| נשלח ב-2/6/2011 01:25 |
|
| |
פרשת נשא
דבר אל בני ישראל איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (נשא ה-יב) אמרו חכמינו זכרונם לברכה לא כל אשמה נותנים לאשה יש הרבה פעמים שהאיש בעצמו גורם שאשתו תתקלקל חס וחלילה על ידי שהוא מנאף בחוץ מכניס רוח רעה בביתו ומקלקל מחשבתה של אשתו, גם היא מנאפת לאחר, והתורה מאשימה את בעלה שנאמר ומעלה בו מעל זאת אומרת המעל תלוי בו שהוא התחיל קודם. מעשה בימי הגאון רבי יהושע העשיל בעת שבתו על כסא הרבנות בעיר יאסי והיה מפורסם לגאון הדור וגדול בלמוד, אולם על שהיה צדיק גם בנסתר את זה לא ידעו אנשי העיר כי היה דרכו לא לשאת פנים לשום אדם בעולם כקטון כגדול היו כולם שווים אצלו, באחד הימים קרה מקרה שבשבת אחת היה מחסור גדול בדגים ויצאה הרבנית אשת הרב זכרונו לברכה לרחוב הדייגים לקנות דגים ולא מצאה וביקשה הרבנית מהדייגים שישתדלו לדוג איזה דג בשבילה לכבוד שבת והיא תיתן להם מחיר הדג כמה שירצו ויבטיחו לה הדייגים שישתדלו למצוא בעבורה ויחפשו בכל המקומות ולא מצאו, ואחר כך הלכו שני דיגים באניה קטנה לצוד דגים בשביל הרב זכרונו לברכה והרבנית נצטערה מאוד כי לא קרה לה מעולם שיהיה אצלם בלי דגים ותעמוד שם אצל מקום הדייגים ותמתין עד שישובו שני הדייגים ולאחר שעה באו הדייגים בשמחה כי צדו בעבורה שני דגים גדולים ותקנים במחיר רב, ותשלם להם מחירם ולא הספיקה לקחתם מידם והנה באה אשת הגביר ראש העיר על מרכבה כבודה ותרד גם היא לקנות דגים ולא מצאה ואמרו לה הדייגים שאי אפשר להשיג דגים בעת הזאת ורק שני דגים צדו בשביל אשת הרב, ותצעק אשר הגביר ותאמר: מי היא העניה הדלה הזאת אשר היא צריכה דגים ביום כזה אשר כל בני העיר אין להם דגים אנכי אשלם לכם פי שנים מאשר נתנה לכם העניה הזאת עבור הדגים, ובדברה עמהם חטפה מיד הרבנית את הדגים ותזרקם בתוך מרכבתה ותעל על העגלה ותאמר לעגלונה שימהר לדפוק בסוסים ותרוץ לביתה מהר, ויחר לדייגים מאוד על הדבר הזה, אבל יראו ממנה מהיותה אשת ראש העיר, והרבנית נשארה שם בבכי גדול על הביזיונות והגידופים אשר גידפה אותה אשת העשיר ותשב לביתם בידים ריקניות בבכי ואנחה ותספר לאישה הצדיק את כל אשר קרה לה עם אשת הגביר שגידפה אותה ושחטפה מידה את שני הדגים, וישלח הרב תכף את השמש לבית הגביר שיביא את הדגים בחזרה כי אשת הרב כבר קנתה אותם ואשתו חטפה אותם בלי צדק מיד הרבנית ואמר הרב לשמש שאם לא ירצו לתת לו את הדגים, אז יאמר לאשת הגביר שהיא נואפת מרושעת, ויתחנן השמש לרב לפטרו מן השליחות ויאמר לרב: הלא תדע למי אתה שולח אותי להגיד דברים כאלה הלא אל הגביר שר העיר אשר בשמעם שם את דברי יכוני ויפצעוני ואיך אעיז פני לבוא לבית הגביר ולומר לו שאשתו נואפת? אך הרב לא שם לב לטענותיו ואמר לו: הנה אני מרא דאתרא ואני מצוך שתלך בשליחותי ותאמר דבר זה בשמי ומה יעשו לך הלא אתה כבר מיצוה ממני שתעשה ככל אשר אנכי מצוך, השמש לא רצה ללכת עד שגער בו הרב ואמר לו שיחרים אותו אם לא ילך והשמש ידע שהרב הוא צדיק גדול והיה ירא ממנו והוכרח ללכת בלי רצוני לבית הגביר, ואמר השמש לרב מה אוכל לעשות הנני הולך בלית רצון, אבל ידעתי שגם לכבודו לא יחשה הגביר ואת אשר יעשה עמכם יהיה גם עמי ויזהירהו הרב עוד הפעם שאפילו אם יהיו אנשים רבים בבית הגביר צריך שתקרא בקול גדול לפני האנשים את דברי שאשת הגביר היא נואפת ובלי פחד. וילך השמש אל בית הגביר ויפתח בשלום ויאמר להם שהרב מבקש שיתנו לו את הדגים כי הרבנית קנתה אותם מאת הדייגים קודם שבאה אשת הגביר ואשתו עשתה שלא ביושר אשר זילזלה בכבוד הרבנית וחרפה אותה כששמעה החצופה אשת הגביר את דברי השמש בערה כאש חמתה ותבוא לבית ותחרף את הרב והרבנית בפני כל האנשים אנשי הקהל החשובים אשר באו להתייעץ עם בעלה בעניין הכרחי וזלזלה וגידפה מאד עד אשר לא יוכל העם לשמוע ולא יכול עוד השמש להתאפק ויאמר להם: הנה אדונים אתם כולכם אל תתרעמו עלי אם אגיד לכם את דברי הרב כי לא מרצוני אני עושה זאת כי אם הרב גזר עלי בפקודתו ורצה להחרים אותי אם לא אציית לו, ויאמרו אליו כל האנשים, דבר דבריך ואל תגור כי על זה עשו אותך שמש הקהילה ומוכרח אתה לשמוע לכל אשר ישלחך, אז אמר השמש שהרב ציוה עליו לאמר בפני כל הנמצאים שהאשה גברת הבית הזאת היא נואפת, וכשסיים את דבריו ברח ויצא לחוץ כי היה ירא לעמוד בבית, פן יחם לב הקוראים ויכו אותו, ויהי כאשר שמעו כל האנשים את הדברים האלה וכשמוע גברת הבית את הדברים האלה ותצעק בקול יללה הלא אמרתי לכם מקודם מהו הרב ואתם שמעתם דבריו, והגביר נבעת ונתכרכמו פניו וישב דומם ומבולבל לפי שעה ואחר כך פתח פיו ואמר: האנכי אחשה לאיש אשר עשה את בני לממזרים? על כן בזה השבת לא תדרוך רגלו על מגרש העיר, ועתה עוצו עצה מה לעשות פן אשפוך עליו את כל חמתי, כה דיבר הגביר וישנה וישלש דבריו, האנשים ראשי הקהל אשר היו בבית הגביר גם להם חרה הדבר הזה מאוד אבל הם חשבו בדעתם שלא ירהיב הרב בנפשו עוז לשלוח לבית הגביר כזאת אם לא יודע שהדבר ברור ועל כן היו נבוכים בדעתם מאמינים ואינם מאמינים ויצאו לחוץ ויתיעצו כולם מה לעשות, ויבואו אל הגביר ויאמרו לו: היה נא מתון בדעתך לבל נהיה לבוז ועל כן חכה עד יום מחר קודם קריאת התורה שיתאספו כל הקהל לבית הועד ונשלח אחרי הרב ונשמע מה בפיו ואם לא יתחרט מדבריו נעשה לו בזיון גדול בפני כל הקהל, ונגרש את הרב במוצאי שבת קודש ויתרצה להם הגביר לחכות עד יום מחר, אבל אשתו צעקה מרה שלא ימתינו וצריך שיגרשו את הרב תכף ומיד, אבל האנשים לא השגיחו לדבריה ויאמרו לה המתיני עד יום מחר ונראה איך יפול דבר. ויהי ממחרת אחר תפילת שחרית נתועדו כל הקהל לבית הועד שלהם והיה דרכם שקודם יקח הרב ספר מארון הקודש ויאמר להם דברי כבושין ובשבת ההיא יצאו כל האנשים מבית הכנסת לבית האספה וישלחו את שמש הקהילה לומר לרב שבאו כל האנשים לבית הועד וגם הגביר בא לאספה לבית הועד ומצפים לביאת הרב, וילך אליהם הרב זכרונו לברכה ולא הסיר הטלית מעל כתפיו ויבוא לבית הועד, ומנהגם היה שבבית הועד היה כסא אחד עבור הרב בראש השולחן ולא היו יושבים עליו כי אם הרב, אבל בשבת ההיא ישב הגביר על כסא הרב וגמרו בדעתם שבבוא הרב לא יקומו מפניו וזה יהיה לו הסימן הראשון שיעזוב את העיר, אבל בבוא הרב זכרונו לברכה לבית הועד נפל פחדו עליהם ויקומו כולם לבד הגביר אשר אחזתו רעדה ונאלם דומיה ומחמת צערו לא יכל לקום, וישמיט אותו הרב מעל הכסא באין אומר ואין מדברים וישב הרב בראש כל הנאספים ויאמר להם: אחי! מה רציתם כי נאספתם לבית הועד ומה תרצו ממני? ויענו כל הקהל לאמר: אתמול שלח הרב לאמר שאשת הגביר נואפת היא ואנחנו לא ידענו ולא שמענו כלל מזה הדבר, על כן צריך הרב לברר דבריו כי אם לא כן, איך יעשה את בני הגביר לממזרים? ויאמר להם הרב, אנכי אברר לכם בראיה נאמנה וברורה אבל היום שבת ואסור בשבת לשב בדין ומחר יהיה האות הזה ותראו כולכם בעזרת השם כי לא דבר שקר בפי. וישתקו ראשי הקהל כולם אבל בעל האישה שפך עליו חמתו לאמור: מה לכם לפטפוט דברים אם יש בכוחו להראות יראה היום כי הדבר הזה מותר לעשות בשבת כי דברים בעלמא הם, אבל אנוכי אגיד לכם כוונת הרב הוא חפץ לברוח בלילה ומחר תבקשוהו ולא תמצאוהו ובזאת יברר דבריו כי לא יהיה אצל מי לחקור ויתן הרב זכרונו לברכה עיניו עליו בכעס וישתיקהו ויאמר לו: הס שוטה מחר בשמעך את דברי אני יודע כי בוש תבוש ובאמת אין עליך אשם כי אתה לא ידעת מזה ואם תרצה שאומר לך איך אברר את הדבר, למחרת הנה בעל המעשה אשר חטא עמה יבוא ויגיד לפני הקהל איך נפל הדבר והיא תתן תודה על זה ומחר תדעו בברור, ויקרא הרב זכרונו לברכה את השמש ויאמר לו: מחר בבקשה תיקח את המטה שלי ותלך לבית עלמין לקבר פלוני ותקיש במטה על הקבר לאמור: פלוני בן פלוני הרב קורא אותך שתבוא אליו בשעה השלישית היום הזה וכל הקהל יתאספו פה וגם המנאפת צריכה שתהיה פה וידעו כל הקהל שיש להם שופט בישראל אך הזהיר הרב לשמש שיעשה פה מחר מחיצה קטנה בוילון וליחד מקום למת, ואל הקהל אמר הרב: רבותי האספו מחר כולכם ותשבו על הכסאות שלכם אצל השולחן ותראו פלאות, כתום דבריו נפל לב הגביר ויחשה וילך הרב לקרוא בספר תורה ולהתפלל תפילת מוסף עם הקהל, והנואפת כאשר שמעה זאת לא רצתה להתראות בפני הרב ותשחק ותלעג על הרב. ויהי ממחרת ויתאספו כל אנשי העיר אנשים נשים וטף לבית הקהל לראות החדשות אשר יעשה הרב, והרב זכרונו לברכה התפלל שחרית וילבש את התפילין ואחר השמונה עשרה היתה שעה שלישית וילך הרב לבית הועד וישב על כסאו ויאמר לראשי הקהל שישלחו ויביאו את הנואפת וישלחו אחריה והיא לא רצתה לבוא ותחרף ותגדף את הרב ואת השמש. וישלח אחריה הרב פעם שנית לאמור לה שאם לא תבוא אל בית הועד תכף ישלח את המת אחריה והמת יביאנה בעל כרחה אבל לא אדע אם תבוא בחיים כאשר אתן רשות למשחית, וילך השמש ויאמר לה שאם לא תבוא בטוב, יסחבוה כאחת הנבלות לבית הועד ואז הוכרחה ללכת עם השמש ותבוא לבית הועד, ויאמר הרב זכרונו לברכה: רבותי! הלא תכירו את קולו של פלוני בן פלוני אשר מת לפני זמן קרוב והוא היה סופר אצל הגביר הזה? ויאמרו כולם: כן קולו בטוב, ויאמר להם הרב: את המת לא תוכלו לראות כי יפול פחד עליכם ותינזקו ורק את קולו תשמעו כי הוא עומד פה עמנו מאחורי הוילון, ויצו הרב לשמש להסיר מעט את הוילון ויאמר הרב: אתה פלוני בן פלוני ספר נא לכל הקהל הזה איך נפל דבר הניאוף בינך ובין הפרוצה הזאת, והנה קול נשמע מאחורי הוילון, שמעוני אחי ועמי, אני נלכדתי ברשת הפרוצה הזאת כי הייתי נאמן וכותב חשבונות של הגביר הזה, ויהי היום ויסע הגביר לעסקיו לעיר בוקרשט ואנכי הייתי בביתו מעין בחשבון של השבוע ותצוה עלי הגבירה שאבוא ללון בחדר החשבונות מפני יראתה שלא יהיה הבניין ריק והגבירה שוכבת בחדר המיטות רחוק מבית החשבונות אשר שם הכסף ולא עלה בליבי שום מחשבת חוץ ודימיתי כי באמת יראה לשכב לבדה בבית, כי אין איש בבית ובאתי ולנתי בבית החשבונות, והנה בחצי הלילה באה אלי הגבירה דרך ארבעה חדרים ואנכי הייתי ישן ותשכב אצלי וכאשר הקיצותי חרדתי ושאלתי מי את ותאמר: אנכי הגבירה באתי אליך שתמלא תאות נפשי ואנכי אעשירך עושר גדול מאוד ואם לא תשמע לי מרה תהיה אחריתך כי אעליל עליך שגנבת את כל הון הגביר ואשימך במשמר, ותחבקני ותנשקני ותבטיח לי כל טוב ונפלתי ברשתה לא פעם אחת ולא פעמים, ועתה אוי יאהה לי כי אין לי תקומה עבור זה בעולם האמת, ואתם רבותי דונו נא את דיני אם אני חייב כי לא יכלתי להתגבר עליה ועל יצרי, ויחשו כל העם והמת הוסיף לספר בבכי שהוא בכף הקלע נע ונד ואין מניחין אותו להיכנס אפילו לגהנם ויספר את כל הנעשה עמו מיום צאתו מן העולם ועד עתה עד שגעו כל העם בבכי, ואז הרים הרב את קולו ואמר: מרושעת, תני תודה שכל הדברים הם אמת, ודברי המת אשר העיד עליך בפנים היום אמת, והיא כיונה נאלמת דומיה, ויגער בה הרב ותתן קולה בבכי ותאמר: אין אני יכולה להכחיש את המת כי כנים דבריו, ויאמר הרב: דעו שבעזר האל לא יצא דבר שקר מפי, ויצו הרב ויביאו את הסופר ואת העדים ויתן לה הגביר גט פיטורין ואחר כך נתן לה הרב תשובה חמורה וגם למת עשה תקון גדול מפני שהודה על חטאיו ברבים אשר החזיקוהו עד כה ישר, ויצא הרב זכרונו לברכה בכבוד וידעו אנשי העיר את מעלת הרב זכרונו לברכה ויהיו חרדים ממנו מאוד מקדושתו, הרב זכרונו לברכה לא התמהמה עוד בעיר יאסי כי אחר כך נתקבל לאב בית דין בעיר אפטא ואחר כך בעיר מעזבוז, זכותו יגן עלינו אמן. (אהבת חיים). וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אישתו מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אשה וניסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא ניטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא לא ניטמאה ע"כ: לא נאריך בהלכות פרשת סוטה בספר מעם לועז מסביר את הסדר במדויק עיין שם. נוצר מצב שהבעל מקנא באשתו כי הוא טוען שהיא בוגדת בו. הבעל צריך להביא עדים שמעידים כי ראו את אשתו מתבודדת עם גבר זה ורק אז יש לבעל סיבה לפנות לכהן בטענה זו. מבלי להעמיק בתהליך נסביר בקצרה את עיקר התהליך האישה מגיעה לכהן והכהן מפציר בה להודות במעשה עד כדי שהוא פורע את שערות ראשה והיא מתביישת במעשה. תארו לכם עד היכן הגיע רמת הצניעות באותו דור, אפילו אישה שמעדה וסטתה מן הדרך הישרה היתה מתבישת להראות בחוסר צניעות ברשות הרבים שלא נדבר בדורנו שנשים הולכות בפריצות ומכשילות את הרבים ואם חלילה ישנה בחורה שמנסה להתחזק וללכת בצניעות באופן אוטומטי קופצים חברותיה בטענה שהיא קיצונית וזרה לחברה, ממש עדת בילעם ובלק שהחדירו פריצות וזנות בעם ישראל כי אלוקים של אלה שונא זימה. נשים שמתלבשות בפריצות והולכות בדרכים של בילעם ובלק מבלבלות את הדור וגורמות לסטיות מחשבות ודחפים טמאים אצל נישמותיהם של עם ישראל ומבלבלות את הדור במקומות בילוי כמו פאבים דיסקוטקים ים מעורב וכו'. אים נשים לא היו מתלבשות בפריצות שומרות על צניעות ולא מתערבבות בציבור לא ההיתם מוצאים גבר אחד במקומות הללו. לכן "כל כבודה בת מלך פנימה" שהיא צנועה ולא מתבלטת במקומות מערובים. בלעם ובלק האותיות הראשונות הם בל ביחד בלבל שמבלבלים את הדור. ראשי תבות של בילעם בנות לכו עם מיני ובלק בנות לכו קצר לכן כל אשה צריכה להזהר שלא להכשיל את הרבים כי זה חילול ה' ואין עון יותר גדול מי כך והעונש כבד מאד בגהנום. החלק הכי גדול שישנו בפריצות הוא המעידה של אשה נשואה שנאמר ''שמעלה בו מעל'' שהמעל התחיל אצלו כאשר הוא לא מוכיח אתה בדרכי נועם ואומר לה דברי כיבושין כדי שתהיה יראת שמים ולא תגיע לכאלו מצבים, וכמובן שאסור להזניחה ולהעניק לה מבחינת גשמיות ורוחניות את צרכיה כמו מחמאות פירגונים כמו בגדים, כלי בית וכו' ובמיוחד כאשר הבעל לא שומר על העינים הוא משרה טומאה זימה בבית עד כדי מצב שאשתו תישטה לכן המעל יגיע ממנו שנאמר ''ומעלה בו מעל'' ששטתה מבעלה עד שהגיעה למצב שהיא ניצבת מול הכהן ופורע את שערות ראשה ואם עדיין לא מודה ניתן לה לשתות את המים המאררים. אם היא בגדה בבעלה המעיים שלה מתפוצצים ומתה מיד ואם לאו מתפקדת בבן זכר של קימא באותו שנה וכולם מכבדים אותה ומפצים אותה ביחס חם ואוהד. לכן אם הבעל היה שומר על העינים במקביל מעניק לאשתו את אושר המגיע לה כי אין לה כלום מעצמה אלא מה שנותן לה בעלה זה כמו הירח שמאיר לא משום עצמו אלא שמקבל אור מהשמש ואז נראה שפניו מאירות כך הם הנשים כלי כיבול שהמקור הוא הבעל שיעניק להן ויפרגן להן רק בדרך זו הם מרגישות קיימות זוהרות ומסופקות. לכן בדורות המאוחרים יותר התרבו הנואפים ופסקה פרשת סוטה עם המים המאררים שנאמר "לא אפקוד על בנותכים כי תזננה" עד שהגענו לדור שלנו עם נתונים מזעזעים של 49% מהציבור מתגרש בזמן ש-40% מהאוכלוסיה של הנשים בגדו לפחות פעם אחת בעליהם ובקרב הגברים 58%. נשים לבושות בפריצות נוראה וילדות בנות ארבעה עשרה ומעלה מזנות עם בנים וישנם אלפי מיקרים בשנה של הפלות אז תארו לכם כמה עשרות ומאות אלפי בחורות מזנות בדורנו לכן פסק המים המאררים כדי לא להחרים את הדור שלא ראוי לבנות בית המקדש לחי טהרה שכאלו. לכן מידת הדין מקטרגת על עם ישראל שמזנים מטמאים את נישמתם בזימה ובגלל נשים פרוצות עם ישראל סובל יסורין ואסונות. נאמר "איש איש כי תשטה אשתו" מה פירוש כפל הלשון באיש? לומר לך שבגדה בשתי אישים אחד בבעלה ואחד בהקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה. ''צור לילדך תשי ותשכח מחוללך'' בכח העוון מתששים כח של מעלה שנאמר "תשי" ואם מקיים מצוות אז הוא מחזק כח של מעלה לכן מאז שנחרב בית המקדש ישנו יסורין ושיעבוד מלכות כי תשש כוחו של עם ישראל בעולמות העליונים ואין עוון שמתשש כח עליון כמו עוון הזימה. ועוד נאמר''ואין נואף שמרן נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים" זה פרוש המדרש כלומר אומר הנואף אין אדם יודע שאני נואף בנשף כלומר בלילה עושה את עוונותיו ומסתתר שנאמר וסתר פנים ישים אך ממנו יתברך כדי שאפשר להסתיר. וזאת השאלה? נאמר בישעיה "אוי לרשעים להסתיר עדה והיה מחשך במעשיהם לומר מי רואנו ומי יודענו" מחשבות אלו זאת תוצאה של כח טומאה וזימה שאוטמים את הלב עד כדי שהאדם מיסתתר מבן מהקב''ה אינו מסתתר שמלוא כל הארץ כבודו שנאמר לה' הארץ ומלואה ועוד עיני ה' משוטטות בארץ. לכן כח הזימה מתפשט בעולם הזה לכן אסור לתת פרץ לכח הזה ולשמור על הענים וכל שכן לנשים אסור לסייע לכח הטומאה ותיתלבשנה בצניעות שנאמר ''עוז והדר לבושה ותשמר ליום אחרון''. ישנם אנשים שהורסים בכוונה את האמונה כדי לעשות מעשה זימה וישנם הרבה אנשים שאינם מנסים להתקרב לתורה הקדושה בגלל כח הזימה של נשים לא צנועות כי תורה ומצוות לא הולכות עם מקומות מעורבים כמו ים דיסקוטקים ומעשי זימה וכו'. יוצא שנשים פרוצות שמתערבבות בציבור גברים מעקבות את הגאולה ואפילו בקרב גברים נשואים וישנם מקרים של ממזרים שנאמר "בסתר פנים ישים" שמסתורין שמים לעובר הממזר את פני הנואף שצר הקב"ה צורה כפני הנואף שנאמר צור לילדתך בראתה תשי שמתשש כח התשובה כי אין תשובה לממזר שנעשה במעשי זימה הנוטריקון זה מה כלומר התשובה היחיה של לאבא שהבן ימות בחיו ועל כך הוא מריך להתפלל. וגם אם העובר כשר הקב''ה נותן לו דמות של הנואף שאשתו נאפה איתו או שחשבה עליו בשעת מעשה שנאמר "דור לילדתך תש" שנאמר "אין צור כאלוהנו" פירוש אין צייר כאלוהנו שמצייר עוברים אחרי הארבעים ועם לפי הצורה שעליה האישה חשבה בזמן העיבור, שנאמר אשה שנאפה תחת אישה תיקח את זרים. כלומר בזמן יחסי אישיות היא חושבת על הבעל של אישה אחרת שנתנה עינה עליו. מעשה במלך הערבים ששאל את רבי עקיבא אני כושי ואשתי כושית ויצא לי בן לבן כיצד זה קרה? בטח היא בגדה בי שאל רבי עקיבא דורות ביתך לבנות בגלל בנך יצאו לבנים כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות עין רואה ולב חומד וכל הכלים גומרים. וכך קרה עם צאנו של יעקב שגם לצאן שבזמן העיבור הם יראו מראות נקודים נוקדים כדי שיצאו מתולאים ונקודים נאמר, ''אשתך כגפן פוריה ברכתי ביתך" כלומר מה גפן אינו ניתן להרכבה עם מינים אחרים כך אישה שנאמנה לבעלה, במחשבות ובמעשים והולכת בדרך אימותנו הקדושות, משולה לגפן ככל שהוא ישן כך הוא משובח ופורה יותר. וכדי שתהיה כגפן פוריה האשה צריכה להיות ברכתי ביתך שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה שמשבצות זהב לבושה וזה למעשה סוד הצניעות למזער ולהעלים בפגם העיניים. ולכן יש חיוב על הגבר לחזק את אמונה בחיי המשפחה ועליה מוטלת האחריות. שנאמר בגמרא מי שלא מוכיח את ביתו נתפש באנשי ביתו ורב שלא מוכיח את עירו נתפש באנשי עירו וכו', לכל אדם הוא כמו אנטנה שמושך שפע מלמעלה ובאשר חיים בחוסר צניעות וטומאה מתנתק השפע שנאמר (בישעיה) ''והיו עוונותכם מבדילים ביני ובנכם''. לכן אשה צריכה להתיפות לבעלה ולא ברשות הרבים דווקא. לצערי זה הפוך שאלו חז"ל את קימחית כי כל בניך זכו לכהנה גדולה היא ענתה שכל קירות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי ואי צניעות גורם לזרע טמא ורחוק מאלוקים כי אלוקים של אלא שונא זימה, הכל בגלל לבוש לא צנוע כמו שמנקרים עיני הדור. ובעון זימה גלו בני ישראל שנאמר לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת כלומר שהזרע צריך להיות כשר וטוהר ולא בני ערבוביה שמקיימים יחסי אישות חושבים על צורה אחרת ה' ירחם לכן ראובן וגד יחדיו שבטי מנשה לא זכו להיכנס לארץ כי כאשר יעקב היה עם לאה בלילה הראשון הוא חשב שזו רחל ויצא ראובן כאשר יעקב חשב על רחל לכן צדיקים נימדדים בדקות וכאשר יש רק ריח של פגם זימה אין הוא ראוי לירוש את הארץ. כל הפיגועים והאסונות מונעים מאיתנו לשבת בביטחה בארץ בגלל הזימה והפריצות שגורמת לארץ להקיא את יושביה שנאמר ארץ אוכלת יושביה. הארץ הזאת ניתנה לקדושה וטהרה שנאמר "ונתתי לכם ארצות גויים למען תשמרו חוקותי" ולגבי גד שכאשר רחל הכניסה את זילפה מבלי לומר ליעקב והוא חשב שזו רחל כי יעקב היה משמש בחושך בדרך צניעות בדרגה של צדיקים אז יצא גד שמשמעותו בגד למרות זה נשמע בדקות כי זילפה היתה גם אשת יעקב אך מכיוון שחשב על רחל בשוגג ישנו כאן אבק בגידה בשוגג לכן גם הוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל. ולגבי חצי שבט מנשה בגלל אוסנת שהיא בת דינה שנאנסנה ע"י שכם בן חמור לכל ילדיו של יוסף ישנם שתי חלקים טובים הסבא והסבתא ואילו מצד אימם אוסנת רבע פגום דינה כשר וחמור בן שכם פגוע אז הרבע של מנשה והרבע של אפרים שסבם חמור בן שכם שהוא פגום ביחס חצי שבט שלא זכה לנחלה בארץ בגלל פגם של זימה למה הוא נקרא חצי שבט מנשה ולא חצי שבט אפרים בכיוון שמנשה הוא ברור והרע נתפס תמיד בבכור תחילה כמו שקרה בקין ישמעאל עשיו וכיוצא בזה לכן נקרא זרע נוטריקון זה רע ואם הזרע קדוש אז הוא נוטרקון זהר ע. ועין בגימטריה 70 שבעים אומות העולם ויוצא בן קדוש שהוא אור לגוים מבחינת זהר כאשר הוא הולך אחרי המלך יראת המלך עליהם אבל כאשר הוא אינו מתנהג כבן של מלך והולך לבד ללא ליוי המלך הם מואסים בו ורואים אותו כשחצן ועוין וסופג שיעבוד מלכיות. זה מה שקורה לנו מהחורבן הבית ועד היום הזה ובני ישראל עדין לא מתעוררים וחבל. בני ישראל גלו בגלל עוון הזימה ומקום המדינה גלו שתי מליון יהודים שהארץ מקיאה אותם מבחינת כלכלית טרור ותאונות והכל בגלל זימה. אומרת התורה "והיה ה' אלוהיך מתחלק בקרב מחנך להצילך לתת אויבך לפני יהיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחורתך" רק בזמן שעם ישראל קדוש ובמיוחד ''מחניק'' בצהל אז ישב מאחורתיך כלומר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ואם לאו ההיפך. ואף הגויים יודעים אלוקים של אלא שונא זימה ואם עם ישראל קדוש והיה ה' מתהלך במחנך להצילך לכן גם החיילים שהולכים להילחם באויב צריכים להיות קדושים ואם לאו אין בס"ד בזמן התורה היו יוצאים להילחם עם ארון הברית ועוד אלף למטה ואלף למטה חצי היו לומדים תורה ומתפללים וחצי נלחמים על כל חייל שנלחם יש מי שהתפלל להצלחתו וזה היה מחנך קדוש. מפקדי הצבא היו צריכים להכניס את השקפה הזאת של התורה לפקודת מטכ"ל והם לא מבינים למה יש כל כך הרבה מחדלים בזמן האחרון ואינם מבינים כיצד. כדי שיצאו מתפיסת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ויבינו שיש צורך דחוף לעשות רפורמה שהיה מחנך קדוש. במקום להכניס רבנים שילמדו ערכים ויהדות ויחזקו את החיילים באמונה ובטחון ואהבת הארץ והאדם מפזרים בעירבוב חיילים וחיילות ויוצרים זימה שנאמר ולא יראה כך ערוות דבר. הרב משה ערמוני קיבל מכתב מרב סרן, מכתב שהוא שלח אותו גם לרמטכל לקצינת חן וחינוך שתוכן המכתב אומר שתופעת הסמים והאלכוהול בצהל חמורות עד כדי נורמה לגיטימית שמחלקים כרטיסים והזמנות למסיבות אסיד בבסיסי צהל והחיילים הם היעד הכי טוב ופורה למסיבות אלו ואפילו גליי צהל מדווחים על מסיבות כאלו. ועוד ענין חשוב ביותר הוא מס' ההפלות הגדול ביותר זה בצהל כאשר חיילים וחיילות רחוקים מהבית ומאבדים את ישוב הדעת ופורקים את יצרם את זאת היה אפשר למנוע אם לא היו מגייסים בנות או לפחות מקימים הפרדה בין בסיסי בנים לבנות. מאז קום המדינה בצהל קרוב למחצית מההפלות שעברה המדינה מספר זה פי כמה וכמה יותר גדול מאזרחים וחיילים שנהרגו ממלחמות טרור ותאונות מקום המדינה צהל פרוש צבא הגנה לישראל לא צבא הפלה לישראליות ומה יעזור עם יגיסו עוד 15000 בחורי ישיבה אם יכול להיות היום עוד מיליון חיילים למדינה ועוד היד נטויה להרוג קרוב ל-1000 תינוקות כל חודש. במרבית מהמשרדים תלוים תמונות גסות בניגוד לפקודת צהל אך לצערי גם המפקדים בעצמם תולים אותם ועוד שמדברים גסויות בגלי צהל שמפאת כבודם וכבוד הבריות אינני רוצה להזכירם שהם גם בניגוד לפקודת צה"ל. בהמשך המכתב אומר כהקצין שאנני רוצה לקטרג ולהשפיל את צהל כי אני מאוד אוהב את צהל ומרוב אהבה ואהדה למערכת אינני רוצה שהיא תתפרק כי צריכים לחנך את החיילים למשימות ואהבת הארץ ולא להעלים עין מזימה סמים ואלכוהול שגורמים לחיילים לזלזל במערכת ולא לקחת את העסק ברצינות. לכן אני מרגיש מיוחדות עמוקה לא לשתוק ולהתריע כדיי להביא לשינוי המיוחל לטובת עם ישראל. הקצין מסיים במסקנה שאם המצב לא השתנה בצהל אני לא מתכוון שבני ישרתו בצהל וזה כותב רב סרן חילוני. ואני שואל דבר אחד האם למערכת כזו רוצים שתלמידי ישיבות יגויסו ומהיכן הם שואפים את כוחות הנפש להמשיך ללחוץ ולגייס תלמידי ישיבה. התשובה היא מכח סיטרא אחרא שזה היצר הרע שמשתלט על האדם ודורש ממנו לדחות בשני ידיו כל מה שנראה ומריח יהודי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:30 |
|
| |
ברכת כהנים :
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם (נשא ו, כב-כג)
בפרשה זו נאמרה מצות ברכת כהנים. שצוה הקב"ה לכהנים ולברך את ישראל כה תברכו וגו' כך תהא הברכה שתברכו אותם. שאין לכם רשות לא להוסיף ולא לגרוע ממנה וזוהי הברכה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ולהלן נבאר את התיבות האלו.
ולמה נסמכה מצות ברכת כהנים לפרשת נזיר, כדי ללמדנו שיזהר הכהן שלא יהיה שתוי יין בשעה שמברך את ישראל, ולכן אומר כאן הכתוב: כה תברכו את בני ישראל. כלומר: תהיו כענין הנזיר שאינו שותה יין. ומכאן למדים הדין שאין אומרים ברכת כהנים בתפילת המנחה, שכן בשעה זו עשוי אדם להיות שתוי יין, כי הא אחרי ארוחת צהרים וזה מה שבזמנו נהגו לשתות.
ודעו שחסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שרצה לברכם וציוה שהברכה תהיה על ידי איש קדוש, שכל מחשבות הכהנים יום ולילה הן בענייני עבודתו יתברך, ונפשו דבוקה תמיד ביראתו ותעמוד זכותו שתשרה הברכה.
ואם תשאלו, מאחר שרצה הקב"ה לברכנו, למה היה צריך לעזרת הכהנים שתעמוד זכותם. הלא מוטב היה שהקב"ה יברך אותנו בכבודו ובעצמו.
אבל אין זו שאלה כלל שאמנם רצה הקב"ה לברכנו, אבל אף רצה שאנו נהיה מתוקנים ומוכנים, שנעשה הכנות להיות ראויים לכך ע"י שיפור מעשינו, כמו שאומר הכתוב: אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. וכן אומר המדרש שישראל אומרים לפני הקב"ה: צוית על כהניך לברכנו. אין לנו הכרח בברכות הכהנים שהרי אתה בעצמך יכול לברכנו כמו שנאמר: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וגו'.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על פי שצויתי לכהנים לברך אתכם, אין הברכות תלויות בהם אלא בי, שאני עצמי עומד עליהם לברך אתכם. וכך בשעה שהכהנים נושאים כפיהם לברך את ישראל ניצב הקב"ה מעליהם, שכן אומר הכתוב: הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים (שיר השירים, ב) ר"ל בשעה שהכהנים עומדים ואומרים ברכת כהנים, עומדת השכינה ומציצה בעד החלונות שהוא האויר שבין אצבעות הכהנים כשנושאים את כפיהם. ומבין החרכים האלו הוא מציץ לברך את ישראל. וזהו שאומר כאן הכתוב: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אל תחשבו שהכהנים הם המברכים, שאין הכהנים צריכים אלא להזכיר את שמי, והם התיבות יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ואני הוא שאברכם. שכל המברך את ישראל אני אבא ואברכנו, כמו שנאמר ואברכה מברכך.
אמור להם: כד תימרון להון (תרגום אונקלוס)
כשמתברכים בני ישראל הרי גם הכהנים מפיקים טובה מזה, שכן מתרבות מתנות כהונה שלהם. אם כן הרי בזמן שהם מברכים את בני ישראל עלולים הם להתכווין גם לטובת עצמם, על כן אמרה תורה: "אמור להם בכוונה ובלב שלם" (רש"י) שתהיה כוונתם רק לטובת בני ישראל ולא לטובת עצמם. זהו שמדגיש התרגום ואומר: "כד תימרון להון" ברכתכם תתקבל רק אם תימרון להון ולא תתכוונו לעצמכם.
לפיכך מזכיר כאן הכתוב את אהרון לחוד, שכן במדבר, בעת כהונתו של אהרון, עדיין לא נהגו מתנות כהונה ואם כן בודאי היתה כוונתו טהורה ונאמנה, אך ורק לטובת בני ישראל, לכן אמרה התורה "כה תברכו" כמו בני אהרון במידבר (כתב סופר).
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום :ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא ו-כז)
ותראו שבפסוק הראשון יש שלוש תיבות, כנגד אברהם יצחק ויעקב. ללמדנו שהקב"ה, מברך בזכותם. ובפסוק השני יש חמש תיבות, שזכות ה' חומשי תורה, ובפסוק השלישי יש שבע תיבות כנגד שבעת רקיעים, ושלוש התיבות שבפסוק הראשון הם כנגד שלשת העולים שעולים לתורה בשני ובחמישי, הה' בפסוק השני כנגד ה' הקרואים ביו"ט, והשבע בפסוק הג' כנגד ז' הקרואים בשבתות. ומפני שנאמר בברכת כהנים וישם לך שלום וכדי שלא יבואו בית לוי והישראלים לידי ריב בעליה לתורה.
וכן תראו שבפסוק הראשון יש ט"ו אותיות כנגד שם י-ה, ובפסוק השני יש כ' אותיות, וזה כנגד הי"ה ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד יה"י, לרמוז שהקב"ה היה הוה ויהיה. הוא היה לפני שנברא עולם והוא הווה והוא יהיה, ברוך הוא וברוך שמו. (מעם לועז)
וידבר ה' אל משה לאמור...יברך ה' וישמרך...שמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא ו-כב)
כתוב בספר יראים על כהן אחד בלי בנים שהיה בא בכל יום, לבתי כנסיות שקורין שטיבלאך, והיה נכנס באחד החדרים ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, ונכנס בחדר השני ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, וכן נכנס בכל החדרים ומברך שם ברכת כהנים, ובמילת שלום היה מאריך קצת בשמחת ליבו, ולעת זקנותו זכה לבן יחיד, וגידל אותו עד שהיה בן שלוש שנים, והלך הכהן לבית עולמו.
באותם הימים היה בארץ אשכנז איש צדיק אחד שהיה מגדל ילדים עזובים, והיה מחנך אותם על פי התורה והיראה, וכאשר היו הילדים גדלים היה מלמד אותם מלאכה, כדי שיעבדו ויתפרנסו מיגיע כפם ולא יצטרכו לבריות. והנה פעם אחת ראה הצדיק את היתום הקטן בנו של הכהן שהזכרנו, עזוב ומוזנח, זכר את אביו הכהן ונכמרו רחמיו עליו, אסף אותו לביתו ויגדל אותו וילמדהו תורה כדרכו. וכאשר נעשה נער לימד אותו את מלאכת החייטות, וכל מה שהיה מרויח היה מאסף אצל הצדיק, וכאשר גדל מצא לו אישה הראויה לו, ואחר החופה בירך הצדיק את החתן והכלה והכין להם בית מיוחד ושלחם לשלום, והבחור מצא עבודה טובה באחת מעירות אשכנז, לקח את אשתו והיו שם משך ארבע שנים, ומידי שנה בשנה בחג הסוכות היה אצל הרבי ומבקר אותו.
והנה יום אחד היה יושב לו בחנותו כדרכו, והנה הוא רואה לפניו איש אחד לבוש בגדי משי ותכלת ומשקפי זהב על עיניו, מלובש כאחד העשירים הגדולים, אמר לו העשיר אתה הוא פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמר לו הן, אמר לו אני הוא פלוני ואנחנו היינו שכנים באותה העיר. החייט הצעיר בירך אותו בברכת ברוך הבא ושאל אותו היכן הוא נמצא עתה ומה מעשהו? אמר לו שגם הוא חייט כמוהו באותה העיר והוא היה סובל באשכנז ולכן נסע לאמריקה ושם נתעשר עושר גדול, ולכן אם הוא רוצה לשמוע בקול ויסע גם הוא לאמריקה ושם יתעשר, ומה לו לסבול בעיר הזאת, ויהי בשמעו את דבריו נכנסו דבריו בליבו וילך אל אשתו ויספר לה הענין, והיא אמרה לו לך אצל הרבי שלך ותתיעץ עמו. וכן עשה, ויאמר לו הרבי לך לך מארצך ומולדתך, ושילח אותו בברכה זו, ויבוא אל אשתו ויגד לה את דברי הרבי, ותאמר לו גם היא לך לשלום ותצליח בכל מעשיך, ואחר זאת נסע לאמריקה והצליח שם בעבודתו ובמשך זמן מועט צבר לו כסף רב, ויתגעגע לאשתו ונסע חזרה לביתו, וכשירד ליבשה עלה בדעתו שכל העושר שבא לו הוא מברכתו של הרבי, לכן החליט טרם ילך לביתו ללכת אל הרבי, והרבי קיבל אותו בספר פנים יפות.
ובאותו לילה נתארח אצל הרבי ובבוקר הוציא מתנה חמישים דולר לתת לרבי, והרבי לא הסכים לקבל, הוציא עוד חמישים דולר לתת לו, אז אמר לו הרבי: מה אתה חושב שאני רוצה ממך צדקה, אמר לו: והלא אני מחויב לתת לך, שהרי כל מה שהרווחתי בא לי על ידי ברכתך, אמר לו: וכמה הרוחת בנסיעה זו? אמר לו: חמשת אלפים דולר, אמר לו הרבי: אני חושב שכל חמשת אלפים דולר שיכים לי, כי עליך לזכור שבקטנותך אני גדלתיך וחנכתיך ולמדתיך תורה ומלאכה, ולא נהניתי ממך אפילו שוה פרוטה, ועתה שנעשית עשיר ואני זקנתי שיך לי כל הכסף הזה. ויוציא בן הכהן את כל הכסף ונתן לרבי בשמחה ובטוב לבב, והרבי נתן לו סל קטן ובתוכו ככר לחם צידה לדרך, וגם נתן לו שני דולרים עבור הוצאות הדרך, ושילח אותו בברכת לך לך לארצך ולמולדתך. וינשק בן הכהן את ידי הרבי והלך לדרכו בידים ריקניות ובלב שמח.
והנה באמצע הדרך הקיפו שודדים את השיירה ושדדו כל מה שהיה להם, וכשהגיעו אצל החייט ראו שאין לו כי אם הסל וככר לחם ויניחו אותו, כאשר הגיע לביתו יצאה אשתו בפנים צוהלות ומזהירות, ותאמר לו ברוך הבא רוחי ונפשי, הגישה לו כוס קפה, והאיש הזה היה מתבייש מאשתו בראותו את כל החיבה והאהבה והוא לא הביא לה אפילו שווה פרוטה, ולפני שיספיק לדבר עמה על שלא הביא לה כלום, היא קדמה אותו ואמרה לו: לפני שעה הגיעה לי טלגרמה שאלך לבנק ואקבל חמשת אלפים דולר, וישתומם האיש ויאמר מי שלח את השיק הזה ומי חתום על השק? תכף הביאה האשה את השק וראו שהיה חתום עליו הרבי, אז הבין האיש שהרבי הוא בעל רוח הקודש, וידע שיקרה לו אסון בדרך, ולכן לקח את הכסף ממנו ושלח לו שיגש לבנק ויקח את כספו, אז שמחו שמחה שלמה האיש ואשתו ואמרו: כדאי לעזוב את העיר וללכת אצל הרבי וכן עשו, וחיו חיי עושר וכבוד וכל טוב, וכל זה היה בזכות אביו הזקן שהיה מברך את ישראל, והיה מאריך בשלום, כן הקדוש ברוך הוא נתן להם עושר וכבוד, והשלום תמיד היה ביניהם, לכן כל כהן צריך שיברך את ישראל בשמחה ובחפץ לב, ובעין טובה, וזה יעזור לו או לזרעו אחריו, כמו שראינו במעשה הזה, וכאשר שהוא מברך את ישראל כך הוא מיתברך, וכמו שנאמר ואני אברכם. (אהבת חיים).
וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרון לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם: וברך ה' וישמרך...ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא ו, כב-כז)
ישנם סודות עצומים שהקב"ה מבקש מהכהנים שיברכו את עם ישראל. וברכה זאת רק כהנים ששומרים על נשמתם הרוחנית שלא תיטמא, יכולים להיות כלי קיבול לברך את העם בברכה זו. רש"י מסביר את כוונתה ואומר: "אמור להם" שיהיו כולם שומעים ומרוכזים בברכה "יברכך": שיתברכו נכסך: "וישמרך" שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיוון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו אז מה ההנאה שיש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן והוא גם השומר.
"יאר ה' פניו אליך" יראה לך פנים שוחקות, ויאיר את דרכך
"ויחנך": יתן לך חן.
"ישא ה' פניו אליך": יכבוש כעסו.
"שמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". בשם המפורש כלומר אסכים עם ברכת הכהנים. ורק צדיק וגאון כמו רש"י יוכל להמיר לנו את הסודות שבבירכת הכהנים, וכך היא התורה הקדושה מלאה בסודות ורק לאדם הפשוט הכל ניראה מופשט שאין לו את שכל הרוחני וטהור להבין דבר מתוך דבר.
לדוגמא מעשה שהיה בר' יונתן ור' יהודה שהיו לומדים תורה אצל רבי שמעון בן יוחאי, אחרי שהלכו אמר רשב"י לבנו: לך. אצל החכמים האלה ויברכו אותך, כי הם אנשים גדולים, כשבא לפניהם ברכו אותו, לאמר: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא. תוציא ולא תכניס יחרב ביתך ותתישב חנותך תמיד יהיה שלחנך הפוך ולא תראה לעולם שנה חדשה. בא אצל אביו בבכי והתלונן בפניו ואמר: לא די שלא ברכוני אלא אף קללו אותי. אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: דע כי אין ברכות יקרות יותר מאלה. וזהו ביאורם: תזרע ולא תקצור, כלומר, תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא היינו שתכניס כלות לביתך ולא תוציא בניך החוצה. תוציא ולא תכניס ר"ל שתשיא את בנותיך בסימן טוב ולא יהיה להם הכרח לחזור לביתך. יחרב ביתך ותתישב חנותך ר"ל כי העולם הזה נקרא חנות, וכשם שאדם הולך לחנותו כדי להרויח מזונותיו, כן באנו לעולם הזה כדי לרכוש לנו מצות ומעשים טובים כדי שנשכון במנוחה בביתנו שבבית החיים, לכן רצו לברך אותך שיחרב ביתך שהוא הקבר ושחנותך יהיה מיושב שתחיה הרבה שנים. תמיד יהיה שלחנך הפוך ע"י בנים ובני בנים שיהיו לך. לא תראה שנה חדשה, שאשתך לא תמות ותשא אחרת.
וצריכים להבין למה דברו בלשון סתומה בצורת קללה שהיו צריכים לחכם כדי שיסבירם, ואז נוצר מצב שרשב"י מברך את בנו וכך זאת דרך ענוה ובודאי אין זה דבר ריק. והרב רבי יהושע צונצין הסביר שדבר זה כך: כי בידוע הוא שעיקר הברכות תלוי בתפילה שמתפללים להשי"ת. ובודאי ראוי שהמברך יהיה אדם גדול שבזכותו יקוימו הברכות. והנה אותם החכמים היו חוששים מחשש גאוה לכן לא רצו לברך את בנו של רשב"י. ומאידך גיסא לא רצו לעבור על דבריו, ולכן עשו תחבולה טובה זו וברכו בלשון שהיה נראית כקללה. שאם יבוא ויספר לרשב"י הוא יסביר לו הדברים. ובכך לא פגעו הם במידת הענוה, כי הוכיחו בזה שאינם ראויים לברך, אלא רשב"י עצמו יברכם כי תפילתו בודאי תתקבל יותר מתפילתם. אפשר להבחין אצל תלמידי חכמים יראי שמים את ענונותם וכיצד הם בורחים מהכבוד בחכמה ובמיוחד התנא האלוקי הרש"י כיצד הוא הצליח בחכמתו וברוח הקודש להבין את כוונת דבריהם בדיוק מפליא וזה מה שנאמר חכם מבין דבר מתוך דבר
<*>
*>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:35 |
|
| |
שייכותנו להר סיני
פרשת נשא נקראת ברוב השנים לאחר חג השבועות. אומר על כך ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק נשא, ז'):
איתא בספר הזכות לחידושי הרי"מ זצ"ל הטעם שיש מדרש רבה בגודל הכמות וגם הזוהר הקדוש בגודל האיכות, היינו האדרא רבה דייקא בפרשה זו יותר משאר הפרשיות. משום שעל פי רוב קוראים תמיד פרשת נשא אחר שבועות זמן מתן תורתינו לזה בא השפעה גדולה בדברי תורה בשבת זה.
האריכות הגדולה במדרש באה בדרשות על פרשת הנשיאים שבסוף פרשת נשא. חז"ל עומדים על כך, שאף שכל הנשיאים הקריבו קרבן זהה, כל אחד הקריבו לשם כוונה אחרת, על פי עניינו וענין שבטו - יהודה על שם המלכות, יששכר על שם התורה וכדומה.
נקודה יסודית העולה מדרשות אלו של חז"ל היא שהריבוי של התורה הוא מצד המקבלים. מצד הנותן יש תורה אחת, ספר אחד. אך המפגש של התורה עם נפשו של כל אדם, עם אישיותו ותפקידו - יוצר ספרים רבים עד אין קץ. האור הוא אותו אור, והכלי שאליו מושפע האור הוא היוצר את השינוי. כך מקרבן אחד שהקריבו הנשיאים נוצר שפע של תורה, מלכות, פרנסה ועוד - על פי השינויים במהותם של המקבלים את השפע שהקרבן משפיע.
נעיין בפסוק אחד הפותח את פרשת קרבנות הנשיאים (במדבר ז', ב'):
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים.
הנשיאים מכונים כאן בארבע כינויים, המלמדים על ארבעה מעגלים שבהם יש לנשיאים תפקיד.
א. נשיאי ישראל - אומה.
ב. ראשי בית אבותם - משפחה.
ג. נשיאי המטות - שבט.
ד. העומדים על הפקודים - אדם. הנשיאים סייעו למשה לפקוד כל אחד ואחד מישראל (במדבר א', ד'):
וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא.
א. המעגל האישי. הנשיא הוא נשיא של כל אדם ואדם. המעגל הראשון הוא האדם עצמו, צרכיו, אישיותו, נפשו, האות שלו בתורה. כל אדם הוא עולם מלא ויש דברים שבהם הוא מופיע כאדם שלם מצד עצמו.
ב. המעגל המשפחתי. אדם חי בתוך משפחה. יש בנפשו של האדם "תאים" משפחתיים, והמשפחה היא חלק בלתי נפרד מן החיים. גם אדם שמשנה את אורח חייו מן ההורים - קיבל את הכח לעשות את השינוי מהוריו.
אדם בשם "נמרוד" חזר בתשובה. מסתבר שאת הכח למרוד בהוריו ולעשות שינוי הוא קיבל מהוריו. הוריו מרדו בדורות הקודמים, ובטאו זאת בשם של בנם: "נמרוד", והבן הזה מרד אף הוא - מכח אותה מרידה של הוריו - וחזר לדרכם של הדורות הקודמים.
חלקים בנפשו של האדם בנויים למערך המשפחתי, ועל האדם לבנות אותם בצורה נכונה. הדבר בולט בגילאים צעירים יותר, שאז הילד תלוי לחלוטין באמו ובמשפחתו, שעל כן נקרא תינוק - על שם יניקתו, וילד - על שם לידתו. אולם לאורך כל חייו של האדם יש צורך לבנות את הקשרים המשפחתיים בצורה נכונה.
ג. המעגל השבטי. בזמן שאין יחוס לשבטים, הרי שזהו המעגל הקהילתי. אף בתורה נקרא כל שבט בשם "קהל" (עי' הוריות ה' ע"ב).
הקהילה היא מעגל רחב יותר של חברה שבה האדם חי. זוהי יצירה מלאכותית, ולא טבעית כמו המשפחה, אך ההכנה לחיים חברתיים אלו קיימת באדם ביצירתו. האדם הוא יצור חברתי, והשייכות לקהילה ולחברה נוגעת בנקודות עמוקות בנפש האדם.
ד. המעגל הלאומי. האדם צריך להיות שייך לאומה מסויימת.
עלינו לזכור זאת במאבקנו אל מול הערבים. אף אם ניתן להם פרנסה, ושלטון מקומי, ופיתוח אישי ומשפחתי וקהילתי - עדיין ירגישו חסר, משום שהצד הלאומי לא בא לידי ביטוי. ממילא תתפתח מצידם עוינות ושנאה כלפינו.
נפשו של האדם מכילה "איברים" לאומיים, שצריכים לבוא לידי ביטוי.
פרופסור קציר בספרו "בכור המהפכה המדעית" מתאר תופעה טבעית מעניינת (עמ' 86):
כשמחנות נמלים לבנות נתקלים במסעותיהם במכשולי אש, מטילות עצמן רבבות נמלים אל תוך הלהבות ומכבות אותן בגופן כדי לפרוץ דרך למחנה כולו. אולם התנהגות זו אינה בגדר מעשה גבורה עליון של אידיאליסט, אלא תגובה אוטומטית של מכונה קטנה, אשר פעולותיה נקבעות על ידי גורמי התורשה. כולנו נסכים, שאין ליחס לה לנמלה תכונות מוסריות, מאחר שאין היא יכולה להחליט על פעולתה בדרך של בחירה חופשית ושיפוט עצמי.
הנכונות למסור את הנפש למען הכלל היא צורך קיומי טבעי, שאף הנמלים חיות על פיו. יצר הקיום האישי מורה להם לברוח מהאש, אך יצר הקיום של המין בכללו חזק ממנו והוא מורה לנמלים להיכנס לאש ולכבותה בגופן.
תכונה טבעית זו של שייכות לכלל היא המקור ממנו שואב האדם את הכח למסירות נפש למען האומה בעת מלחמה. זו תופעה שקיימת בכל האומות ולא רק בישראל. יצר הקיום הלאומי הוא תכונה שבאה לידי ביטוי בזמנים כגון מלחמה.
הפסוק מלמד שהאדם צריך להיות שייך. אין הוא יצור תלוש, אלא יצור שייך, שמכה שורשים במציאות שהוא חי בה - במשפחה, בקהילה ובאומה. הצורך הזה קיים בכל יצור חי, וגם באדם. באדם זו תכונה בחירית. יכול אדם לנתק עצמו ממעגלי החיים שלו. עלינו לדעת שניתוק כזה פוגע בראש ובראשונה באדם עצמו. מי ש"ברוגז" עם הוריו והוא מנתק את הקשר איתם - מעניש את עצמו בעיקר, משום שהצורך להיות שייך למשפחה נפגע, והאדם מופיע בעולם בצורה חסרה.
החידוש בפסוק הוא, שנשיא אחד מילא את כל התפקידים - הוא היה נשיא של כל אחד ואחד, נשיא משפחה, נשיא שבט ונשיא של האומה. המעגלים שלובים זה בזה וקשורים זה לזה.
ספירת העומר מחברת בין חג הפסח לחג השבועות - בין החג המשפחתי לחג הלאומי.
פסח בונה את התא המשפחתי. מצות "והגדת לבנך", יחד עם אכילת הפסח בחבורה משפחתית - "שה לבית אבות", בונות את התא המשפחתי בצורה יציבה וחזקה.
בחג השבועות נבנה הצד הכללי של העם. כדי לקבל את התורה היו צריכים ישראל להיות "כאיש אחד בלב אחד". כל העם יחד עמד תחת ההר לקבל את התורה. אלו הן שתי הבחינות שנבנות בימים האלו - הצד המשפחתי והצד הלאומי.
נקודה חשובה שעולה מן הדברים ביחס לחג השבועות - אנו שייכים לתורה. כל אחד ואחד מישראל שייך לתורה, וזו תחושה של שייכות שצריכה ללוות אותנו. בלעדינו התורה לא קיימת, שהרי התורה שבעל פה בנויה על אנשים הנושאים אותה - עלינו.
הרמח"ל כותב שמעמד הר סיני אינו שלם בלי שכל אחד ואחד לומד את התורה (אדיר במרום עמ' ע'):
...ולכן התורה אין לה שינוי כלל. כי הכלים נראו בהם שינוי מהנהגה להנהגה, אך הא"ס ית"ש הוא אחד בלא שינוי כלל, וכבר פירשתי זה במקום אחר. והנה לגילוי גדול כזה צריך נשמה מוכנת, ורק נשמת משה היא זאת... ולכן נאמר, "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות י"ט). כי כך צריך להתחבר סיני במשה, ומשם יוצאת כל התורה לכל ישראל. ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג'), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני. ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. וא"כ מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת.
אדם שבא לעולם ולא גילה את חלקו בתורה - אין זו בעיה שלו בלבד, אלא בעיה של התורה. התורה זקוקה לנו בשביל השלמתה, ועל כן היא חלק בלתי נפרד מן החיים שלנו. ידיעה זו נותנת תחושה עמוקה של שייכות וקישור אל התורה. אנו חלק מן התורה ושייכים אליה, כמו שאנו שייכים למשפחה.
הצער על מציאותם של אנשים שאינם לומדים תורה, איננו רק עליהם ועל נשמתם שאיננה ממלאת את תפקידה. זהו צער על התורה. אנחנו לא יכולים ללמוד תורה שלמה בלי המבט של כל אחד ואחד מישראל. מי שלמד תורה עם אדם שהיה רחוק מתורה חש שיש נקודות מבט שהוא מוסיף לתורה שאתה אינך יכול להוסיפם. על כן אנו שואפים שכל ישראל ילמדו תורה. לא בשביל עצמם בלבד, אלא בשביל התורה ושלמותה.
הרב קוק זצ"ל כותב (אורות התורה ב', א'):
והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו...
אדם שקורא מימרא בגמרא ומסביר אותה במילותיו - יוצר מציאות חדשה של תורה שלא היתה קיימת עד אליו ולא תהיה קיימת אחריו. מעמד הר סיני המתין עד שילמד בשביל השלמת הופעת התורה בישראל.
לימוד תורה הוא יצירה של תורה שבעל פה, המופיעה באנשים הלומדים את התורה, ולא בספרים. כאשר אדם איננו לומד תורה, אנו קוראים לכך "ביטול תורה", ולא רק "ביטול זמן". התורה מתבטלת וחסרה כאשר אנשים אינם למדים אותה כראוי.
לקראת חג השבועות אנו צריכים להעצים בקרבנו את תחושת השייכות לתורה, ואת ההבנה כי יש לנו חלק מרכזי בהשלמתו של מעמד הר סיני.
השלמת התורה שייכת לכל אחד מארבעת המעגלים בהם חי ופועל האדם.
המעגל האישי כולל את לימוד התורה וקיום המצוות האישי.
המעגל המשפחתי כולל מצוות שמתקיימות ברמה המשפחתית - לימוד תורה לבנים, קרבן הפסח ועוד.
במעגל הקהילתי כלולות מצוות כמו תפילה במנין. אדם שמפסיד תפילה במנין ואינו רואה בה ערך - חסר לו חלק מהותי בהופעת הנפש שלו. כח הציבור והקהילה שקיים באדם לא בא לידי ביטוי, ויש בזה בעיה בתחושת השייכות של האדם.
המעגל הלאומי כולל מצוות לאומיות ובראשן השירות בצבא, ומערכות נוספות בהן מוציא האדם אל הפועל את הנפש הלאומית שבו.
המפגש של האדם עם התורה יוצר פנים חדשות בכל אחד מן המעגלים הללו.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:36 |
|
| |
שיחה לפרשת נשא -הנזיר בין הענינים השונים שבהם דנה פרשתנו, פרשת נשא, תופסת מקום מיוחד פרשת הנזירות, במופלא שבה, ובהערכה השונה שאנו מוצאים בחז"ל ובמפרשי התורה, בעקבות ביטויים שונים של התורה כלפי התנהגות זו שאדם מקבל על עצמו.
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'". התורה עצמה אינה מחייבת את האדם בנזירות, אין גם חיוב לקבל על עצמו נזירות. במנוגד לשאר מצוות התורה שחיובן ברור וציווין מוחלט ואין אתה בן-חורין להפטר מהן, הרי הנזירות תוצאה של יזמה עצמת היא. אולם אף על פי כן אפשר לראות שהתורה רואה זאת באופן חיובי:
"נזיר להזיר לה'", "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", התורה מגדירה איפוא את הנזירות בהגדרה הנעלה ביותר - בקדושה אלקית. וכן מפרש פסוק זה הספורנו, לאמור: יזכה לאור באור החיים מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור. כן מסביר הרמב"ן את החטאת אשר על הנזיר להקריב ביום טהרתו: כי האיש הזה חוטא בנפשו, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ומעבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בטומאות העולם. החטאת מביא הוא איפוא לפי זה לא על הנזירות אלא על שפסק עכשו מנזירותו. עד כדי כך!
אולם פירוש אחר, ויחד עם זה גם הגדרה אחרת, אנו מוצאים לנזירות בדברי ר' אלעזר הקפר על אותו דין של חיוב הקרבן של הנזיר: "'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. וכי באיזו נפש חטא זה? - אלא, שציער עצמו מן היין". ועל דרך זאת מאמר שני של חז"ל: "לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים". והרמב"ם בשמנת פרקיו מביא מאמר זה וקרוא עליו ברוב התפעלות: ולחכמים בזה הענין מאמר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו. ושוב נענה אנו אחריו ונאמר: עד כדי כך!
דרך ביניים המגשרת בין שתי ההשקפות הנראות כל כך מנוגדות אנו מוצאים בדברי רש"י בראש הפרשה: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? - לומר לך, כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ועוד מאמר בכיוון זה: "אמר ר' שמעון הצדיק: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראה שהוא יפה עינים וטב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה. אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאת מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואתי שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתי לו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזיר בישראל. עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".
הוא אומר: אין הנזירות דרך המלך, בתנאים נורמליים אין היא נחוצה, אז היא גם מזיקה, חטא הוא הסיגוף והציעור העצמי ללא צורך. אולם היא נחוצה ותועלתית כאמצעי לשעת חירום, היא הכרחית במאבק כנגד היצר הפוחז בין שנתקלים בו בתוך החברה ובין כשהאדם מרגיש בו בקרב לבו פנימה.
ודבר זה אנו למדים גם מפרשת שמשון בהפטרת השבוע. אם נזכר בכל מהלך חייו הסוערים עד סופו המר, פרשה מופלאה של עליות וירידות, של גבורה נדירה בצד יצרים פוחזים ותום ילדים, נבין את ערך ההדרכה האלקית אשר ניתנה לו על ידי המלאך, שנועדה להוציא יקר מזולל, ולהקים מושיע לישראל באחת התקופות הקשות של ימי שפוט השופטים
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:38 |
|
| |
מי בפנים ומי בחוץ מיד לאחר תום המפקד עוסקת התורה בארבע מצוות עיקריות: שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשמות שונים ובמרכזם אשם גזל הגר, סוטה ונזיר. בשל העובדה שספר במדבר מספר את קורות ההליכה במדבר, לא ברור עד תום מה עושות מצוות אלו במקום זה. ניתן כמובן להבין את המצווה העוסקת בשילוח טמאים מחוץ למחנה, שהרי משעה שהוקם המחנה יש צורך להגדיר מי בפנים ומי בחוץ, אולם הזכרת הציווי על שאר הדמויות אינו ברור כל צרכו: לכאורה מקום פרשת האדם הוא בספר ויקרא, פרשת סוטה בדיני העריות, ואילו הנזיר הדומה לכהן צריך להיות חלק מדיני הכהונה.
בשם הרב צבי יהודה זצ"ל שמעתי הסבר נפלא: התורה מלמדת כאן שני עניינים מרכזיים. ראשון בהם הוא העובדה שהקמת חברה לאומית אינה מוחקת את האינדיווידואליות, ואת ההכרה שישנם פרטים שונים וחריגים. אמנם, התורה הקדימה את המפקד, ובכך ביטאה את העובדה שאנו מתחילים מהציבור, ואז ההתייחסות היא למספרים, דגלים וסדר המסע. אולם אין מדובר ח"ו בתפיסה לאומנית דורסנית, ואין התורה מתעלמת מן היחיד. היא פונה לעסוק ביחידים, והיא מתייחסת באופן מיוחד לחריגים השונים. בכך היא מלמדת כי כל תנועה ציבורית, יהא גודלה אשר יהא, אסור לה שתתעלם מכך שלא כולם מתיישרים לאור העיקרון הכולל, והיא צריכה לבחון כל מקרה לגופו.
היסוד השני הוא החריגים עצמם. התורה דוחה החוצה שני חריגים - הטמא והסוטה, והתורה מאמצת פנימה שני חריגים - גר ונזיר. בכך מלמדת התורה מי קרוב ומי לא. היא מלמדת כי דווקא הגר הבא מרחוק מוזמן פנימה, ודווקא בשל היותו תלוש וללא גואל התורה מגינה עליו באופן מיוחד. כמוהו הנזיר - איש שלכאורה מוציא את עצמו מן החברה, והתורה מאמצת אותו לחיקה. מאידך גיסא - התורה דוחה את הטמא החוצה, אף אם יהיה הכהן הגדול או אדם נשוא פנים אחר; התורה דוחה את הסוטה החוצה, אף אם תהיה אישה חשובה ומכובדת, בשל העובדה שהיא מעלה מעל באישה (זה המקום להזכיר את הדברים החמורים האומר מלאכי הנביא כלפי האיש המועל באשת בריתו). התורה קובעת אפוא כי המוכנס פנימה או המוצא החוצה אינו נבחן לאור המעמד החיצוני שלו אלא לאור מהותו. את הגרים והנזירים - מאמצים; את הסוטות והטמאים - דוחים. זה סדרו הנכון של העולם.
כמה אנחנו יכולים ללמוד ממציאות זו לימינו. כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה, ולשים לב לא רק לתנועה המרכזית אלא גם לחריגים. בתוכנו חיים אלה שזכאים לייחס מיוחד מסיבות שונות: בין אם אלה נפגעי נפש ובין אם הם נפגעי גוף; בין אם הם זרים חברתית ובין אם הם זרים כלכלית; בין אם הם דוברי השפה ובין אם לאוו. חלק מהם מוגן על ידי איסור תורה מפורש, כמו הגרים היתומים והאלמנות, וחלק מוגנים מכוחו של עיקרון כללי. מנגד, כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה ולדחות מתוכנו את אלה שאינם נוהגים כראוי, את אלה שבוגדים ואת אלה שנטמאים בטומאות החטא. לא זו בלבד, אלא שחשוב לנו כל כך להגדיר באמת את הקרובים ואת הרחוקים. הגדרה זו אינה יכולה לנבוע ממעמדם הכלכלי או הפוליטי, מיופיים או מגובהם, מהצלחתם הפרסומית או מכללים חברתיים אחרים. הקרוב והריחוק צריכים לנבוע מתכונות אמת ומערכי יסוד של דמות האדם. חברה שמבססת את הפנים והחוץ שלה בדרך זו היא זו הראויה להשראת שכינה, ולמימוש הזכות המלאה על ארצה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:40 |
|
| |
סדר וסטייה
פרשת סוטה נסמכה לפרשת נזיר, ושתיהן נסמכו לפרשת המשכן. ד"ר משה מאיר מנסה להבין מה הקשר בין כולן
פרשת נשא ממשיכה את פרשת במדבר בפרישת הסדר המופתי השורר במחנה שבתוך המדבר. מפקד משפחות הלוי המרכיבות את המחנה הפנימי הסובב את המשכן, שילוח המצורעים מהמחנה, עיצוב דרכי המעילה במקדש, ברכת הכהנים לעם שבמוקדה השלום. לאחר מכן מופיעים קרבנות הנשיאים ביום חנוכת המשכן, קורבנות החוזרים על עצמם שוב ושוב בקרבן כל נשיא הזהה לקרבן חברו ובכל זאת נכתב שוב ושוב. מוסרות הסדר מהודקים, והתוהו של המדבר נכבש על ידם.
אך בתווך מצויות שתי פרשיות מטרידות. פרשת סוטה ופרשת הנזיר. חכמים תהו על שתי פרשות זרות אלה, ומצאו את הקשר שביניהן: "כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר את עצמו מן היין". גם אם נקבל את החיבור הזה שבין הפרשיות, עדיין תיוותר השאלה – מדוע להניח את שתי הפרשיות הללו בתוככי פרשת המשכן?
אם נתבונן בשתי הפרשיות הללו נגלה קשר מעניין ביניהן:
<*>
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.
כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. *>
בשתי הפרשיות יש דגש על השיער, ועל צמיחתו או פריעתו בידי הכהן. מדוע?
השיער הוא ביטוי לחיים, לצמיחה. לא בכדי המצורע שנחשב כמת ומופרש ממחנה החיים, מגלח את כל שיער ראשו, ועם הצמיחה המחודשת שב אל מעגלי החיים. אבשלום, הבן המורד, מאופיין על ידי שערו השופע ובגללו הוא מוצא את מותו:
<*>
וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא-הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת-רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה. (שמואל ב' י"ד)
וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו עָבָר. וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה. (שמואל ב' י"ח) *>
גם היום מסמל השיער הארוך פריעת מסגרות. עדיין יש בתי ספר רבים היוצאים למלחמת חורמה בבני הנעורים הרוצים לגדל את שערם, בצבא אסור לחייל לגדל את שיערו. לאור כל זאת נראה כי פרשיות הסוטה והנזיר מהוות אי של אי-סדר בתוך הסדר החמור שנבנה במדבר. יש סטייה פרועה מהסדר, ויש נזירות שהיא סטייה מהנורמה ומהחוק. דעתם של החכמים לא היתה נוחה מהנזיר, 'לא דייך מה שאסרה תורה?!' הנזיר הוא הסוטה אל המעל ומעבר לחוק, ואילו חכמים אהבו את איש האמצע המתון. שתי הפרשיות הללו מהוות תמרור אזהרה: האדם הוא חיית פרא, והפרויקט התרבותי המכניס אותו למוסרות של סדר הוא פרוייקט מסוכן. תמיד יימצא מי שכוחות החיים שבו ישברו את כבלי הסדר.
חכמת החיים של היחיד של הקהילה, היא לבנות מערכות של סדר רופפות, שלא תמנענה מהיחיד לממש את תאוות החירות שלו. אם יותר לאנשים לגדל פרע שיער ראשם, אם לא ינסו להדחיק כל קול של חירות, תמצא הדרך להכיל את שוחרי החירות במחנה. הסוטים מהדרך והנזירים הם נשמת אפם של אנשי הסדר, ולהפך. עולם ללא סדר מכלה את עצמו, ועולם שכולו סדר מנוון את החיים ואת היצירה. פרשיות הסוטה והנזיר קוראות לרופף את סדרי המחנה ולהכיל בו את השיער הפרוע של חפצי החיים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:43 |
|
| |
טבלת תהילים
|
פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2011 01:46 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ. מי שרוצה להשתתף במצוה חשובה זאת או במייל או באישי. [email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2018 10:48 |
|
| |
פרשת נשא אמר לו הקב''ה, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות" רש''י הרמב"ן שואל על זה כמה שאלות, א. למה נחמו הקב''ה דווקא בעבודת המנורה יותר משאר העבודות, כגון הקטרת הקטורת והקרבת הקרבנות ומנחת חביתין?? ב. הקשה הרמב''ן, למה חלשה דעתו של אהרן, הרי בימים ההם ימי המילואים הקריב אהרן הרבה קרבנות אז הוא זכה במה שהם לא זכו??? והרמב''ן מחדד את השאלה, ואם תאמר שהקורבנות היו חובה ולא נדבה, הרי גם הדלקת הנרות היא חובה??? ותמה הרמב''ן מה היא הנחמה שבעבודת המנורה, ותירץ בשם המדרש, ש"אל מול פני המנורה יאירו" הכוונה שהנרות יאירו לעולם גם כשאין בית המקדש קיים, ומסביר הרמב''ן שבזה בורא עולם ניחם את אהרן, כי גילה לאהרן שהשפעת הטבת והדלקת נרות המנורה תימשך לעולם בנרות חנוכה. אבל עדיין קשה, אם נפרש כפי שכתבנו קודם, שאהרן הצטער כי רצה שיהיה תרומה וחסרון כיס גם ממנו לחנוכת המשכן?? ויתכן שריבונו של עולם לימד את אהרן, שיש השקעה של תרומה ונדבת ממון, ויש השקעה ומאמץ בעבודה ה' שהיא נדבה חשובה לאין ערוך שהשפעתו לדורי דורות. וראיה לדבר, שבפרשת נשא התורה מאריכה וחוזרת על קורבנות כל נשיא ונשיא, למרות שתרומתם הייתה שווה, ולא קיצרה וכללה אותם יחד, והדבר בולט במיוחד כי בגלל אריכות זו פרשת נשא היא הפרשה הארוכה מכל הפרשיות, והסיבה שהתורה מאריכה וחוזרת, כי כל נשיא ונשיא כיוון כוונות אחרות ושונות מתרומת חברו וכפי שמאריך המדרש, וזה מוכיח, שעיקר התרומה לבורא עולם זה המחשבה והכוונה, ובזה ניחם בורא עולם את אהרן, המאמץ העצום שלך בכוונות ובעבודת ההדלקה, שווה יותר מחיסרון ממון, שהרי הצלחת להשפיע לדורות בנס חנוכה, וזה גדולה משלהם. נלמד מזה, שכל מאמץ רוחני שתשקיע עם כל הלב והכוונה, ובפרט כשקשה לך, בורא עולם שמח ונהנה מזה יותר ממה שתוציא כסף מכיסך, כי לא העיקר חסרון הממון, אלא כוונתך הטובה והמסירות שלך לבורא עולם. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2021 14:16 |
|
| |
לע"נ האשה מרגלית בת חנה שהיום פקידת שנתה ולע"נ יוסף מסעוד עזרא ז"ל לע"נ סמדר שמחה בת שמעון פרשת נשא מעמידה זה לצד זה שני נושאים שלכאורה אין ביניהם שום קשר: תחילה היא עוסקת בסוטה , ומיד אחר כך - בנזיר, מי שנדר להימנע משתיית יין. בגמרא מסבירים את הקשר: הגורם שהביא למצב שבו נחשדת האישה, היה שתייה לא ראויה של יין. לכן, התגובה הראויה למי שראה מחזה נורא כזה, היא להימנע מיין. העיקרון שאותו אנו לומדים כאן הוא, שיש סיבה לכל דבר שמתרחש סביבנו. הקב"ה שולח לנו כל הזמן מסרים, כאלה שנתפרו במיוחד בהתאם לנסיבות האישיות שלנו. אז אם אנחנו רואים משהו מזעזע או מטריד, או, לחילופין - מופלא או מרגש, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: "איזה מסר נמצא כאן עבורי?" לפעמים הקשר בכלל לא מובן מאליו, ואנחנו צריכים להתאמץ כדי לגלות אותו. אבל, תהא המסקנה אשר תהא - עצם תהליך הבחינה העצמית יש בו כדי לעורר תובנות חשובות. מעבר לכך, אנחנו צריכים לפעול. אנו לומדים מהנזיר שצפייה בלבד בהתרחשות עוצמתית, אין בה די ליצור רושם בר קיימא. השראה הנשארת בתחום הרגש, סופה שתדעך. רק כשאנחנו ממצקים אותה במעשה, ימצא הלקח אחיזה של ממש בתודעתנו. זו הסיבה שבגללה הנזיר ראה את הסוטה וקיבל על עצמו הינזרות. אז בפעם הבאה שתתפסו את עצמכם אומרים, "וו'או, לא להאמין!" עצרו ושאלו: מה אני אמור ללמוד מזה, ואיך אני יכול להכניס ולשלב את המסר הזה בחיי – על ידי מעשה ממשי, קטן ככל שיהיה. נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2025 19:24 |
|
| |
לע"נ אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל אהרן בן יחזקאל ז"ל
פרשת נשא
''יאר ה פניו...ישא ה פניו' מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" "בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל.
"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום" פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח) : "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה".
7;ᥧ7;ᥧשבת שלום
 |
|
|
|
|
|