פרשת יתרו

אנוכי ה' אלוהך (יתרו כ-ב)

בפרשת יתרו אנו קוראים על מתן תורה, מעמד הר סיני בקולות וברקים. וכתבו רבותינו זכרונם לברכה, שבזמן מתן תורה נדמה כל הבריאה, שור לא געה, עוף לא ציץ, הים לא העלה גליו, וכל העולם כולו עמד ושמע את המעמד הגדול הזה, ושמעו דברי השם יתברך "אנכי ה' אלקיך". מעמד נשגב זה הוכן מששת ימי בראשית, כי תנאי עשה השם יתברך עם הבריאה כולה, שאין קיומה תלוי אלא בתורה הקדושה, בקבלתה ובקיומה, וכמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ובבריאה כתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שני וכו'" ואילו ביום ששי כתוב יום "הששי" ויכולו השמים והארץ", ופרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתנאי עשה השם יתברך אם מקבלין ישראל את התורה, שנתנה ביום הששי ו' בסיון, הנה מה טוב, אך אם חס וחלילה לא יקבלו את התורה, אז "ויכולו השמים והארץ" חוזר הכל לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ומטעם זה עשה השם יתברך את העולם עגול  ולא מרובע, כדי שיהיה במקום אחד יום ובשני לילה וכך לא יהיה רגע בעולם, שלא יעסקו בתורה. וכבר כתב הגאון רבי חיי מוולאז'ין בספר "נפש החיים" שאם יהיה בעולם רגע אחד פנוי מתורה, אז יחרבו חס ושלום כל העולמות.

בישיבת וולאז'ין נהגו לחלק את הלימוד בדרך של משמרות משמרות, כדי שבכל שעות היום יהיו למודים בהיכל הישיבה, ובמוצאי הצום ביום הכיפורים עת היו כולם יורדים לאכול, היה יושב הגאון רבי חיים זכר צדיק לברכה ולומד ברציפות, בעודנו צם עד קרוב לחצות לילה בטענה, שמא, חלילה, במוצאי הצום כשכולם עסוקים באכילתם, ימצא העולם בלא לומדי תורה, ויגרם נזק ח"ו, ומכאן נלמד כמה אחריות צריכה להיות לאדם ביודעו שהוא ממחזיקי העולם, וכתוצאה ממעשיו נגרם שפע או פשע לעולם.

מעשה היה עם אחד מגדולי הדור המפורסמים, שנסע לבית חולים מפורסם לטפל בעיניו, והנה תוך כדי הטיפול מספר לו מנהל המחלקה, שכל רופאי העיניים בארץ עשו השתלמות של כמה חדשים ארוכים לחקור ולדרוש כמה קרומים יש בעין? ענהו הרב תוך כדי דיבור, יש שבעים קרומים. נבהל הרופא ושאל: מהיכן הרב יודע? הסביר לו הרב שרבנו האר"י זכרונו לברכה גילה שעין יש בה שבעים קרומים, שכן עין בגימטריא שבעים. נבהל אותו רופא מפורסם עד היכן כח התורה, מחקר של חדשים על ידי טובי הרופאים ובעזרת מכשור חדיש, נמצא בשורה אחת בספרי האחרונים. ועוד רבים הסיפורים והראיות לכך. (עין באורך בספרים הנפלאים "שערי למוד", "נחלי למוד", "נחלי יוסף", "נחלי אשכולות" ותהנה).

מכאן התשובה מוצאת לכל אותם עמי הארץ השואלים, מדוע לנו ללכת בעקבות אבותינו ורבותינו, ולא נסלל לעצמנו דרך חדשה בעידן ה"מודרני", ואותם אנשים טועים, עיניים להם ולא יראו את חכמת תורתנו, שדנה בכל בעיה ומצוקה, ואם יכניעו את עצמם ללכת באורחות יושר, יראו ברכה ושמחה בחייהם, כי אין לנו שיור אלא התורה הקדושה, והיא חיינו ואורך ימינו (כתונת פסים).

ועוד כתב שם הרמב"ם בהלכה י: עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, ע"כ.

ונאמר בתלמוד כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה (סנהדרין צט).

ועוד נאמר בתלמוד גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות (מגילה טז) וידועה היא המשנה במסכת פאה (והיא מובאת גם כן בתוך התפילה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הם כיבוד אב ואם, וגמילות  חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.

על כן ינצל אדם כל דקה שיש לו ללימוד תורה, וידוע שהגאון מוילנא זצ"ל שכל השנה כולה חישבן ומצא "דקות ספורות" של ביטול תורה, וכשהיה מגיע ביום הכיפורים בוידוי לביטלנו תורתך ימים ולילות, היה בוכה ומוריד דמעות, וכל זה על עשר דקות של ביטול תורה.

ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, אנו שיש לנו בכל יום "קצת יותר" מעשר דקות ביטול תורה, ועל כן יחוס אדם על זמנו היקר מפז ויקדיש עתותיו ורגעיו לתורה, ולחינוך בניו לתורה ויראת שמים, ואז יכריזו עליו בשמים, לאחר אריכות ימים ושנים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (מתנה לבר מצוה ח"ב).

ואם נתבונן הרי אנו כל יום מבקשים מהקדוש ברוך הוא בתפילה ותן בליבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עיננו בתורתך וכו', ולא העיקר להתפלל, צריך גם להשתדל שהרי תורה מונחת בקרן זוית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ואם אדם לא יקבע לו עתים לתורה למה הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיאיר עינו בתורתו.

מעשה שהיה פעם אחת עני מרוד שפגש איזה עשיר, וביקש ממנו שיתן לו צדקה, השיב לו העשיר, אני ברחוב לא מסתובב עם כסף, ואם רצונך שאתן לך צדקה תבוא אלי מחר בשעה פלונית למשרדי, ושם אתן לך.

למחרת לא הגיע העני, ושוב אחר הצהרים פגשו והתחיל לדבר עם העשיר שירחם עליו כי מצבו דחוק מאד, והוא מטופל באשה וילדים, השיב לו העשיר, הרי אמרתי לך שאני לא מסתובב עם כסף, ואם רצונך לקבל צדקה תבוא אלי למשרד מחר.

למחרת גם כן לא הגיע, ובפעם השלישית כשהתחיל העני לבכות לפניו אמר לו העשיר, הרי אתה הוא זה שלא מרחם על עצמך, כבר כמה פעמים שאני אומר לך תבוא אלי למשרד, ואתה לא בא, ואם כן או שתבוא אלי או שתעזוב אותי לנפשי.

הנמשל אנו מתפללים כל יום ואומרים להקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם, תן בליבנו בינה להבין וכו', ללמוד וללמד וכו', והאר עינינו וכו', והקדוש ברוך הוא הרי בודאי רוצה שאנחנו נלמד תורה, ומשיב לנו הרי תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, יש שיעורי תורה תלך ותלמד, ואילו האדם כל היום לא לומד, ולמחרת שוב בתפילה אומר והאר עינינו בתורתך וכו', ושוב משיב לו הקדוש ברוך הוא הרי אני גם  מעוניין שתלמד אבל תעשה אתה השתדלות ותשב ותלמד.

ולכן על האדם לחשוב היטב מה שמוציא מפיו, לא העיקר להתפלל ולא להבין מה הוא אומר, שאם אדם מבקש בתפילה כל יום מהקדוש ברוך הוא שיזכה אותו ללמוד, מצד הקדוש ברוך הוא אין בעיה, ויותר ממה שאנו רוצים ללמוד הוא רוצה, וכמו שאומרים יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, אבל צריך מצידנו להשתדל לקבוע עתים לתורה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והבא ליטהר מסייעין בידו.

ועכשיו אפשר להבין, שדוקא אותם אנשים שמקיימים את התורה הקדושה הם המאושרים והם הבני חורין האמיתיים, כי אנחנו מאמינים שאנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא וה' אוהב אותנו והוא בחר אותנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, וכל המצוות שכתובות בתורה הם לטובתנו.

לדוגמא אדם קונה מכונת כביסה, ומקבל דף של הוראות היצרן איך להפעיל את המכונה, ואדם שירצה להיות "חופשי", וללחוץ מתי שירצה בכפתורים של המכונה, המכונה מיד תתקלקל. כך הקדוש ברוך הוא שברא את העולם ובקי בפרטיה ורק הוא יודע מה טוב ומה לא, הביא לנו את התורה הקדושה, שיש בה הוראות שהם המצוות הקדושות, ואיך להתנהג בזה העולם, ורק מי שיילך לפי הוראות אלה הוא שיחזיק מעמד, ואדם שירצה להיות "חופשי" הוא מיד יתקלקל.

היום אנחנו רואים לצערנו את הקילקול הנורא שיוצא מהחינוך החילוני, בתי הסוהר מלאים, סמים, פריצות וכו' וכמה נערים שלא זכו להנות מהיופי של התורה שמו קץ לחייהם, לא כדאי להאריך בדברים מצערים אלה, ה' יחזיר אותם ואותנו בתשובה שלמה (לוקט מזיכוי הרבים).

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (יתרו כ-ב)

 איתא במדרש כששמע משה "אנכי ה' אלהיך" עמד ובירך שלא עשני גוי, והדבר פלא! והרב הגדול המקובל האלהי רבי שמעון אגאסי זצוק"ל פירש בו פירוש נחמד, והוא על י מה שביארו המפרשים הטעם שאנחנו מברכים בכל יום "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיובי שעשני  ישראל, מפני שנמשנו וגמרו (עירובין יג, י) שנוח לו לאדם שלא נברא, ובכן כיצד יברך "שעשני ישראל" כאילו נוח לו שנברא, ולכן מברכים "שלא עשני גוי" כלומר אם כבר נברא, טוב שלא נברא גוי, ובכן מעתה יובן לשון הפסוק בעשרת הדברות נאמר "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומדוע לא אומר הכתוב אנכי ה' אלהיך שבראתיך שהרי זה יותר חשוב מיציאת מצרים, אלא ודאי הטעם שלא מאר הכתוב כך, מפני שנוח לו לאדם שלא נברא, ולכן אמר הכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולכן בשמע משה רבינו עליו השלום את הדבר הזה פתח ובירך "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיוב כיון שנוח לו לאדם שלא נברא. (קול יהודה).

לא יהיה לך אלהים אחרים (יתרו כ, ב-ג)

ניצב ר' יוסף יצחק מליובאוויץ' בפני חוקריו בתופת של מלכות הרשעה ברוסיה, ועומד בקשיות – ערפו, וסירב לוותר על שאיפתו לפעול לחיזוק היהדות, ואחד החוקרים איים עליו באקדחו ואמר לו: צעצוע קטן זה פעל על אנשים רבים, כי ישנו את דעותיהם. אולם האדמו"ר לא נבהל מזה, והשיבו בקור רוח – צעצוע קטן זה, יכול להפחיד רק אדם שיש לו אלהים רבים ועולם אחד, ברם, לי יש  א-ל אחד, ושני עולמות – וצעצוע זה אינו מפחיד אותי (אמרי חן)

לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלוהך ...פוקד עון אבות על שלושים ועל רבעים לשינאי (יתרו כ-ה)

 הבנים משלמים ביסורים על עון אבותם עד דור רביעי לכל המאוחר.

מעשה היה באשה אחת בשם חנה והיו לה שבעה בנים. שלח הקיסר וקרא להם שילכו אחר חוקותיו, הביאו את הבן הראשון ואמר לו השתחווה לעבודה זרה. השיב לו: כך כתוב בתורה: אנוכי ה' אלוהך...הוציאוהו והרגוהו. והביאו את הבן השני לפני הקיסר אמר לו: השתחווה לע"ז. אמר לו: כך כתוב בתורה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני הוציאוהו והרגוהו.

הביאו את הבן לשלישי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להם כך כתוב בתורה: לא תשתחוה לאל אחר. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להם כך כתוב בתורה: זובח לאלהים יחרם. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את החמישי ואמרו לו עבוד ע"ז, אמר להם כך כתוב בתורה, שמע  ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הששי ואמרו לו השתחוה לע"ז, אמר להם כך כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את השביעי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להכם כך כתוב בתורה: את ה' האמרת היום וה' האמירך היום. ר"ל נשבענו להקב"ה שלא נמיר אותו והוא נשבע לנו שלא ימיר אותנו באומה אחרת. אמר לו הקיסר: אני אזרוק טבעת על הארץ ואתה תתכופף לקחתו, ויהא נראה הדבר כאילו השתחוית לע"ז. ויאמרו הבריות שקבלת עליך מצות המלך. הרים קולו ואמר לו: וי לך קיסר, וי לך קיסר. על כבוד עצמך אתה חס ועל כבוד שמים אין אתה חס, הוציאו אותו להורגו אמרה לו אמו רוצה אני שתביאהו לי ואנשק אותו קצת. הרימה קול בכי מר ואמרה: בניף לכו אצל אברהם אבינו למערת המכפלה ותאמרו לו: אתה ערכת עקידה אחת  ואני ערכתי שבע ביום אחד. אחרי שהרגוהו עלתה על הגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה. מאושרת האם שבניה סירבו להשתחוות לצלם, וכך יהיו בעוה"ב ששים ושמחים.

ומצוה להתרחק מדרך ע"ז ולא להיות בתוך ד' אמות שלה. מלכים או מנהיגים שיש ע"ז על מלבושיהם אסור להתכופף לכבודם כשעוברים, וכן אסור להוריד (הג'אפיאו) הכובע בפניהם כשרוצים לחלוק להם כבוד גדול.. ואם אי אפשר אחרת, יוריד הכובע לפני שבאי על ידו, וזו התקנה כדי שלא ייראה כאילו מתכופף לע"ז. ובכולם העיקר שבשעה שמתכופף תהיה כוונתו להשי"ת ואם הוא יכול לילך בדרך אחרת שלא ייפגש איתם, חייב לעשות כן.

ומעשה היה ברבי יצחק חסיד שהיה מתרחק מאד עכו''ם ולא היה עובר במקום שיש בו עבודה זרה. כשנפטר שמו אותו בעגלה כדי לילך ולקוברו, בית החיים היה רחוק, ובשער העיר היתה עבודה זרה ולא היה דרך אחרת לעבור בה. ונעשה נס שביום שנפטר נפל קיר החומה מעצמו, וכך נפרצה דרך חדשה. כשנתקרבו האנשים דרך אותו פתח (הראשון) ראו והנה הסוסים סוחבים העגלה שבתוכה (הנפטר) ופנו משם והלכו דרך אותו קיר שנפרץ, ועברו אותו והלכו ארחות עקלקלות תחת חפירות שהיו סביב העיר, עד שיצאו לדרך ישרה. מאחר שהנפטר השתדל בחייו שלא לעבור דרך ע"ז ושלא להיות מוצל בצילה, עשה לו הקב"ה נס זה.

וטעם שנקראו הע"ז ללמדנו שאע"פ שאין בהם ממשות, מ"מ כל הפורש מהם מקבל שכר כאילו אם היה עובדה היה בזה ממש והוא פורש מהם כדי לעבוד להשי"ת.

ומעשה היה בגוי אחד  ששאל את ר' יהושע בן קרחה, והרי אתם אומרים אחרי רבים להטות, א"כ עליכם לעבוד עבודה זרה, מאחר שאנו מרובים מכם, שאנו שבעים אומות ואתם אומה אחת. אמר לו: יש לך בנים. אמר לו: הן. א"ל וכיצד הם מתנהגים, א"ל אתה מזכיר לי את צערי, שכל יום יש מחלוקת בבית והם מכים זה את זה שכל אחד עובד עבודה זרה אחרת, א"ל ר"י ואתה לאיזה ע"ז אתה עובד, א"ל לא לשל אחד מהם, כי אני עובד לע"ז  אחרת, א"ל: אם אין אתה משתוה עם בניך, כיצד נשתוה אנחנו עמכם שאתם עובדים כל אחד לע"ז אחרת. ונתבייש אותו גוי מן התשובה המספקת, אמר ר' יהושע לתלמידיו ההוכחה היא מן הפרשה הזאת. שנאמר אצל עשו ויקח עשו וג', ואת כל נפשות ביתו (בראשית לו, ו). הרי קרא להם נפשות בלשון רבים. ואילו אצל יעקב נאמר שבעים נפש שכולם היו  נפש אחת, שכולם עובדים לה' אחד ששמו אחד.

לא תשא את שם ה' אלוהך לשווא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא  (יתרו  כ-ז)

ואומר הקב"ה לישראל אל תחשבו שיש לכם רשות לישבע בשמי על האמת, אלא דעו שזה רק כשיהיו בכם הרבה מידות טובות. וזהו שאומר הכתוב את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. ר"ל כשתהיה ירא שמים כמו אברהם ויוסף ואיוב שנקראו יראי אלהים, ותעבוד לשי"ת, שלא תתעסק כלל בעניני העולם הזה, חוץ מלימוד התורה והאומנות להתפרנס בה. ובו תדבק, שתמיד תהיה מדובק לחכמים שתתמוך בהם בכל המזדמן לידך כדי שיוכלו לישב ולעסוק בתורה תוך מנוחה, ולא יצטרכו לעסוק במסחר כדי להתפרנס. אם יהיו בך כל המידות האלו, אז תהיה רשאי לישבע. ולכן אין הכתוב אומר לא תשבע בשם ה' לשואף שאם היה נאמר כך הייתי חושב שאין איסור אל שבועת שקר, אבל שבועת אמת אין בכך כלום. לכן נאמר לא תשא את שם ה', פירושו לא תעלה אותו לשוא, כמו שנאמר ישא ה' פניו אליך, שתלך ותשבע בשמו בלי הכרח וכונתך לגדל כבודו, כפי שרגילים לישבע בראשו של אדם גדול, כאומר אין גדול ממנו. דע שאין לקב"ה צורך בדברים כאלו ולכן דע שתיענש על כך.

מעשה באדם שהפיק דינר בידה של אשה והיא נטלה הדינר ושמה אותו בתוך כד הקמח. עברו ימים והיא שכחה את הענין וכשלשה בצק מאותו קמח היה הדינר בפנים ולא נתנה דעתה לכך. בא עני אחד לבקש לחם, אירע ונתנה לו אותו הככר שהדינר היה בתוכו. לימים בא בעל הפקדון ואמר הביא לי דינרי. אמרה יכנס חרב של מלאך המות בגרונו של אחד מבני אם נהניתי מדינרך כלום. לא עברו ימים מרובים ומת אחד מבניה. וזה היה בעון שבועה אף שנשבעה שבועת אמת שהרי היא  לא ידעה מה שאירע, שאם היתה יודעת לא היתה נשבעת. אבל בהיות שהיה הדינר בלחם חסכה קצת קמח, וזה נקרא שנהנתה ממנו, ולכן נענשה. וכששמעו חכמים דבר זה אמרו מאחר שהיא נשבעה לאמת ובכל זאת נענשה שמת בנה, כל שכן זה שנשבע לשוא, בודאי אין לו מחילה.

ומעשה היה באשה אחת שנכנסה לבית שכנתה ללוש בצק, והיו לה שלשה דינרים קשורים במטפחתה, טלה אותם  והניחתם על גבי הסדין שעליו רגילים ללוש את הלחם. ושקעו בשיחה ושכחו הדינרים בתוך הבצק ולא נתנו דעתם לכך ושכחו הדבר. אחר שנאפה הלחם לקחה והביאה אותם לביתה. לערב חזר בעלה מן החנות, ואמר לאשתו תני לי שלשת הדינרים האלה. מיהרה לבית שכנתה ואמרה לה האם לא ראית את הדינרים שהבאתי לביתך כשבאתי ללוש העיסה, ולאותה שכנה היו שלשה ילדים, אמרה אקבור בני אם אני יודעת מזה. וגרם העון שמת לה בן אחד, אמר השניה בלבה. אם לא היה בידה אותו עון לא היה מת לה בנה בעודו בריא ושלם.

למחרת שוב אמרה לה לשכנתה: שמא ראית הדינרים. חזרה ואמרה אקבור בני השני אם אני יודעת מהם. וכן היה שמת בנה השני. למחרת חזרה וביקשה משכנתה להודות על הכסף, כי ראתה מה שאירע לה. היתה דנה בדעתה שנשבעה לשקר ונענשה על כך, לכן הלכה והפצירה בה שתגיד לה האמת. וגם בפעם השלישית אמרה לה אקבור בני השלישי אם אני יודעת עליהם, ומת גם בנה השלישי.

למחרת אמרה האשה לבעלה ראוי לנו ליכנס ולעשות תנחומי אבלים לשכנתנו ונעשה לנו אוכל ונלך ונאכל שם. לקחו שני ככרות והתבשיל והלכו לשם. וכשחתכו את הלחם לברך המוציא מצאו הדינרים בתוכו.

נמצא שהשבועה שנשבעה היתה על האמת, שהרי הדינרים היו ברשות בעליהם, מהן מקום נענשה ומתו בניה, מפני שפיה היה ריקן לשבועה. ובתחילה ראתה הדינרים הקשורים כששכנתה הביאה אותם כשבאה ללוש ושמה אותם על הסדין, אלא ששכחה אחר כך ולא היתה צריכה לישבע כך וכך יהיה לי אם ראיתים, שהרי באמת ראתה אותם, ושכחה. ולכן אמרו חכמים התרחק מן השבועה, בין על אמת ובין על שקר. שיש ולאדם נדמה שנשבע לאמת, לפי  שהוא שכהן, ונמצא שלא נשבע על האמת.

ועוד אפילו אם שבועתו על האמת הוא ראוי ליענש על כך, שביארנו לעיל שצריך אדם להיות בעל מידות טובות כדי שיהא ראוי לישבע על האמת, ועוד שאין למהר ולישבע, ואפשר לפייס בתחנונים ובדברים רבים לאמר אל תחטא בחשד שוא שאלקים יודע שלא לקחתיי זאת וכדומה מן הדברים האלה שמפייסים האדם  ומרככים ליבו. ואם שכנו אינו מאמין לו הוא יכול לומר לו נלך לדין תורה, ואם יאמר החכם שאני חייב שבועה, אז אשבע לך. אבל עכשיו איני נשבע, שהרי יתכן שאיני חייב שבועה ונמצאתי נשבע לשוא.

ולכן אע"פ שבזמנים קדומים היו נשבעים לקים המצוות, כמו שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קיט) להכניע היצר הרע, זה היה יפה להם שהיו יראי שמים ובגלל השבועה נזהרו ביותר, אבל כיום בזמנינו אין ראוי לעשות כן מפני ב' סיבות האחת מפני שהשטן הוא יצר הרע מסית את האדם וירויח לא רק זה שיעבור על המצוה אלא יעבור גם על השבועה, ועוד אילו אם יכניע היצר ולא יעבור, אבל כתבנו לעיל שלא כל אדם ראוי לישבע אע''פ שזה על האמת, לכן כל בעל נפש יברח משבועה כבורח מפני ארי, שאין זה דבר של מה בכך.

ואנו רואים שיש אנשים שאם כועסים על עבדם או על חברם מיד קופצים ונשבעים, אוי להם ולנפשם, שכבר כתבנו שגורמים לחילול השם. ואם רוצה לזרוק עבדו יכול לעשות כן בלא שבועה, הכלל הוא שכל אדם מישראל לא ישבע אא"כ מחויב שבועה שאומר לו הדיין לישבע, אז יש לו רשות לישבע, אבל בשאר דברים יש להתרחק מאד מאד, ואפילו אם הוא חייב שבועה ישתדל לפייס את חברו ולא להביא הדברים לידי שבועה, וכך תהיה לו הצלחה בכל מעשה ידיו.

כל זה שאמרנו כאן הם לגבי השבועה מסוג הראשון היינו שבועת

טבלת תהילים