שתי הפרשיות של השבת עוסקות כידוע בענייני נגע הצרעת, וחז"ל מלמדים אותנו שהצרעת היא נגע חיצוני המצביע על נגע פנימי. וכך אומרת הגמרא על הפסוק: "זאת תהיה תורת המצורע"[1] - "זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע"[2]. ומביאה הגמרא בהמשך: "אמר רבי יוסי בן זימרה כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו", והמקור לכך זה הסמיכות בתורה:"השמר בנגע הצרעת.." ולאחר מכן: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". מכאן למדים על הקשר בין צרעת ללשון הרע.

 הגמרא עוסקת בהרחבה בענין לשון הרע, ומדגישה  את החומרה של עבירה זו. אנו נביא רק דברים ספורים: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרה: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אשר אמרו ללשוננו נגדיר שפתינו איתנו מי אדון לנו'", ועוד יותר מכך אומרת הגמרא: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם"! ובהמשך מביאה הגמרא: "אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד השמים", וכן: "תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עבירות כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" - דברים נוראים! ובירושלמי כתוב[3]: "ארבע דברים שהם נפרעים מהאדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים"- עבירות נכבדות בפני עצמן, וממשיך הירושלמי: "ולשון הרע כנגד כולם"!

מדוע לשון הרע זה חטא כל כך חמור? מלבד הנזק של לשון הרע, אליו לא נתייחס, ישנו דבר מהותי יותר. המיוחד שבאדם זה הדיבור, הדיבור הוא הדבר שמיחד את האדם משאר הבריאה, וכמו שמתרגם התרגום את הפסוק[4]: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - "והוות באדם לרוח ממללא", הדיבור הוא האדם, וכיון שכך אם יש רוע בדיבור יש רוע באדם, זה לא דבר חיצוני אלא דבר מהותי, זה קלקול במהות האדם!

הלשון זה ביטוי לטוב שבאדם או לרע שבאדם. מספרים חז"ל[5]: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדו: פוק זבין לי צבו טבא משוקא (צא, וקנה לי דבר טוב בשוק) נפק קני ליה לישא (יצא וקנה לו לשון), אמר ליה פוק זבין לי צבו בישא משוקא (אמר לו: צא וקנה לי דבר רע בשוק) נפק קני ליה לישא (יצא וקנה לו לשון), אמר ליה: מהו דין (מה זה)?...אמר ליה: מינה טבתא ומינה בישתא! כד הווה טב לית טבא מינה וכד ביש לית ביש מיני (ממנה טוב וממנה רע - כשהיא טובה אין טובה ממנה, וכשהיא רעה אין רעה ממנה)".

מבררת הגמרא את הפסוק [6]"מוות וחיים ביד לשון"[7]: וכי יש יד ללשון? "לומר לך מה יד ממיתה כך לשון ממיתה, אם יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה, תלמוד לומר "חץ שחוט לשונם" הלשון היא כמו חץ, "אם החץ עד ארבעים וחמישים אמה גם לשון כך, תלמוד לומר "שטו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ". אין גבול לנזק של הלשון, וכמו שאמר מישהו שאפשר להרוג אדם בעיקום אף - "כי באפם הרגו איש"[8]. די בזה שמישהו אומר לך משהו על פלוני ואתה מעקם את האף - חיסלת אותו.

מה פשר הסמיכות בין ענין מאכלות האסורים בסוף פרשת שמיני לבין פרשתנו המדברת בלשון הרע? אומרים בשם רבי ישראל מסלנט שזה מלמד שגם אדם אסור לאכול! בלשון הרע אפשר לאכול אדם. וניתן להוסיף על הסמיכות הזאת שבמאכלות אסורים צריך להיזהר מה מכניסים לפה, ובלשון הרע צריך להיזהר מה מוציאים מהפה.

על פי דברים אלו הטיפול בצרעת אינו טיפול רפואי חיצוני אלא טיפול בנגע הפנימי. שואלת הגמרא[9]: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: 'בדד ישב מחוץ למקום מושבו'? עונה הגמרא שהסיבה היא מידה כנגד מידה: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב", ואפשר להוסיף הישיבה מחוץ למחנה באה להורות לאדם לעשות חשבון נפש.

מה הדרך לתיקון? "אמר רב חנה בר חנינה: מה תקנתו של מדבר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: 'מרפא לשון עץ חיים' ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר:'חץ שחוט לשונם' ואין עץ אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ואם עם הארץ הוא -  ישפיל דעתו"[10]. ישנם שתי דברים שהם בגדר תקנה: תורה ומידות טובות.

וצריך לדעת שהדרך לתיקון זה גם לאחר מעשה אבל גם לפני מעשה! "רפואה מונעת, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וכמו שאומרת הגמרא: "אמר רבא: דבעי חיים - בלישנה, דבעי מיתה - בלישנה" אומר רש"י: מי שרוצה מוות שיעסוק בדברי שטות ונבלה, מי שרוצה חיים יעסוק בתורה.

מעניין להתבונן בקורבנו המיוחד של המצורע[11]: "וציווה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות...וציווה הכהן ושחט את הציפור האחת" ואת השניה משחררים. אומרת הגמרא: "אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה התורה שיביא שתי ציפורים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עשה מעשה פתי לפיכך יביא קרבן פתי". כלומר, הוא חטא בקולו לפיכך יביא קרבן המשמיע קול "שהציפורים צועקים בכל שעה" - זה לעומת זה. וניתן להוסיף, את הציפור האחת שוחטים זה הדיבור השלילי, ואת האחת משחררים זה הדיבור החיובי, משתחרר הדיבור החיובי - דיבור של תורה, דיבור של תפילה. קישור הדיבור של האדם לתורה, שהיא מקור הטוב והטוהר, קישור זה מטהר את האדם. זו עניינה של תורה. היא באה להעלות את האדם, לגלות את צלם האלוקים שבו, את נשמת ישראל המיוחדת שבו.

את הפרשה הזאת אנו קוראים לפני יום העצמאות. כתוב שבמצרים היה משועבד כח הדיבור של עם ישראל, ויציאת מצרים זה שחרור הדיבור של עם ישראל, ומתוך כך פֶ-סַח!  "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

לעם ישראל יש תפקיד בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", ישראל זה שיר א-ל, ישראל נועד לספר את תהילות ה' בעולם, וכשעם ישראל משועבד לאחרים הוא לא יכול למלא את יעודו, ורק כשהוא יוצא לחרות ולעצמאות הוא יכול למלא את יעודו, לקדש שם שמים בעולם. כותב הרב זצ"ל: "התחלנו לומר דבר גדול בינינו ובין עצמינו ובאזני כל העולם ולא גמרנוהו עדין, הננו באמצע נאומנו ולהפסיק לא נוכל", עם ישראל התחיל לומר משהו בעולם ואז הייתה הגלות והפסקנו באמצע דברנו. יש לנו עוד הרבה מה לומר!

זה הערך של העצמאות שהוא הבסיס למילוי יעודנו בעולם. לכן מתאים שפרשיות אלו שעוסקות בטיפול בטהרת הדיבור של כלל ישראל, בשחרור הדיבור של עם ישראל, יוצאות לפני יום העצמאות, על מנת שנוכל למלא את יעודנו בעולם, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!

עיון במקרא שעורכים חז"ל מעלה כי הצרעת אינה באה רק בשל עוון לשון הרע, אלא בשל מגוון נרחב של חטאים. תוך פיענוח המכנה המשותף של כל המקרים בהם מוזכרת הצרעת במקרא ובדרשה, ננסה להבין את מהותה ותפקידה של הצרעת כסמל הצביעות

על עשרה דברים נגעים באים: ... על עבודה זרה - מישראל שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל: "אלא אלֹהיך ישראל" (שמות ל"ד, ב)... ועל גילוי עריות - מבנות ציון שנאמר: "יען כי גבהו בנות ציון [ותלכנה נטויות גרון ומשֹקרות עינים]" (ישעיה ג', טז)... ועל שפיכות דמים - מיואב... ועל חִלול ה' - מגיחזי... ועל ברכת ה' - מגָלְיָת... ועל גוזל את הרבים - משֶבנא שהיה נהנה מן ההקדשות... ועל הגוזל את שאינו שלו - מעֻזיהו... ועל גסות הרוח - דכתיב [על עֻזיהו] "וכחזקתו גבה לִבו עד להשחית" (דה"ב כ"ו, כא), ועל לשון הרע - ממרים... ועל עין הרע - שנאמר "ובא אשר לו הבית" (ויקרא י"ד, לה) - מי שיִחֵד ביתו לו ואינו רוצה להנות לאחרים.      (ויקרא רבה י"ז, ג)

בניגוד לגישה הרווחת הרואה בצרעת עונש על חטא לשון הרע בלבד, דרשתנו רואה בחטא זה רק אחד ממגוון חטאים שונים היכולים להביא על האדם את נגע הצרעת. עיון מקיף במקרא, כפי שעורכת גם דרשתנו, יעלה כי רק המקרה של מרים עוסק מפורשות בחטא לשון הרע, בעוד שבשאר המקרים מדובר בחטאים שונים ומגוונים. עיון מקיף שכזה, מעצים את השאלה מהו המכנה המשותף המאפיין את כל המקרים בהם אוזכרה הצרעת, שכן ברור כי לא כל אדם ננגע באופן מיידי באם הוא חוטא בכל אחד מעשרת החטאים המנויים בדרשה.

דרשתנו לומדת את עשרת החטאים עליהם בא הנגע, מארבעה סיפורים מקראיים בהם מוזכר נגע הצרעת במפורש (מרים, יואב, גיחזי, ועֻזיהו - שממנו נלמדו שני חטאים), ומארבע סיפורים מקראיים בהם מצאו חז"ל רמז (שאותו לא ציטטנו מפאת קוצר היריעה), אותו ניתן לדרוש כראיה לכך שהדמויות המוזכרות בו נענשו בצרעת (חטא העגל, גָלְיָת, שבנא ובנות ציון).

החטא העשירי, חטא רעות העין, אינו נלמד מסיפור מקראי מסוים, אלא נדרש מתוך פסוקי תורת צרעת הבית עצמם, כשהוא מפותח בהרחבה בדרשה הסמוכה עד לכדי סיפור מלא: "הא כיצד? אדם אומר לחברו: 'השאילִני קב חִטים' - ואמר לו: 'אין לי', 'קב שעורים' - 'אין לי', 'קב תמרים' - 'אין לי'. אשה אומרת לחברתה: 'השאילִני נפה' - היא אומרת: 'אין לי', 'השאילִני כברה' - ואומרת 'אין לי'. מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: 'לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חִטים יש כאן! כמה שעורים! כמה תמרים יש כאן!' " (ויקרא רבה י"ז, ב).

נראה כי דווקא בסיפור זה בו חז"ל לא היו כפופים לסיפור מקראי מסוים, הם יכלו להביע את השקפתם לגבי מהותה של הצרעת בצורה מיטבית. עיון בסיפור החז"לי מעלה כי הסיפור אינו מתאר רק את רעות וצרות עינם של בעלי הבית, אלא גם מדגיש את צביעותם הצדקנית, כשהם יוצרים אשליה אצל המשאילים כאילו הם נדיבים המעוניינים מאוד לעזור, אלא שכרגע אין בידם את שביקשו המשאילים. אשליה זו מודגשת על ידי הבקשות החוזרות והנשנות של המשאילים, שאינם מבחינים כי לפניהם בעלי בית צרי עין שכלל אינם מעוניינים להשאילם, ועל כן הם משנים את מושא בקשתם שוב ושוב, ללא הועיל. מטרתה של הצרעת, לפיכך, היא חשיפת צביעותם על ידי צביעת ביתם בנגע, צביעה החושפת את תכונתם הפנימית השלילית לעיני כל.

אם נתבונן בשאר הסיפורים המקראיים המנויים בדרשה, נמצא כי חשיפת צביעות שכזו, היא היא המאפיין המהווה את המכנה המשותף של כולם. גיחזי הציג עצמו כשליחו של אלישע איש האלוקים בעוד שהוא פעל מחמדנות אישית בלבד - וצביעתו בצרעת נועדה להראות לכל את צביעותו הפנימית. יואב הציג עצמו כמי שרצח את אבנר על מנת להגן על מלכות דוד (שמ"ב ג', כה), בעוד שהמקרא  מעיד עליו שעשה זאת מסיבותיו הפרטיות - "על אשר המית את עשהאל" (שם, ל), ועל כן דוד מקללו כי תחשף צביעותו - "אל יכרת מבית יואב זב ומצורע" (שם, כט).

עֻזיהו שרצה להקטיר קטורת ובכך לנכס לעצמו גם את תפקידי הכהן הגדול, וודאי הציג זאת כאידיאל רוחני עליון, ההופך את ישראל ל"ממלכת כהנים" כפשוטו, אך הצרעת שפשטה על מצחו הראתה לכל כי רוממות אל בגרונו, אך גזל תפקיד שאינו שלו וגסות רוח הוא חטאו. מרים וודאי ראתה במעשיה דאגה כנה לציפורה אשת משה, אך הצרעת שפשטה בה גילתה כי חטאה בלשון הרע,  וכי עליה לבדוק היטב האם לא חטאה בגאווה בכך שחשבה כי היא מצויה באותה הדרגה הרוחנית שבה שרוי משה.

כך גם ניתן להבין כיצד בחרו חז"ל את הסיפורים בהם דרשו את הופעתה של הצרעת: שבנא המציג עצמו כאדם העוסק בצרכי ציבור, בעצם מהנה עצמו בקודשיהם של ישראל - עד שמופיעה הצרעת על מצחו וחושפת לעיני כל את שחיתותו הנסתרת. גָלְיָת מציג עצמו כמי שבא למנוע שפיכות דמים כללית ומציע להסתפק במלחמה ייצוגית - אך במותו לא נכנעים הפלשתים ומשעבדים עצמם לישראל, אלא משיבים במלחמה שערה. בנות ציון מוצגות מפורשות כ"משֹקרות עינים", ורק הצרעת שהכתה על קודקודן הראתה לכל כי עיכוסיהן ודרכי הילוכן היוו הזמנה מרומזת לגילוי עריות. הבעייתיות אותה מדגישה הדרשה בחטא העגל אינה עצם העבודה הזרה, אלא עדות השקר בקב"ה, כשהציגו את עבודת הגילולים שלהם כמיצגת את אל מוציאם ממצרים. הצרעת שהכתה בהם, לפי המדרש, נועדה אם כן לגלות לכל כי לא עובדי אלוקים הם, אלא צבועים הצובעים את גילוליהם באיצטלה אלוקית.

עוד יש לציין, כי על פי עקרון זה ניתן גם להסביר את שאר המקרים המקראיים שבהם מוזכרים נגעי הצרעת: פרעה הכועס על אברם בצדקנות צבועה "מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא?!" (בראשית י"ב, יח) ננגע בנגעים גדולים, המוכיחים כי צבוע הוא ואם אברם היה מגלה זאת היה מומת ואשתו היתה נלקחת ממנו. נעמן התנהג כ"איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים" (מל"ב ה', א) על אף שה' הוא שנתן בו תשועה לארם (שם, בהמשך הפסוק) ואף מהתנהגותו בהמשך הסיפור זועקת צביעותו, עד שהוא מכיר בגדולת ה' ובקטנות "אמנה ופרפר נהרות דמשק".

ולסיום נעיר כי גם מהפטרתנו עולה הרעיון של צביעת הצבועים בצרעת, שכן בעוד ארבעת המצורעים נהנים להציג עצמם כמי שדואגים לכלל ולא מחכים עד הבוקר אלא הולכים ישירות אל המלך לבשר בשורתם בכדי שחלילה לא ימצאהם עוון (מל"ב ז', ט), הפסוק לפני כן דואג לתאר את פועלם באופן החושף את צביעותם: "ויאכלו וישתו וישאו משם משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו" (שם, ח) ואם בכל זאת לא די, ממשיך הפסוק בתיאורו - "וישֻבו ויבֹאו אל אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמנו" (שם)...