פרשת תולדות

הקב"ה גרם לכל האימהות להיות עקרות מכיון שמיתאווה לתפילתן של נשים צדקניות

מעשה באשה שלא ילדה עשר שנים. הלך בעלה אל רבי שמעון בר יוחאי, ואמר לו שברצונו לגרש את אשתו.

השיב לו רבי שמעון: "כשם שנשאתם זה לזה במאכל ובמשתה כן תתגרשו זה מזה במתוך מאכל ומשתה".

עשה, אפוא, האיש סעודה גדולה, ובמהלכה השתכר מיין. כשהתפכח מיינו אמר לאשתו: בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית תוכלי ליטול עמך בשובך אל בית אביך".

אותה אשה חכמה היתה. היא המתינה עד אשר נרדם בעלה, ואז הורתה לעבדיה לשאת אותו אל בית אביה.

באישון ליל נעור האיש משנתו ושאל: "היכן אני נמצא?"

השיבה לו האשה: "הן אמרת לי בערב: ’כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו אל אביך’. ואני לא מצאתי חפץ טוב יותר ממך!"

הלכו אפוא שניהם אל רבי שמעון בר יוחאי. עמד הצדיק והתפלל עליה עד שנפקדה וילדה.

ללמדך, מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות במיוחד נשים צדקניות. (על פי מדרש רבה, שיר השירים א, ל"א לוקט ממעשיהם של צדיקים)

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה’ (תולדות כה-כב)

כשנכנסה לחודש השביעי לא היו שני העוברים שווים, כי האחד היה צדיק והאחד היה רשע, ולרבקה היה צער מזה כי הם היו נאבקים זה עם זה שהאחד רצה להרוג את חברו. וכשרבקה היתה הולכת ברחוב, ומתקרבת על יד ישיבה של שם ועבר או אחרת היה יעקב מפרכס לצאת, וכשעברה על יד בית עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת. ואע"פ שאסור לעבור לפני בית עבודה זרה. אלא רבקה לקחה בידה את אומנותה של שרה לגייר גיורות, כפי שאברהם היה מגייר גרים, לכן היתה רבקה עוברת כמה פעמים על פתחי עבודה זרה כדי להסביר לנשים את כללי היהדות. וכן היו רבו השנים אודות הירושה של העולם הזה ושל העולם הבא. ומי שרב למעשה הם מלאך מיכאל שהוא שרו של ישראל, ומלאך ס"מ שהוא שרו של עשו, הם היו מריבים זה עם זה, כי ס"מ רצה להרוג את הבן הטוב. בא מיכאל בכעס כדי לשרוף את ס"מ, היות והמלאכים שם של אש. הגדול שורף את הקטן. עד שהקב"ה הפריד ביניהם וחילק את הירושה בין שני הבנים. שכן הרשע לקח את העולם הזה והצדיק לקח את העולם הבא, ולא טענו זה כנגד זה שהחלוקה היתה מן השמים.

ובגלל הסיבות האלה נצטערה רבקה צער הרבה. והיתה מסובבת בין הנשים ושואלת אותן, האם הרגשתן צער כזה בימי עיבורכן. ואם הייתי יודעת שמרובה כ"כ צער ההריון, לא הייתי מבקשת מאת הקב"ה שיתן לי בנים.

ודעו כי רבקה היתה עתידה לילד י"ב בנים שהם י"ב שבטים, אבל אמרה: אם צער ההריון גדול כל כך איני רוצה בי"ב שבטים כי לא אוכל לעמוד ביסורים.

ותלך לדרוש את ה’ והלכה לישיבת שם בן נח כדי לשאול מה יהיה סופה. ולא רצתה ללכת למדרשו של אברהם אבינו כדי שלא לצערו כי הוא הסבא של בנייה וביקשה משם בן נח שיסביר לה הסיבה למה יש לה צער כזה כפי שאין לנשים אחרות בעולם. אפשר לשים לב איך אישה צדקת נוהגת כשהיא בצער ישר הולכת לרב שיתן לה סיבה רוחנית לצערה אח"כ הולכת לרופא ואילו הנשים שבימינו רצות לרופא.

ידוע המעשה באשת רבי מאיר, ברוריה, שמובא במדרש שוחר טוב (משלי, לא) על הכתוב: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא י). רבי מאיר דרש בשעת מנחה בשבת בבית המדרש, באותה שעה מתו בביתו שני בניו, הניחה ברוריה את שניהם על המיטה ופרסה עליהם סדין, בא רבי מאיר במוצאי שבת לביתו ושאל על בניו, נתנה לו כוס להבדיל, ואחרי שאכל וברך אמרה לו: שאלה יש לי לשאול אתמול בא אדם ונתן לי פיקדון, עכשיו בא לקחתו, הנחזיר לו? ענה לה רבי מאיר לתומו: פיקדון צריכים להחזיר. הוליכה אותו אל החדר שבו שכבו הילדים המתים והסירה מהם את הסדין, בכה רבי מאיר, אך ברוריה אמרה לו: רבי! לימדתני שפיקדון צריכים להחזיר, וכן נאמר בכתוב: "ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך (איוב א כא) ע"כ.

בדרך כלל האשה מגיבה על אסון בצער רב יותר מאשר בעלה, כי היא יותר קשורה לילד, וכמו כן האשה יותר רגשנית, הנה כאן רואים להיפך, ברוריה מגיבה באופן רוחני, באמונה נדירה, ובעלה רבי מאיר הוא אשר פורץ בבכי.

נמרוד ועשו ונזיד העדשים

ביום ההוא הלך עשו השדה לצוד ציד וירא את נמרוד ואת גבוריו מרחוק. ויהי כראותו כי התקבצו אל נמרוד חיות ועופות הרבה מאוד, כי משכה אותם אליו תבנית כל חיה ועוף המצוירים על בגדיו, ויקנא בו עשו ויחמוד את הבגדים. ויארב עשו לנמרוד וירא כי הלכו גבוריו היערה לצוד ציד ולא נשארו עמו בלתי אם שני אנשים. ויתגנב עשו לבוא אל נמרוד ויפול עליו פתאום ויכהו בחרבו ויכרות את ראשו מעליו. וירוצו אליו שני האנשים ויאבק עשו עמהם ויתקפם ויכם וימיתם. ויקח עשו את בגדי נמרוד החמודות ויכון ללכת וישא את עיניו וירא והנה גבורי נמרוד רצים לקראתו כי שמעו את קול הצעקה וירוצו לדעת מה זה ועל מה זה. ויחרד עשו ויבהל וינס לביתו ויחביא את הבגדים. והמלחמה אשר נלחם עשו עם נמרוד ועם שני גבוריו הרגיעה אותו עד מאוד ותחלשהו ויאמר בלבו אין זאת כי הולך אנכי למות! ויהי כי צר לו מאד ויגש אל יעקב וירא והנה פניו חמרו מבכי ויתמה אליו מאד ויאמר מה לך, כי בכית, ואף גם זאת מדוע לא עשית היום מטעמים ותזר את נזיד העדשים אשר לא יאכלהו בלתי אם העניים?! ויאנח יעקב במרירות ויאמר אהה אחי הטוב! האמנם לא ידעת ולא שמעת, כי לקח ה’ מאתנו את אברהם אבי אבינו אשר היה לנו לכבוד ולתפארת?? ויהי כשמוע עשו את הדבר הזה ויקרא לאמר אם גם הזקן הזה מת כאחד האדם למה זה אאמין בה’ ובשכרו אשר יתן לעשוי טוב וחסד עתה ראה נא גם ראה, כי אין אלהים ואין מתן שכר לצדיקים וכאשר ירדו שאולה לא יעלו עוד! ויוסף עשו לדבר אל יעקב ויאמר הנך רואה אותי עייף ויגע מאוד וכח אין בי לאכול, על כן היטיבה נא עמי והלעיטני נא מן הנזיד אשר לפניך! ויאמר יעקב אם תמכור לי את בכורתך ונתתי לך את שאלתך! ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? ויאמר יעקב השבעה לי וישבע לו ויפתח עשו את פיו וירחיבהו, וייצק יעקב את העדשים אשר בסיר בפי עשו. ויהי כאשר אכל עשו את העדשים וישב לו כוחו וימלא פיו שחוק ויאמר הוי כסיל! הן קנית היום דבר אשר לא ישוה גם באגורה אחת! ולא ענה יעקב את עשו דבר, כי הסכן הסכין לשמוע את חרפתו מפי עשו אחיו ולידום ויהי כאשר כילה עשו לדבר וירץ החוצה ויקרא לרעיו הפוחזים והריקים ויבואו אליו. ויקחם ויביאם האהלה אל יעקב ויספר להם את דבר ממכר בכורתו, ויהתלו כולם ביעקב וישחקו עליו וילעגו לו עד אשר לא היה בהם עוד כח לשחוק, ויעזבו את יעקב ויצאו לדרכם.

ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)

ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ’ אמר ר’ יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה.

מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה’ החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה’ עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם)

שאל גוי אחד את ר’ יהושע - כיצד אתם אומרים שה’ אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר’ יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר’ יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם.

קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר’ יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר’ יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר’ יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה’. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר’ יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר’ יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר’ יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו.

אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!...

רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי.

ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך)

בפרשיות לך-לך, וירא ותולדות, מצינו שלוש פעמים שהאבות מסתירים את נשותיהם ומציגים אותם בתור אחותם.

הפעם הראשונה: כשירד אברהם אבינו למצרים, אומר אברהם אבינו לשרה אשתו: "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (בראשית לך-לך יב,יב-יג). אברהם עשה כן על מנת למנוע הריגתו, כפי שנאמר על פי המדרש (תנחומא לך-לך) שהמצרים שטופים בזנות, ולכן עשה פעולה שנתן את שרה בתיבה שלא יראוה המצרים,ובסוף גילוה, ע"כ.

הפעם השנייה: כשהיו אברהם ושרה בגרר אצל אבימלך. גם שם הציג אברהם אבינו את שרה אשתו בתור אחותו, כי אמר אברהם אבינו: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית, וירא כ, יא). מהיכן ידע אברהם אבינו שאין יראת אלהים? הרי אבימלך מתלונן על אברהם אבינו: "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים שלא יעשו עשית עמדי" (שם, ט), לכאורה אומר לו אבימלך: הרי אנחנו אנשים מתורבתים ויש לנו סדרי שלטון וחוק וכמעט הבאת עלינו מעשה אשר לא יעשה במקומותינו. אם כן, היכן חוסר היראה?

על זה אומר רש"י לפי הגמרא (מכות ט ע"ב): אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכלה ושתייה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו? אשתך היא או אחותך היא? – אומר אברהם אבינו, במקום שהחוקים אינם נובעים מיראת ה’ אלא מדעת בני אדם, אזי במסגרת החוק תוכלו לחוקק חוק להרוג את הבעל לקחת את אשתו עבור המלך.

וכך כתוב במדרש הגדול (בראשית, וירא כ, יא): שכל שאין בו יראת שמים, מוחזק לו שאינו מונע עצמו מכל חטא, ע"כ. בני אדם שקובעים חוקים על פי הבנתם ולא על פי יראת ה’, יכולים להגיע לאיסורים חמורים ביותר. גם בסדום ועמורה, איסור נתינה לעני היה במסגרת החוק, ובמסגרת החוק: מי שנותן לעני – חייב מיתה. גם השמדת היהודים בשואה האיומה היתה במסגרת החוק, במסגרת "חוקי נירנברג" גם משטרים טוטליטריים נמצאים במסגרת החוק שלהם. לכן, חוקי שקובעי בני אדם, למרות שזה נראה יפה ואפילו במסגרת דמוקרטיה, יכולים להגיע להתרה של רציחה ופריצות במסגרת החוק. ועל פי הסוד גם הטוב שהגויים עושים אין זה טוב ככל כי נפשותיהם משלוש הקליפות הטמאות שאין בהם טוב בכלל וכל הטוב שהם עושים זה לא מתוך פנימיות וכוונה לשם שמים אלא זה לכבוד וגאווה או לשם עולם מתוקן שיוכלו לחיות בו בסדר ושקט בשביל עצמם בלבד ולא בשביל הזולת ולשם שמים.

בשני המקרים שהובאו לעי’’ל אצל אברהם אבינו היתה סיבה להתנהגותו, אם במצרים – בגלל שהיו פרוצים בזימה, ואם אצל אבימלך – על שאין יראת ה’. אבל אצל יצחק אבינו לכאורה התנהגותו וחששותיו אינם מובנים כלל, שאומר הכתוב: "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום" (בראשית, תולדות כו, ז), הרי יצחק הגיע לאותו מקום שהיה אביו אברהם - גרר, ושם מלך עדיין אותו מלך –אבימלך. ואם היה חשש כפי שאמר אברהם אבינו, שאין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, הרי שאנשי המקום ומלכם כבר עמדו במבחן שמעשים כאלה לא יעשו, אצל שרה אמנו. אם כן, מדוע כל חשש יצחק לספר את האמת למלך אבימלך? מה עוד שאבימלך הכיר את אברהם ואת גדולתו?

אלא, יהודי בכל מקום שהוא נמצא אין הוא יכול לסמוך על מערכת החוקים שנעשתה על ידי בשר ודם. לפעמים היא עומדת בפרץ ולפעמים לא. חוקי ה’ הם חוקי תמידיים שאינם ניתנים לשינוי, מה שאין כן חוקי בשר ודם, ואפילו שידברו בשם האחווה והשוויון. ואל יטעה אותך מראם החיצוני של אותם בני תרבות, כי בלא חוקי ה’ יכולים להיות יותר גרועים מחיות, ואם תופתע – ההפתעה היא לא לאורך זמן.

בדורות האחרונים ראינו לכך דוגמאות לרוב. בצרפת "זכו" היהודים לאמנציפיה (=שוויון) וניסו להשתלב בחברה ובצבא הצרפתי וזה גרם להתבוללות. כשהגיע עלילת הקצין היהודי דרייפוס, ראו את פרץ האנטישמיות והשנאה במדינה של חוק האחווה והשיויון כביכול. בגרמניה, יהודים השתתפו במלחמות והתערו בחיי החברה הגרמנית. הגרמנים שהנם אנשי תרבות ומוסיקה ודואגים אפילו לבעלי חיים, אם כן בוודאי שידאגו לחיי אדם. אביו של בעל ה"תורה תמימה" אמר עוד לפני השואה, שיגיע דור שיקיים את הכתוב: "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג, ה) –את בעלי החיים יטפחו וינשקו, אבל את בני האדם יאכלו. והנה אותו עם תרבותי מוסיקלי, עם חוקי יושר וצדק הדואג אפילו לבעלי חיים, התנהג יותר גרוע מהחיה הכי רעה שיכולה להיות עלי אדמות. חשבו היהודי לחיות במקום מסודר לפי כללי הצדק והיושר, אך אם זה על פי דעתו ושכלו של האדם, הוא מוגבל וזמני.

יצחק אבינו אמנם ידע שבגרר ישנו חוק וסדר, אבל זה תמיד יכול להשתנות, כי זהו חוק וסדר שנקבעו על ידי בני אדם. אכן בסופו של דבר יצחק אבינו לא טעה, כשהתעשר אומר הכתוב: "ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו, טז). וכי היכן הם אותם עקרונות הצדק היושר והשויון? ולא עוד, אלא שדורשים חז"ל בבראשית רבה (סד, ז): כל העושר והעוצם שעצמת – לא משלנו?! לשעבר היה לך כבש אחד, עכשיו יש לך הרבה כבשים, ע"כ.

זהו סמל האנטישמיות לדורותיה, שהיהודי מתעצם על חשבון הגוי. ולכן כשיצחק מגיע אפילו למקום שהתנהג בעבר בהגינות, אין הוא מסתמך על הגינותם, אלא משנה ואומר שאשתו היא אחותו. (אור חדש)

ואע"פ שאין ראוי למלך להתיירא מפני אדם ובפרט מיצחק שלא היה בעל מלחמות שיערוך מלחמה נגדו, אבל בהיותו בנו של אברהם חשש אבימלך מפניו שלא יעשה לו רעה , ולפי שגירשו מן העיר ועבר על השבועה שנשבע אבימלך לאברהם אף יצחק יעשה כן עם בניו ויגרשם, כי ידוע כבר שהארץ מובטחת ליצחק, לכן רצו לחדש את השבועה. אמרו לו: אע"פ שרבנו עמך וגירשנו אותך מן העיר,אבל לא עשינו לך שום נזק, אף אתה ברוך ה’ צריך לנהוג כך עמנו. ומאחר שהיית בעירנו ולא נגעו בך האנשים לרעה, בדבר זה עצמו אתה צריך לשמוח.

ומעשה שהיה בימי רבי יהושע בן חנניה שהמלך נתן רשות לבנות את בית המקדש. ורצונו של המלך היה חזק כל כך שכתב אגרות לכל חלקי הממלכה שהיהודים יבואו לירושלים בהקדם. ושלח סכום גדול של כסף עד שהיו מעמידים שולחנות מעכו ועד אנטוכיא ועליהם ערמות של כסף כדי להעניק ליהודים כסף וזהב. כל אחד כפי שהוא צריך, והתחילו היהודים ללכת לירושלים. אבל בעונות לא הסכימו מן השמים שיבנה בית המקדש כ"כ מהר בפעם השלישית, נתחרט המלך, כי אנשיו אמרו לו: אם יעשה כך ירד מנכסיו ויעני, שכן היהודים יקימו ממלכה משלהם ולא ירצו לשלם לא מס ולא ארנונה וכיו"ב שצריכים לשלם עבור השדות. ודברים מצא חן בעיני המלך, אבל אמר להם: כיצד אוכל להתחרט ובידם נתונה פקודתי. אמרו לו: אפשר לתקן הדבר בזה שתשלח להם אגרת זו: "אני שמח שנתתי לכם רשות לבנות את בית המקדש, אבל לפי שעשיתי עמכם חסד גדול דבר שלא עשה לכם שום מלך שקדם לי ופיזרתי ממון הרבה לשם כך, רוצה אני להיות בעל הבנין ושמי יהיה נקרא עליו, וכדי שלא להקניטכם אני נותן הברירה בידכם שתשו אחד משלשת הדברים האלה: שתבנוהו במקום אחר שיהיה טוב יותר מן הקודמים. או לעשותו ה’ אמות גבוה ממדתו או ה’ אמות פחות. כטוב בעיניכם עשו, ואני אסכים בתנאי שתעשו אחד הדברים האלה". ובכך תיפטר מן הענין, כי היהודים עצמם יתחרטו על כך. שכן ידוע הדבר שאסור לשנות את המקדש בשום פנים.

והיהודים כשקבלו את המכתב התחילו בוכים בבכי מר, והממונים התכנסו והחליטו לא לשאול את פי המלך שכן ראו שבכסף אפשר לעשות הכל, וחשבו למרוד במלך. אבל החכמים התכנסו במקום אחד וטיכסו עצה מה לעשות להניא את היהודים מן המעשה שיש בה משום סכנה, שאם המלך התחרט מי יעיז להמרות פיו. החליטו הזקנים שרבי יהושע בן חנניה ידרוש בפניהם דרשה. כי בהיותו חכם גדול ובעל דיבור נעים יוכל להניעם שלא יפצו פה בענין זה. עמד רבי יהושע ודרש בפניהם דרוש זה וסיפר להם המשל הזה:

עצם נתקעה בגרונו של האריה. הוציא כרוז ואמר: מי שיכניס ראשו בגרונו ויוציא העצם יעשה עמו האריה חסד ויפרע לו כגמולו. בא עוף גדול שמקורו ארוך מאד מאד והוציא לו את העצם בקלות. וביקש מן האריה שישלם לו שכרו. השיב והאריה ואמר: וכי אתה צריך לפרעון גדול מזה שהיית בגרוני ויצאת בשלום. כי כל ימי חייך לא יספיקו לשבחני על כך. אף אנו צריכים לשמוח שיצאנו בשלום מידי האומות, והמקדש יבנה כשיגיע זמנו מן השמים.

אף כאן אמרו אבימלך ואנשיו כך: אם הייתם אצלנו ויצאתם בשלום, הרי אתם צריכים לשמוח על כך. זה בא להמחיש עד כמה הגוים שונאים את ישראל (מעם לועז)

היה מעשה באדם עשיר מאוד שקוראים לו מיסטר מן. הגיע לעירו רב גדול שהתרים כסף לישיבות בארץ ישראל. הגיע הרב לביתו של מיסטר מן וביקש תרומה. מיסטר מן העשיר ענה בצורה בוטה ''אני לישיבות לא נותן כלום"! למרות הדרישות והפצרות יצא הרב בראש מושפל ומיסטר מן טרק בפניו את הדלת בגסות, אחרי שסגר הציץ מיסטר מן מהעיינית של הדלת לראות את פרצופו של הרב איך הוא מגיב לביזיון, ולהפתעתו הוציא הרב פתק רשם דבר מה ושם את הפתק בתוך תיבת הדואר שעל יד הדלת והלך.

פתח מיסטר מן את הדלת וקרא את המכתב ונדהם במכתב כתוב "ויתן לך את בירכת אברהם לך ולזרעך...." אמר בליבו מיסטר מן אני שלחתי אותו מושפל והוא רושם לי ברכות. מיסטר מן רדף מהר אחרי הרב עד שהשיגו וביקש הסבר לענין הזה. אמר לו הרב: טיפש מטופש ומגושם מתי אברהם יתברך בכלל הברכות שנאמר: "וברך ה' את אברהם בכל מכל כל" רק מתי שהוסיף לו את שמו שנאמר לא יקרא שימך עוד אברם אלא אברהם הוסיף לו את אות ה', וכן בעזרת השם הקב"ה יוסיף לך גם את האות ה' שלא יקרא שימך עוד מיסטר מן אלא מיסטר המן הרשע ששונא תלמידי חכמים ומי שחושב כמו מיסטר מן יתן לליבו. (בשם הרב יצחק דיין)

מצות הצדקה והחסד היו בין הדברים שהתעסק בהם הרבה אחיו של הגר"ח מוולוזין הלא הוא רבי זלמן מוולוזין. מרבה היה לעסוק במעשי חסד והיה מחלק צדקה בסתר.

באחד הימים הלך רבי זלמן לאסוף כסף לצדקה. הוא הגיע לביתו של גביר גדול.

הביט רבי זלמן בדרך המובילה לביתו של הגביר וראה את עשרו כבר מחוץ לארמונו גינות נוי הקיפו את הבית כשבצעי הפרחים מתמזגים בכרי הדשא הפרושים סביב. עלה רבי זלמן במדרגות השיש הרחבות המבהיקות בנקיונן, הביט בדלתות העץ המגולפות וביקש מהמשרת העומד בפתח להכניסו ולהביאו לפני בעל הבית.

המשרת שיקבל רשות מאדונו הכניס את רבי זלמן פנימה. ברק מסנור שהפיצה נברשת הבדולח קידמה את פניו, כשניצוצי האור משתקפים במראות שמסביב ומפיצות אור בוהק. פסיעותיו נבלעו בשטיחים יקרים ומרהיבים ומכל עבר ניבט עשרו הרב של בעל הבית.

והנה פתח המשרת דלת נוספת והורה לו להכנס. מסביב לשולחן עץ גדול ורחב ידים ישב לו הגביר בכורסא רחבה וקיבל את האורח בסבר פנים יפות.

רבי זלמן ביקש מהגביר צדקה ובטוח היה שכאן יוכל לקבל סכום כסף הגון לצדקה. אך מה נדהם בראותו את הגביר שהיה ננוח עד עתה, מתחיל להתגמגם ולומר לו, אינני יודע אם אני יכול לתת צדקה מכיון שהנני בעל חוב גדול מאוד. חובי מסתכם בסכום העולה על כל רכוש, וכיצד אתן אני כסף לצדקה, הרי לפי חשבוני אין לי כל כסף.

והנה תוך כדי דבורו נפתח הדלת והחייט הפרטי נכנס פנימה והושט לו בגד יקר עשוי מאריג משובח ביותר.

התבונן רבי זלמן בבגד ובגביר ומיד שאלו אם דבריך אמת ובעל חוב גדול הנך, מדוע תפרת לך מלבוש יקר כל כך הרי מלבוש זה עולה כסף רב.

ענה לו הגביר, אכן, לקחתי כסף בהלואה בשביל בגד.

שמע רבי זלמן את תשובת הגביר ואמר לו בטון מוכיח ומיסר עתה אני מבין את הפסוק בירמיה "שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי", הכל מרמה כל ביתך המפואר מרמה, העושר והפאר פה מסביב מרמה. הן אתה בעצמך אומר שבעל חוב גדול אתה, לפיכך כל זה אינו שלך. המלבוש היקר הזה אף זה מרמה איך יכול אדם בעל חוב להזמין לבוש כזה? יוצא איפוא, שכל חייך במרמה. אבל כאשר באים לבקש ממך צדקה פתאום אתה נהפך לדובר אמת?! לפתע אתה לא יכול לתת צדקה כי אתה בעל חוב? אינני מבין זאת, כשאתה מוציא כספים לרוחתך, להוצאותיך אתה לא עושה חשבון כמה יש לך, אלא אתה מוציא מעבר ליכלתך כדבריך בתקוה שהכל יסתדר ועסקיך יעלו יפה ואז תוכל לשלם.

אך כשאתה בא לתת צדקה, לפתע אינם יכול להתנהג כפי שאתה חי? אתה מחשב ורוצה לבדוק אם יש לך, לפתע אתה מעריך בדיוק את שוי נכסיך, את בתיך ושדותיך ורוצה לדעת אם יש לך או לא? בדיוק לאדם כמוך רומז הכתוב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש". כשאדם בא לתת צדקה שקל הקודש אז הוא לפתע מעריך את שויו האמיתי, שוי בתיו, שדותיו ונכסיו ואילו בחיי היום יום הוא לא מעריך עצמו לפי שויו האמיתי אלא מוציא מעבר ליכולתו בדיוק כפי שאתה מתנהג.

דע לך כי אדם צריך לתת צדקה מעבר ליכולתו כשם שהוא עושה כך לצרכיו הפרטיים.

נדהם העשיר לשמוע דברי מוסר בוטים כל כך, חיש מהר התעשת ופנה לרבי זלמן טעיתי, מודה אני לך כי פקחת את עיני ובזריזות פתח את מגרת שולחנו והוציא סכום כסף הגון ונתנו לצדקה. (613 סיפורים על תרי"ג)