בתחילת ה"מגיד" אנו מזמינים את כל הנצרך והרעב לבוא ולסעוד איתנו את ליל הסדר "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח" האין זה מוזר שכאשר כולם כבר ישובים לשולחן הסדר דלת הבית כבר סגורה מזמן אין איש שומע אותנו מבחוץ ואז אנחנו נזכרים להזמין את העניים והנצרכים? הרב שלמה פישר בהגדתו מנחת אשר, מביא את התירוץ הבא "והנראה עיקר דבאמת פיסקא זו לא היתה חלק מנוסח ההגדה כלל, דמה טעם יש לומר כל דכפין ייתי ויכול בלילה כשכל בני הבית מסובין מסביב לשולחן ונפקד מקומם של העני והרעב, ומה טעם יש לומר כל דצריך ייתי ויפסח בלילה כשכבר שחטו את הפסח ואינו נאכל אלא למנוייו. אלא ברור שבימי קדם היו מכריזים הכרזה זו בעוד היום גדול, כל עוד לא נשחט הפסח, וכל עוד העניים עדיין סובבים בחוצות עיר לבקש מא-ל אוכלם, ומשום כך היו אומרים דברים אלו בארמית, לשון העם.  ולזכר בעלמא נקבעו הדברים לדורות בתחילת ההגדה, שהרי ביסודה פיסקא זו איננה חלק מעצם ההגדה" לפי פירושו אכן דברים אלו נאמרו הרבה לפני תחילת ההגדה וזה שאנו אומרים אותם רק בתחילת מגיד אינו אלא לזכר לימי ירושלים בבניינה. אבל למה גם בימינו לא להזמין את העניים מבעוד מועד? מדוע לא לנהוג במנהג יפה זה גם היום?  אני מרגיש שהאמירה הזאת של "כל דכפין וכל דצריך" אינה מכוונת כלפי מי שאין לו מה לאכול. כל מי שאין לו מה לאכול כבר מזמן מוזמן לליל הסדר ואין כל כוונה בעיצומו של הלילה להזמין אנשים נוספים האמירה מכוונת כלפינו כפי שאנו פותחים את יום כיפור ב"הרי אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" והרי הכוונה לנו עצמנו כך גם בליל הסדר, אנו פותחים את המגיד בחוסר כל, בדיוק כמו שהיו ישראל ביציאת מצרים ללא צידה לדרך, לכיוון המדבר מבלי לדעת מה יהיה, וכך גם אנחנו עוברים את התהליך הזה בליל הסדר ופותחים את ההגדה בזה שכל היושבים מסביב לשולחן הם נצרכים בדיוק כמו שהיה כל כאחד ואחד ללא הבדל כאשר הוא יצא ממצרים

לידת תינוק ולידת עם

יציאת מצרים מתוארת בתורה כמו לידה של תינוק "או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" גוי מקרב גוי במילים אחרות זו לידת תינוק, עם מהקרביים של עם אחר. בלידת תינוק אנו רואים דברים מופלאים אך השלב הראשון והבסיסי ביותר הוא עצם החיים העצמאיים שניתנים לתינוק ברגע יציאתו לעולם. זוהי יציאת מצרים! ה' נתן לבני ישראל חיים עצמאיים ראשוניים ללא יכולת ממשית להתקיים בעצמם, בדיוק כפי שתינוק אינו יכול לרגע ללא אמו, הם יוצאים בחיפזון ללא צידה לדרך וללא ידיעה ממשית לאן הם הולכים אבל הם קיבלו את חייהם במתנה וזה הספיק להם לעת עתה.

מה השלב הבא האיכותי בחייו של התינוק? הדיבור. היכולת לבטא את רגשותיו במילים, ולו הפשוטות ביותר. מתי עם ישראל עובר לשלב הזה? בקריעת ים סוף עם ישראל שר שירים הוא מצליח להוציא מילים מהפה! עד אז רק "ויאנחו בני ישראל, ויזעקו..." שום דבר ברור, אבל כאן, על שפת הים, הוא עולה למדרגה נוספת ושר את שירת הים ומודה לה' בפיו ובמילים שהוא בוחר.

השלב האיכותי הבא בחייו של הילד (שגדל כבר) הוא הלימוד והחינוך. אחרי שהילד חי ויודע לדבר הוא מתחיל לקבל את המסר האלוקי, את החינוך שלו הוא זקוק. זהו מעמד הר סיני. שם עם ישראל מקבל את התורה ואת שליחותו הנצחית.

שלושת השלבים הללו הם המכונים נפש, רוח ונשמה. (נר"ן) נפש - עצם הקיום הפיזי, יציאת מצרים.

רוח - הדיבור ("רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך") קריעת ים סוף. נשמה - התורה, החינוך מעמד הר סיני וקבלת התורה.

זהו התהליך שבו עם ישראל מתייצב כעם לפני האלוקים ולקבל ממנו את עצם החיים שלו כעם, את היכולת לבטוא את עצמו ואת הייעוד שאלוקים מעניק לו.

(מתוך דבריהם של המהר"ל מפראג והרב קוק)

גאולה שבכל דור

ישנן מצוות בליל הסדר שהן מהתורה כגון אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים, אכילת מרור, קרבן פסח ועוד. על אכילת מצה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה" גם על מרור אנו מברכים באותה ברכה "... על אכילת מרור" ואף בזמן שבית המקדש היה קיים ברכו על אכילת קרבן פסח. מדוע על אחת המצוות החשובות ביותר בליל הסדר (אם לא החשובה שבהן) סיפור יציאת מצרים שהיא מצווה מהתורה לא פחות מאכילת מצה ומרור לא מברכים? האם לא היה ניתן לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לספר ביציאת מצרים"?

התשובה מתחילה בתפיסה של ליל הסדר. תורת החסידות מדגישה כי ליל הסדר אינו טקס זכרון לזכר אירוע שקרה לפני 3000, זהו אירוע עכשווי של יהודי ושל עם שנגאל גם בשנה זאת. האמירה "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" נאמר אך ורק על יציאת מצרים, לא על נס חנוכה, לא על נס פורים אלא בדגש על יציאת מצרים. זהו לא תרגיל בפסיכולוגיה זה תהליך גאולה ממשי. לכן עושים את כל ה"משחקים" בליל הסדר, אוכלים מרור ומצה יושבים מסובים כבני מלכים, אומרים הלל כאילו אנחנו ממש נגאלנו. יהודי שרוצה להיגאל בפרט ובכלל יכול גם בפסח תשס"ט להיגאל, אותן ההארות והשפע האלוקי שהיה אז יורד ומגיע אלינו גם היום בליל הסדר שלנו.

 אז למה לא מברכים על זה? למה לא נברך גם על סיפור הנס הנפלא שעברנו ויכולים לעבור גם בשנה זאת?

אומר ה"חתם סופר" אנחנו כן מברכים על סיפור יציאת מצרים. בסוף "מגיד" ישנה ברכה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו... לאכול מן הזבחים ומן הפסחים... ברוך אתה ה' גאל ישראל" זוהי הברכה הגאולה של סיפור יציאת מצרים והגאולה שלנו.

אבל אז מדוע מברכים זאת בסוף המגיד ולא בתחילת המגיד? היה ראוי להתחיל את מגיד בברכת הגאולה ואז לספר ביציאת מצרים! (כמו כל ברכה אנו מברכים אותה לפני המעשה וכמו שעושים באכילת מצה ומרור וכו')

התשובה היא מופלאה! ישנה עוד מצווה שאי אפשר לברך לפניה בשום אופן אלא רק לאחריה. פשוט לעושה את המצווה הזאת אין דרך לברך לפני עשייתה אלא רק אחרי שהוא עושה אותה! ומהי? גוי שבא להתגייר והוא טובל על מנת להיות יהודי לא יכול כמובן לברך לפני טבילתו כיוון שהוא עדיין גוי, רק אחרי שהוא טובל, עכשיו הוא יהודי והוא יכול לברך. כך אומר ה"חתם סופר" כל יהודי בליל הסדר. הוא מתחיל את ההגדה כגוי, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" והרי גם הוא מתחיל עכשיו את תהליך הגאולה שלו, ועל כן כעובד עבודה זרה, כמי שעדיין לא נגאל הוא לא יכול לברך! הוא עדיין גוי! רק אחרי שהוא יקרא את ההגדה ויעבור בעצמו תהליך של יציאה לחירות, בסוף המגיד, עכשיו הוא יכול לברך!

מי שמבין את עומק התהליך שיהודי צריך לעבור בליל הסדר מבין שהלילה הזה הוא לא זיכרון לאירוע שהיה לפני 3000 שנה אל \א תהליך עומק שמתחיל מראשית הלילה בו אנו מתחילים כעבדים ומסיימים אותו כנגאלים בדיוק כמו אבותינו במצרים.

(בשם ה"חתם סופר")

מפגש עם אלוקים

החגים נקראים "מועדי ה'"  "אלה מועדי ה'..." מעניין שגם המשכן במדבר היה נקרא אוהל מועד וכמו שהמשכן היה מקום המפגש של האדם עם אלוקים כך גם החג והמועד הוא זמן המפגש של האדם עם אלוקים. ולכן בזמן המועדים היה מצווה לעלות לבית המקדש להכפיל כביכול את כח המפגש של האדם עם אלוקים בזמן הנכון - המועד, שלושת הרגלים. ובמקום הנכון - אוהל מועד.

גם בימינו שאין בית מקדש קדושת הזמן נשארה והיכולת להיפגש עם אלוקים עדיין "תקפה" בקדושת הזמן הוא הוא המועד. לכן גם אנו מברכים "מועדים לשמחה" משום שהמפגש עם אלוקים הוא תלוי בזמן המיוחד הזה (מועד לשון התוועדות ומפגש) המפגש עצמו מרומם אותנו למעלת השמחה מה שאין אנו יכולים להגיע ביום רגיל אחר. ויש לדבר ביטוי גם מהבחינה ההלכתית שעד כדי כך קדושת ושמחת הרגל גדולה שהיא מפסקה כל אבלות שהיא, שכל מי שיושב שבעה (ל"ע) מפסיק משפני הרגל אבלותו וכן אבלות 30 יום. ואפילו שבת אינה מפסיקה אותה משום ששמחת המפגש וההתוועדות היא כל כך גדולה שהיא לא מותירה מקום לכל אבלות פרטית. 

(בשם ר' צדוק הכהן מלובלין)

תוקן על ידי שרית560 ב- 18/04/2019 21:49:50

אכילת מצה היא התרסה נגד חוקי הטבע, הזמן וההיסטוריה

מדוע המצה, בסיסית כל כך לחגיגת הפסח? מדוע התורה מכנה את חג הפסח "חג המצות"? מה גורם למאכל פשוט זה, להיות יסוד לניסיון ולאידיאולוגיה היהודיים? ומה יש בה במצה, שמסמל עבורנו חירות אנושית?

המצה מכילה בתוכה היבטים שונים ומנוגדים. מצד אחד זהו "לחם עוני" – לחם של אנשים חסרי כל, שנאכל על ידי עבדים. ומצד שני, זהו לחם החירות והשחרור. בואו ננסה אם כך, לחבר בין המשמעויות השונות הללו.

בסיס החיים

לחם הוא בסיס החיים, כשמבין הלחמים, מצה היא הלחם הבסיסי ביותר – המאכל הפשוט ביותר, להכנה על ידי בני אדם. המצה כוללת מיזוג של שלושת האלמנטים הבסיסיים, שמאפיינים את האדם המתורבת: דגן, מים ואש. אסור להוסיף שום גורם חיצוני, שישנה או ישפיע על אופי המצה. את המצה מכינים מקמח ומים קרים – וזהו! אם הניחו את תערובת המים והקמח לעמוד יותר מ-18 דקות, תהליך ההחמצה כבר התחיל להתרחש. פטריית השמרים, המצויה באוויר, חדרה לבצק, הכפילה את עצמה במיליונים וגרמה לתסיסה. פטריות השמרים המיקרוסקופיות הן צבא בלתי קרוא, שפולש אל תערובת הקמח והמים, ומגיש לעצמו ארוחה ערבה של מולקולות סוכר. כשהשמרים המיקרוסקופיים מוכפלים במיליארדים, הם משחררים דו תחמוצת הפחמן, שמחמיץ את הבצק וגורם לו לתפוח ולהפוך לאוורירי וקל.

ההתערבות הזו של כוח חיצוני, היא ביטוי סימבולי להשפעתם של כוחות חיצוניים על האדם – כוחות שמסיטים את האדם מהמסלול הנכון ומפתים אותו לחטוא. כוחות שמתערבים בעצמאות האנושית, באוטונומיה ובבחירה. פטריות השמרים הזעירות מתחילות את מלאכתן בלי שום קשר לרצון האנושי, בלי קשר לאדם שהכין את הבצק. החמץ – הבצק שתסס, מסמל את הכוחות השליליים הללו. הוא מייצג את ההתדרדרות לעבר הרע, את הפיתוי לחטוא, את השפעתם של רעיונות, הנאות וכוחות זרים. זהו קול בלתי קרוא, המפתה אותנו להתעלם מקיומם של כוחות הרוע, עד... שמאוחר מדי.

מה שונה בין חמץ למצה? – רק הזמן, ושום דבר אחר. כל המרכיבים זהים.

חמץ מעצם הגדרתו, הוא כל בצק העשוי מקמח ומים, העומד למעלה מ-18 דקות, בטרם נאפה לגמרי. מכיוון שהמצה היא לחם שלא החמיץ, היא מייצגת אדם ששולט בתאוותיו – מממש את עצמאותו, שולט ברצונו ובלתי מושפע מכוחות חיצוניים. מצה היא ההיפך מחמץ.

אם ננסח במלים אחרות את דבריו של רבי חיים פרידלנדר, אחד מענקי המחשבה היהודית בדורנו, ההחמצה מסמלת סיבה ותוצאה בעולם הטבע. כשאנחנו רואים את הטבע בפעולתו – כשהוא מחולל לכאורה התרחשויות בעצמו, ללא התערבות חיצונית – אנחנו רואים איך הרושם שיוצרים התהליכים הטבעיים, מסתיר את יד האלוקים.

הכנה בחיפזון

מצות נאפות במהירות, על מנת להתגבר על השפעות הזמן ומגבלותיו. אנחנו אופים מצה דקה ופריכה, כדי 'לשחזר' את יציאת מצרים, כשבני ישראל עזבו את מצרים בחיפזון, כמו שאומרת התורה: "שבעת ימים תאכל עליו מצות ...כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (שמות י"ג, ז'). המצווה הזו מלמדת, ששליטת האלוקים בטבע ובהיסטוריה, היא מעל ומעבר לאילוציו ומגבלותיו של הזמן. האלוקים אינו זקוק לסיבה ותוצאה. הוא לא צריך זמן כדי לממש את מטרותיו. בפסח, גם אנחנו מצווים ללכת בדרכי האלוקים ולהפוך ליצירתיים מבחינה רוחנית, על ידי כך שאנו דוחקים את הזמן. בכך שאנחנו פועלים במהירות מסחררת, בכך שאנו פועלים נגד הטבע ושוברים את הגבולות שנכפים על ידי הזמן והטבע – אנו נענים לרצון האלוקי, שקיים מעבר לזמן וללא זמן.

יציאתם החפוזה של בני ישראל ממצרים, באה בעקבות המכה בה הומתו בכורות המצריים. מכה ששכנעה את פרעה לשחרר את עם ישראל, מבלי להמתין ולו רגע אחד נוסף. שאם לא כן, כל מצרים עתידה הייתה לעמוד, למול חורבן וקריסה מיידיים.

ובדומה, בכדי שעם ישראל ישרוד, בני ישראל היו צריכים לברוח מייד. הקב"ה "מכופף לפרעה את היד". הוא עושה זאת, כדי ללמד את פרעה ואת כל המין האנושי, שמנהל את חייו על פי שרשרת אירועים "טבעית" (שאפשר לתאר כפעולותיהן של סיבה ותוצאה), שהאלוקים מאלץ את כוחות ההיסטוריה והטבע לפעול כרצונו. על פי הסברו של המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל, דמות רבת השפעה במחשבה היהודית), היה זה הכרחי שהאנושות תכיר בכך, שהיציאה ממצרים, היא תוצאה ישירה של הרצון האלוקי והתערבותו.

לשם מה היה נחוץ למהר כל כך? למה לאחר 210 שנות שיעבוד, האלוקים החליט לבסוף ללחוץ על המצרים לגרש את היהודים במהירות ובכוח? חז"ל מלמדים, שבני

להתגבר על הטבע

חז"ל מסבירים, שכל שער נוסף של התנוונות מוסרית כרוך בתהליך 'הנדסי', משהו כמו סולם ריכטר, שבו כל מספר גדול פי עשר מקודמו. כל עוד שעם ישראל לא חצה את גבול שער החמישים של הטומאה, שורשיהם ה"אברהמיים" עדיין היו ניתנים לזיהוי, למרות שהוכפשו והתלכלכו. חז"ל מספרים, שבמהלך 210 שנות השעבוד, יאמר לזכותם של בני ישראל – הם לא שינו את שמם, לשונם ומלבושם, מה שמראה בבירור, שלמרות הלחץ המתמיד והלגלוג של הסביבה, הם נשארו נאמנים במידה רבה למקורם. שמותיהם העבריים של בני ישראל, כפי שנמסרו לנו בתורה מוכיחים, שהם המשיכו לעבוד את אלוקיו האמיתי של ישראל ונשארו נאמנים למורשתם.

אבל, לאחר 210 שנים, בני ישראל היו קרובים יותר מתמיד לאבד מורשת זאת. הם היו צריכים להתגבר על דוחק הזמן, בכך שיהפכו לבלתי מוגבלים בזמן – לעם נצחי. דבר זה הצריך התערבות אלוקית – הקב"ה "חטף" את בני עמו ממלתעות ההיסטוריה, בכך ששחרר אותם בדרך של "קיצור הזמן". באופן זה, הפדות הניסית שלהם מתריסה נגד חוקי הטבע, הזמן וההיסטוריה.

המהר"ל מסביר, שזו הסיבה שאבותינו נצטוו לאכול מצה ביום השחרור שלהם ממצריים ובכל ימי הפסח שבאו אחריו, לנצח. מצה היא המאכל היחידי, שתהליך הייצור שלו מחייב להכין אותו "בלי זמן" – מעבר לזמן, הכי מהר שאפשר. נוסף על כך איסור החמץ מלמד אותנו, שהטבע אינו פועל באופן עצמאי, אלא נשלט על ידי האלוקים. הטבע הוא רצון האלוקים המוסתר בעולם הטבעי.

בהתייחס לאדם עצמו, חז"ל מלמדים אותנו, שטבעו הנפוח של החמץ, מסמל גאווה ויהירות. לעומת זאת המצה השטוחה והבלתי מוחמצת, מייצגת את הענווה המושלמת. ענווה היא ראשית השחרור ויסוד הצמיחה הרוחנית. רק אדם שיכול להכיר במגבלותיו ולהכניע את עצמו כלפי חוכמה גבוהה יותר, יכול לשחרר את עצמו ממגבלות אלה. כאשר אנחנו אוכלים את המצה, אנחנו מפנימים את האיכות האנושית כיסוד האמונה. בכך שאנו נמנעים מחמץ, אנחנו מסלקים מעצמנו גאווה ואגוצנטריות.

באופן סימבולי, בני ישראל "תססו" – עד לנקודה שהם כבר כמעט "החמיצו". האלוקים הציל אותם מלהפוך ל"חמץ", מה שהיה סותם את הגולל על קיומו של עם ישראל. הייתה זו ידו הגואלת של הקב"ה שהבטיחה, שבני ישראל יישארו "מצה" – יסוד הענווה, מאז ולתמיד.

מהסיבות הללו, המלים "מצווה" ו"מצה" דומות זו לזו. חז"ל אומרים: "מצווה שבאה לידך אל תחמיצנה" – כלומר, כשנקרית הזדמנות לקיים מצווה, יש לקיים אותה במהירות. רעיון זה משווה את הצורך לאפות את מצות הפסח במהירות, לכל שאר המצוות. היהודי אמור לכבוש את הזמן, לחיות מעבר לזמן, לאחד את חייו עם האלוקים – שהוא נצחי ומעבר לזמן. היהודי לעולם אינו מבזבז זמן; "ההווה קורה עכשיו" – לכן הוא כל כך יקר. היהודי מנצל את הזמן כדי לכופף את העולם המוגבל בזמן, למטרות נצחיות. כיצד עושים זאת? הופכים את הזמן לסחורה יקרת ערך – בכך שמנצלים אותו לעיסוק בתורה, במצוות ובחסד.

ארבעת הבנים עונים לארבע הקושיות.

נתחיל בבן החכם, ששואל: "מה העדות, החוקים והמשפטים?"

בתורה, המלה "חוקים" מתכוונת לחוקים שאין להם סיבה הגיונית נראית לעין. למשל, מדוע שיהודים לא יאכלו חזיר? רבים חושבים שמדובר בסיבות בריאותיות, כדי לא להידבק במחלת 'השערוניות' (טריכינוסיס), אך בתורה עצמה נאמר שהדבר נעשה מסיבה רוחנית. מדוע?

החזיר הוא בעל החיים היחידי בעולם, שיש לו סממן חיצוני כשר (טלפיים מפוצלות), אך לא פנימי (הוא אינו מעלה גירה). החזיר, אם כך, מייצג את מה שכשר למראית עין, אך למעשה הינו טמא מבפנים. סוג כזה של צביעות מוגדר בתלמוד כאחד מסוגי ההתנהגות המתועבים ביותר בעיני ה'. מסיבה מוסרית זו, החזיר נתפס כמוקצה מחמת מיאוס עבור העם היהודי.

הבן החכם מקביל לראשונה מבין ארבע הקושיות –"ואף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

בימים אלה, כשבית המקדש חרֵב, אין לנו זבח פסח. במקומו אנו אוכלים אפיקומן – חתיכת מצה, בסוף הארוחה. מעשה זה מתאים לראשונה מבין ארבעת הקושיות: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה. הלילה הזה כולו מצה". משום שבלילה הזה עלינו לחזור למקורות, למהות החיים. זוהי תמצית החוכמה. אנו עוזבים את האגו שלנו ורואים את הדברים החשובים באמת. זהו הבן החכם, שרוצה להבין ונעזר בחוקי הפסח כדי לעשות זאת.

המרור של הרשע

מה אומר הבן הרשע?

הוא מקשה עלינו: "מה העבודה הזאת לכם? אני לא צריך את זה!" ובכך הוא מוציא את עצמו מהכלל, מהעם היהודי. הוא מלגלג ולועג לכל מנהגי החג. הכול נתפס כבדיחה בעיניו ולא איכפת לו מיהדותו. הוא בעצם לא שואל אף שאלה. הוא רק מקווה שאין לכם תשובה...

מדוע לא נמצא הבן הרשע בסוף הרשימה? האם אין הוא הגרוע מכולם? מדוע מיקמו אותו החכמים לאחר הבן החכם? זאת משום, שאפילו אם הבן הרשע נלחם בנו, הוא לפחות משתתף בדיון ויש עם מי לדבר. הוא חושב, הוא ערני. אם מצליחים להוציא אותו מ'רשעותו', הוא יכל להפוך לבן החכם.

ניתן לשאול מדוע הבן הרשע נמצא כאן בכלל. זאת משום, שהוא עדיין חלק מהעם היהודי ועלינו לעשות מאמץ כדי להגיע אליו.

הבן הרשע מקביל לשניה מבין ארבע הקושיות – "הלילה הזה כולו מרור". הבן הרשע מייצג את המרירות, כשהוא מחליף "משמעות רוחנית" בהנאות גופניות. על פני השטח הוא אומר: "מי צריך את אלוקים? אני רוצה בית מפואר ומכונית יקרה!" אנחנו מסתכלים עליו ונדמה לנו שהוא אכן נהנה מחייו. אך עלינו לחיות איתו, כדי לראות כמה מרירים הם חייו. האם אתם חושבים שאשתו וילדיו מכבדים אותו?

המרדף אחרי התשוקות מותיר אתכם עם טעם מר בפה. בפסח אנו אוכלים מרור ואומרים "פוי", כי זהו טעמו של המרדף אחר התשוקות, טעם אומלל ומר.

ה'תם', הזקוק לשינוי

הבן השלישי הוא התם. הוא שואל: "מה זאת?" ועונים לו: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

מיהו הבן התם? ראינו תמונות מההגדה בהן הוא מצוייר כבן העני, שהמרק נוזל על סנטרו. זאת משום, שהתם נתפס לעיתים כטיפש, שאינו מסוגל לחשוב בצורה הגיונית. אך למעשה, תם הוא אדם פשוט. הוא לא אינטלקטואל והוא לא יודע הרבה על יהדות. הוא רוצה לתת צדקה, יש לו לב טוב והוא רוצה להבין את הסיבה למנהגים. כיון שאינו לומד מהספר, הוא קשור להיבט היומיומי, הכאוב יותר ביהדות.

הבן ה'תם' מקביל לשלישית מבין ארבע הקושיות – "הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים". כדי שסקרנותו תתעורר וכדי שיקום ויעשה מעשה, צריך התם לראות את השינוי במו עיניו. הוא מסוג האנשים, שצריכים ללכת ללוויות או למחלקות הילדים בבתי החולים, כדי לשאול את עצמם (ולו לרגע): "מהי מהות החיים?"

לרוע המזל, האנטישמיות מתמקדת לרוב בבן השלישי. אנו מטבילין במי מלח, שמייצגים את דמעותיהם של היהודים. הדבר הגדול ביותר, שמאחד את היהודים כיום הוא זכר השואה והפחד שעם ישראל ייכחד.

בשולחן הסדר, התם הוא זה ששואל על המנהג המוזר "מדוע אנו מטבילין?". השינוי הוא זה שגורם לו לחשוב.

האדישות של 'ואינו יודע לשאול'

הבן הרביעי, הוא זה 'שאינו יודע לשאול'. "את פתח לו. שנאמר: והגדת לבנך, ביום ההוא לאמר, בעבור זה שעה ה' לי בצאתי ממצרים".

הבן הרביעי הוא אדיש. הוא לא חושב ולא איכפת לו. אנו עונים לו באותו המטבע בה ענינו לבן הרשע – אדישות יכולה בקלות להפוך לשנאה ודחייה. משום כך טוענת היהדות, שאדישות היא היבט של רשעות ולכן, זה 'שאינו יודע לשאול' הוא האחרון. אם אינכם חלק מהפיתרון, אתם חלק מהבעיה.

'ושאינו יודע לשאול', מקביל לרביעית מבין ארבע הקושיות – "שבכל הלילות אנו יושבים בין ישובים ובין מסובין". עליו לנצל את החופש שניתן בליל הסדר, כדי למצוא את משמעות הדבר. אך זה 'שאינו יודע לשאול' הוא עצל ויכול להימשך לכל כיוון. הוא יכול להשתנות, להפוך לאכפתי יותר והוא יכול גם להמשיך להידרדר ולהירדם בשולחן הסדר.

קחו את זה אישית

האמת היא, שכל אחד מאיתנו מורכב מכל אותם ארבעה בנים, ארבעה סוגי יהודים. במידה מסוימת, כולנו מחפשים משמעות, חוקרים ובודקים ממש כמו 'החכם'. אך לעתים אנו מתייחסים לחיים כאל בדיחה ומורדים, כמו 'הרשע'. לעתים אנו צריכים לצפות בשקיעה או לראות אנשים סובלים כדי שנתעורר, נחשוב ונשתנה, בדומה ל'תם'. ויש פעמים בהן אנו חשים אדישות, מהלכים מסביב בעיניים עצומות כמו 'ושאינו יודע לשאול'...

_________________