פרשת ואתחנן

עלנו לשבח לאדון הכל

לפני שמתחיל משה להתפלל הוא מהלל ומשבח את בורא עולם ומכאן למדו חז"ל שלפני שמתפללים משבחים את בורא עולם ולכן תיקנו שלוש ברכות ראשונות בתפילת העמידה יהיו ברכות שבח לה’.

משל למה הדבר דומה, למלך שראה אשה וביקש ממנה להינשא לו, והיה הולך ומבקש ממנה הרבה פעמים, והיא לא נתרצתה להינשא לו, אבל לאחר שהפציר בה פעמים הרבה, נישאה לו, לא עברו ימים מרובים והוא כעס עליה וביקש לגרשה. אמרה לו האשה, וכי לא אמרתי לך פעמים הרבה שאיני רוצה להינשא לך. אתה שפיתית אותי להנשא לך, כלום הגון עכשיו לגרשני. כך אמר משה להקב"ה, כשנגלית עלי בסנה הסתרתי פני ממך. ואח"כ הפצרת בי שאלך למצרים ושאומר לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני לא רציתי לילך ואתה הפצרת בי עד שהלכתי, ועכשיו אתה משפיל אותי עד כדי כך, שאני מתחנן בפניך כל כך להכנס לא"י ואתה מסרב למלא בקשתי. והרי מדתך לשלם מדה כנגד מדה. ואם חטאתי בחטא המרגלים, הרי הם נענשו מפני שהוציא דבת הארץ רעה, ואילו אני דברתי בשבחה של א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש. ואם יש בידי שום עון, הענש אותי כפי אותו עון.

ועוד אמר משה לפני הקב"ה והרי עצמותיו של יוסף זכו להכנס לארץ ואני איני זוכה, אם בגלל יוסף ירדו אבותינו למצרים, הרי על ידי נגאלו ממצרים, ועאכ"ו שזכאי אני להכנס לא"י.

אחד הטעמים מדוע לא קיבל הקב"ה תפילת משה ומשה נקבר בחוץ לארץ, זה כדי שיהיה תקוה למתי חוץ לארץ. שמשל לאדם שהלך לשאוב מים מהבאר עם כד חרס ונפל הכד לבאר והיה מצטער מאד, בנתיים הגיע עבד המלך לשאוב מים עם כד זהב וגם כד זה נפל למים, החל האיש צוהל ושמח. שאלו אותו על מה אתה שמח ענה להם, עד עכשיו מצטער הייתי על כד החרס שלי שהרי אף אחד לא ירד לעומק הבאר להשיבו לי, אבל עכשיו שנפל כד המלך ודאי שירדו לבור להביאו ואגב כן יעלו גם את כדי. והנמשל עכשיו שמשה קבור בחו"ל ובתחיית המתים ודאי יביאו הקב"ה לארץ, אם כן יחד עמו כבר יביא הקב"ה את שאר מתי ישראל. (מעשה אבות)

בעיר דנציג היה יהודי עשיר וירא שמים בתכלית. והיה לו בית חרושת של יין שרף, והיה מטיב עם כל הבריות, אבל לא היו לו בנים כי אם בת אחת, והבת הזו מקטנותה היה לה טבע רע מאוד, לא היתה שומעת כלל בקול אביה ואמה, והיתה נוטה מן הדרך הטובה והישרה ללכת בדרך לא טוב. ומיום ליום היתה נעשית יותר גרועה במדותיה הרעות עד שנעשית בת שש עשרה שנה. וכבר הוריה לא יכלו לסבול אותה, ונעשה להם בושה, בפרט שהם היו ממשפחה רמה ומיוחסת, ולכן התיעצו שניהם וגמרו ביניהם לחתן אותה ולקחת לה בחור מבני הישיבה, אולי על ידי כן תתישב בדעתה ותשפר מדותיה, וכן עשו והשיאו אותה לבחור תלמיד חכם וירא שמים בתכלית. ואחרי שנה ילדה בן זכר, ולאחר מכן בערך שלושה חדשים עזבה את הילד בעריסה וברחה עם אחד ערל למרחקים, וכשנודע הדבר לבעלה, לקח את הילד וזרקו בבית חותנו והלך לו.

הזקן החסיד גידל את הילד כפי רצונו וחינך אותו בישיבה, וכשהגיע לגיל שמונה עשרה שנה הכניסו לחופה, והוא היה פקח מאוד, והיה לו גם חבר בישיבה שגם הוא היה נשוי חדש. והנה באחד הימים ראו שני האברכים אדם עני אחד מבני עירם שנסע למרחקים והביא מיני סחורות שלא היו נמצאים בעירם ומכרם שם, וכל אנשי העיר התנפלו על הסחורה לקנותה, ומזה החל להתרומם מזל האיש הזה, ונסע גם פעם שניה ושלישית, ונעשה אחד מעשירי העיר, ושני החברים האברכים האלו התקנאו באיש הזה, וגמרו ביניהם לנסוע גם הם למרחקים להביא מן הסחורות שהיה מביא האיש הזה.

כאשר שמע החסיד את אשר חושב נכדו לעשות, אמר לו: בני, למה אתה צריך לסחור, ברוך ה’ כל מה שיש לי שלך הוא ולא חסר לך דבר, ומה לך ולנסיעות למרחקים, אתה תשב ותלמד ואל תדאג לשום דבר, כי ברוך ה’ יש לך כל טוב, אבל כל אשר הפציר ללא הועיל, ויקח כסף בידו ונסע הוא עם חברו, ובכל יום ששי בבוקר היו שובתים עד מוצאי שבת. וכך הלכו בדרך משך שלושה שבועות, ובשבוע הרביעי הגיעו למדבר שמם ולא ידעו מה לעשות, היו מתפללים לה’ שיזמין להם מקום ישוב ולא יבוא חלול שבת על ידם, והנה לפנות ערב הגיעו לכפר קטן שהיה שם רק איזה חמישה בתים בערך, ומצאו שם ערל אחד בעל שפם גדול מטייל ליד ביתו, אמרה לו אנחנו יהודים ורוצים לשבות אצלך בשבת תן לנו מקום ללון ואנחנו משלמים לך כסף מלא, אמר להם יש לי חדר עבורכם ליד התנור ואני אביא לכם מחצלות, ותשבתו כאן שבתכם, ויראו שאין להם מה לאכל, שאלו ממנו אם יש יהודים בכפר הזה? אמר להם: הנה קרוב לכאן מהלך שעה יש עיר גדולה ומלאה יהודים. אמרו לו: הנה כסף קח ולך, קנה לנו לחם וזיתים ומיני ממתקים ופרות לכבוד שבת, וירכב הגוי על הסוס והלך ובינתים חשך היום והגוי טרם שב.

ויעמדו להתפלל מנחה, ויראו לתמהונם שזקנה אחת נוצריה ניגשה עם שני נרות בידה והדליקה אותם על יד התנור, ושמעו איך שהנוצריה מברכת בשם ומלכות להדליק נר של שבת, ואחרי הברכה פתחה ידיה כלפי מעלה והתחילה לבכות ולומר: רבונו של עולם, אל תקברני בקבר הגויים האלה ותהיה מנוחתי אחר מותי בקבר ישראל, וכך חזרה על דברים אלו כמה פעמים בבכיות מעמוקא דלבא, והם משתוממים לראות המראה הזה. ופתאום הזקנה הפכה פניה וראתה שני יהודים עם זקן ופאות, שאלה אותם בלשון אידיש: מאין אתם? ענו לה: אנחנו מעיר דנציג, כשמעה זאת התחילה לבכות ושאלה אותם מאיזו משפחה אתם? ויען האברך האחד ויאמר אני נכד פלוני, וכשמעה זאת אמרה: בני, עדיין אבא חי? וקרבה אליו לנשק אותו והוא לא נתן לה לנגוע בו ודחף אותה בכל כוחו, באמרו הרי היא נוצריה, איך קוראת לו בני? כשהיא שמעה מלה נוצריה מפי בנה צעקה ונפלה על הרצפה. בינתיים בא הגוי וראה אותה מתה, התחיל לבכות ולילל כילד קטן, והיה מכה ראשו על האבנים וצועק, אמי, אמי. שאלוהו היהודים: ומה אתה צועק ובוכה כל כך? מאחר שהיא זקנה, ואם לא אינני בוכה על מיתת אמי, אלא אספר לכם על מה אני בוכה.

אמר להם, דעו לכם שבכפר הזה יש כומר שברשותו לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני מעולם לא השתויתי עמו בשום ענין, ותמיד היתה מחלוקת בינינו, וכתב בפנקסו, שלאחר מיתת אמו יחרים את כל הרכוש לכנסיה, ועכשיו שמתה אמו נשאר עני מרוד, כי עתה יקחו מידו את התנור וגם את הבית ואת כל הרכוש אשר לו. אמרו לו אל תבכה, יש לנו עצה שלא יאבד לך מאומה מן רכושך, ורק שלא תרעיש, כדי שלא ידע אף אחד שמתה אמך, ובמוצאי שבת נסדר שישאר לך כל הרכוש. הערל התנחם קצת בדבריהם, והמתין עד למוצאי שבת. ויאמרו לו: אנחנו גוזרים שערותיה בתספורת כמו יהודה, ואנחנו נקח אותה על העגלה לעיר הקרובה לכאן, ואנחנו נאמר שמצאנו אותה בדרך מתה, ונקבור אות בקבר ישראל, ומה אכפת לך אם תקבר היא בקבר ישראל ועל ידי זה ישאר הכל בידך? וכן עשו, וספרו אותה כמו יהודיה והשכיבו אותה על העגלה ונסעו שלשתם יחד, ובאמצע הדרך ראו את האורות, וידעו שהם כבר מתקרבים לעיר. אמר אחד לשני, ידידי, סוף סוף אימי היא ואני חייב בכבודה האחרון, לכן אני ארד מן העגלה ללכת קצת ברגל, אמר לו חברו: גם אני חייב לחלוק לה כבוד מאחר שראינו שנינו שנתקבלה תפילתה כמו שבקשה שלא תקבר בקבר גויים, ואז ירדו שניהם מן העגלה, אחר כברת ארץ פתאום נהפכה העגלה מן ההר למטה ונשברה , והערל מת במקום יחד עם הסוס. אז הבינו שהכל זה מן השמים, והאמינו שעל ידי תשובתה ותפילתה נעשה דבר זה, לקחו אותה על גביהם והכניסוה לעיר, ותכף קראו לחברה קדישא וקברו אותה בכבוד גדול, וחזרו למקום לדנציג, וספרו את כל המעשה בפני הרבנים, ונתנו הודאה להקדוש ברוך הוא ואמרו ברוך שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, עד כאן המעשה.

שערי דמעה לא ננעלו

בתלמוד (ברכות לב) אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים ל"ט) "שמעה תפילתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" ופרשו המפרשים כי הסיבה היא שהפתח אשר נכנסים שם התפילות שנאמרות בדמעות אינו נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פותחו (ז"ל ספר "דרך משה" הובא בפירוש עץ יוסף על עין יעקב שם).

וכדי לסבר את האוזן כיצד יש בכוחן של הדמעות להגיע לפני ולפנים למרות שהדלתות נעולות. יש לדמות הדבר לדלתות של הבית נעולות שאי אפשר להוציא משם כלום מלבד המים שיכולים לעבור תחת הדלת, כך הדמעות, כל המסכים לא יעצרו את התפילה כשהיא עם דמעות.

שאלו את החפץ חיים מה הזכות המיוחדת שהיתה לאמו שזכתה לבן גדול הדור שכזה? לקח הרב ספר תהילים שבביתו, פתח אותו ואמר להם: אתם יודעים מדוע הדפים שבספר בלויים, זה מרוב הדמעות שאימי הזילה על הספר כדי שבנה יצא תלמיד חכם. ישנם המחזרים אחרי רבנים ואדמורים שיברכו את בניהם שיגדלו בתורה, בודאי שטוב וכדאי לקבל ברכה מצדיקים אבל צריך לדעת שלא לשכוח את העיקר, כי כשאדם מתחזק בעבודת השם יתברך ומתפלל מקירות ליבו זו ברכה הגדולה ביותר עבורו.

וסיפר יהודי פשוט קובע עתים לתורה שהיה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי וכשהיגע זמנה להנשא לא הצליחה בשידוכין עד שהגיעה לגיל מבוגר ומיום ליום התאחר הזמן. יום אחד למדו בשיעור את דברי הגמרא (ברכות שם) ששערי דמעה לא ננעלו, ומה שדמעות יכולות לפעול בשמים.

מה עשה? באותו לילה כשכולם הלכו לביתם ביקש מגבאי בית הכנסת את המפתחות לשהות שם. סגר על עצמו את דלתות בית הכנסת, פתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש, ואמר: רבש"ע משתדל אני להתנהג בתמימות עמך, הרב שלי למד אותי שצריך לחנך את הילדים במקום חרדי, והילדים שלי כולם לומדים מסגרת חינוך חרדי. אנא ממך תזמן לבתי את הבן זוג שמתאים לה, לאחר שגמר להתפלל מקירות לבו ובדמעות, סגר את בית הכנסת והלך לביתו.

סיפר אותו אדם שאף אחד לא היה בבית, ובעודו עולה במדרגות, כבר שמע את הצלצול של הטלפון, מיהר להכנס לביתו ולהרים השפורפרת, והנה זה שדכן מציע שידוך עבור בתו. אותו אדם ראה אור, ואכן לאחר שלושה שבועות בתו התארסה עם אותו בחור בפני כל המסובים. מכאן יש ללמוד שבידו של כל אדם לבטל גזירות רעות ולפעול בשמים רבות לא פחות מהצדיק אם רק יתפלל מקירות ליבו ובדמעות (מהרה"ג ר’ אהרון זכאי שליט"א).

פעם בא יהודי לפני הרב ואמר לו: בשביל מה אני אתפלל להקדוש ברוך הוא? אין לו זמן בשבילי משום שהוא עסוק בכל ענייני העולם. אמר לו הרב: אתה צודק, להקדוש ברוך הוא אין לו זמן בגלל שהוא עסוק רק בך. ומטה אוזן לכל מילה שאתה מבקש ממנו. (הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א לוקט מלבוש יוסף).

ובגללכם שבקשתם ממני להוציא לכם מים מן הסלע והכעסתם אותי ואמרתי לכם שמעו נא המורים, גרמתם לכך שכעס עלי הקב"ה וגזר שלא אזכה להכנס לארץ ישראל. ולא זו בלבד שלא רצה לקבל תפילתי אלא אף לא רצה לשמוע דברי, כעבד שכעס עליו רבו, שמלבד זה שאינו רוצה לעשות בקשתו אף אינו רוצה לשמוע דבריו.

שאם היה החטא מה שאמרתי שמעו נא המורים, הרי החטא לא היה חמור כל כך שהעונש יהיה חמור שלא תישמע תפילתי.

ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, אמר הקב"ה למשה זה שאתה מבקש ממני שאני אבטל השבועה שנשבעתי, בקשה גדולה היא, כי שתי שבועות נשבעתי, האחת לאבדם במדבר שלא יזכו להכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, ואפילו כשיבוא מלך המשיח בע"ה והמתים יקומו לתחיה לא יכנסו. והשבועה השניה שאתה לא תכנס לא"י. ואם אתה רוצה שאתיר שבועתי ואתן לך רשות להכנס לא"י הרי השבועה השני שנשבעתי לאבדם במדבר צריכה להתקיים. ואם אתה רוצה שתתבטל שבועה זו ואמחול לישראל, צריכה להתקיים השבועה שנשבעתי שלא תכנס לארץ ישראל ועכשיו פסוק איזו משתי השבועות תתקיים.

ויש לכם לשאול, מה קשר יש בין זו לזו והרי בכח הקב"ה היה לבטל שבועה זו שיכנסו לא"י כשיבוא המלך המשיח והמתים יקומו לתחיה. וכן לבטל את שבועתו של משה רבנו שיכנס לארץ ישראל.

אבל עליכם לדעת שהדין הוא אדם שנשבע ואמר אל יכנס פלוני לביתי, אם נפל הבית ואח"כ חזר ונבנה, מותר להכנס בו. כיון שהשבועה היתה על הבית הזה, וכאן נשבע הקב"ה שלא יכנס הדור ההוא לא"י, ונוסח השבועה היה כמו שנאמר בכתוב: אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי.

והוכיחו חכמים שלא חלה השבועה אלא בזמן (שהבית) קיים. אבל עכשיו שנחרב, הרי כשיבנה הבית בע"ה בימות המשיח יקרא בית אחר, ויהיה מותר להם להכנס.

משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וגירשו מארמונו ונשבע שלא יכנס עוד לארמונו. לימים עבר כעסו ורצה שבנו יכנס מה עשה, הרס את הארמן וחזר ובנאו. והכניס את בנו ונקרא ששבועתו נתקיימה ויכול להכניס את בנו. היה משה רבנו מכניס את ישראל לארץ היה מבטל את יצר הע"ז. ואם לא היו עובדי ע"ז לא היו עתיד בית המקדש להחרב ולא היתה ירושלים חרבה והיו נשארים תמיד במקומם ושום אומה לא היתה יכולה לשלוט בהם. ולכן אמר הקב"ה למשה רבנו, אם אתה רוצה שתתבטל שבועתך ואתה רוצה להכנס לארץ ישראל יתבטל ליצר הרע של ע"ז ולא יחרב בית המקדש ואכן לא יוכלו להכנס לא"י אם לא יחרב המקדש. ואם אתה רוצה שיכנסו, עלי לקים שבועה זו שלא תכנס לארץ.

ועוד, שעליכם לדעת שאילו היה משה רבנו נכנס לא"י והיה בונה את בית המקדש בידיו לא היה בית המקדש חרב כלל, ואם היו ישראל חוטאים לא היה הקב"ה שופך את זעמו על העצים והאבנים אלא על ישראל. ולכן גזר הקב"ה שלא הכנס לא"י ולא יבנה ביהמ"ק, שבשעת כעסו ישפוך חמתו על העצים והאבנים, וישראל היו חיים וקיימים.

משל מה הדבר דומה, למלך שבנה ארמון לדור בו הוא ובנו. יום אחד כעס על בנו וביקש להורגו ושפך חמתו על הארמון והרסו. כך עשה הקב"ה חסד עם ישראל ששפך חמתו על העצים והאבנים אמר הקב"ה למשה: אם אין אתה רוצה שאשפוך חמתי עליהם עלי לקיים השבועה שלא תכנס לארץ.

ויש מפרשים שבשעה שחטאו ישראל בעגל יצאו חמישה מלאכי חבלה כדי להזיק את ישראל. והזכיר משה רבנו את זכות האבות וביטל שלשה ונשארו אף וחימה. אמר משה להקב"ה אתה תבטל מלאך אחד הנקרא אף ואני אבטל המלך השני הנקרא חימה. מה עשה משה רבנו, חפר חפירה בארץ וקבר שם את חימה שלא זז משם וכשישראל חוטאים פותח פיו כדי לבלוע אותם, ולכן נקרא המקום הזה פעור. שבשעה שישראל חוטאים פוער זה פיו כדי לבולעם. ומשה רבנו קבור שם ממול. וכשרואה קברו של משה רבנו הוא חוזר ומתחבא שם מיראת משה רבנו. והקב"ה ביקש לעשות חסד עם ישראל שלא יקבר בא"י, ולכן אמר הקב"ה למשה, אם רוצה אתה שאבטל "אעברה נא" שאבטל גזרתי, אתה צריך לבטל "סלח נא" שאמרת, שאם לא היית שם היה המלאך הזה פוער פיו ובולע את ישראל. ואם אתה רוצה לקיים הסלח נא, בטל אעברה נא. וזהו שמלאך זה לא יעשה לכם כל רע.

ויש מפרשים בך, שנחלקו חכמים אם חכם יכול להתיר שבועת עצמו. יש אומרים שמתיר לעצמו ויש אומרים שאינו יכול להתיר לעצמו, אלא ילך אצל חכם אחר. וכאן ביקש משה רבנו שיתיר שבועתו שנשבע שלא יכנס לא"י, והיה סבור שהקב"ה יכול להתיר לעצמו. וראינו שכל כוחו של משה בשעה שהתפלל על ישראל כשעשו העגל היה בזה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, היינו זכור השבועה שנשבעת להם בך. עכשיו אמר הקב"ה למשה, ממה נפשך אם אני יכול להתיר שבועתי הרי גם שבועה זו אני יכול להתיר.

ויש אומרים שזה שאמר לו הקב"ה רב לך, נחמה היתה בכך למשה שרצה להכנס לא"י, וכך אמר לו הקב"ה זה שאתה רוצה להכנס לא"י מפני שאתה רוצה להשיג מעלה גדולה מזו שיש לך דע שרב לך הרבה שכר טוב מוכן לך בעולם הבא. כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ולא יחסר לך כלום שמעלה אני עליך כאילו נכנסת לא"י וקיימת את כל המצוות התלויות בארץ. שאומר הכתוב: ויתעבר ה’ בי למענכם, זה שכעס הקב"ה עלי, לטובתכם היה, ואם אתה רוצה להשיג מעלה יתרה בסודות התורה, מפני שא"י מסוגלת לכך ברוב קדושתה, הרי אני יכול לזכות אותך בידיעת סודות התורה גם כאן.

כדי שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר אין זה אלא שעשה עבירות ולכן אין תפילתו מתקבלת.

התפלל משה ואמר אם אין אני יכול להכנס לא"י ברגלי, שנשבעת שלא אכנס, אעוף כצפור או דרך מערה ההולכת לשם. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר אמר לו משה, אם כן אראה את הארץ מרחוק (מעם לועז).

רב לך אל תוסף דבר אלי מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו (פניני התורה).

על ראש פסגה ושא עיניך ומה ודפנה ותימנה ומזרחה וראה בעינך כי לא תעבור את הירדן הזה (אתחנן ג-כז)

ואם תשאלו והרי יותר יש צער גדול לאדם כשרואה דבר ואינו יכול להשיגו. והרי זה דומה לאדם שמראים לו מאכל מרחוק ולא נותנים לו לאכול אותו.

אבל עליכם לדעת שכבר בארנו שהיה קשה על משה רבנו זה שעלולים הבריות לומר שגם הוא היה בעצת המרגלים ולכן נגזר עליו שלא להכנס לא"י. כמו שנאמר וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד) לכן ביקש משה רבנו מהקב"ה שלכל הפחות יראה לו את הארץ כדי שלא יאמרו העולם שנטל חלק בעצת המרגלים שהרי המרגלים לא זכו אפילו לראות את הארץ.

וזה שנקט הכתוב ימה וצפונה, והרי המזרח הוא החלק הראשון של העולם שמשם זורחת השמש, אבל עליכם לדעת שישראל היו למזרחה של ארץ ישראל וכבר נתבאר שהקב"ה הראה למשה המקומות הרחוקים שבא"י כאילו היו קרובים אליו ואם משה רבנו היה במזרח, בודאי הראו הקב"ה את המקומות שבמערב הרחוקים. כאילו קרובים לו. וזה היה פלא גדול ביותר שנתן הקב"ה כוח בעיניו לראות את המקומות המרוחקים פרט לפרט, וכל המקומות הניסתרים וכל הערים והכפריים, כאילו היה הולך ברגלו ממקום למקום ורואה אותם בעיניו.

ואחרי שקראנו כל הדברים האלה יש לכם לתמוה הרבה, מה הטעם שאחרי שהתפלל משה כ"כ הרבה פעמים והתחנן כל כך, לא קיבל הקב"ה תפילתו, והרי לא היה בעולם איש יותר גדול ממשה רבינו, ועוד שהרי מזה עלול היה לצאת נזק גדול שישראל יתייאשו ולא יתפללו שיאמרו משה רבנו התפלל כלל כך ולא נענה. אנו עאכ"ו שלא תתקבל תפילתנו, שאין אנו כלום לגבי משה. אבל עליכם לדעת שתי סיבות היו שלא נתקבלה תפילתו.

הסיבה הראשונה שכבר בארנו לעיל שכל דבר שגזר הקב"ה ו נשבע על כך, גזרה זו אינה מתבטלת לא בתפילה ולא בשום דבר אחר. וכאן ידע משה רבנו שתפילתו לא תתקבל, ולכן סילק הגדולה מעצמו ומסרה ליהושע. ואח"כ התפלל שיכנס לא"י, שהרי השבועה היתה שלא יכניס את ישראל לא"י, ועכשיו יהושע יכניסם. והרי הוא כשאר אדם ולכן לא קיבל הקב"ה תפילתו, שלא יהיה זה לפי כבודו של משה שיהושע יהיה הרב ומשה יהיה כאחד העם.

הסיבה השניה כל המדבר בגנות ישראל עונשו מרובה. ולכן לא נתקבלה תפילתו של משה רבנו, שיאמרו ישראל אם משה שהיה מנהיגנו ורצה להוכיחנו כייסר איש את בנו ואמר לנו שמעו נא המורים נענש בגלל כן ולא נתקבלה תפילתו להכנס לא"י, אנו על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להזהר בכבוד חברנו ולא ידבר זה על זה לשון הרע, שבוודאי אדם העושה כן ייענש קשה.

ועדיין יש לכם לשאול מה הטעם שבשעה שאמר הקב"ה לאהרון הכהן שיעלה להר ההר שכבר הגיעה שעתו למות, עלה מיד עם משה ולא אמר דבר ונפטר, ולא התחנן ולא הפציר כלל להכנס לארץ ישראל כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, כפי שהתפלל משה כדי להכנס לארץ ישראל.

אבל עליכם לדעת שהרבה טעמים היו לאהרון שלא התחנן להכנס לא"י ואלו הם:

הטעם הראשון שהיתה לו נחת וזכות גדולה שבניו עתידים היו לרשת מקומו. אבל משה רבנו לא זכה לכך שבניו ירשו גדולתו, וזה היה צער גדול בשבילו, לפיכך התחנן כל כך וביקש להכנס לארץ ישראל.

והטעם השני כי עיקר המצוות התלויות בארץ עתיד היה אהרון להנות מהן, כגון תרומות ומעשרות ומתנות כהונה שניתנים לכהנים, ואפשר היה לחשוד בו שזה שהוא מתחנן כל כך להכנס לא"י מפני שרוצה לקבל את מתנות הכהונה. אבל משה רבנו לא היה עתיד ליטול מכל אותם המתנות השייכות לכהנים, לכן הפציר כל כך להכנס.

והטעם השלישי שהמעלה שהשיג משה רבנו היתה מעלה גדולה ביותר שהיה מדבר עם הקב"ה פנים בפנים, וקרן עור פניו עד שלא היו ישראל יכולים להסתכל בו ובבואו לדבר עם ישראל היה צריך לשים על פניו מסוה, וזה בא מזיו השכינה בדברה עמו. ולמעלה זו לא הגיע שום נביא, ורק הצדיקים בגן עדן יכולים להגיע אליה. כל אחד כפי מדרגתו, ולכן לא רצה משה למות. אמר: מה תועלת במיתתו, אם המעלה של העולם הבא כבר השגתי בחיים אבל אהרון הכהן שלא היה יכול להשיג מעלה זו בעודו בזה העולם, ביקש להיפרד מן העולם הזה שעה אחת קודם. כדי לילך לגן עדן להשיג מעלה זו להנות מזיו השכינה.

והטעם הרביעי לפי שראה אהרון ברוח הקודש שנפשו צריכה להתגלגל בעזרא הסופר שעלה מבבל ובנה את בית המקדש, וזה מרומז בפסוק הנאמר בעזרא הסופר שעלה מבבל ובנה את בית המקדש, וזה מרומז בפסוק הנאמר בעזרא הוא אהרון הראש הוא עזרא (עזרא ז, ה-ו) כדי לרמוז שאהרון נתגלגל בעזרא. וכן תראו שהשם עזרא בגימטריא רע"ח והשם אהרון בגימטריה רנ"ו, ונשארו כ"ב, לרמוז, שאחרי כ"ב דורות חזר אהרון ונתגלגל בזה העולם. וכן אהרון במספר קטן בגימטריה י"ג וד’ אותיות אהרון הם י,ז. (וגם עזרא במספר קטן י"ז לרמוז שאהרון הוא עזרא).

ולכן לא התחנן אהרון להכנס לארץ ישראל, כיון שראה ברוח הקודש שהוא עתיד להתגלגל לזה העולם ויבנה בית המקדש על ידו, ואז יקים המצוות התלויות בארץ, אבל נשמתו של משה רבנו גנוזה תחת כסא הכבוד, ושוב לא היתה נפשו חוזרת ומתגלגלת בזה העולם. בפטירת משה רבנו, לכן התחנן כל כך והפציר להכנס לארץ ישראל.

והטעם החמישי שיודע היה אהרון שהקב"ה נשבע וגזר שלא יכנסו לא"י, וכל גזרה שיש עמה שבועה אינה מתבטלת. אבל למשה רבנו היתה טענה, שאמר כיון שאמר לי הקב"ה לכבוש את ארצות סיחון ועוג ואחלק אותם בידי לבני ראובן וגד ולחצי שבט המנשה. משמע שכבר התיר השבועה, ולכן העיז להתחנן שיכנס לארץ ישראל. ועוד, כיון שהקב"ה נשבע לכן לא תביאו את הקהל הזה (במד’ כ), שנשבע הקב"ה שמשה ואהרון יחד לא יכניסו את ישראל לא"י, לכן לא העיז אהרון להתפלל לפני השי"ת, אבל משה רבנו משראה שמת אהרון אחיו, מצא פתח לשבועה, כי טען אתה נשבעת ששנינו יחד לא נכנס לא’’י אבל עכשיו שמת אהרון נתבטלה השבועה. וכך הדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו (מעם לועז).

בשעת ליל מאוחרת עבר רבי ישראל ליפקין מסלנט ברחובות העירה. כל הבתים היו חשוכים, כולם מילבד מבית אחד שממנו בקע אור חלוש. קרב רבי ישראל אל מקור האור והנה,זהו ביתו של סנדלר העיר. מבעד לחלון ראה רבי ישראל את הסנדלר גחון על מלאכתו לאור הנר הדועך.

הקיש על הדלת ונכנס פנימה. "מדוע יושב אתה ועובד עדיין?" פנה אל הסנדלר בשאלה. "הן השעה כה מאוחרת!"

השיב לו הסנדלר בתמימות: "כל זמן שהנר דולק אפשר עדיין לתקן ולפעול!"

לשמע התשובה אחזה התרגשות גדולה את רבי ישראל: אם לצרכים הגופניים כמו לצורך תקון המנעלים יש לעמול ולפעול כל עוד הנר דולק, על אחת כמה וכמה צריך לפעול, לעמול ולעבוד למען צרכיו הרוחניים של האדם כל עוד נשמת האדם שהיא נר ה' קיימת ודולקת. (מעשיהם של צדיקים).

רבי נהורא אומר – עוזב אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שאדם אוכל משכרה בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואילו שאר אומנויות שבעולם,לא כך הם. שכן אדם מזדקן או נחלה ח"ו אינו יכול לעסוק במלאכתו והרי הוא יכול למות ברעב. אך התורה עומדת לו לאדם לעד ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מה הוא אומר: "וקווי ה' יחליפו כח,יעלו איבר כנשרים",בזקנותו מה הוא אומר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

דברי תורה נמשלו למים – "הוי כל צמא לכו למים"

מה מים זקוקים להם מקצה העולם עד סופו,כך לתורה זקוקים מקצה העולם ועד סופו.

מה מים חיים לעולם אף התורה חיים לעולם.

מה מים חינם לעולם כך לימוד התורה חינם בעולם.

מה מים מן השמים כך התורה משמים.

מה מים בקולי-קולות,כך התורה בקולי-קולות.

מה מים משיבים נפשו של אדם,אף התורה משיבת נפש.

מה מים מטהרים אדם מן הטומאה,אף התורה מטהרת את האדם מטומאתו.

מה מים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים,כך התורה אדם לומד שתי הלכות היום ועוד שתי הלכות מחר וכו' עד שנעשה כנחל-נובע.

מה המים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך,כך התורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומתדבקת במי שדעתו נמוכה עליו.

מה המים מצמיחים תענוגות כמו פירות וחיים כך התורה מצמיחה פירות בעולם הזה ובעולם הבא.

מדוע נמשלה תורה לתאנה? שלכל הפירות יש פסולת או קליפה או חרצנים אך התאנה כולה פרי לאכילה, כך דברי תורה אין בהם פסולת.

תורתנו הקדושה נמשלה לעץ זית – מדוע?

עץ זית במשך כל השנה הוא ירוק, ובשנת בצורת לא ידאג,אף התורה כן במשך כל השנה אם התורה בפיו,בשעת צרה ח"ו לא ידאג. זכות התורה עומדת לו לעד ומצילתהו מהחטא,ובזיקנותו תשמור עליו ולא ידאג בעוה"ז ובעוה"ב. ועוד: הזית בתחילתו מר וקשה,אך לבסוף נותן אור לעולם וכולם שמחים בו,כן התורה בתחילת הלימוד זה קשה ומר אך כשנכנסים לסודותיה ולפרדסה של תורה,הלומד מבין את התורה ומאיר מתורתו לכל העולם. (אבי-ידע).

יהי רצון שה' יזכנו לעסוק בתורה הקדושה.

אמר יעקב אבינו עליו-השלום,ע"י שהייתי עוסק בתורה שנמשלה למים,זכיתי להתברך בטל שנאמר "ויתן לך האלוקים מטל השמים",אמר הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום "והיה זרעך כעפר הארץ" מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים,כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים. מה עפר הארץ מבלה את כל כלי המתכות והוא קיים לעולם,כך בניך מבלים את כל העכו"ם והם קיימים לעולם,כך בניך מבלים את כל העכו"ם והם קיימים לעולם. מה עפר דיש לכל – כך בניך עשויים דיש למלכויות. (לוקטו ממעשי אבות)

ספור המעשה התרחש ברוסיה, בימים שבהם ישבו היהודים על פי גזרת השלטונות ב"תחום מושב". מתוקף הגזרה הותר להם לשבת אך ורק באזורים מסוימים ברוסיה, ואילו לאזורים אחרים נאסרה כניסתם לצורך מגורים.

ארע, ושני סוחרים יהודים נקלעו בדרך כלשהי,לרגל מסחרם,אל חלקה הפנימי של רוסיה, מקום שהיה מחוץ ל"תחום המושב". אמנם הצליחו השנים במסחרם, אך כיון שבמקום מגוריהם לא היו יהודים נוספים פרקו עד מהרה עול תורה ומצוות ולמדו ממעשי הגויים.

שנים רבות חלפו והסוחרים החליטו לשוב לעיר מולדתם אשר "בתחום המושב". ארוכה היתה הדרך, ושני הסוחרים הטלטלו בעגלה רעועה עד שהגיעו סוף סוף לכפר אחד. היה זה באישון ליל, והשנים הדפקו על דלתו של אחד הבתים ובקשו מקום ללון. בעל הבית הגוי קיבלם בסבר פנים יפות. הוא הכניסם פנימה, ומזג להם תה מהביל. שני היהודים גמעו מן התה בשקיקה ובקשו דבר מה לאכול,שכן רעבים היו.

"מה תבקשו לאכול?"

"בסעודה הגונה, בשר ומיני תבשילים. נשלם לך בעבור הכל במיטב כספנו". הודיעו השנים.

"הן אצלי יש רק בשר טרפה ואתם יהודים!" התפלא הגוי.

"אין בכך ולא כלום",חייכו השנים, "הכן לנו את הסעודה, ונאכל!"

"הכן אכין,אך יהא עליכם להמתין זמן מה עד שאסיק את התנור ואבשל את הבשר לסעודה", ובסיימו יצא מהחדר.

ישבו השני נינוחים והמתינו לסעודה הדשנה,ולפתע נכנס הגוי אל החדר וגרזן בידו. "התכוננו למות!" הודיע לשני האורחים הנדהמים בחמת רצח, "אל תנסו אף להתחנן על נפשכם! גזלן אני וזוהי מלאכתי!"

בעוד השניים בוהים לעברו עזב הרוצח את החדר ונעל את דלתו על מנעול ובריח. מבחוץ הגיעו קולות ורחשים לאזני הכלואים.הם שמעו היטב כיצד משחיז האיש את גרזנו ואומר לבנו שיהא נכון לבוקר: רק יאיר היום ושניהם יכנסו ויהרגו את האורחים הכלואים.

הבינו שני היהודים כי אכן מר המות מרחף עליהם ודמעות החלו לזלוג מעיניהם והרהורי חרטה ותשובה על כל מעשיהם הרעים עלו בלבבם. הם הצטערו והתחרטו על שעזבו את "תחום המושב" ונטמעו בין הגויים על שלמדו מאורחות הגויים והתכחשו ליהדותם.

עודם שקועים איש איש בהרהוריו,ולפתע נפתחה הדלת. שוב ניצב בפתח "מארחם". "דעו לכם", אמר, "כי אך זמן מועט נותר לכם לחיות. אם רצונכם להתפלל ולומר וידוי לפני מותכם אתן לכם חדר מיוחד לכך. אך עשו זאת במהירות, בתוך זמן קצר יגיע סופכם!"

בעיניים דומעות וברגלים כושלות נכנסו היהודים אל החדר המיועד. ברגעים אלו שלפני המות גברו וגאו הרהורי התשובה והחרטה בקרבם. בדבקות עצומה עמדו והתפללו את התפילות שעדיין היו שגורות על לשונם מימים עברו. בלב רוטט וכואב התפללו, והמילים היוצאות מהלב בקעו מפיותיהם בבכי ובצעקה.

והנה, בטרם כילו את תפילתם הנסערת נשמע קול הדלת הנפתחת. הגיעה העת! והגדילו את בכים ושועתם.

אט אט קרב הגוי לעברם,וכשראוהו השנים לא האמינו למראה עיניהם האיש נראה ננוח ופניו שוחקות,לא עוד הבעת הזעם,לא עוד מבע הרצח בעיניים.

"לא התכונתי להרגכם, חלילה",אינני שודד. אין זו מלאכתי כלל וכלל".

"ומדוע ...מדוע איימת עלינו אפוא? מצאו סוף סוף השניים את לשונם.

"אספר לכם מעשה שהיה ותבינו", השיב האיש והחל מספר:

"לפני שנים רבות עבר בכפרנו צדיק אחד והתאכסן בביתי. בהיותו כאן חלה אנושות,ופה בחדר הזה השיב נשמתו ליוצרה. לפני פטירתו ברכני הצדיק באריכות ימים ואמר לי כדברים הללו: 'בקשה אחת מבקש אני ממך: אם יזדמנו הלום עוברי אורח יהודים קבלם בסבר פנים יפות. והיה, אם ירצה אחד מהאורחים לאכול בשר טרפה איים עליו באיומי רצח, כמובן רק מן השפה ולחוץ, כי חלילה לך מלפגוע ביהודי!'

"הצדיק נפטר ובני משפחתו קברוהו בעיר הסמוכה. את החדר הזה, בו נפטר הצדיק,נעלתי על מנעול ובריח,ורק כאשר בא יהודי ומבקש להתפלל בו מכניסו אני לכאן.

"ועכשיו", סיים הגוי את דבריו, "מבינים אתם משום מה איימתי לרצוח אתכם, לאחר שהסכמתם לאכול בשר טרפה!"

נפעמו היהודים לשמע הדברים ובקשו דעת מי היה אותו צדיק שנפטר בחדר זה,והיכן נקבר.

הם דרשו וחקרו בענין ונודע להם כי הצדיק לא היה אלא "בעל התניא". הוא ברח עם בני משפחתו כשהגיעו חיילי צרפת בתקופת נפוליאון להלחם על אדמת רוסיה. ובשנת תקע"ג נפטר בכפר זה ונקבר בעיר היידיץ שבפלך פולטבה.

נסעו אפוא השניים לעיר היידיץ להשתטח על קברו של "בעל התניא",ולא עזבו את המקום עד שנעשו בעלי תשובה גמורים.

חודש אלול הוא חודש של תפילות ווידוים כאשר קימים כמינהג הספרים ארבעים יום לפני יום כיפורים ומרבים בסליחות במנגינות שמעוררות את הלב. אך אלינו לזכור שכל ענין של הסליחות זה לעורר לתשובה שלימה חרטה וידוי ועזיבת החטא ולא כדי לבוא לזמן במנגינות נעימות לאוזן. שנאמר:

לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימך (דברים ל, כ).

"ולדבקה בו", פירוש, שתהיינה כל פעולותיך לשמו, "כי הוא חייך" שעל ידי דבקות בהקדוש ברוך הוא אתה זוכה לחיים הנצחיים (ספורנו).

מי שיש לו הכנה נפשית בימים הללו לקראת ימי הדין, בהכרח שכל פעולותיו הם לשמו של הקדוש ברוך הוא כגון בקניית מצרכים לבני ביתו חושב על מעשה של מצוה לשמח את בני ביתו במאכל זה, או לעשות בו גמילות חסדים ולאכול לשם שמים וכדומה, משום שדבק הוא בקב"ה.

ובימים הללו מרבים בי"ג מידות, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפרים ורב חסד ואמת וגו'. לכל מילה של הי"ג מידות יש משמעות מיוחדת המתארת איך שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו במידת הרחמים. (ועיין בספר תומר דבורה שביאר באריכות כל מידה מה"ג מידות). ואמר רבי יוחנן (ראש השנה י"ז) על הפסוק "ויעבר ה' על פניו ויקרא" אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה, ואמר לו בכל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

והשאלה היא הרי גם בשנה שעברה אמרנו י"ג מידות ולא זכינו שהקדוש ברוך הוא יכפר עוונותינו בכדי שתהיה לנו שנה שכולה טוב ללא צער כלל, ואם כן מה כוונת רבי יוחנן?

ברם כדי לבאר את הענין יש להקדים מעשה, אשה אלמנה היה לה בן יחיד והיה הוא מפרנס את אמו. ובעודו נער, היה גם פושט יד ומתפרנס חוץ מעבודתו הקבועה, ותמיד היה דואג שאם יחלה ולא יוכל לצאת, כיצד אמו והוא יתפרנסו, ומנין ישלם כסף לרופא כשיצטרכו? יום אחד בימי החורף יצא לחוץ ולא היתה לו עבודה עד סמוך לשקיעה, ופגש בעשיר גדול, ולמזלו אותו עשיר היה קמצן גדול. ביקש ממנו הנער להיות שכיר שלו תמורת תשלום. כשמוע העשיר את דברי הנער אמר לו: אם אתה רוצה כסף, תיכנס לתוך הים עד גובה הצואר שלך במשך כל הלילה, ואז אתן לך עשרה זהובים. נצצו עיניו של הנער ואמר בליבו: לילה אחד אסבול בקור הזה, ובזה אני ואמי נתפרנס לזמן רב. בלך וסיפר לאמו. כששמעה אמו את הדברים לא הסכימה כי עלול הוא לקבל דלקת ריאות בקור הזה, ומה גם שיש עוד סכנה בדבר, שמא יפול לתוך מים עמוקים.

אך לאחר הפצרות רבות ושכנועים, הסכימה לכך בתנאי שהיא תעמוד לידו ותשגיח עליו, ובתנאי שהיא תביא גחלים סמוך לידו כדי שהבן יתחמם ולא יחלה כי סוף סוף הוא בן יחיד, וכן היה. לקראת הבוקר העשיר הציץ החוצה ואמר לנער: אני לא אתן לך מאומה, משום שלא התניתי עמך להביא גחלים ולהתחמם!

כששמע זאת הנער הצטער עד למאוד הלך להתאונן אצל המושל של אותה עיר. כששמע המושל מפי הנער את המעשה, קרא את העשיר לביתו, חשב העשיר שטענתו כה גדולה, ומי יוכל לפורכה? הושיב המושל את העשיר ליד השולחן, ואמר למשרתו, עוד מעט נשתה קפה, ואתהגחלים הניח רחוק מעט מן הקפה. התפלא העשיר ממעשה המושל ואמר: כך גם עד מחר לא ירתחו המים, כל עוד שהגחלים רחוקים מהמים.

אמר לו המושל: זוהי גם תשובה עבורך, כי גם הנער הזה שנכנס לתוך מים קפואים, הרי שאותם הגחלים לא הועילו לו מאומה, שהרי הם רחוקים ממנו, ועל כן עליך לשלם מיד לנער העני כפלים ממה שהבטחת לו.

כן הדבר בי"ג מידות אשר מעלתן נשגבה והיא אור עבורנו, והם מועילים רק כשאנו מתקרבים אליהם ולא עומדים למרחוק, כלומר, הסגולה הזאת פועלת רק כשאנו הולכים אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא: רחמנים, מאריכים אפים ומרבים חסד ואמת, וכדברי רבותינו בתלמוד (סוטה, יד). על הפסוק, "אחרי ה' אלהיכם תלכו": וכי אפשר ללכת אחריו, והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"? אלא הלך אחר מידותיו – מה הוא מלביש ערומים כאשר עשה לאדם הראשון, אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים כדכתיב באברהם אבינו, אף אתה בקר חולים. מה הוא ניחם אבלים וקבר מתים, אף אתה עשה כן. עי"ש. אם ננהג כך אין ספק שנזכה לכפרת עוונות ולשנה שכולה טוב, ולחיים של תורה. (לבוש יוסף).

כתוב במדרש אגדה: ,על כן צוך ה' אלהיך", כשם שנצטוו במרה. לפי ששתי מצוות נצטוו ישראל במרה, ואלו הם: שבת וכיבוד אב ואם, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות, בשלח טו, כה) "חוק" זה שבת, שחייב אדם לענגו, שנאמר: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג) "ומשפט" זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו, שהוא גדלו והאכילו והלבישו, וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר: "כאשר צוך ה' אלהיך" בכיבוד אב ואם, ע"כ.

ובמדרש תנחומא ישן (שמות, בשלח אות יט) דורש: "חוק" זה כיבוד אב ואם, ע"כ. ונשארו המפרשים בצריך עיון מדוע כיבוד אב ואם זה חוק, והרי לפי המדרש אגדה הנ"ל וכן על פי הסברא, "משפט" הוא כבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גדלו והאכילו והלבישו?

והנה, אמרו חז"ל בגמרא קידושין (לא ע"א) שאלו את רב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו אחר רבי אליעזר: עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. מה שנאמר על פרה אדומה חק, זאת חוקת התורה כך גם כבוד הורים חק ואין רשות להרהר. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"כ.

לפי גמרא זו, השכר שקיבל דמא בן נתינה על כיבוד הורים היה פרה אדומה. ננסה להבין מדוע הגמול לכיבוד הורים הגיע בצורת פרה אדומה שנולדה בעדרו?

ה"חתם סופר" שואל, מדוע כתוב במצוות כיבוד הורים: "כאשר צוך ה' אלהיך", וכי על כיבוד הורים הקדוש ברוך הוא צריך לצוות אותנו? הרי אנו צריכים להבין מעצמנו שחייבים להכיר תודה להורינו, שהם מגדלים אותנו, מאכילים, מלבישים, מחנכים ודואגים לכל צרכנו, האם על כך צריך לצוות שנכיר תודה?! אלא מסביר ה"חתם סופר" שציווי זה נאמר בזמן המדבר. כשאנו חיים כיום חיים רגילים והורינו דואגים לכל, בוודאי שחייבים לכבדם, מה שאין כן בתקופת המדבר, מידת המחוייבות והטיפול של ההורי כמעט ולא באה לידי ביטוי, שהרי האוכל והמים ניתן לכל אחד ואחד משמים, הבגדים גדלו עם האנשים, כמו שנאמר: "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים, עקב ח, ד), החינוך היה ישירות ממשה רבינו על פי הגבורה. ואם כן, מצב כזה היה יכול להביא לידי מחשבה שאין חיוב בכיבוד הורים, כי כאן לא צריך כל כך להכיר תודה. לכן בא הכתוב לומר שבכל אופן הוא חייב לכבד הורים, בגלל ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ.

מהאמור לעיל יוצא שבמצוות כיבוד הורים ישנם שני חלקים. ראשית, החלק השכלי, שהנך חייב לכבד מצד הכרת הטוב. וישנו חלק נוסף, שהוא מבחינת חוק בלא טעם, שהנך חייב לכבד את הוריך אפילו אם בפועל אתה לא נהנה מהם. כלומר, שגם בלא הגיון וטעם חייבים בכיבוד הורים בגלל שהם הולידו אותך. ולכן מובא בתנחומא ישן הנ"ל על הכתוב: "שם שם לו חוק ומשפט", ש"חוק" זה כיבוד אב ואם.

דמא בן נתינה כיבד את אביו לא רק בגלל הכרת הטוב, אלא גם מבחינת חוק בלא טעם. אם נתבונן במעשהו, הרי יתכן שכשאביו יתעורר אולי ינזוף בו על שלא העיר אותו כדי לבצע עיסקה מוצלחת, ודאי שלא יתכן ובכל אופן חושב דמא בן נתינה: אם אבא ישן, אין להעירו עבור כל הון שבעולם. זהו לכאורה כיבוד הורים לא הגיוני, אלא כיבוד הורים מבחינת חוק, ללא טעם.

ומכיון שדמא בן נתינה כיבד את אביו מבחינת חוק, זיכהו הקדוש ברוך הוא שבעדרו תיוולד פרה אדומה. פרה אדומה מסמלת את החוקה שבתורה, עשיית מצוותה' גם בלי להבין טעמם, שכן אומר הכתוב: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר, חוקת יט, ב), ואומר המדרש במדבר רבה(יט, ג) רבי יצחק פתח: "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ע"כ.

וכעין זה מצינו במדרש תהילים (מזמור ט) על הכתוב: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י), ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה, דאמר רבי יצחק: כל העוסקין בפרה, מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין.

מכיון שבמצות כיבוד הורים ישנו דין כיבוד הורים מצד חוקה בלא טעם, לכן, כשדמא בן נתינה כיבד את אביו נגד ההיגיון, בלא טעם, זכה שתיוולד בעדרו פרה אדומה, המסמלת חוקה בלא טעם. (מדרש אור חדש)