כמו קהלת עם הסתירות והסודות, גם בסוכה עצמה אפשר למצוא סודות

כולנו שואפים להיות "אתרוגים", הפרי המובחר שבארבעת המינים, המסמל את השילוב האולטימטיבי של מצוות עם מעשים טובים. כולנו מעונינים להתחתן עם "אתרוגים", לעבוד עם "אתרוגים", לחיות בשכנות ל"אתרוגים" ושילדינו יתרועעו רק עם ילדים הבאים מבתים כאלה.

כולנו היינו רוצים לזכות בחוכמה, ביופי, בעושר ובכל המעלות הטובות, שהאתרוג מסמל, אך מה לעשות ואנו רחוקים מהשלמות? ובכל זאת, אנו נדרשים לא אחת, לעמוד בקריטריונים דרקוניים ולעיתים לא ממש ענייניים, על מנת להתקבל, הן מבחינה חברתית והן מבחינה לימודית או תעסוקתית.

מילא שלא כולם מוצאים חן בעינינו, זה הגיוני שיש אנשים שיש לנו עמם יותר כימיה ויש שפחות, זה גם נכון שישנם אנשים כשירים יותר מאחרים, אבל גרוע מכך, שה"לא מתאימים" למיניהם, עלולים למצוא את עצמם מטולטלים מגורם אחד למשנהו, כשאף אחד אינו מעוניין להירתם ולעזור. "זו לא בעיה שלנו", אנו פוטרים את עצמנו במחי יד וממשיכים הלאה בחיינו.

בא סוכות ומזכיר לנו, כי ישנם ארבעה מינים ולא אחד, כפי שניתן היה אולי לטעות ולחשוב, עקב המודל המושלם ש"העולם" מציג בפנינו. על פני האדמה מסתבר, מסתובבות גם "ערבות" פשוטות ועממיות (בלי ריח ובלי טעם), "לולבים" גאים (עם טעם ובלי ריח), "הדסים" רעשניים (עם ריח ובלי טעם) ובהחלט לא רק "אתרוגים" מלוטשים ומושלמים (עם טעם ועם ריח).

ועוד יותר מכך, על מנת שהנטילה תהיה כשרה, מוכרחים ליטול את ארבעת המינים יחד! תאמרו ודאי, שאם כבר, היה עדיף ליטול רק אתרוגים, הם הרי המובחרים שבעם, הם ניחנו גם בשכל, גם בתכונות מצוינות וגם בחן והדר. אך לא, "חברת ההשמה" הגדולה ביותר בעולם – "העם היהודי", מצאה לנכון, כי ישנו מקום גם ל"ערבות", ל"לולבים" ול"הדסים" שבינינו, ולא רק זה, אלא שכולנו ערבים להם ואם אחד מהם חסר, הרי שהנטילה אינה כשרה.

לכן נטיב לעשות, אם נבחין במסר שחג הסוכות טומן בחובו ונפתח את שערינו ואת לבבנו לא רק ל"אתרוגים" שבינינו...

תוקן על ידי שרית560 ב- 11/10/2011 11:14:52

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.

הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי.

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"

וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.

והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ

לפני 19 שנים, נפטר אבי בן ה-64, באופן פתאומי למדי, ממש לפני הימים הנוראים. אין צורך להסביר שהיה לי קשה להתרכז כראוי בתפילות החגים. כשהגיע חג שמחת תורה, הרגשתי שאינני מסוגל להצטרף ליתר האנשים בבית הכנסת, שרקדו עם ספרי התורה. עמדתי שם בפינה, מדוכדך וכאוב, ופתאום נזכרתי בסיפור המדהים הבא:

אחת הדמויות ההרואיות שהתגלו בשואה הייתה זו של הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג, רומניה. לפני, אחרי ואפילו במשך ההתנסויות המזוויעות ביותר שהוא עבר תחת ידיהם של הנאצים, הרבי מקלויזנבורג נערץ על הכל בשל גאונותו הרבה, מסירותו חסרת הפניות לרווחת האומללים ביותר, דבקותו היהודית ומנהיגותו האמיצה.

הודות לשם שיצא לו כרב גדול לפני המלחמה, אנשים היו נמשכים אליו ומבקשים את עצתו והכוונתו אפילו בתוך המחנות. הדבר לא נעלם מעיני הגרמנים, והם נתנו לרבי "יחס מיוחד", שכלל אלימות יתרה ואכזריות מוגברת. הרבי סיכן את בריאותו היקרה בכך שלא אכל מזון לא כשר או כזה שאולי הכינו אותו יחד עם מזון לא כשר, ודרך קבע היה משתמש במנת המים הזעומה שלו כדי ליטול את ידיו לפני אכילת לחם. כל זאת, כאשר בד בבד הוא מעודד את כל האחרים לשמור על חייהם באכילת כל דבר שעליו הם יכולים להניח את ידיהם-הלא-נטולות, כשר או לא כשר. מעריציו ובני עדתו השתדלו להגן על הרבי וסיכנו את חייהם כדי לסייע לו בכל דרך שיכלו. הם היו מוצאים לעתים קרובות דרכים שיאפשרו לו לשמור את השבת ואת החגים האחרים, כשהם לוקחים על עצמם את מכסת העבודה שלו בנוסף על זו שלהם.

פעם התאפשר לרבי להימנע מעבודה בשני ימי החג האחרונים של סוכות (בחו"ל יש יום טוב שני של גלויות), הודות לתוכניותיהם המתוחכמות של שכניו לדרגש. אבל איכשהו הגיעה לגרמנים ידיעה על התחבולה, והם אילצו את חסידיו לעמוד ולהתבונן כיצד הם מכים אותו בצורה כל כך אלימה, עד שאף אחד לא האמין שהרבי יעמוד בהשתוללות האכזרית וייצא ממנה חי. הנאצים לא הרשו לאף אחד לבוא לעזרתו של הרב הלברשטאם, אפילו אחרי ש'גמרו איתו'. הם הצעידו את כולם לעבודה, מותירים את הרבי עם ירך שבורה על רצפת הצריף.

כשהגיע הלילה, חזרו האסירים היהודיים לצריפים בכבדות ובחשש, בהנחה שהם עומדים להתאבל על מותו של הרב שלהם. במקום זה, הם גילו שהאדמו"ר הצליח, באופן נסי ממש, לגרור את עצמו אל העמוד, להיאחז בציפורניו ולהתרומם כמעט לעמידה. הם מצאו אותו מתנודד קדימה ואחורה כששפתיו לוחשות בצרידות. "רבי, מה אתה עושה?!" שאלו אוהביו. "תן לנו להביאך לדרגש, כדי שתוכל לנוח!"

הרב ביטל את דבריהם בתנועת יד. "בניי, היום שמחת תורה," הוא מלמל. "בואו, תרקדו אתי."

התקדמתי לאטי אל תוך מעגל הגברים שאימצו את התורה אל ליבותיהם, ובאותו ליל שמחת תורה, חגתי שוב ושוב במעגלים, כאשר בדמיוני אני מחולל עם הרבי.

ואז גיליתי משהו ששינה לעד את גישתי לחג.

נולדתי במינסק, בברית-המועצות לשעבר. משפחתי, בדומה למשפחות רבות אחרות, היגרה בסוף שנות ה-70. חיי הוענקו לי פעמיים: פעם כשנולדתי ופעם כשאזרו הוריי אומץ לעזוב את ברית-המועצות, כדי שאוכל לחיות את חיי באופן מלא בתור יהודייה, ללמוד מקצוע, להקים משפחה נהדרת וליהנות מגוון של זכויות והטבות שאין במולדתי הקודמת. לעד אהיה אסירת תודה לאלוקים ולהוריי על כל אלו.

באחת השנים, זמן קצר אחרי החגים, שוחחתי עם אמי על יציאת מצרים הפרטית שלנו (עזיבת ברית-המועצות) והיא אמרה, "במידה מסוימת, שמחת-תורה השפיע על החלטתנו לעזוב." מכיוון שאמי אינה דתייה, הייתה זו הצהרה מסקרנת והרגשתי שמסתתר כאן שיעור חשוב.

התאספויות ספונטניות

אין זה סוד שבריה"מ לשעבר לא הייתה מקום מסביר פנים לכל מה שקשור ביהדות. הזהות היהודית הייתה בגדר נטל, לא בגדר נכס. אולם, במהלך שנות ה-60, מכיוון שישראל הפגינה את עוצמתה הצבאית במלחמות, החלו יהודי רוסיה להרגיש מחוזקים, גם אם במידה מעטה. בה בעת, החלה הקהילה היהודית באמריקה להקדיש תשומת לב למצוקת יהודי רוסיה, ויזמה מאמצי שתדלנות ניכרים כדי ללחוץ על ממשלת בריה"מ לאפשר את הגירת היהודים. בשילוב שני הכוחות הללו, לראשונה בחייהם, החלו יהודי בריה"מ לשקול את המחשבה שהייתה קודם לכן בלתי אפשרית – לעזוב את בריה"מ למען חיים טובים יותר במקום אחר.

דבר מדהים לא פחות שהחל בסוף שנות ה-60 הוא שיהודי הערים הגדולות בבריה"מ החלו להתאסף מדי פעם בקבוצות, במעין הפגנות, סביב בתי הכנסת הנעולים. היום שבו התאספו אלפי יהודים באופן ספונטני בערים שונות ברחבי בריה"מ היה שמחת תורה.

"למה דווקא בשמחת תורה?" שאלתי את אמי. "למה לא בראש השנה, בפסח, ביום כיפור? מי ידע את התאריך? כיצד ידעו על כך האנשים? מי התחיל את המנהג הזה? למה הלכת? מה עשית?"

אמי חשבה שאני שואלת שאלות מגוחכות. "עשינו זאת משום שכל היהודים הצעירים בעיר הלכו. חברינו סיפרו לנו על כך והם שמעו על כך מחבריהם. הלכנו, שרנו, רקדנו, פגשנו אנשים שלא ראינו הרבה זמן, צחקנו, קראנו מכתבים מישראל, החלפנו בינינו מידע לגבי הגירה והחיים בחו"ל. זו הייתה פשוט פעם אחת בשנה שבה יכולנו להפסיק לפחד ולשמוח ביהדותנו, למרות מרגלי הקג"ב שהיו בתוך הקהל. ההרגשה שם הייתה מאוד חזקה. הרגשנו את הכוח שלנו. ראינו כמה רבים אנחנו. הבנו מי אנחנו והיינו גאים."

עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם. לא היו להם חגים אחרים בהם יכלו לחוות היבטים שונים של יהדותם, את החיבור שלהם זה לזה או לקב"ה. שמחת תורה היה החג היחידי שאפשר להם זאת. יתרה מכך, יום שמחת תורה היה הזדמנות לחגוג את מי שהם בנפרד מהיותם רוסים. לחגוג את ערכיהם השונים, דרכיהם השונות, מעמדם השונה והקריטריונים השונים לפיהם הם נשפטו. בכל יום אחר, שונות זו הולידה עוינות מצד שכניהם. בשמחת תורה הקערה נהפכה על פיה והשונות הפכה להיות סיבה למסיבה.

יהודים רבים בבריה"מ שהשתתפו באסיפות אלה, מעולם לא ראו את התורה שבשמה חגגו. למרות זאת, לפי האופן שבו הם מתארים את האירועים, התורה מעולם לא הייתה רחוקה. יבגני ולביץ', מוסיקאי יהודי רוסי, כתב שיר פופולארי ששיקף את מצב הרוח באותן חגיגות שמחת-תורה. מילות השיר הן, "בזמן שהחזן הזקן שר, עמנו הקטן נראה כה גדול". באופן מדהים, גאווה זו ותחושת האחדות כעם הייתה הרגשה כל כך חדשה וייחודית עבור יהודים כה רבים, שהיא דחפה אותם לשנות את חייהם באופן מוחלט ולעזוב.

חג של היהדות והיהודים

בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד בקפידה במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה. אנו מכירים את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, כפי שציינו החגיגות בבריה"מ, שמחה זו אינה רק אקדמית, זוהי גם שמחה אינטואיטיבית. אנו יודעים בלבנו שהתורה, ערכיה ותחושת אחדות-העם שנובעת ממנה, הם בגדר נס ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.

השיעור של אמי פשוט, אך מעמיק: חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, את הערכים היהודים, אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, אנו חוגגים את הפוטנציאל היהודי. בקיצור, אנו חוגגים את כל מה שאנחנו ואת כל מה שאנו יכולים להיות. יום שמחת תורה אינו ספיח כלאחר יד. במובנים מסוימים, זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.