייב היה רגיל לספר, כי בילדותו היה מתחקה אחר אורח חייו של אביו והבחין כמה פעמים שכאשר הזדמנה שאלה בתבשיליו של אבא, לאחר שהכשירו, יעץ לרבנית להאכיל את התבשיל לילדים, ואילו הוא, האב, פרש ממאכל זה.

הילד רבי יהושע לייב מצא את עצמו נעלב. הוא לא הבין מה בינו לבין אביו: אם על עצמו הוא מחמיר למה אם כן יקל עליו? תופעות אלו היו הולכות ונשנות. רבי יהושע לייב הבליג על עלבונו, אם כי מפאת יחס זה מצד אביו חלשה דעתו עליו.

לימים פרצה דליקה איומה בכפר הסמוך לוואלקוויסק, עיר משכן אביו. הלהבות חדרו לפני-ולפנים היכל בית הכנסת אשר בכפר ולשונות אש אחזו בספרי התורה שבארון הקודש, ואכלו חלק מהם. כששככה האש שלחו בני הכפר שליח אל רבי בנימין, לקבל הוראתו בנידון זה.

הגיע השליח לוואלקויסק, כשמתחת לידיו נראים הגוילים החרוכים, אשר נצלו מקצתם מתוך התבערה. כאשר הופיע השליח בבית רבי בנימין, יצא לקראתו הילד יהושע לייב ושאל לפשר בואו. הכפרי סח לו את המאורע על הדליקה שפרצה בכפר הסמוך ועל האש שאחזה בספרי התורה. מששמע הילד על כך הוא הזדעזע והכניסו אל אביו.

הכפרי פתח את דלת החדר הפנימי, רבי בנימין הרים גבות עיניו לעומתו, ומבטו נתקל בגוילים השרופים המשתרבבים מידיו. לא חלפו שניות מועטות ורבי בנימין צנח ארצה תוך התעלפות קשה ואבדן ההכרה.

בני ביתו ותלמידיו נבהלו וחשו להצילו. אחר עמל שב להכרתו, התאושש קמעה קמעה בשארית כוחותיו, ונטפל אל גוף השאלה הנידונה.

מאותו מאורע ואילך - היה מספר רבי יהושע לייב - הבנתי כי אכן קיים הבדל בין אבא וביני, וסרה תלונתי. (מורשת אבות)

רבי יוסף זונדל, אביו של רבי שמואל מסלנט, נסע עם עגלון יהודי ליום השוק בקובנה.

בדרך הבחין העגלון בערמת שחת המונחת בשדה נכרי. עצר העגלון את עגלתו, הסתכל לצדדים, וכשראה כי אין איש, ירד מעגלתו, לקח שק והחל למלא את שקו בשחת.

ראה רבי יוסף זונדל את מעשהו, והצטער שיהודי גונב. אך מה עליו לעשות? הרי יתכן שהגנב ישמע לו אם יוכיחו.

לפתע עלה רעיון במוחו, והוא החל לצעוק: "רואים! רואים!"

נבהל העגלון לשמע הצעקות, השאיר את השק המלא למחצה בשדה, זינק על העגלה, במהירות דרבן את הסוסים, ונס כל עוד נפשו בו.

כאשר התרחקו מעט מהמקום, הפנה העגלון את ראשו אחורנית, כדי לראות את המרחק מרודפיו, ומה נדהם בראותו כי אין איש אחריו!

בכעס פנה אל רבי יוסף זונדל ושאלו: "מדוע רימיתני? הרי לא היה שם איש, מדוע אמרת שרואים?"

השיב לו רבי יוסף זונדל בנחת: "אמנם כן, לא אדם ראה אותך אלא הקדוש ברוך הוא, הרואה את האדם מקצה העולם ועד סופו". (613 ספורים על תרי"ג)