ויקר(א) אל משה (ויקרא א-א)

האלף הזעירא ב"ויקרא" באה לרמז, כי אין לימוד התורה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה. "אלף" כלומר, לימוד תורה (ואאלפך חכמה") מתקיים רק אצל "זעירא" מי שזעיר בעיני עצמו. כדרך שמובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו "ויקרא אל משה" משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: "לא איש דברים אנכי". (ספרים).

איש אחד בא לפני הרבי ר' בונם מפשיסחה ז"ל ושאל אותו:

"הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי. היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו?,

השיב לו הרבי ר' בונם:

"מתוך שאלתך משמע,שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם  בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך..."

הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כענו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד (ממעינה של תורה).

באחת הפעמים שנסע ה"חפץ חיים" בעניני ישיבתו למוסקבה ביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את יום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות, לאחר הגיעו שאלו אחד המקורבים המאוכזבים מדוע מנע מהם את הזכות לבוא ולקבל את פניו וליתן לו את הכבוד הראוי לתלמיד חכם כמוהו.

כשבת צחוק על שפתיו השיב לו ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לי כל ספק כי כבודו אוכל "קוגעל" בשבת. אם יתאווה לאכול מן הקוגעל בים ששי תיעץ לו בודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בטענה כי קוגעל אוכלים רק בשבת. סיים החפץ חיים ואמר כבוד זהו קוגעל ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת (בעוה"ב), והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בערב שבת (בעוה"ז) יאלץ להשאר רעב בשבת..." (מורשת אבות).

מעשה במקורבו של רבי חיי עוזר גרודז'ינסקי שהציץ במכתב המיועד לר' חיים עוזר, והבחין בשגיאת כתיב, במקום "הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ", נכתב שם "קצבי ארץ". הקורא חייך וצחק, העיר לו ר' חיים עוזר: שגיאה גדולה מזו יש במכתב, כי התארים המופלגים מתאימים לר' עקיבא איגר בדורו, והנה בא זה ובטעות כותבם עלי...

פעם כשנחלש ר' חיים עוזר הקריאו לפניו מכתב. כשהשמיעו בקול את כל תארי הכבוד שעיטרוהו, החל לצחוק, והסביר: נזכרתי בימי הריבולוציה ברוסיה כאשר ירד ערך המטבע, ובעד דולר אחד היו משלמים מיליוני רובלים רוסיים, כל אדם למרות שהוא עני מרוד, הפך בן לילה למיליונר...כך הם התוארים המופרזים שהשתרשו בימינו, אינפלציה בעולמינו הרוחני. (תולדות רבי חיים עוזר).

מעשה במזכיר כולל קו''ד בשכונת מחסה בירושלים ציווה לשמשו לך והזמן  את גברת רוזנפלד שבשכונה ומסור לה שתכנס לקבל סכום כסף שמחכה עבורה ולחתום על הקבלה. נחפז השמש, התבלבל וטעה, הוא החליף את השם רוזנפלד – לזוננפלד ומ"גברת" עשה ל"הרב". ירד לביתו של רבי חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, ואמר לו שהמזכיר מבקשו שיעלה אליו.

מיד הזדרז הרב ועלה למשרד. משנפתחה הדלת תמה המזכיר: אם הרב זקוק לי למה לא שלח לקרוא לי? ענה הרב בפשטות: השמש הזמינני אל כבודו. עד מהרה התבררה הטעות. רצה המזכיר לנזוף בשמש, אך הרב מנע בעדו באומרו כי זה עלול לקרות לכל אדם. מיד פרס בשלום  ויצא מהמשרד, אולם לא לדירתו חזר, אלא עלה במעלה השכונה דפק על דלתה של גב' רוזנפלד והודיעה: מזכיר הכולל מבקש שתכנסי אליו, הגיע עבורך כסף...("האיש על החומה" לוקטו ממורשת אבות). זאת דוגמא טובה לענווה.

נבות היזרעאלי  היה אדם צדיק וישר, ההולך בדרך ה'. קול נעים וערב לאוזן היה לו, ובכל אחד משלושת הרגלים היה נבות שר ומזמר באזני כל בני ישראל שהתאפסו בבית ה', והיה מנעים להם בקולו הנפלא את שהותם

כל שומעיו לא פסקו מלהלל את שירתו. השבח הגדול ששבחוהו הכניס רוח גאווה בלב נבות, והוא אמר בלבו: "בחג הקרב ובא לא אעלה לירושלים כהרגלו תמיד, נראה אם ירגישו העולים לרגל בחסרוני".

לנבות היה אסור להחזיק טובה לעצמו, הן חנן אותו הבורא במתנה, קול הערב נתן לו, כדי להלל את שם ה' ולהביא יותר ויותר אנשים לירושלים לבית המקדש, כיון שרבים עלו לרגל רק כדי לשמוע אותו, ואילו עתה הוא התפאר ולא עלה לרגל, ועל כך הוא נענש ומת על ידי אחאב מלך ישראל.

המלך אחאב חשק בכרמו של נבות, שהיה סמוך לאדמותיו, והוא רצה לצרפו לאדמתו ולהפכו לגן ירק. הוא לא רצה לקחת את הכרם ללא רשות, לכן שלח את עבדיו, כשהצעתו בפיהם: "המלך חפץ בכרמך, תוכל לקבל כרם אחר או סכום כסף תמורתו".

נבות סרב למכור את כרמו, "נחלת אבותי הוא", אמר, ולא הסכים לקבל מאומה תמורת כרמו.

תשובת נבות ציערה את אחאב מאוד. לעת ערב, כאשר שאלה אותו אשתו, איזבל המלכה, לסיבת פניו העצובות, סיפר לה על סרובו של נבות השכן הקרוב שלהם למכור לו את הכרם.

"אל תדאג ואל תצטער בגללו", הרגיעה המלכה הרשעית את בעלה, "אני אדאג לתת לך את הכרם!" והבטיחה לו כי רצונו יעשה.

ואכן, עוד באותו יום שלחה איזבל לקרוא לזקני ישראל  וצותה עליהם לתפוס את נבות היזרעאלי, ולהעמידו מול שני עדי שקר שיעידו עליו שהוא מורד במלכות, ולכן מגיע לו גזר דין מוות.

על הפקודה חתמה המלכה איזבל בטבעת המלך, ולאחר שהיה הצו בידיהם, עשו הזקנים את אשר נצטוו לעשות, ולפני שהספיק נבות להוכיח את חפותו, תפסוהו אנשי בליעל, רשעים וחצופים, והרגוהו.

אילו היה נבות עולה לירושלים, והיה מזכה את הרבים שהיו עולים ומתכנסים לשמוע את קולו, היתה מצווה זו מגינה עליו מפני אחאב המלך, אך מכיוון שלא עלה, לא זכה ונהרג. (613 סיפורים על התר"יג).

ויקרא אל משה (ויקרא א-א)

"יותר משחיבב הקדוש ברוך הוא את משה רבכם – חיבב הוא את בלעם", סח גוי אחד באזני ר' אלעזר, ובקולו נשמעה נעימת לעג.

"את בלעם חיבב הקדוש ברוך הוא יותר מאשר את משה רבנו?!" התפלא ר' אלעזר לשמע דברי הגוי. "ועל סמך מה אומר אתה זאת?"

לגוי היתה תשובה מן המוכן: "הן כתוב במפורש בתורתכם, כי בעת שחפץ ה' לדבר עם משה, שלח ויקרא לו לבוא אל המשכן. אך כאשר רצה לדבר עם בלעם נאמר 'ויבוא אלקים אל בלעם',  ולא קרא לו לבוא כדי שלא להטריד את בלעם. כלום אין הדבר מוכיח, שאת בלעם אהב יותר?!" סיים הגוי את טענתו בתרועת נצחון.וניגש אל שערי הארמון. ראה את המצורע הולם בפראות על הדלת ולאזניו הגיעו קריאותיו 'פתחו ללי! פתחו לי!' הרים המלך את קולו וקרא לעבר המצורע: 'הסתלק מכאן, ואל תעז להראות עצמך כאן שנית, שמא תדביק את בני. ואם לא תשמע לי רע ומר יהיה גורלך!'

"לשמע דברי המלך חורו פניו של המצורע והוא מיהר להמלט מן המקום.

"וכאשר מגיע ידידו של המלך אל הארמון ודופק על השער גם אם מבקש המלך לדעת מיהו הדופק. וכשמספרים לו כי ידיד נפשו עומד בחוץ ודופק על שערי הארמון, קורא המלך מתוך הארמון אל ידידו העומד בחוץ: 'הכנס, ידידי, הכנס אל ארמוני!' החיבה נשמעת בקולו של המלך, ואין הוא חפץ בשום פנים  ואופן שאחד ממשרתיו יקרא לידידו האהוב, רק הוא, בכבודו בעצמו, מזמין את הידיד להכנס פנימה.

"ועתה תרצה שמוע בודאי, גם את הנמשל", פנה ר' אלעזר אל הגוי הקשוב.

הגוי הנהן בראשו ור' אלעזר המשיך: "הנמשל מדבר, כמובן על משה ובלעם. בלעם דומה היה לאותו מצורע שהתדפק על שערי הארמון וחפת להכנס פנימה. ומה אמר על כך הקדוש ברוך הוא? 'אליך בעצמי אל שערי הארמון למנוע אותו מלהכנס פנימה. שכן, אם יכנס עלול הוא לטמא את ארמוני', ועל כן בא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, לדבר עם בלעם.

"לעומת זאת משה רבנו כמוהו כידידו של המלך. כאשר שמע מלכו של עולם את קול ידידו, קרא לו להכנס פנימה, אל אהל מועד שכמוהו כארמון המלך שכן אהב הוא להמצא במחיצת ידידו. ולכן נאמר בתורתנו הקדושה: 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד' רק לידיד האהוב קורא מלכו של עולם בשמו ומזמינו להכנס אל תוך ארמונו!

"ועתה", סיים ר' אלעזר, "כלום תטען עוד, כי את בלעם אהב אלקינו יותר משאהב את משה רבנו??" (זוהר הקדוש פרשת בלק לוקט ממעשיהם של צדיקים)

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א-ב)

הקרבן הוא מוסר חי. כאשר האדם מתבונן במעשה הקרבן ובכל פעולה מפעולותיו אזי יוכל ללמוד בצורה מוחשית כיצד עליו להיזהר מכל חטא ולתקן את מידותיו כי כך היה ראוי שיעשו לו. והוא המוסר הגדול שיכול האדם ללמוד כשמקריב הקרבן כיוון שרואה את המעשים בפועל ובצורה מוחשית.

והדברים מבוארים בספר החינוך(מצווה טז) "ועתה, בני, שמעה זאת והטה אוזניך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם  יערה רוחו וכו' ובכוח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ואפילו אם יהיה צדיק וכו' אם יעסוק תמיד בדברים של דופי וכו' ישוב זמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כידוע הדבר שכל אדם נפעל כפי פעולותיו והם המלמדים את האדם אם לטוב ואם לרע.

ומכיוון שכשהאדם חוטא הוא מפעיל את כל אבריו וחושיו בעשיית החטא ומשתמש גם במחשבה ודיבור כדי למלא תאוותו בעשיית החטא. כך כשבא לכפר על עצמו, עליו לרכז כל מחשבתו, דיבורו וכל אבריו לתקנם במה שחטא בהם. ולכן שמונה פעולות עיקריות יש במעשה הקרבן והן: סמיכה, שחיטה, קבלה, זריקה, הפשטה, ניתוח, נתינת אש על המזבח, עריכת הנתחים על האש ורחיצת הקרב והכרעיים.

ודרך ההתבוננות יבין את המטרה בהקרבת הקרבן.

בכל הקרבנות מקריבים את החלב והדם ומדוע בחר הקב"ה דווקא את אלו שיקריבו לפניו?

כתוב בהגדת ה"בן איש חי":

משל לסוחר שהלך מביתו לבית המדרש ללמוד, ובינתיים הגיע לביתו סוחר ממדינה אחרת לקנות ממנו סחורה.

שאל את אשתו "איה בעלך?"

ענתה: "הוא לומד בבית המדרש".

לא רצה האיש להמתין, הלך לסוחר אחר וקנה ממנו סחורה.

כאשר שב הבעל לביתו ונודע לו דבר ביקורו של הסוחר, הצטער על הרווח הצפוי שנמנע ממנו.

אמר לאשתו: "מיום זה והלאה, אם יבוא איש וישאל עלי ואני אהיה בבית המדרש, שלחי לקרוא לי ואמהר לבוא".

אמרה האשה: כן אעשה כאשר דיברת".

לימים, בא לביתו אדם אחד לתבוע ממנו את חובו ולא מצאו בביתו.

אמרה לו אשתו: "המתן מעט וארוץ לקרוא לו".

אך שמע האיש שמחפשים אחריו, מיהר לבוא בזריזות ובשמחה. אך בבואו, חשכו עיניו מראות את הנושה ממתין לו ודוחק בו לפרוע את חובו, וכאשר לא היה בידו לשלם, תקפו בחרפות ובביזיונות.

לאחר שהלך הנושה לדרכו כעוס ונרגז, פנה האיש אל אשתו ואמר לה "הוי, פתיה, החלפת את השיטה. כאשר בא סוחר לקנות ממני סחורה, היית עצלה לקרוא לי, וכאשר בא הנושה לתבוע ממני, היית זריזה וקלת רגליים להזעיקני..."

הנמשל הוא, כי ישנם שני סוגי מצוות. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למצוות העשה נצרכת הזריזות וההתלהבות ולמצוות לא תעשה נדרש כוח העצלות. אבל בני האדם מחליפים את השיטה, הם עוברים על מצוות לא תעשה בחמדה ובזריזות, ועצלים מלעשות את מצוות עשה.

הדם מסמל את הזריזות במרוצת הדם וחומו. החלב והשומן מסמלים את הרפיון ואת העצלות. נתינתם על המזבח מורה לנו, כי יש להשתמש בשניהם לרצון ה'. ואם חטאו והחליפו את התפקידים ועל  ידי כך עברו עבירה שנתחייבו עליה קרבן, מקריבים את החלב ואת הדם לכפרה.

משתי פעולות אלו של הקרבה על האדם ללמוד כיצד לבצע את פעולותיו בעבודת ה', יש ולפעמים צריך להקריב את העצלות, דהיינו, צריכים להיות עצלים ולא למהר לעשות אלא להתבונן ולחשוב ושוב להתבונן! במצוות לא תעשה יש להיות עצלים לבל יחטא ולבל יזדרז לעשות דבר בלא דעת, וכן לתאוות וענייני העוה"ז צריך האדם להיות מתון ושליו ולא להתלהב מכל אשר רואות עיניו. על כל מעשה יחשוב האם הוא נחוץ והכרחי ויברר האם בעשייתו ימלא את רצון ה' ולא ינהג כמו הטיפש שמיד מתלהב ורץ לעשות בלי לחשוב.

מנגד יש לדעת מתי כן צריך לנהוג במידת הזריזות. כך מצינו אצל אברהם ע"ה שנאמר עליו "ואברהם כבד בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב), דהיינו בקנייני העוה''ז היה כבד ולא מתלהב, אך לעומת זאת לתורה ומצוות "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז).

לפנינו מעשה נפלא שממנו נוכל ללמוד היכן יש לנהוג ב"עצלות" ולא ב"פזיזות" ולאיזה נזק עצמי גורם האדם הנוהג במידה זו של פזיזות ואינו עושה מעשיו במחשבה תחילה:

מסופר על ה"חכם צבי" שהתארח פעם אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של בני משפחת רוטשילד, המצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים, כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעה לילה מאוחרת.

בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחוהו מקום אחר, אך הוא לא נענה להם. כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.

ויהי היום, וגם בהע"ב עצמו הגיע למצב שהוא כבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים. היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בענייני מסחרו, ובלבו הצטבר מלאי של תחושות כעס ומרירות וכל אלה הביאוהו לפלוט כמה מילים נגד הבחור. אמנם הוא לא אמר לו במפורש שימצא מביתו, אבל הנימה שהייתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום.

מיד לאחר מכן הרגיש בעה"ב בדבר, התחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות מחילה, סליחה וכפרה.

והנה, לא עברה שעה קלה מאז פליטה הפה, הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם. ה"עיסקה" נחתמה בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר הסמוכה.

בצאתו את הבית, פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה" "אתמול, כאשר לא התגברת על עצמך, היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם. עוד בתחילת בואי אליכם, נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון. אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית נוהג עמי בפזיזות ומתרעם על הקשיים שגרמתי לך ע"י לימוד התורה שלי – היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, עכשיו שלא זכית לכך בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך. תלמידי חכמים לא יהיו לך.

ואכן כך היה. רוטשילד זכה לעשירות אך לא לבנים תלמידי חכמים.

לעיתים אדם מחפש נוחות על פני קיום תורה ומצוות ורק אחר כך כאשר הוא מתעשת הוא מיצר על שאיבד את המצווה.

שמו של רוטשילד הפך לסמל העשירות בעולם. הבה נדמיין לעצמנו שבמקום זאת הוא היה הופך לסמל של בנים ת"ח גדולי עולם, שהיו מאירים את עיני העולם בחוכמת תורתם.

מי יודע איזו מרגלית יפה ויקרה הוא איבד בעלמא הדין.

על כן לימדונו חז"ל עצה נפלאה בכל אשר מעשה אשר אנו עושים. סוף מעשה במחשבה תחילה! ובמיוחד נקפיד כאשר מדובר בדברים שיש בהם קדושה.

וידוע מאמר רבותינו בגמרא (פסחים קיג) "כל היודע בחברו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו חייב לנהוג בו כבוד".

פרשת ויקרא