אל בילעם בן בעור פתורה – בגימטריה זהו פותר חלומות. אומר רש"י ה' נתן להם נביא שהיה בגדולתו של משה שלא יהיה להם פיתחון פה.

ההבדל בין משה לבילעם שמשה עבד על מיצותיו ולמד תורה וציית לחוק ועלה במדרגות מעלה מעלה שנאמר "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה" ובאותו זמן היה בילעם מתעסק בחכמת השכל והזניח את הנשמה והיה יורד ושוקע בתהום התאוה והכבוד והגאווה עד שירד לשפל המדרגה שלא היה מספיק חכם לשלוט ביצרו מה שנאמר "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" ומכאן אנו למדים שיכול להיות בן אדם החכם ביותר בעולם ללא תורה שעל ידה מקיימים תרגילי כושר וסיבולת נגד היצר הרע, האדם אינו שונה מהבהמה היא תאוותנית והוא תאוותן אך האדם שלומד תורה יש לו את האמצעים לשלוט ביצרו שנאמר מיהו הגיבור? "הכובש את יצרו" ולא היודע חכמות. שע"י התורה מקבלים יראת שמים וזאת החכמה האמיתית שנאמר "ראשית חכמה יראת השם".

מה ההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בילעם הרשע?

"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בילעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – תלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – תלמידיו של בילעם הרשע (אבות פרק ה').

הביאור:

עין הרע – קינאה שבילעם קינא בישראל ורצה שהעולם הבא כמו של ישראל וביקש להכניס בהן עין הרע, שנאמר: "וישא בילעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשיבטו: שהתפעל מהם ואמר עם לבדד ישכון בגויים ולא יתחשב ועוד.

נפש רחבה – התאווה שהיתה לו תאווה לכספו של בלק וניסה כמה פעמים לקבל רשות לקלל את עם ישראל ולבסוף יעץ עצה רשעית.

רוח גבוהה – הכבוד, הקב"ה אמר לבילעם שאינו יכול לא לקללם ולא לברכם אמר בילעם לשליחים של בלק מהבושה שלא בכבוד המקום להתנבאות לאנשים כמותכם הביאו שליחים מכובדים יותר ושלחו לו את שרי המלך. בילעם רצה כבוד ומעמד וגם התבייש בזה שלא יכול לבצע את המשימה אז המציא להם תירוץ שישלחו שליחים מכובדים יותר. ואילו תלמידי אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה נגד קינאה רכשו חסד, ונגד גאווה וכבוד התחנכו לענווה.

ובמקום תאווה הצטיינו תלמידיו בכבישת המידות והיצר הרע ומה שנאמר (באבות) "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין העולם הבא וכו' אבל תלמידיו של בילעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת".

בילעם אומנם עשה את רצון ה' אך בתחבולות ניסה אולי בכל זאת ילך לבלק לראות מה הוא מציע בגשמיות. ראה ה' תאוותו ואישר לו ללכת "כי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו" דברי רש"י וגדולי ישראל הם ההיפך בילעם אין להם רצון עצמי שנאמר "בטל רצונך מפני רצונו". (לקט טוב) ועוד נאמר "ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו". רואים את חוסר ההתלהבות במיצוות ה' לעומת אברהם "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו...." משכים מוקדם כדי לקיים את ציווי ה' רואים עד כמה שצדיקים זריזים למיצוות, כשהקב"ה תובע מהאדם שיעסוק בתורה ובמצוות באותה מידה שהאדם עוסק לצרכיו האישיים כמו אכילה שינה וכדומה.

כתוב בספר שמנה לחמו מאחר שראה בלק את מה שעשו ישראל לשני מלכים האדירים שכל העולם נזדעזע מלשמוע איך ישראל כילו אותם כרגע ושלא כדרך הטבע וכולם העידו שזה היה נס גדול לישראל, ועוד בלק יודע שהקדוש ברוך הוא נלחם במצרים בעד ישראל גם יודע איך ישראל עברו בים סוף ואיך ענני הכבוד מלוים אותם מאחר שידע את כל זה איך עלה בדעתו להלחם בישראל ולגרש אותם מן הארץ? וגם בלעדם איך הסכים להתחבר עם בלק שהוא בעצמו אמר אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו? גם בלק ובלעם היו פילוסופים גדולים איך נתבלבלה דעתם להלחם עם ישראל? ועוד בלק לא היה צריך לפחד מישראל מפני שידע שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וישראל נאמנים לשם ולמה פחד בלק כל כך, אמר המחבר הנכון הוא שבלק לא פחד מישראל אלא הפסוק אומר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא אחרי כן אומר ויקץ מואב מפני בני ישראל, אבל לכתחילה אומר בפרוש כל פחדו של בלק היה דוקא מערב רב כי הם היו רבים מאוד יותר מישראל ורצה לקלל אותם אמר בלק לבלעם הנה העם היוצא ממצרים לא הקדוש ברוך הוא הוציא אותם אלא הם בעצמם יצאו, וכבר כיסה את עין הארץ מרוב שהם רבים וחזקים ובעלי מרד כמו שמרדו בפרעה הם שלחכו את כל סביבותינו, ואחרי כן התחברו עם ישראל אמר בלעם אלו ערב רב אתה לא הוצאת אותם, כי אתה הוצאת רק את ישראל והאותות והמופתים שעשית רק לישראל עשית, אבל לא לערב רב, ולכן אם אני מקלל אותם שלא תקפיד עלי אז ואגרשנו מן הארץ, אבל בלעם רשע היה וחשב אם יתן רשות לקלל את ערב רב הוא יקלל גם את ישראל, והקדוש ברוך הוא ידע מה כונתו אמר לו לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, כיון שנתדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם העם ברוך.

דבר אחר וירא בלק בן צפור הוא ראה קץ המשיח איך ישראל ירשו את כל העולם ומוחץ פאתי מואב ומקרקר כל בני שת אמר בלעם לבלק כל מה שאתה רואה נכון אבל לא עתה זה יהיה אלא באחרית הימים שאז דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ועוד. כלחוך השור את עשב השדה, זה משיח בן יוסף שראה בלק איך לוחם עם האומות ומנצח, ומשיח בן יוסף נמשל לשור שנאמר בכור שורו הדר לו. וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך כתוב בשמנה לחמו שזה ישמעאל הרשע שנמסרה ארץ ישראל בידו כמו שומר עד שיחזרו ישראל למקומם אמר לו הקדוש ברוך הוא לשרו של ישמעאל: כל זמן שתהיה הארץ הזאת תחת יד ישמעאל תהיה הארץ שממה, זהו שאמר בלעם הרשע איתן מושבך שנתישבת בארץ ישראל ושים בסלע קנך שנתישבת כמו סלע וכמה פעמים ניסו עמים אחרים לקחת מידי ישמעאלים במלחמות חזקות ולא האריכו ימים שוב חזר ליד הישמעאלים, ועד מתי תהיה הארץ ביד הישמעאלים? עד מה אשור תשבך עיין רש"י ובשמנה לחמו באורך שהארץ הזאת תפול מישמעאל לישראל וכתוב שם אף על פי שעזרו לו כמה אומות לישמעאל ובראשם ברטניה ואז תהיה עת צרה ליעקב שיבואו לעזרת ישמעאל כל יושבי סביבות נהר פרת וכולם יהיו עדי אובד, וזהו שכתב דוד המלך עליו השלום וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, אבל ישראל, בגויים לא יתחשב שלא ישאר מהגויים אלא אותם הטובים והחסידים שלהם שלא עשו רעה לישראל והם עתידים להכיר את אלהי האמת ולעבדו כולם שכם אחד ואת כל זה ראו בלק ובלעם רק שבלק חשב שיהיה תכף, ובלעם אמר אראנו, ולא עתה, אשורנו, ולא קרוב, ואם עד כדי כך ידע, אם כן למה נתן להחטיא את ישראל אשר בגלל זה הוא בעצמו גם כן נהרג, משל זה מספרים על פילוסוף אחד גדול חוזה בכוכבים, פעם אחת יצא בחצות לילה והסתכל בכוכבים לראות מה יהיה הסוף, ובינתיים אינו רואה איפה הוא דורך יען שהוא מסתכל למעלה ועל ידו היה בור עמוק, נפל לתוכו ונפצע קשה ומת, בא השכן ואמר המשוגע הזה אינו רואה מה שיהיה עתה, הולך ומתנבא על הרחוק? כך היה אצל בלעם מתנבא על אחרית הימים והבור שנפל ומת במיתה משונה, היה זה שהחטיא את ישראל.

דבר אחר וירא בלק בן צפור מה ראה שפחד כל כך עד שהלך ושכר לאותו הפילוסוף הרשע? ידוע שאותו הזמן כל העולם היו מפחדים מסיחון ומעוג ומכיון שנפלו ביד ישראל הבינו כולם שפה יש יד העליונה, פרשה זו התחילה בשבחן של ישראל איך שהקדוש ברוך הוא לוחם מלחמתן של ישראל, אבל מסיים ויהיו המתים במגפה ארבע ועשרים אלף, זהו חרבו של בלעם הרשע ומבלעם למדו כל הגויים איך להלחם בישראל לכתחילה לא באים בחרב ובנשק שכבר כולם יודעים בשעה שאמר בלעם לבלק כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב זאת אומרת שישראל יש להם הרבה מגינים, זכות אבות, זכות אמהות, דוקא על ישראל נאמר עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, לא מתערבב עם אומות העולם כי אלקיהם של ישראל שונא זימה לכן כל זמן שישראל שומרי את הצניעות הקדוש ברוך הוא לוחם מלחמתם על זה אמר בלעם שיפקירו את בנות מואב, שילבישו אותם מכנסים קצרות ממתנים עד ירכים, ועל ידן יעברו ישראל על העריות והם נופלים חס וחלילה אז לא יגן עליהם, זכות אבות זהו שהתחילה התורה בשבחן של ישראל ששים רבוא יצאו ממצרים ולא נמצא פסול אחד לא מבני ישראל ולא מבנות ישראל לא קטן ולא גדול עד שהיה בידם ספר יוחסין והתביישו כל העמים מלראות עם כזה קדוש, אבל בלעם הרשע עם ערב רב שניהם החטיאו את ישראל בשביל זה לא סימה התורה בטוב, וכאן מרמז שבקץ הימים יקומו רשעים כאלו בשם ישראל כמו שאמר ישעיה הנביא מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, לכן בזמן הקץ, ישראל יעמדו בניסיונות גדולים עם הערב רב שהם מחטיאים את ישראל יותר מבלק ומבלעם ולא יתנו לישראל לשמור הדת ולא את הצניעות וכיוצא, מפני שהם שונאים דת ישראל ובאותם הזמנים רבים יכשלו אתם בחשבם שהם מזרע ישראל וגם בזוהר הקדוש ובתיקונים כתוב שהם לא מזרע ישראל.

ושאלה מכיוון אחר: האם כוונתו של בלעם לקלל אותנו נגוזה ונעלמה? האם הברכות שברך אותנו זהות לברכות שהיה מברך אותנו מי שרצה לברכנו? או אולי נשתייר בהן בברכות שמץ מן הקללה, אולי ניכר בהן שהן קללות שהפכו לברכות? אם אכן זאת הקריאה – אולי חשוב לנו לאתר את אזור הקללה, אולי דווקא ממנו נלמד את נקודות התורפה שלנו ונוכל להשתדל לתקן אותן.

חלק מהקוראים וודאי יכעסו, מה לך משבית שמחות ועונג של ברכות. מסורת חסידית בשושלת קוצק מורה כי תלמיד צריך לחפש מורה שלא ילטף אותו אלא ישבור לו את עצמותיו ואת עצמיותו, כדי שיוכל לצמוח ולהיות טוב יותר משהיה. אני מציע לכם לקרוא כך את פרשת בלק.

שלוש ברכות מברך בלעם את ישראל, לבסוף הוא מוסיף תחזית על אשר יקרה להם באחרית הימים.

הברכה הראשונה

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב מֵהַרְרֵי-קֶדֶם לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.

מעבר לדברי השבח, המשפט בו באה לידי ביטוי הראיה החודרת של האיש סתום העין הוא: 'הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב'. זאת תכונה, מעין א-סוציאליות לאומית. האם היא טובה או רעה? תלוי בהקשר. לעיתים היא מצויינת, מאפשרת לשמור על העצמיות ולא להיטמע בסביבה. אך לעיתים היא רעה, יש בה נוקשות שלא מאפשרת להשתלב ולהיות חלק ממשפחת העמים. מי שמחפש את עונג הברכה, יבליט את הטוב שבתכונה הזאת. מי שמחפש את הביקורת, את הקללה הטמונה בברכה, יבחן את עצמו ואת עמו – מתי הנוקשות וההסתגרות גורמות לו רעה ולא טובה.

הברכה השניה

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה-פָּעַל אֵל. הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

בברכה זו יש צירוף של שתי תכונות: האחת – אין נחש וקסם. נראה לי שהכוונה לכך שיש בעם הזה יכולת לעמוד בתנאי אי וודאות, ולא לנסות להשתחרר מהם על ידי כישוף וקסם. התכונה השניה היא יכולת הארי והלביא לדבוק במשימת הטרף והבאת הפרנסה, ולא לנוח עד שתושלם. על פניו אלה תכונות טובות, המסייעות להישרדות הפרט והכלל. אך ראו מה קורה לתכונות האלה, על פי המתואר בברכה השלישית:

הברכה השלישית

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

התכונה הראשונה המתוארת בברכה הזאת, באה לידי ביטוי במחנה ישראל: באמצע המדבר נבנה מחנה שהוא כגן ליד הנהר, כארז ליד המים. יש כאן ביטוי לתעוזה יוצרת, המאפשרת להפריח את השממה. בניית יישובים במדבר היא בוודאי ברכה לעם וליחידיו. אבל אם נחפש גם את הבעיה, נמצא כאן שוב את הנתק מהמציאות, מההקשר בו אנחנו פועלים. אפשר לבנות שווייץ בישראל, אבל יש לכך גם מחיר. אולי קשב יתר לסביבה המדברית ולתכונותיה – היה מביא לבנייה צנועה ומתאימה יותר?

מבט כולל על הקללות שהפכו לברכות מורה כי ייחודו של ישראל וקסמו יש בהם גם סכנה. סכנה של התקבעות, של נתק מהסביבה, של שאננות בוטחת בעצמה. אפשר לומר: אל תפריעו לנו ליהנות מהברכות הקסומות שירדו עלינו. אפשר לומר – אין לי זמן להתענג על השבח, אני מחפש את הביקורת בכדי ללמוד, להשתפר, להיות מוכן לאתגרי העתיד.

כמה פעמים פגשנו את האתון של בלעם בחיים שלנו. כמה פעמים כעסנו על אנשים בגלל שפגעו בנו מבלי לבחון את כוונתם?

אם בלעם היה דמות תלושה מהמציאות לא היה צורך לפרט את פעולותיו ודבריו. התורה יודעת שתכונת בלעם נמצאת במידה מסוימת בכל אחד מאתנו. הלימוד על בלעם לא בא לומר לנו מה קרה פעם, בימים ההם, אלא מה קורה לנו, לכל אחד מאתנו, בזמן הזה.

בלעם סבור שהיחסים שבין אדם ואלוקים נבחנים במעשים בלבד: (כב; יח) "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ד' א-להי לעשות קטנה או גדולה". 'לעשות קטנה או גדולה' המחויבות של האדם לד' היא בעשיה בלבד. את הכוונה, את העולם הפנימי שלי, אני לא חייב לד'. העולם הפנימי שלי הוא שלי ואני חופשי בו.

אם נתיחד לרגע עם עצמנו נמצא שתפיסה זו לעיתים קרובות פועלת גם בנו. במחשבה ראשונה אפשר לטעון שזו לכאורה "האג'נדה" של ההלכה: תעשו את המצוות, תקיימו את ההלכה. על מחשבות וכוונות אין הלכה. לכאורה אדם רשאי לחשוב ככל שעולה על דעתו.

בלעם, לאורך כל הדרך, מתכוון לקלל, הפוך ממה שד' מתכוון. למרות זאת הוא לא נמנע מלהמשיך בדרכו. בכל שלב הוא ממתין לקבל אישור מד'. בלעם מאמין שכל עוד המעשים שלו הם בדיוק על פי הנחיות ד' - אין בו דופי.

הפרשיה שלנו באה לספר כיצד הקב"ה מלמד את בלעם (ואותנו) שזו דרך רעה ושגויה.

השעור נעשה בעזרת האתון של בלעם: ההתנהגות המעשית שלה נתפסת אצל בלעם כעוינת אותו: היא מתרחקת לשדה, אחר כך לוחצת את הרגל של בלעם אל הקיר, לבסוף רובצת במקום. בלעם לא מפסיק להכות אותה - הוא שופט אותה לפי המעשים שלה שאכן נראים כהתעללות בבלעם.

אבל לאחר שד' פוקח את עיניו, מתברר לבלעם שהיא הצילה אותו: (כב; לג) "אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי". המעשים שלה נראו עוינים אבל הכוונה שלה היתה טובה. בלעם צריך להבין שלא המעשה קובע אלא הכוונה. הוא צריך להיות אסיר תודה לאתון הסוררת - מפני שהיא הצילה את חייו. כפי שהאתון עצמה אומרת (כב; ל) "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה..."

נשוב אל עצמנו, אל בלעם שבתוכנו. כמה פעמים פגשנו את האתון של בלעם בחיים שלנו. כמה פעמים כעסנו על אנשים בגלל מעשים שלהם שפגעו בנו ולא היתה לנו גדלות הנפש לבחון אולי הם התכוונו לטובתנו?

בענין זה עומדת לנגד עיני חויה מתקופת הצבא. מפקד שלי תפס אותי משקר. הוא "שטף" אותי בצעקות נוראיות. הרגשתי שעם כל חומרת המעשה שלי - התגובה שלו הרבה יותר כועסת ממה שהיה מגיב כלפי חייל אחר. יצאתי ממנו מאוד פגוע.

רק כעבור תקופה - כאשר שחזרתי את הארוע ההוא, נזכרתי לפתע שבשיא הכעס שלו הוא צעק עלי "אתה לא תהיה כמותם..." לפתע חדרה בי התודעה שהמפקד הזה בעצם מעריך אותי כאדם אמיתי. דווקא משום כך הוא כל כך כעס, הוא הרגיש שאני מאבד בצבא ערכים שיש לי.

מתוך הבנת הכוונה שהיתה מאחורי הכעס שהוא כעס עלי, התיחסתי מעתה אחרת לגמרי אל הארוע - שוב לא ראיתי במפקד ההוא דמות עוינת אלא דמות אוהבת ודואגת לטובתי הרוחנית.

אמנם קל יותר לדון לפי המעשה הוא חיצוני וגלוי לעין כל. לכן גם הדרישה הראשונה של התורה וההלכה היא שהמעשים יהיו נכונים. הכוונה היא פנימיות הדבר. על פי רוב קשה לדון לפי כוונות מפני שהן סמויות מהעין. אבל באשר לכוונות שלנו - אלו גלויות לנו באופן ברור. אנחנו צריכים לצפות מעצמנו שלמעשים טובים שלנו תהיה בתוכנו כוונה

הכוונה היא הנשמה, הרוח של המעשה - מה דל ערכו של מעשה שאין מאחוריו כוונה, ומה גדולה כוונה טובה אפילו אם אינה באה לידי מעשה: (קידושין מ.) "מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

כאשר המשנה (אבות ה; יט) מבדילה בין אברהם אבינו ובלעם הרשע היא לא מזכירה בכלל מעשים. היא מתמקדת רק בדברים הפנימיים - במידות. "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע".

עם כל המרכזיות שיש למעשים, למצוות, התורה לא מוותרת על הפנימיות ומדגישה את חשיבות הכוונה. התורה עושה זאת על ידי הדרישה שיראת ואהבת ד' תהיה במקומות הפנימיים שבתוכנו: בלב ובנפש. (דברים י; יב) "ועתה ישראל מה ד' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ד' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".

"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"(שמות,יט:ו)

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"(במדבר, כג:ט)

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם"(מגילת אסתר,ג:ח)

שלושת הפסוקים הללו הם הפסוקים המכוננים והמנבאים את מערכת היחסים המורכבת והטעונה שבין יהודים ללא יהודים לאורך ההיסטוריה. הראשון, מבטא את הציווי האלוקי המוטל על עם ישראל לשמור על מתח שבין שוני וייחודיות ואף עליונות רוחנית של עדת כוהנים קדושה מזה לבין שייכות לאנושות בכללה, מזה. והרי גם הכוהנים אינם מנותקים משאר שבטי ישראל. דברי ה' נאמרים לפני כריתת הברית בסיני, הברית היוצרת את החיבור הנצחי והכה ייחודי ליהדות שבין הזהות הדתית והזהות הלאומית הנפרדת, שבאותה עת אינה מבטלת את ברית נוח האוניברסאלית ואת היות כל אדם נברא בצלם האל.

הפסוק השני,הוא הידוע ביותר מכל נבואותיו של בלעם ואולי כפי שציין ד"ר יעקב הרצוג ז"ל בהרצאתו על "עם לבדד ישכון", שנה לאחר מלחמת ששת הימים, כאן גם טעותה הגדולה של הציונות המדינית שסברה "שהמושג של עם לבדד ישכון הוא בעצם מושג אנורמלי. ובאמת, המושג של עם לבדד ישכון הוא המושג הטבעי של בית ישראל"(עם לבדד ישכון, עמ'12-13).

בפירושו לפסוק אומר המלבי"ם :"שאינם כמו אומות קדומות שיתערבו בם אומות אחרות, ובטל יחוסם , וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם". כאן מצוי סוד כוחו של עם ישראל כפי שמבין בלעם. ואכן עצתו היא להוביל להתבוללות העם דרך נישואי תערובת.

הזיקה שבין שני הפסוקים:"עם לבדד ישכון" ו"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" עולה מדברי רבינו בחיי:"כי הוא עם מיוחד לא יתחשב בשאר העכו"ם, אבל הוא מובדל מהם בתורתו ואמונתו וכענין שכתוב (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכשאמר לבדד הכוונה שהם עם מיוחד לבדד כלומר לשם המיוחד "

מאידך, כאן בדיוק מצוי יסוד האנטישמיות כפי שעולה מהופעתה הראשונה בתנ"ך בדברי המן על העם השונה באורחות חייו "ודתיהם שונות מכל עם". אלא שהמן מצביע על העובדה המדהימה ש"עם לבדד ישכון" המשיך להתקיים לא רק כשהיה על ממלכתו אלא גם כשהיה "מפוזר ומפורד בין העמים", עובדה שרק התעצמה בגלות השנייה, במיוחד בארצות נוצריות. הכעס הנוצרי על כך שהעם היהודי לא זו בלבד שצלב את בן האלוהים(על פי אמונתם), אלא אף נשאר עיקש בשמירה על דתו, הוא זה שעומד בבסיס האנטישמיות לאורך מאות הרבה.

מעניין לציין שהתיאורים האנטישמיים הראשונים המוכרים לנו מכותבים לא יהודים, נולדו בעולם ההלניסטי-רומאי וגם שם חוזרת ההדגשה של הייחודיות היהודית בהדגשת השוני הדתי שבין עם ישראל לאומות העולם עליהם הוא עולה. וכך למשל תיאר ההיסטוריון הרומאי הגדול,טאקיטוס בתחילת המאה השנייה לספירה את היהודים כרחמניים ביחסים בינם לבין עצמם אך כשונאי זרים, עמם אין הם מתחתנים.(היסטוריות, ספר חמישי). אלא שבאופן פארדוקסאלי, הגורם לכעסו של טאקיטוס היה דווקא תנועת הגיור הנרחבת בקרב רומאים רבים במאה הראשונה לספירה.

הצגת נטייתם של היהודים לבדידות ולרגשי עליונות, היא אחד המוטיבים הבולטים באנטישמיות עד לעידן המודרני. הסופר הרוסי הידוע, בן המאה התשע עשרה, דוסטויבסקי במאמרו הידוע מ-1877:"השאלה היהודית", התבסס על טענה זו ובדומה, טען ארנסט רנן הצרפתי בספרו "ההיסטוריה של ישראל".בערך באותו זמן על היהודים:"מלאי רגשי העליונות שלהם, אנשי ריב, לעגנים, מונחים על ידי החוק שלהם להתבודדות שנראתה כבוז". ראוי עם זאת לציין ששני ההוגים טענו באותם חיבורים שאין לפגוע בזכויות היהודים, שכן יש להם גם תכונות חיוביות.

בניגוד גמור לתפיסה זו הרואה בחיבור שבין "עם לבדד ישכון" לבין "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", של היהודים את הסיבה לאנטישמיות, טען ההוגה הצרפתי סארטר בספרו"הרהורים בשאלה היהודית" (1944)טענה הפוכה. לדעתו, האנטישמיות היא שקיימה את עם ישראל כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". היהודים רוצים להתבולל, אלא שאומות העולם אינן נותנות להם. יהודי בעל רגש יהודי אמיתי לא ישאף להתבולל כשהאנטישמיות תרדוף אחריו בין כך. אין ספק שסארטר מצביע על אחת הסיבות לקיום היהודי לאורך ההיסטוריה,אלא שלא עמד על הסיבה העמוקה:האמונה היהודית הייחודית. למעשה, במציאות המודרנית, דווקא יהודים השומרים על ייחודיותם הזהותית זוכים לעיתים ליתר הערכה מאלו השואפים להתבולל. האנטישמיות הגזענית של הדורות האחרונים צמחה כתגובה להשתלבות יהודים מתבוללים בחברה. ועל כך עמד הנצי"ב בביאורו לדברי בלעם:

"לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם, אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הא רץ כי שם ה' נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגויים כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להיחשב כלל לאדם".

בדורות האחרונים נטען על עם ישראל כי אינו לאומי מספיק והוא קוסמופוליטי מדי.בימינו, חוזרת הטענה האנטישמית באשר ל"עם לבדד ישכון" בלבוש חדש, אנטי ציוני: עם ישראל אינו מחויב לערכים קוסמופוליטיים. כפי שמעלה ההוגה היהודי הצרפתי בן ימינו, אלן פינקלקראוט, בחוברת מלפני שנתיים:"בשם האחר". אירופאים רבים טוענים שישראל והיהודים התומכים בה, אינם נאמנים ללקח השואה המחייב הגנה על ה"אחר", אותו רודפת ישראל. זוהי אנטישמיות המבוססת לכאורה על לקחי אושוויץ.

בסיומם של דברים ראוי עם זאת להזכיר שלא כל ביקורת על התנהלות לא ראויה מבחינה מוסרית של עם ישראל היא אנטישמיות.לעיתים הציפייה הייחודית מאתנו היא הדבר הנכון. פרשנותו של הרש"ר הירש לדברי בלעם מזה, ולמטלה שהטיל הקב"ה על עם ישראל מזה, יכולה להיות גם כיוון מוסרי לדרך הראויה של המדינה היהודית הנפרדת משאר האומות:

" הוא יקיים את תפקידו ה'פנימי' הלאומי כ'עם' בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ'גוי' בין גויים, כ'גוף' לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו.(דבריו בפרשתנו)

ובפרשנותו על "ממלכת כוהנים וגוי קדוש": "כשם שכלפי פנים יהיה כל אחד ואחד מכם כהן, כן תהיה הופעת קהלכם כלפי חוץ הופעה של קדושה לה'. גוי אחד ויחיד הוא יהיה בין הגויים אשר אינו חי למען תהילת עצמו, גדולת עצמו ותפארת עצמו, אלא למען כינון מלכות שמים ותפארתה עלי אדמות. גוי זה לא יבקש גדולה בעוצמתו, אלא בממשלתו המוחלטת של חוק המוסר האלוהי-והלוא זה משמעה של 'קדושה' "