ובני קורח בזכות זה שחלקו כבוד למשה ניצולו מן המוות במהפכה הזאת. שבשעה שהיה קורח מריב עם משה, היו הם באותו מעמד וכבשו פניהם בקרקע, שלא היו יודעים מה לעשות. אמרו: אם אנו עומדים ומתערבים לכבודו של משה, נקרא שאנו מבזים את אבינו, שהרי הוא החולק עליו, ונצטוינו על כבוד אב ואם. ואם לא נעמוד ונתערב לכבודו של משה, נקרא הדבר שאנו עוברים על מצוות התורה מפני שיבה תקום. ולכן מוטב שנעמוד ונתערב לטובת משה אע"פ שאבינו הוא החולק עליו, וזה בזיון בשבילו. וכך עשו. ואע"פ שהיו במחלוקת אביהם. אבל בא שעה חזרו בתשובה ופתחה הארץ פיה כדי לבלוע אותם, ובאותה שעה נעשה כמו עמוד אש בגיהנם והם ישבו בקצה עמוד האש וכל ישראל ראו ואמרו: ינצלו אלו וניצלו, ונשארו בחיים. ואח"כ עלו לא"י והעמידו משפחה גדולה מהם, שיצאו מהם שמואל ובניו. והמזמור שאמרו בני קורח להצלתם הוא מזמור פ"ח שמתחיל: שמי מזמור לבני קורח למנצח על מחלת. והשיר שאמרו על אביהם הוא מזמור מ"ט המתחיל למנצח לבני קורח מזמור שמעו זאת כל העמים וגו’

הלקח ממחלוקת קורח ומאותה מחלוקת של קורח ילמד אדם לקח עד כמה הוא צריך להתרחק מן המחלוקת, שהרי בית דין של מעלה אין עונשים אדם כשהוא פחות מבן כ’ שנה, ובמחלוקת זו של קורח נענשו גם יונקי שדים, שנולדו באותו יום, וקשה היא המחלוקת, שהקב"ה מאבד זכרם של בעלי המחלוקת, שכך אומר הכתוב: ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת (מדרש רבה).

ואמרו חז"ל אפילו שמו של קורח שהיה כתוב בפנקסיהם של אחרים נימוח מן הפנקס ולא נמצא, שכן אומר הכתוב: ותכס עלי הם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. מאחר שנאמר ותכס עלי הם הארץ אנו יודעים שנאבדו מתוך הקהל. אלא בא הכתוב להודיענו ששמם נאבד מן העולם. ויש אומרים שאין להם חלק לעולם הבא, שכך אומר הכתוב: ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל, למה נאמר, ללמדנו שמלבד זה שכיסתה עליהם הארץ, אף נאבדו מתוך הקהל שאבדו בעוה"ב. ויש אומרים שחנה התפללה עליהם לפי ששמואל היה מזרעם, שיהיה להם חלק בעולם הבא. וזהו שנאמר בתפילתה: ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, שזה מוסב על בני קורח שהקב"ה הורידם לגיהנום והעלם.

ביאור הנהגתו של משה

ויש לכם לשאול שאלה גדולה בענין זה של מחלוקת קורח, שיש להבין הנהגתו של משה, שהרי בידוע שמשה היה רחמן על ישראל, וכשחטאו ישראל היה תמיד עומד ומבקש עליהם רחמים, ובמעשה העגל הגיע עד כדי כך שמסר נפשו עליהם למיתה, שאמר: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. וכמה פעמים רבו עמו והוא מחל להם, ולא זו בלבד שלא קילל אותם אלא אף ביקש רחמים עליהם, וכאן בענין של קורח נהג משה בכל חומר הדין, לא זה בלבד שלא התפלל עליהם, אלא אף קיללם והתפלל עליהם שיבלעו בארץ מקטנם ועד גדולם כלום היה חטא זה חמור מכל החטאים שחטאו עד עכשיו, ויותר חמור מחטא העגל, עד שלא היתה להם כל תקנה, ולכן קיללם.

והתשובה היא: לא אכזריות היתה כאן אלא רחמים מרובים, להציל את כלל האומה. שלא יתפשט הנגע הרע הזה בקרבם. משל לרופא מומחה הרואה מכה קשה שעלתה בידו של אדם, וראה בחכמתו שאם יניח למכה זו להתפשט בכל גופו סופה שתגיע ללבו וימות. אמר אותו הרופא: אם אני בא לנהוג בחולה במידת הרחמנות, אין טוב לו אלא שאתאכזר עמו ואקטע זרועו, וכך עשה. קטע זרוע וניצול. נמצא שע"י אכזריותו הצילו. ואם היה מרחם עליו היה אובד מן העולם. אף כאן ראה משה שקורח מתחיל לכפור בתורה מן השמים ובנבואת משה, ועלה בידו למשוך לצידו ר"נ איש שהיו כולם אנשים רשומים וחשובים, ועוד המון אנשים. וכשראה שנגע זה מתחיל להתפשט בכל ישראל ואז עלול הקב"ה לעשות כליה בכל האומה הישראלית, לכן מתוך רחמים נהג במידת הדין הקשה והתפלל עליהם שיאבדו מן העולם, כדי שלא יאבדו ישראל מן העולם (מעם לועז בשם אלשיך ורבנו בחיי).

קורח אדם פיקח רב גדול משבט לוי בעל רוח הקודש שראה שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא לכן התגבר עליו היצר הרע והוא החל להיתגאות ולפקפק במשה רבינו.

קורח בא אל משה עם 250 רבנים נשיאי עדה קרואי מועד שקוראים להם לכל ועידה ומועד ואמר למשה מרב חוצפתו אחרי כל מה שמשה תרם לעם ישראל במדבר כך: "משה כל העדה כולם קדושים ובינהם ה’ מדוע תתנשא על קהל השם". ועוד קרא לו שחצן ושקרן שהמציא מצוות משלו בתורה ח"ו.

חוצפה שכזאת משה רבנו שהיה מטופח בארמון פרעה החליט לצאת לגלות למען בני ישראל מתוך אהבת ישראל ועוד התחנן לבורא עולם שיתן את התפקיד של הנהגת העם לאהרון אחיו הגדול ממנו ועוד שכעס הקב"ה על עם ישראל בחטא העגל ורצה להשמדם אמר למשה כך: "הרף ממני טרם השמידם והעשה אותך לגוי גדול..." משה לא העדיף את כבודו וגדולתו אלא פתח בתענית ואמר מחני נא מספרך אשר כתבתה ועוד מעשים של אהבת ישראל במיוחד שהוא האדם היחידי בתורה שהעיד עליו הקב"ה שהוא עניו יותר מכל אדם אחר עלי האדמות וקורח מעיז לומר לו שהוא מתנשא אין חוצפה וגאוה יותר גדולה מזו.

אך כלל גדול יש בידנו כל הפוסל במומו פוסל מי שאומר לך גנב הוא אבי אבות הגנבים,ומי שאומר לך גאוותן הוא גאוותן בריבוע כי הוא מזהה אצלך את מה שיש לו את מה שקרוב אליו מה שטמון אצלו,זאת למעשה הסיבה שקורח הקניט את משה כי כל הפוסל במומו פוסל.

כדי לאמת ולהוכיח מימרא זו כמה פעמים יצא לנו לקנות דברים חדשים כמו מחשב רכב מסוג סובארו לצורך העניין עד עכשיו הוא לא היה ער כל כך למציאות של מכונית זו.

כאשר הוא התחיל לנסוע הוא שם לב שהרבה אנשים נוסעים בסובארו כמו שלו ומה קרה פתאום להתעוררות הזו.

עד עכשיו הסובארו לא היתה בראש מעיונותיו ולא ייחס חשיבות ופתאום אחרי שיש לו סובארו זה דבר קרוב אליו וחלק מחיו לכן שהוא רואה מה ששייך לו אצל האחר אז הוא מתפלא עד כמה זה נפוץ פתאום.

כך זה בדיוק במידות האדם אם יש אדם רכלן עם רשיון של היצר הרע והוא רואה אנשים מתלחשים בינהם ישר הוא חושב שגם הם מרכלים כי מה שיש אצלו הוא מזהה אצל האחרים,כי כל הפוסל במומו פוסל.

כמו שאמר הרב אבנר קוואס שליט"ה יש אנשים ששמים שלט ברכבם ימותו הקנאים עכשיו ניתן להסיק שאותו אדם מעיד על עצמו שהוא קנאי גדול בכך שהוא מפרסם בפראסיה את מה שטמון בו כי כל הפוסל במומו פוסל.

לכן קורח בעצמו שחצן,שקרן,שמתנשא על קהל ישראל כאשר הוא מנסה לפסול את משה באותן טענות שטמונות בו.

לעומת זו צדיק גמור כמשה שמע איך מלבינים את פניו ברבים במקום להתגונן ולרדת לרמה של קורח הוא פועל ההיפך שנאמר "וישמע משה ויפול על פניו".

משה במקום לעשות את קורח גל עצמות רק מעניו הקדושות, הוא מישתחווה אליו ממש מעשה לא מובן. משה שניצח את מלאך המוות כאשר עצר את המגפה של עם ישראל ועצר את בורא עולם במסירות נפש מלהשמיד את עם ישראל שעשה לעם ישראל ניסים במדבר ובמצרים הוא אינו יכול לחסל את קורח,ודאי שכן.

אך הוא פועל אחרת מאחרים הוא פועל בקור רוח ולא מראה לצד השני שהוא כועס ויצא מכליו כי ברגע שמראים לשני אי יציבות הוא גם יוצא מכליו ומתחיל לאבד את השפיות.

מכאן ניתן ללמוד ממשה לא לרדת לרמה של אנשים אל תען לכסיל כהיוולדו כמו שאמר שלמה המלך,ולכן תישתחווה אליו.

השאלה הנישאלת מה כל מי שיקניט אותנו נישתחווה אליו?

כן אם ניתקלתם בחמום מח שמקלל בכביש ובמיוחד אם הוא יצא מרכבו אליכם זועם.

חכם עניו בראשו ואינו מחפש צדק בעולם הזה כי זה עלמא דשיקרא אלא כדי לגמור מיד ומהר את המצב הלא נעים מישתחווה כמו משה אומר "סליחה אדוני טעיתי" ומיד השני יתפנצר כמו בלון נפוח כי הוא לא ציפה לתגובה ניכנעת והוא יכבוש את כעסו יעשה אחורה פנה ויגיד "טוב תפקח עיניים להבא",ובכך יסתיים בשלום המעשה.

כה נכון יפה לאנשים זרים אך מה אם חברנו משפחתנו שרבים איתנו איתם נגיב בדיוק אותו הדבר אך כדי שהם לא התרגלו להיות צודקים כל הזמן ויצלו את ליבנו הפשרן נמתין יום או שתיים כי אין מפיסים אדם בשעת צערו ואז ניגשים ללבן את העניינים.

כאשר אומרים רציתי לדבר אתך על מה שהעהשבוע שעבר כאשר התנצלתי הפניך אבל תדע לך שהתנצלתי כי אני מאד אוהב אותך ולא רציתי לצער אותך אבל אני חושב שאתה צריך לראות גם את הדבר מנקודת מבט שלי ולהבין למה פעלתי כך וכך...

אני מבטיח לכם שעכשיו חברך הוא כלי קיבול לקבלת מוסר אחרי שהוא נירגע ועבר זמן מה ובמיוחד אחרי סיפק את רגשותיו הנקמניות כאשר ניכנעתיו והיתבטלתה לפניו ביום הכעס ובמיוחד כאשר הוא רואה שכוונותך לשם שמים כאשר אחרי כמה ימים אתה מנסה ליישר הדורים האמינו לי הוא יקבל ויפנים כל מה שנאמר לו כי הוא ירגיש איש רע שלא רוצים לרדת לרמתו ומיד הוא יפעל בענווה ויתהפך בגישתו כאשר הוא בעצמו יתחיל להתנצל על התנהגותו.

אך מי שפועל כמשה רבנו חביב בעיני הקב"ה שנאמר "לענוים נתן חן",וידוע סופו של קרח שהאדמה שמסמלת ענווה שאנחנו אומרים כל יום בתפילה "ולמקללי נפשי תדום ונפשי עפר לכל תהיה",מה עפר לא מדבר ולא מגיב כאשר דורכים עליו כך משה רבנו העניו.

לכן מי שמתנהג כעפר ואפר בורא עולם גומל לו מידה כנגד מידה כאשר גמל עם משה ועשה לו את מלחמתו כאשר האדמה שברה את הטבע ובלעה את קרח ועדתו.

לכן כתוב בפרקי אבות: איזה מחלוקת שאינה לשם שמים זה מחלוקת קורח ועדתו".

למה לא נאמר מחלוקת קורח ומשה רבנו כי משה לא ירד לרמה שלו והחריף את המחלוקת לכן משה רבנו דיבר בסיגנון שלו האישי כמו שמוזכר בפרשה.

ויכפר על העם ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח (קרח יז-יג)

מסירות נפש

ויהי ממחרת, אחרי שרוף ה’ את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור, אתם המתם את עם ה’ ויקהלו על משה ועל אהרון וירא כבוד ה’ ויכם הענן את אהל מועד, וידבר ה’ אל משה לאמור, הרומו מתוך העד הזאת ואכלה אותם כרגע, וכדבר ה’ את הדברים האלה ויחל הנגף בעם ויזכור משה את דברי מלאך המות אשר אמר לו מה יעשה אדם ועצר מגפה, ויאמר אל אהרון קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפרת עליהם ותעצר המגפה. ויאמר אהרון אל משה, הלהרגני אתה אומר, אחי? הן הקריבו שני בני נדב ואביהוא אש זרה וימותו לפני ה’, ועתה אתה אומר אלי, הוציאה את הקודש החוצה? ויאמר משה,ידוע תדע, אחי, כי ברגע דברך אלי את הדברים האלה החל הנגף בעם ויהי אך אמר משה את הדבר הזה, ויתעורר אהרון מאוד ויאמר, לא ידעתי ולא עלתה על ליבי כי בי תלואים חיי בני ישראל ועתה אמהרה לעשות כדברך, כי טוב אשר אמות אנכי ואלף אנשים כמוני ימותו, ואל יפול משערת איש מבני ישראל ארצה. וימהר אהרון ויעש כדבר משה, וירץ אל תוך הקהל ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.

אז נדברו בני ישראל איש אל רעהו ויאמרו, אמור אמרנו, מות בקטורת, כי על כן נשרפו שני בני אהרון ומאתים וחמשים איש, ועתה ראינו כי בהחל הנגף ויפול העם כעמיר מאחורי הקוצר, ויבוא אהרון אל הקטורת ותעצר המגפה.

כי את מעשר בני ישראל...והרמתם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר (קרח יח כד-כט)

תרומה גדולה תחילה מפרישים תרומה לכהנים שנאמר (דברים יח יד) "ראשית דגנך תירושך ויצהרך..תתן לו" ואין לה שיעור מהתורה אך חכמים נתנו לה שיעור עין בינונית עין טוב עין רעה התרומה אינה מותרת באכילה אלה לכהנים שנאמר "וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב י).

מעשר ראשון אחרי תרומה גדולה מימה שנשאר 10 אחוז מפרישים ללוים שנאמר: (במדבר יח כד) "ולבני לוי הינה נתתי כל מעשר בישראל" ומותר באכילה גם לישראל ואין עליו קדושה. כיום אין אנו מעשרים אותו כי אין אנו יודעים בודאות מי זה לוי אמיתי ומכיוון שאיננו יודעים ומותר לנו לאכול את חלקם אז אנו לא מפרישים אלא כמו לכהן (תרומה גדולה ותרמת מעשר) שאסור לנו לאכול מהם כי יש עליהם קדושה אז זה לא משנה אם אנו יודעים בוודאות מי כהן אמיתי בכל מקרה אסור לנו לאכל מההפרשה ולכן אנו מפרישים וזורקים לפח בתוך שקית נילון וכדומה.

תרומת מעשר הלוים חיבים להפריש מעשר ראשון הניתן להם 10 אחוז משל הכהנים שנאמר: (במדבר כו-כח) ואל הלוים תדבר ואמרת...כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאיתם בנחלתכם והרימותם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר ונתת...לאהרון הכהן" והיא אסורה באכילה אלא לכהנים ולכן יוצא שמה שאנו מפרישים כיום בפועל זה מה שאין אנו יכולים לאכול ממנו זה תרומה גדולה + תרומת מעשר.

מעשר שני סדר זה נוהג בשנה (א,ב,ד,ה) ובשנים (ג ו) מפרישים מעשר עני שנאמר ’’מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ויבוא...והגר ויתום ואלמנה ...ואכלו שבעו". ואת אותו מעשר שני עלינו לאכול אותו בירושלים אך מכיון שיש טורח גדול לעלות לירושלים היו פודים אותו בכסף ושומרים בצד ובזמן שלושת הרגלים שחיבים לעלות לרגל לירושלים היו לוקחים את כל הכסף הפדוי שהתאסף וקונים בו מטעמים בשפע ואוכלים בירושלים הקדושה והשמחה היתה במעונה לכן ניצטוו לשמוח שנאמר ושמחת בחגך ולהביא קורבן שמחה וקורבן חגיגה שחגים חג לה’ וקורבן ראיה שנכנסים לעזרה של בית המקדש ורואים את השכינה שנאמר "שלוש פעמים בשנה... יראה כל זכורך בחג הסוכות בחג המצות ובחג השבועות ולא יראו פני ריקם" כלומר לא יבוא ריקם אלא לבוא עם קורבנות ומצב רוח טוב.

ידוע מעלת המעשר כי רבה עד שאמרו (תענית ט א) שבכל דבר אסור לנסות את ה’, חוץ מן המעשר שנאמר (מלאכי ג-י) הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכך ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וגדולה מזאת אמרו במדרש רבה (שמות) על פסוק לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים (דניאל ט-ז) אמר רבי נחמיה אפילו שעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ושיש לנו בושת פנים.

ייתכן ופרשת שהבוע מלמדת אותנו כי אי אפשר לוותר על המנהיגות, אך אסור לשכוח את הסכנה שבהיררכיה

מצב של קונפליקט הוא מצב מעניין, הוא פוצע את הקול האחד ומכריח לחשוב. פרשת קורח מתארת קונפליקט, נותנת קול גם למי שבדרך כלל שותק. המורדים במשה משמעים קולם, מערערים על המובן מאליו - על מנהיגותו. יש שתי דרכים לקרוא את הפרשה: האחת – קולם של המורדים נשמע, משה מתעמת איתם, מציב את המענה לטענתם, הם נענשים ומתים. מסקנת הקורא: אין מקום לקול המורדים, הסדר הושב על כנו, שוב יש רק קול אחד. הדרך השניה – למרות השתקת קולם של המורדים על ידי ענישתם, החשיבות בפרשה היא דווקא לקול הזה שנכתב בספר. מעתה אי אפשר להתעלם ממנו, להתאתגר ממנו, לחפש לו מענה אמת ולא רק מענה כוחני כפי שהוצב בפרה. אני בוחר בקריאה השניה, ולאורה מזמין אתכם להתבונן במחלוקת המוצגת בפרשה:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'.

בשפה הדתית הטענה היא כל בני האדם קדושים, ועל כן אין מקום להתנשאות ולבניית היררכיות בין המנהיגים - משה ואהרון - ובין העם. בשפה ההומניסטית תהיה הטענה: כל בני האדם שווים, ועל כן אין מקום להתנשאות ולהיררכיות. הטענה חזקה, אין בכח המתת המורדים לבטל אותה. היא מצריכה אותנו לחשוב: האם אנחנו מקבלים את ההנחה שכל בני האדם קדושים, וכולם שווים? אם אנחנו מקבלים אותה – האם המסקנה, שלילת ההתנשאות והמנהיגות והעדפת דגם שיתופי של כל בני הקהילה בקבלת החלטות, נכונה?

בין המורדים מובלטים כמה שמות פרטיים, ביניהם שמם של דתן ואבירם. בהמשך הפרשה ממשיכים דתן ואבירם לנהוג באופן עצמאי:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.

משה מופעל באופן מיוחד על ידי דתן ואבירם, ומגיב אליהם באופן נפרד מתגובתו לכל קבוצת המורדים:

וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הזיכרון מורה לנו כי כבר היה עימות קודם בין משה ובין זוג מרדן, שם הגיב משה אחרת:

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

משה מאציל האצלת רוח וסמכות מבוקרת על שבעים הזקנים, הם מתנבאים פעם אחת ולא יותר. אלדד ומידד אינם חלק מקבוצת הזקנים, הם גם לא מסתפקים בשיירי נבואה שייתן להם משה. הם עושים זאת בעצמם. יהושע חושף את פוטנציאל המרידה שבהתנבאות, מבקש ממשה לכלוא את המתנבאים המורדים. משה מתנגד לכך בפורשו חזון הדומה לחזון המורדים בפרשתנו: 'מי יתן כל עם ה' נביאים' מול – 'כל העדה כולם קדושים'. אפשר לנסות ולחלק בין המקרים, ולהסביר את העקביות בתגובתו של משה. אני מעדיף להבליט את המכנה המשותף ולראות בתגובות השונות של משה ביטוי לקונפליקט הקיים בלבו: מצד אחד הוא רואה בחזון של כל העם נביאים חזון ראוי, מצד שני – הוא מתקשה להכיל את המשמעות שלו: ביקורת נוקבת על החלטותיו והצגת אלטרנטיבות למהלכיו.

דתן ואבירם מוכים ומפסידים במערכה, אלדד ומידד לא נכנסים לכתבי הקודש כנביאים בעלי חזון משמעותי. אבל הקול שלהם נחקק בכתבי הקודש. שנים רבות לאחר מכן, יש מי שמשמיע שוב את הקול הזה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה': כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'--כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.

חזונו של ירמיהו הולך רחוק: ההיררכיה בין בני האדם מתבטלת, אין 'יודעים' ו'שאינם יודעים', כולם יודעים באותה המידה. כתוצאה מכך מתבטלת גם ההיררכיה שבין ריבונו של עולם וברואיו: לא עוד אלוהים כ'בעל', המורה על בעלות ושייכות של העם לאלוהים, אלא ברית שהיא יחס בין שווים.

מצב של קונפליקט הוא מצב מעניין, הוא פוצע את הקול האחד ומכריח לחשוב. פרשת קורח מתארת קונפליקט, נותנת קול גם למי שבדרך כלל שותק. המורדים במשה משמעים קולם, מערערים על המובן מאליו - על מנהיגותו. יש שתי דרכים לקרוא את הפרשה: האחת – קולם של המורדים נשמע, משה מתעמת איתם, מציב את המענה לטענתם, הם נענשים ומתים. מסקנת הקורא: אין מקום לקול המורדים, הסדר הושב על כנו, שוב יש רק קול אחד. הדרך השניה – למרות השתקת קולם של המורדים על ידי ענישתם, החשיבות בפרשה היא דווקא לקול הזה שנכתב בספר. מעתה אי אפשר להתעלם ממנו, להתאתגר ממנו, לחפש לו מענה אמת ולא רק מענה כוחני כפי שהוצב בפרה. אני בוחר בקריאה השניה, ולאורה מזמין אתכם להתבונן במחלוקת המוצגת בפרשה:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'.

בשפה הדתית הטענה היא כל בני האדם קדושים, ועל כן אין מקום להתנשאות ולבניית היררכיות בין המנהיגים - משה ואהרון - ובין העם. בשפה ההומניסטית תהיה הטענה: כל בני האדם שווים, ועל כן אין מקום להתנשאות ולהיררכיות. הטענה חזקה, אין בכח המתת המורדים לבטל אותה. היא מצריכה אותנו לחשוב: האם אנחנו מקבלים את ההנחה שכל בני האדם קדושים, וכולם שווים? אם אנחנו מקבלים אותה – האם המסקנה, שלילת ההתנשאות והמנהיגות והעדפת דגם שיתופי של כל בני הקהילה בקבלת החלטות, נכונה?

בין המורדים מובלטים כמה שמות פרטיים, ביניהם שמם של דתן ואבירם. בהמשך הפרשה ממשיכים דתן ואבירם לנהוג באופן עצמאי:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.

משה מופעל באופן מיוחד על ידי דתן ואבירם, ומגיב אליהם באופן נפרד מתגובתו לכל קבוצת המורדים:

וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הזיכרון מורה לנו כי כבר היה עימות קודם בין משה ובין זוג מרדן, שם הגיב משה אחרת:

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

משה מאציל האצלת רוח וסמכות מבוקרת על שבעים הזקנים, הם מתנבאים פעם אחת ולא יותר. אלדד ומידד אינם חלק מקבוצת הזקנים, הם גם לא מסתפקים בשיירי נבואה שייתן להם משה. הם עושים זאת בעצמם. יהושע חושף את פוטנציאל המרידה שבהתנבאות, מבקש ממשה לכלוא את המתנבאים המורדים. משה מתנגד לכך בפורשו חזון הדומה לחזון המורדים בפרשתנו: 'מי יתן כל עם ה' נביאים' מול – 'כל העדה כולם קדושים'. אפשר לנסות ולחלק בין המקרים, ולהסביר את העקביות בתגובתו של משה. אני מעדיף להבליט את המכנה המשותף ולראות בתגובות השונות של משה ביטוי לקונפליקט הקיים בלבו: מצד אחד הוא רואה בחזון של כל העם נביאים חזון ראוי, מצד שני – הוא מתקשה להכיל את המשמעות שלו: ביקורת נוקבת על החלטותיו והצגת אלטרנטיבות למהלכיו.

דתן ואבירם מוכים ומפסידים במערכה, אלדד ומידד לא נכנסים לכתבי הקודש כנביאים בעלי חזון משמעותי. אבל הקול שלהם נחקק בכתבי הקודש. שנים רבות לאחר מכן, יש מי שמשמיע שוב את הקול הזה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה': כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'--כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.

חזונו של ירמיהו הולך רחוק: ההיררכיה בין בני האדם מתבטלת, אין 'יודעים' ו'שאינם יודעים', כולם יודעים באותה המידה. כתוצאה מכך מתבטלת גם ההיררכיה שבין ריבונו של עולם וברואיו: לא עוד אלוהים כ'בעל', המורה על בעלות ושייכות של העם לאלוהים, אלא ברית שהיא יחס בין שווים.את חזונו של ירמיהו אפשר להבין בשתי דרכים: האחת – כולם ידעו את אותה הידיעה, 'אותי', ומכיוון שהתודעה של כולם תהא זהה, לא יהיה צורך במלמד חיצוני. כאילו הושתלה הדעת בתודעה ועתה אפשר לוותר על המלמד. הדרך השנייה – הוויתור על המלמד גורר הכרה בדרך האינדיבידואלית של כל יחיד. לא מדובר בתודעה אחת אלא בנתינת ערך לכל תודעה והגדרתה כידיעת ה'. החיסרון באפשרות הראשונה הוא, שהיא אלימה הרבה יותר משיטת ההוראה. היא יוצרת רובוטים שאין להם בחירה, ולא מתאימה לאטמוספרה של נבואת ירמיהו המורה על החלפת יחס הבעלות האלים בברית. החיסרון באפשרות השניה הוא שהיא לא מתמודדת עם השאלה: מה יהיה עם הויתור על ההוראה יוביל גם לכפירה באלוהים, ולא רק לדרך אינדיבידואלית לידיעתו. אני בוחר בדרך השניה, גם מכיוון שהיא נראית לי מתאימה יותר לנבואת ירמיהו, וגם מפני שאני מעדיף את החזון הזה על בעיותיו הקשות הדורשות התמודדות.

ייתכן ואי אפשר לוותר על המנהיגות, לא רק מכיוון שאלוהים בחר במשה אלא מכיוון שהחברה האנושית איננה מסוגלת להוביל את עצמה באופן שוויוני לגמרי. ייתכן שאי אפשר לוותר על המורה, אולי וויתור שכזה יוביל לדלדולה של הרוח. בכל זאת – קולם של אלדד ומידד ושל דתן ואבירם ראוי שיהדהד בתודעתנו, יצביע על הסכנה שבהיררכיה, על ערך השיוויון בין בני האדם, על החשיבות שיש לכל קול גם של אחרון התלמידים. רק מנהיג ומורה שיפנים את ערך השיוויון ויתרגם אותו לענווה ולזהירות בכח המנהיגות בידו, אולי ינצל מהרעות שכח כזה יכול לגרום לו כאדם ולקהילתו כקבוצה.

"ואהרון אחיו? גם בן דוד שלך. אותו הוא מינה למנכ"ל. והבנים שלו סמנכ"לים. ואתה? מה? עובד פשוט. לא יכול היה לסדר גם לך משהו? במה אתה פחות טוב מאהרון או מהבנים שלו?"

"שלום " קורח פתח את דלת ביתו כשריח טוב של ארוחת ערב עלה באפו.

"שב" אמרה אשתו בפנים רציניות. קרח נטל את ידיו וישב לשולחן. הוא טעם מן הפת והעביר אותה בתוך התבשיל. "טעים" קבע בנחרצות. אשתו שתקה.

קרח אכל לתאבון חצי מהתבשיל ואז נשא עיניו אל אשתו: "את לא אוכלת?"

אשתו נטלה פת בחוסר חשק ושאלה: "איך היה במשרד היום?"

"כרגיל" ענה קרח בחוסר עניין וחזר לבצוע עוד פרוסה מן הלחם. "את יודעת".

"אני יודעת שאתה לא מקבל את מה שמגיע לך. זה מה שאני יודעת" הפטירה אשתו.

קרח הרים את מבטו בשאלה. "משה בן דוד שלך נכון?" "כן" ענה קרח. "והוא גם יו"ר החברה?"

"כן." ענה קרח שוב. מביט באשתו. תוהה לאן בדיוק הולכות כל השאלות הללו.

"ואהרון אחיו? גם בן דוד שלך. אותו הוא מינה למנכ"ל. והבנים שלו סמנכ"לים. ואתה? מה? עובד פשוט. לא יכול היה לסדר גם לך משהו? במה אתה פחות טוב מאהרון או מהבנים שלו?"

קרח משך בכתפיו אבל באותו הלילה הוא לא נרדם. לפנות בוקר, כשהוא נרדם סוף סוף, הוא ראה את הסבא הגדול שלו , סבא לוי, מביט בו במבט מאיים ואומר: "נו תמיד ידעתי שמכל המשפחה ממך לא יצא כלום". קרח הקיץ מבוהל, לקח את טליתו וחמק מן הבית לכיוון אהל משה.

ש-לום.

אוֹן פרץ הביתה בהתלהבות.

"מה השמחה הזו?" קראה אשתו לעברו. כשהיא מגישה אל השולחן את ארוחת הצהרים.

"את לא תאמיני מה הלך היום במשרד". קרא און תוך שהוא נוטל ידיו ובוצע מן הפת.

"קרח אסף את כל הפקידים הגבוהים ואני ביניהם.." און עצר לשנייה והביט באשתו לראות איך משפיעה עליה עובדת היותו פקיד גבוה. אשת און חייכה אליו והוא המשיך תוך שהוא בולע חתיכות גסות מן הפת. "קרח אומר שמשה מנהל את החברה בצורה בלתי אחראית. מחלק ג'ובים למקורבים כרצונו. והם מתחלקים ביניהם ברווחים. הוא משליט טרור בחברה וכל יום מנחית הוראות חדשות שאין בהן שום הגיון. וכשמישהו מנסה לערער הוא מודיע לו שזה הוראות שהגיעו מגבוה."

אשת און המשיכה לחייך כל אותה העת תוך שהיא מנגבת מבלי משים בכפה את פירורי הלחם שאון העיף מפיו בשטף דיבורו. און הפסיק לדבר כדי להעביר מפיו את טעם הלחם בלגימה מכוס היין.

"מעניין" אמרה אשת און.

"זה לא נגמר" אמר און כשהוא מניח את כוס היין לצידו ונוטל מנה גדולה מן התבשיל. "החלטנו כולנו שהיום אחרי הפסקת הצהריים אנחנו מתאספים יחד ובאים למשה לשטוח את הטענות שלנו. ואם הוא לא יקשיב אנחנו נפתח חברה חדשה וקרח יהיה היושב ראש החדש שלנו".

און הפסיק שוב כדי לבלוע עוד מנה מן התבשיל.

"תגיד און," פנתה אליו אשתו בחיוך, "אם נניח תפתחו את החברה הזאת מי יהיה היו"ר?"

"קרח כמובן. אמרתי לך אישה. למה את לא מקשיבה?"

"ואני מניחה שאתה תהיה המנכ"ל? "

"מה פתאום מנכ"ל? אני?"

"סמנכ"ל?" ניסתה שוב אשת און.

און גחך לעצמו.

"אז מה?" שאלה אשתו.

און גרד את פדחתו בידו המוכתמת בשומן מן התבשיל. "אני מניח... " הוא החל לגמגם "שאהיה פקיד גבוה".

"ומה אתה עכשיו?" שאלה אשתו?

"אההם... פקיד גבוה". מלמל און.

"אז למה לך כל הבלגאן הזה?" קראה אשתו.

"תן למשפחת לוי להיבלע בבלגאן שלהם. אתה לא קולט שזו מריבה משפחתית? משה ינצח או קרח ינצח לך זה ממש לא משנה. אז למה לך לבזבז אנרגיות?"

פניו של און נפלו.

מה העניין שאלה אשתו.

"את צודקת. אבל..." און ניסה לבלוע ללא הצלחה פרוסת פת שנתקעה בגרונו.

"מה?" שאלה אשתו והגישה לו את כוס היין.

און גמע מן היין ומלמל: "אבל אנחנו כרתנו ברית... נשבעתי! הם יבואו בחמש לקרוא לי".

"אל תדאג". אמרה אשתו. ודחפה לעברו את כד היין. "תשתה עוד קצת יין ולך לישון.

אני אסדר הכול".

בחמש נשמעה דפיקה בדלת.

"מי שם?" קראתי

"מהמשרד". ענו הקולות מעבר לדלת. "באנו לקחת את און".

"און ישן". קראתי לעברם.

"תפתחי את הדלת, אישה". קרא קול סמכותי מאחורי הדלת. "קבענו עם און לחמש.".

"אני לא יכולה". צעקתי לעבר הקולות. "אני במקלחת. כל השיער שלי מלא סבון".

הקולות מאחורי הדלת השתתקו ואז אחד מהם מלמל: "טוב. נבוא מאוחר יותר. אבל תעירי אותו בינתיים."

בשש בדיוק נשמעה דפיקה בדלת.

"מי שם?" קראתי.

"מהמשרד" ענו הקולות. "און התעורר?"

"לא". עניתי. "הוא ישן מאוד עמוק".

"זה לא לעניין לדבר ככה מאחורי הדלת". לחש הקול הסמכותי. "תפתחי את הדלת ונסביר לך את העסק. מדובר בעניין חשוב ביותר".

"מספיק חשוב בשביל שאני אשים חזייה וכיסוי ראש כדי לפתוח לכם?" שאלתי.

לא נשמעה תשובה. רק קולות צעדים מסתלקים משם.

פניו של און הגיחו מחדר השינה.

"נרדמתי להמון זמן. מה קורה? מה הריח הנפלא הזה? מה את מבשלת לנו?"

"עוגיות". עניתי. "אופה. לא מבשלת".

"אופה, מבשלת מה זה משנה?" אמר און תוך שהוא לוקח עוגייה חמה ודוחס אותה אל פיו. "כל מה שאת עושה בבית הזה יוצא הכי טוב. באמת".

און העמיד את הקומקום כשלפתע נזכר: "מי זה היה בדלת? מה הם רצו?"

"שום דבר מיוחד". אמרתי.

רעש גדול החריד פתאום את האדמה.

"מה זה היה?" צעק און תוך שהוא נאחז בי.

"לא יודעת. אמרתי. זה מרגיש כמו רעידת אדמה..."

"אלה הגברים הקטנים
אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים
בתאים כמו משפחות

ממלאים תפקיד ראשי
במחזה שאין בו כוכב
כמו היה זה ייעוד אישי
לחיות ודווקא עכשיו

....

ולפתוח ולסגור חלון
עם ערב, בחום או בקור,
על יסוד שיקול נבון,
לא מתוך מבט לאחור."

(תפקיד ראשי / נתן זך)

תוך בחינת דרשה שעמדה על קשר הייחוס בין קורח לבין שמואל הנביא, ננסה להעלות קווים מקבילים בין דמויותיהם, ולבאר את עוצמת תשובתם של צאצאי קורח...

קֹרח שפקח היה - מה ראה לשטות הזה?! אלא עינו הטעתו - ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר "משה ואהרן בכהניו - ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צ"ט, ו), עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו - שכולם מתנבאים ברוח הקודש "כל אלה בנים להימן" (דה"א כ"ה, ה). אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני - ואני אֶדום?! ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה - ועומדין מהן. במדבר רבה י"ח, ח.

דרשתנו תולה את תעוזתו של קורח בקשר הייחוס שבינו לבין צאצאיו הרחוקים, שמואל הנביא ונכדיו המשוררים. קשר זה מצוי בספר דברי הימים, שייחס בצורה מפורטת את שמואל ונכדיו לקורח זקנם: "וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל. בֶּן אֶלְקָנָה... בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח" (דה"א ו', יח-כב).

מקריאת הדרשה עולה התמיהה כיצד ייתכן שקורח שהיה מסוגל לראות דורות רבים קדימה, לא הצליח לצפות את מותו ביום המחר. לתמיהה זו מצטרף הקושי הבסיסי, במה זכה קורח כי דווקא ממנו יצא נביאם של ישראל וממליך מלכיהם.

בכדי לפתור קשיים אלה, יש להתבונן בתחילתו של ספר שמואל. מעשי אלקנה המתוארים בפתיחתו של הספר - מונגדים באופן מיידי לקיומם של בני עלי: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה... ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה' " (שמ"א א', ג). בהמשך, המקרא טורח להדגיש את ההשוואה בין תהליך צמיחתו של שמואל כנביא וכמנהיג – לבין תיאור הסתאבותם של בני עלי: "והנער היה משרת את ה' את פני עלי הכהן – ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' " (שם ב', יא-יב); "ותהי חטאת הנערים גדולה מאֹד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה' – ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד" (שם יז-יח); ולבסוף: "ויגדל הנער שמואל עם ה' – ועלי זקן מאֹד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצֹבאות פתח אהל מעד" (שם, כא-כב).

הקבלות אלו מכינות את הקרקע לפעולתו הנבואית הראשונה של שמואל, שמנבא את חורבן בית עלי והדחת זרעו מן הכהונה הגדולה. יש להדגיש שעל אף שלבסוף הכהונה הגדולה הועברה למשפחת הכהונה של בני צדוק (עיין מל"א ב, כו) – בתקופת הביניים נראה ששמואל עצמו שימש לא רק כמנהיג המדיני והרוחני ("שקול כמשה" בלשון דרשתנו) – אלא גם ככהן הגדול ("שקול כאהרון" בלשון הדרשה). כך שמואל מנהל את הקרבת הזבח לפני משיחת שאול (שמ"א ט', יב) והוא שמצווה על שאול להמתין לו להקרבת הקורבן לפני המלחמה עם הפלשתים (שם י"ג, יג).

לכאורה נראה כי שמואל מילא במדויק אחר שאיפותיו של קורח: הדחת ההנהגה הכהנית המושחתת, תוך החלפתה בבן לוי שיהווה מנהיג מדיני ודתי גם יחד. אלא שכאן מסתיימת ההקבלה, שכן בעוד שקורח ניסה להדיח את אהרון הכהן – אוהב שלום ורודף שלום, שמואל הדיח את חפני ופנחס, אוהבי הנשים ורודפי השלמונים.

מכאן ניתן לחזור ולהבין בצורה עמוקה יותר את דרשתנו. נראה כי קורח חש שכוח המרידה בכהונה המצוי בו – יסודו בקודש, ושהוא עתיד לפרוץ בצורה חיובית לתועלת האומה. קורח חשב כי מדובר על דורו – ועל כן כהו עיניו מראות כי הוא מפנה את כוחות המרידה שניטעו בו כלפי האדם הלא נכון, ובזמן הלא נכון. בניו של קורח ש"עשו תשובה", כלשון הדרשה, לימדו את עצמם ואת צאצאיהם להפנות את חמת הזעם היוקדת של אביהם רק כלפי הנהגה מושחתת, ובכך הפכו את כוחו ההרסני של אביהם - לכוח מועיל ובונה.

איך מראה לנו הפרשה וההפטרה בעקבותיה שהמטרה לא מקדשת את האמצעים וכי גם אם מה שרוצים לומר הוא נכון חשובה גם הדרך.