פרשת בשלח שבת שירה

תוקן על ידי שרית560 ב- 06/02/2025 16:36:16

לא בשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם לכם כנגד אויביכם (מכילתא).

לאו דוקא בשעה זו, כאשר בידכם טענה צודקת, כי הרי הוצאתיכם ממצרים והולכתיכם למדבר וחייב אני איפוא להושיעכם כי אם אפילו בשעה של "ואתם תחרישון" כאשר תהיו נאלצים להחריש מבלי למצוא מילים בפיכם, לאחר שתהיו חוטאים לפני ולא תוכלו לומר אלא "לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים" גם אז אלחם לכם נגד אויביכם ואצילכם מידיהם (משה חכמה).

לא היה עליהם לעשות שום מצווה, כמו בשעת יציאת מצרים שהיו צריכים להקריב קרבן פסח כי אם רק להחריש ולידום.

כי במקום שיש מסירות נפש למען השם יתברך, שם אין עוד צורך במאומה. הכח הזה והזכות הזאת, גדולים הם מכל המעשים והפעולות (בעל אבני נזר מסוכטשוב ז"ל).

הה"ק רבי חיים מצאנז ז"ל אמר: מה טעם נבנה בית המקדש על הר המוריה ולא על הר סיני, שעליו ניתנו התורה ומצוותיה לי שעל הר המוריה הושיט אדם מישראל את צווארו לשחיטה למען כבוד השם יתברך והוא יצחק אבינו ואין לך דבר גדול מזה...(מעינה של תורה).

בשהות רבי אלחנן בונם וסרמן בבלגיה לצורך גיוס כספים עבור ישיבתו "אהל תורה" בברנוביץ’, ביקש מאדם נכבד בקהילה שיצטרף עמו בביקורי בית אצל אנשי הקהילה להתרימם. חיכך הלה אם לקבל הזמנתו, היות  ולא התנסה מימיו לעסוק בהתרמות, וחשש פן יסבול בגלל כך ביזיונות. ירד רבי אלחנן לרגשותיו ואמר לו: אם נגזר עליך משמים לספוג ביזיונות, הרי שבסופו של דבר יבואו הביזיונות אליך מכל מקום, אם מאשתך אם משכניך ומכריך, ולא תוכל להימלט מהם. ואם ככה הדבר, הרי מוטב שתסבלם בגלל כבוד ה’ ותורתו. (אור אלחנן, טז).

עוד מעשה ברבי אלחנן וסרמן כששה בארצות הברית, דרש באחד מבתי הכנסת אחרי קבלת שבת קרוב לשעה, ותאר את המצב הקשה בו שרויה ישיבתו. הוא הציע שהנדבנים יקבלו על עצמם לממן את כלכלת הישיבה, מי למשך שבוע שלם בתרומת שמונים דולר, ומי שאין ידו משגת ינדוב לפחות 11 דולר ועוד 43 סנט דמי כלכלת הישיבה ליום אחד. הנודב סכומים אלו הרי שרכש לעצמו זכות של למוד תורה רבתי של שבוע או יום, מפי מאות תלמידים הממיתים עצמם ב"אהל תורה" דברנוביץ, וכל הזכות באותו שבוע יזקף על חשבונו. הצעתו היכתה גלים בקרב המתפללים.

אך דא עקא עוד לא סיים דבריו נכנס ה"ראביי" התקרב לדוכן וביקש להשמיע דברי סיום. כרבע שעה דיבר לא לענין, טשטש וצינן את ההתלהבות, וברוב טיפשותו סיים ואמר כל דולר שיתרמו למען הישיבה קדוש הוא ואפילו דולר אחד בלבד...במקום שמונים דולר שדיבר רבי אלחנן, הפליג הוא בחשיבותו של דולר אחד...(רב זה מטפוס אמריקני היה "חס" על ממונם של מתפלליו הגבירים) בהשפעתו תרם הקהל סכום אפסי של דולרים בודדים, ומה שהצליח בבתי כנסת אחרים לאסוף בכל אחד לפחות אלף דולר, הסתכם לו שם פחות ממאה וחמישים דולר.

לאחר סעודת ליל שבת קודש, בא "הרב" עם עוד נכבדים לבקר את רבי אלחנן באכסניותו, התנצל ואמר: מן הסתם הרבי מתרעם עלי בגלל המגבית הזעומה. אולם רבי אלחנן לא נטר לו קפידא והחזיר לו בפנים מסבירות "תרעומת, בשל מה?" אך היות והלה פגע בלחמם של מאות לומדי תורה פסק לו את פסוקו בצורה יפה, וכה אמר:

מחר בבוקר יקראו בתורה "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". הבה ונתאר לעצמנו, עומדים לבנות את המשכן, ומן השמים נקרא בצלאל לעשותו. הנה הולך לו משה רבנו ברחוב, פוגש ביהודי ושואלו צריך להקים משכן, אולי שמך "בצלאל בן אורי"? לא משיב האיש, אנכי ראובן בן יעקב, ממשיך משה בדרכו ופוגש ביהודי אחר ושואל שנית צריך להקים משכן, אולי שמך בצלאל בן אורי? לא מחזיר הלה, אנכי שמעון בן יעקב. האם יעלה על הדעת שמשה רבנו יתרעם על היהודי הראשון והשני, למה לא נקראו בשם "בצלאל בן אורי", ומדוע לא יקימו את המשכן? פשיטא שלא, כי מה בידם לעשות אם לא נבחרו משמים להקמת המשכן כי אם בצלאל דוקא!

אשה אחת באה לפני הצדיק ר’ חיים מצאנז, ובקשה שהצדיק יתפלל עבורה שתפקד בזרע של קיימא, אמר לה ר’ חיים: העיקר היא האמונה בה’, האמיני בה’ ויושיעך!

רבינו הקדוש - השיבה האשה - אני מתפללת בכל יום, ובסידור כתוב תחילה "וישע ה’ את ישראל" ואחר כך כתוב: "ויאמינו בה’ ובמשה עבדו".

הדין עמך - נצחתני - ענה לה ר’ חיים - מן הדין שהקב"ה יושיענו תחילה והוא יושיענו ויגאלנו ברחמיו, ואז יאמינו בניו, יאמינו וגם יאמינו. (סיפורי חסידים)

הרב הצדיק ר’ אהרן מקרלין ז"ל סיפר בשם מחותנו הרב הצדיק מרוז’ין ז"ל המעשה הבא, להורות עד כמה גדול כוח האמונה בצדיקים.

שני אנשים היו דרים בשני כפרים הסמוכים זה לזה. אחד מהם היה מאמין בצדיקים, ואשתו לא היתה מאמינה, והשני - להפך: הוא לא האמין, אבל אשתו היתה מאמינה. פעם אחת נפל הכפרי המאמין בחולי קשה, ועסק ברופאים ורפואות וללא הועיל. התחיל לבקש שיסעו בעבורו לאחר מצדיקי הדור, שיתפלל עליו. ואשתו, אף שלא היתה מאמינה, אך כדי לעשות רצון בעלה שכרה עגלה ונסעה להצדיק הרוז’יני. נסיעתה היתה דרך הכפר השני, שישב שם הבלתי מאמין. בבואה לאותו כפר, מצאה שגם הכפרי ההוא נתון עכשיו בצרה, כי הגיע זמן פרעון דמי החכירה של בית המזיגה להאדון, והאדון דוחק מאוד, והוא אין לו אפילו פרוטה. כאשר ראתה אשת אותו הכפרי, שהיתה מאמינה בצדיקים, שחברתה נוסעת לרוז’ין, החליטה לנסוע יחד עמה. בבואן לרוז’ין, כתב הממונה על כתיבת ה"פתקאות" (קוויטליך בלע"ז), לכל אחת מהן "פיתקא" מיוחדת עם המבוקש שלה. וקרה המקרה, שהנשים החליפו את פתקאותיהן, וכל אחת הגישה להצדיק את הפתקא של חברתה: אשת החולה מסרה להצדיק הפתקא של תשלומי דמי החכירה, והצדיק השיב לה: "ד’ יושיעך" והאשה השניה, שבקשתה היתה בענין החכירה, הגישה הפתקא של הבעל החולה, והצדיק השיב לה, שיעמידו לו קרני דאומנא, ועלוקות.

האשה השניה, שהיתה מאמינה מאוד בצדיקים, האמינה לתומה באמונה חזקה שבודאי תשובת הצדיק היא על בקשתה, והשם יתברך ישלח לה עזרתו מקודש על ידי קרני דאומנא ועלוקות. בבואה לביתה, שאל אותה בעלה: "מה ענה לך הרבי"? השיבה, שהרבי נתן לה סגולה להעמיד קרני אומן ועלוקות. התפלא האיש מאוד על סגולה מוזרה כזאת, ואף שלא היה מאמין, בכל זאת אמר: הלא דבר הוא.

ויהי כאשר קרב היום האחרון לפרעון החוב להאדון, ובידו אין מאומה, אמר: אנסה נא את עצת הרבי. עלה על מיטתו, ונתן על גופו הרבה עלוקות מוצצות דם. והרבה קרני אומן, שפצעוהו עד זוב דם. והנה בא אחד משוטרי "החצר" של האדון בהתראה חמורה, שיביא היום את התשלומין, ואם לאו יגרשוהו תיכף מן הכפר. והשוטר חזר להאדון, וסיפר שמצא את היהודי מוטל במטה ומתבוסס בדמו, האדון לא רצה להאמין, שהרי ביום אתמול ראוהו כמה אנשים שהוא בריא ושלם, ויתן צו להביא אליו את היהודי כשהוא מוטל על מיטתו. תיכף הלכו עבדיו ליהודי, ונשאוהו על המיטה אל "החצר". כשראתה אשת האדון, שהוא מתגולל בדם ובפצעים, נכמרו רחמיה עליו, והתחילה לספוק בכפיה לאות צער, ושאלה אותו: - הגד נא מה לך, מה זה קרה לך? התנוצץ רעיון במוחו של היהודי, ויען ויאמר: -

אתמול נסעתי העירה לחפש עצה ותחבולה להשיג את הכסף לתשלומי דמי החכירה, ואחרי רוב עמל ויגיעה עלה בידי לקבץ את הסכום ע"י הלואות ממכירי. וחפצתי לנסוע הביתה, אבל כיון שכבר פנה היום לא מצאתי שום עגלה הנוסעת לכפר שלנו. והוכרחתי ללכת ברגל, באישון לילה ואפלה. בדרך פגשוני גזלנים ושודדים, ושדדו את כל כספי שהיה אצלי, ואותי הכו מכות נמרצות, ובחמלת ד’ עלי נשארתי בחיים, כל עוד נשמתי בי.

נענתה אשת האדון ואמרה לבעלה: - אם כן הרי אנחנו נהיינו הגורמים למכותיו, ועלינו מוטל איפוא לרפאותו ולהבריאו. ותפן אל היהודי ותאמר: - דמי החכירה שאתה חייב לנו בודאי נמחול לך, אבל מסתמא הרי נעשית גם בעל חוב גדול כשלוית כסף ממכיריך לצורך התשלום, ולכן אף זאת נעשה לך, שניתן לך את בית המזיגה לשלוש שנים בחינם.

הסכים גם האדון לכך, ונתנו לו בחינם את בית המזיגה שלוש שנים. ואמר הרב הצדיק מקרלין: כשמחותני, הצדיק מרוז’ין, סיים לספר לי את המעשה, אמר לי: "יאמין לי מחותני, כי בשעה שעמדה לפני האשה לבקש בענין החכירה, לא היתה לי שום עצה להמשיך לה ישועה על זה, רק מגודל אמונתה המשיכה היא ישועה מן השמים. (אמרי חן)

בספר "שבעים שנה בירושלים" מסופר אודות מברק שהגיע בחודש תמוז תרס"ה לבית הראשון לציון הר"י אלישר זצ"ל. למברק, שהיה ארוך מאד והיו בו מאה ושלש עשרה מלים, צורף תשלום גם עבור תשובה. במברק נאמר שהרב מנאוואמינסק (פולין) מבקש בשם כל העדה שם עזרה דחופה מאנשי ירושלים. המדובר הוא בעדות שקר שהעידו שני יהודים אשר שהו בעבר בנאוואמינסק ונמצאים כיום בירושלים. עדות שקר זו סייעה להאשמת חמישה נוצרים בעוון רצח, ובפסיקת פסק דין נגדם. אם אכן יבוצע גזר הדין צפויה לכל יהודי המקום סכנה גדולה, כתוצאה משנאת הגוים שתגבר מאד בעקבות הוצאת הנאשמים להורג. בקשתנו היא איפוא, מסיים הרב את מברקו, לדרוש מהעדים - הנמצאים עתה בירושלים - לחזור בהם מעדותם ולהודיע זאת בהקדם לקונסול הרוסי. על החתום: רבינר רבינוביץ נאוואמינסק, מחוז ורשא.

חקירת שני האנשים העלתה שאמנם עדותם, שניתנה בזמנו בחוץ לארץ גרמה להרשעת הגוים והיא אמינה ואמיתית, אך יחד עם זאת הם אמרו שאמנם קיים חשש לפוגרום שעלול להתחולל שם בעבקבות הוצאת הגוים להורג. בהיות הנושא חמור וקשור לדיני נפשות התכנסו כל טובי העדה בירושלים כדי לטכס עצה ולהחליט כיצד להתיחס למברק זה. לאחר דיון ממושך קם הרב אלישר הישיש על רגליו והעלה צד חדש לגמרי: "לדעתי, אמר הרב, המברק מזויף! יתכן שהרב רבינוביץ אינו יודע כלל ממנו ויתכן שאולץ לחתום עליו. מכל מקום, נראה לי שהמברק נשלח על ידי משפחות הרוצחים הרוצים להציל את קרוביהם, ולפיכך אם יוודע שהיהודים, כביכול, חוזרים בהם מעדותם, דווקא עובדה זו עלולה לחולל פרעות. על כן נראה שיש להתחמק, באיזו שהיא עילה, ממתן תשובה ישירה בנידון".

כאשר סיים את דבריו המפתיעים, שלח הרב אלישר שליח מיוחד אל הגאון רבי שמואל סלנט וביקש להעיר אותו משנתו ולבקשו שיחווה דעתו בנושא, ומראש הודיע כי כל מה שיאמר רבי שמואל סלנט כך יעשה. מיד כששמע המרא דאתרא את תוכן המברק, אמר שלדעתו יש כאן זיוף, והציע להשיב דברים סתומים שאינם מביעים מאומה, ובלבד שלא לשתף פעולה עם מעלילי עלילות שוא.

משנודעו דברי רבי שמואל סלנט הוכפלה ההפתעה - ממש שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

עשו כעצת שני גדולי התורה והודיעו שהרב אלישר הינו נתין טורקי ולכן אין הוא רשאי להתערב במה שמתרחש בארצות אחרות. תשובה סתמית שאינה קובעת עמדה.

שבועות אחדים לאחר מכן נתפרסם בעיתונים העבריים: "הודות לפקחותם של רבני ירושלים נכשלו שונאינו בנסיונם ללכדינו ברשתם על ידי מברקים מזוייפים שנשלחו אליהם, כביכול, בשם הרב שלנו. על ידם נצלו מפרעות, שכן אילו היו הרבנים בירושלים הולכים שולל אחרי המברקים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה". (לוקטו מורשת אבות).

לצערנו בדור הזה יש שמסיתים את הציבור ובמיוחד ילדים נגד תלמידי חכמים ומורי הוראה שבראשם הרבנים ורוצים לתת להם תדמית של פרימיטיבים קיצונים שמפריעים למדינה, ועל זה נאמר בעיקבתא דמשיחא המלכות תיהפך למינות ואין תוכחה, החוצפא תישגה, ובע"ה הקב"ה יביא לנו משיח שיקבץ נידחנו ויעביר ממשלת זדון מן הארץ אותה ממשלה שיוצאת נגד תורה ומיצוות ותלמידי חכמים.

בעקבות ההתגלות האלוקית בניסי מצרים באה האמונה הגדולה לעם ישראל כמ"ש "ויאמינו בה’ ובמשה עבדו".

באמונה ישנם שני סוגים, כך אומר הרה"צ ר’ שמחה זיסל מקלם זצ"ל ודבריו מובאים בספר "דרכי מוסר" להרה"ג יעקב ניימן ז"ל  האמונה האחת היא אמונה הבאה על ידי חקירה, והאמונה השניה מצויה בחוש ובתוך המציאות. כדי לזכות לשניהם צריך האדם שירגיל את עצמו למידת הענווה והצניעות.

ואמר על זה ציור נפלא: אדם שמעולם לא טעם טעם לחם והנה בא אליו פילוסוף ורוצה לשכנעו ולהוכיח לו כי הלחם הוא המשביע נפשו של האדם ומנגד יוכל לבוא לעומתו פילוסוף נוסף ולתת הוכחות משכנעות שלחם הוא דבר שאינו משביע, והוא יסביר זאת עפ"י חקירה והוכחה, כל אחד מהם יכול לשכנע את האדם בצידקתו אבל אם אחד היה רעב ואכל לחם כדי שביעה וסעד את לבו לשובע אפילו יבואו אח"כ מאה פילוסופים ויבררו לו עפ"י החקירה שהלחם הוא דבר שאינו משביע יתלוצץ מהם, אחרי שכבר ברור לו מן הניסיון, החוש והמציאות, כי לחם הוא דבר הזן ומשביע את האדם ולא תועלנה כל יתר הפילוספיות והחקירות לברר לו אחרת ממה שראה והרגיש בחוש.

כך הדבר בעניני אמונה אמר הסבא מקלם זצ"ל אם אחד יאמין בה’ מפני שלמד באמונתו עפ"י החקירה ממורה נבוכים וכו’, יוכל לבוא חוקר אחר ולהפוך לו את החקירה על פיה. מי נקרא מאמין? זה שאמונתו היא חושית, מציאותית, "מבשרי אחזה" וכו’. אם אמונתו השתלמה עד למדרגה כזו שכשהוא לומד תורה ומקיים המצוות ומתקרב על ידי זה לה’ הוא מרגיש בעצמו חיות נפשית עילאית, ולהיפך ח"ו כשמרפה מלימוד התורה וקיום המצוות הוא מרגיש ריקנות בנפשו, והוא מוסר מנוחה עד שיתקן דרכיו אמונה כזו שום אדם בעולם לא יוכל להכחישה, כי היא מוחשית וגדלה מתוך המציאות.

ולאמונה זו אמונה בחוש, הגיעו בני ישראל בקריעת ים סוף, כמו שנאמר "וירא ישראל את היד הגדולה" וכפי שאנו אומרים בהגדה "ובמורא גדול" זה גילוי שכינה. ופירוש הדבר שכל כך גדולה הייתה קירבת ישראל לשכינה וקירבת השכינה אליהם עד שראו בעיניהם את כבוד ה’ והדר גאונו.

על כוח האמונה שאליו ניתן להגיע נלמד מהמעשה שאירע עם הנערה בשם סוליקה ע"ה.

ליד קברותיהם של שני הצדיקים ר’ יהודה בן עטר ור’ אבנר הצרפתי בעיר פס, נמצא גם קברה של נערה צעירה שנהרגה על קידוש ה’ סוליקה הקדושה, מפי רבני מרוקו מקובל, שעל שלשת הקברים הסמוכים זה לזה שוכנת השכינה, וכל המתפלל על קברותיהם, מובטח לו שיתמלאו כל משאלותיו. ואכן, יהודי מרוקו היו נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות הצדיקים הללו. על כל צרה שלא תבוא היו באים לשפוך שיחם על קברה של "סוליקה הקדושה", אגדות של אותות ומופתים סופרו מדור לדור מפי יהודי מרוקו על רבים שנושעו באופן פלאי לאחר שהתפללו על קברה של הקדושה.

מי הייתה הנערה סוליקה? על מה ולמה נערצה דמותה בקרב יהודי מרוקו?

בעיר טנג’יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג’וואל. אבי המשפחה היה יהודי כשר וירא שמים ועוסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה סוליקה, הייתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" היה אביה נוהג לומר לה  "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו" ואכן, סוליקה הצנועה והחסודה קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב. בין יהודי טנג’יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו אף על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופקחותה נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. לא יפלא איפוא שכל משפחה יהודית בעיר טנג’יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.

באחד הימים, התרגשה ובאה צרה על משפחת חג’וואל. אחד מבני השכנים ראה במקרה את הנערה סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזו ישא לאשה... אך כיצד יוכל המוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי המוסלמים אוסרים זאת? בא איפוא אביו של הנער אל משפחת חג’וואל והודיע שאם ביתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם! פחד ובהלה תקפו את בני המשפחה, עולמם חשך בעדם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי אינם איומי סרק, ומאומה לא ימנע מידו לבצע את זממו. עד מהרה החביאו את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם. ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג’וואל. ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה.

"סוליקה ברחה מן הבית" אמר לחיילים "ואינני יודע היכן היא נמצאת" החיילים ’הפכו’ את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא נמצאה אסרו את אמה כבת ערובה. כשהגיע דבר המאסר של אמה לאזניה של סוליקה, לא נתן לה הדבר מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל. ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של אמה.

סוליקה גמרה אומר בנפשה להסגיר את עצמה לידי המושל ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. האם שוחררה והנערה סוליקה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים. העלילה שהעליל עליה המוסלמי הייתה שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית כדת וכדין, ולאחר מעשה חזרה בה ושבה ליהדותה...מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, ובררה נתנה בידה לשוב לדת האיסלם, או שתוצא להורג. בגאוה ובעוז נעורים הגיבה סוליקה לשופטים" "מעולם לא התאסלמתי. יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם... לא המוות ואף לא הענויים ירתיעו אותי, מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי..." דבריה התקיפים של הנערה הצעירה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף  לההרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה.

השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. משהמשיכה סוליקה להתעקש שלא לעבור לדת האיסלם חרצו השופטים את גזר דינה להיהרג בחרב, והיא הועברה לעיר פס מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים, לאחר שהמלך היה מאשר בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה הבטיח לה עושר וכבוד אם תסכים להתאסלם ולהינשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" העתיר בן המלך בחלקת לשונו "לא אמנה ממך את כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו..."

אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון, השיבה סוליקה אל בן המלך, יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר שבעולם לא יפתני לבגוד בעמי ובאמונתי.

כשראה בן המלך כי דבריו נופלים על אזנים אטומות, קרא אליו את רבה של העיר פס וציווהו לדבר על לב הנערה שתמיר את דתה לדת האיסלם כדי שתוכל להנשא לו. הוא רמז אף שאם הנערה תתמיד בעקשנותה הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.

השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.

רבה הישיש של פס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?"

"כן", השיבה הנערה בענוות חן, "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי, את כל חיי, כדי להציל את אחיי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למשהו. אמור נא לי כבוד הרב", הוסיפה סוליקה ושאלה, "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו למען הביא תועלת למישהו?"

הרב הישיש היה גאה לנוכח אמונתה הזכה והטהורה של בת  ישראל זו, הוא השיב ואמר: "בתי היקרה, הנה אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, שע"י כך באה ישועת ישראל".

"כבוד הרב", השיבה סוליקה, "נכון אמנם שאסתר נישאה לאחשורוש, ואולם אסתר לא נדרשה לבגוד בה’ אלוקי ישראל. הרי במגילה נאמר במפורש ’לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה’ ואילו אני אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי תמרורים נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן מלך דורש ממני להתאסלם.

"היה לא תהיה ! קראה סוליקה בהתרגשות מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד להשאר יהודיה!"

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביא את הרב לכדי דמעות, הוא ברך את הנערה ויצא.

גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.

לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה: "שווי נא בנפשך" אמר לה הנסיך "מה תהיי מאושרת כאשר תקבלי על עצמך את דת האסלם. את תהיי המושלת בכל מדינת מרוקו, וכל חמודות לא אמנע ממך..."

סוליקה אטמה אזניה משמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאט נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. סוליקה השיבה את נשמתה ליוצרה בקדושה ובטהרה. מאותו היום הפכה הנערה סוליקה לסמל של קדושה ומופת ליהודי מרוקו. על כל צרה של תבוא היו משתטחים על קברה של סוליקה ומיד נושעים.

וידוע סיפורה המפורסם של סוליקה כאשר  קשרו אותה על זנב סוס וגררו אותה. ולפני כן ביקשה בקשה אחרונה סיכות, וקשרה את בגדיה לבשרה משום צניעות...זכותה תגן עלינו אבי"ר.

ומקובל כפי המון העם כי לרווקות יש סגולה מיוחדת להתפלל על קברה ולמצוא את זיווגם ההגון.

מסירות נפש זו מלמדת אותנו עד כמה טועים הם אותם אנשים החושבים שעיקר החיוב לקיום מצוות הוא כאשר אפשר לקיימן באין מפריע. מתוך השקפה מוטעת זו סבורים הם שכאשר מזדמן קושי מסוים מיד יש מקום להקל ולהיפטר מן המצווה. ואם בכל זאת עשו את המצווה חשים אותם אנשים שעשו מעשה גדול בבחינת "אינו מצווה ועושה".

כל ביאתנו לעולם היא כדי לעמוד בניסיונות ולהתגבר על קשיים, ועיקר קיום המצווה בשלמות הוא שכאשר יש קושי ומתגברים עליו זוהי המסירות נפש הנדרשת מכל אחד מאתנו, וככל שיותר קשה כך השכר גדול יותר.

ומתוך לימוד התורה וקיום המצוות אפשר להרגיש את ה’, וללא לימוד תורה יקשה על האדם להוכיח את מציאות ה’, ובני ישראל בזכות קירבתם להקב"ה זכו להגיע לאמונה כה גדולה במשה רבנו "ויאמינו בה’ ובמשה עבדגו" אמונה מוחלטת (אור דניאל).

כל כבודה בת מלך פנימה

פעם אחת עלתה בחורה לאוטובוס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תופסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה המלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?

ענתה הבחורה: אספר לך מה שקורה איתי אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי . אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת  לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.

הנה הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך סיפרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאוטובוס.

האיש ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה...

איתא בגטין נז, וכן במדרש איכה (פרק א, מה) אספסיאנוס מלא ג’ ספינות נערים ונערות (ובגמרא גטין נז הגרסא ארבע מאות נערים ונערות) כדי להחטיאם. אמרו אותם נערים ונערות: לא די שהכעסנו להקדוש ברוך הוא והחריב לנו בית המקדש, עוד נכעיסו בגלותנו? שאלו לגדול שבהם: אם זורקין אנו עצמנו לים, יש לנו חלק לעולם הבא? אמר להם הגדול שבהן: "אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולת ים", כלומר יזכו לעולם הבא. מיד עמדו נשים וזרקו עצמן לים, ואחריהם אמרו הבחורים: אם אלו מסרו נפשם אנו על אחת כמה וכמה. מיד מסרו אף הם עצמם ונפלו לים. וכשזרקו כת ראשונה את עצמן לים, אמרו פסוק "אם שכחנו שם אלקינו ונפרש כפינו לאל זר", והשליכו עצמם לים. אחריהם עמדה כת שניה ואמרה: "כי עליך הורגנו כל היום" והשליכו עצמן לים, ואחריהם עמדה כת שלישית ואמרה: "הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב" והשליכו עצמן לים. ורוח הקדוש צווחת ואומר: על אלה אני בוכיה.

ושם הקשו בתוספות (וכן בגמ’ ע"ז יח) היאך השליכו עצמן לים ומסרו עצמם למיתה? ותרצו כיון שידוע שייסרו אותם עד שיעברו עברה ולכך מותר היה להם כדי שלא לחטוא למות על קדוש ה’ מדעת עצמם, וכמו כל חטא גלוי עריות שנאמר בו "יהרג ואל יעבור".

מסירות הנפש לקדושה של עם ישראל בזמן השואה מתבטאת לפנינו במה שארע לתלמידות סמינר "בית יעקב" בקרקאקוב. הסמינר נוסד על ידי מרת שרה שנירר, עליה השלום, וכאשר פרצה מלחמת העולם, נותרו הרבה מן התלמידות ללא אפשרות חזרה לביתן.

המורות עודדו אותן והכינו אותן לקראת הבאות. הן תארו לפניהן את העתיד בעדינות הראויה, וכמו כן הכינו אותן גם לקראת האפשרות למות על קדוש השם.

היה זה בחודש אב לשנת התש"ב אז נשאה מנהלת הסמינר דברים בפני תשעים ושלוש התלמידות שנותרו בסמינר וכה היו דבריה:

’בנותי היקרות, מידי  יום אנו מתפללות לבורא יתברך שלא יביאנו לידי נסיון ואם יעמידנו בפני נסיון, אנו מבקשות שלא נכשל בו, חס ושלום יהיה לנו הכח לעמוד בנסיון! תקופה קשה עוברת עלינו כעת, נזכור  את דברי משה רבנו, עליו השלום (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". יום  יבוא ותצטרכו להשתמש בכל מה שלמדתן, עליכן להראות את נאמנותן של בנות ישראל לקדוש ברוך הוא, את עמדתן בכל סוגי הנסיונות’.

כמה ימים לאחר מכן הגיעו אל הסמינר סוכני הגסטאפו ימח שמם, צווי בנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהם, וכמו כן הודיעו למנהלת, כי ביום המחרת יבואו תשעים ושלושה אנשי גזטאפו (כמספר הבנות) ועל הבנות יהיה להלוות אליהם. הם הבטיחו כי לא יאונה לבנות כל רע, רק אנו רוצים להשתעשע מעט.

כאשר שמעה המנהלת את הדברים הללו, הבינה כי הגיע עת הנסיון. היא אפשרה לבנות להתרחץ ולהתלבש. אולם, טרם הגיעו אנשי הגסטאפו הקהילה את כל תשעים ושלוש הנערות יחדיו, וכה דיברה אליהן:

’בנות יקרות, יודעת אנכי שכולכם מוכנות למסור נפשכן על קידוש השם כאשר יהיה צורך בזה. כמו כן יודעת אני שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל היסורים המזומנים לכן. אבל, דענה, כי למפלצות הנאציות הללו, שעתידים לבוא לכאן, יש תכניות שטנית הרבה יותר ממה שהעלינו על הדעת לא רק שהם רוצים להשמידנו השמדה פיזית, אלא להשמיד ולכלות אותנו באון רוחני’.

לאחר ההלם ההתחלתי, התעודדו הבנות והרגישו התעוררות רעש פנימי וחזוק באור האמונה והבטחון בבורא יתברך שהיה נסוך על פניהן. אחת לאחת נגשו לקבל את מנת הסם.

למחרת היום, כאשר הגיעו אנשי הגסטאפו, התכנסו הבנות באולם הסמינר, ואמרו בדחילו ורחימו: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה ולמסור את נפשי על קידוש ה’" ואז, כולם כאחד בלעו את כדורי הרעל מבלי להמתין עד שאנשי הגסטאפו יקחו אותן.

המנהלת, גם היא, כמובן, נטלה את הסם, וקראה בעיניהן: הבה נקרא בפעם האחרונה את הקריאה של יהודי לפני צאתו מן העולם: "שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד"!!! (המעשיות לוקטו מאגרת לבת ישראל).

בפרשה אנו קוראים על המן שירד לעם ישראל במדבר, פרשיות אלו נקראות פרשות האמונה, משום שהמתבונן בכל התהליך של  יציאת מצרים, והנהגת ה’ במדבר, מתחזק בנפשו, הן באמונה, והן בבטחון בהשם יתברך צור כל העולמים.

בזהר הקדוש כתוב, שבתורה הוזכר עניין יציאת מצרים כחמישים פעם, ועל סיפור יציאת מצרים נאמר, שכל המרבה הרי זה משובח, משום שמחזק את האהבה והאמונה לחי עולמים, וכבר כתב הרמב"ם שלמוד האמונה יקר בעיניו מכל הלמודים (בפרוש המשניות סוף ברכות). והרמב"ן מנה את האמונה כאחת ממצות עשה, וטעמה: שנכניס בדעתינו כי הכל מאתו יתברך, וכמו שנאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". וכן מבואר בגמרא יומא (עו) ששאלו תלמידיו של רשב"י, מפני מה לא הוריד השם יתברך מן לשבוע, אלא הוצרך להוריד מדי יום ביומו, השיב להם רשב"י, שרצון ה’ היה שישעבדו את עצמם בכל יום לאביהם שבשמים, ויחושו שרק על השם יתברך כל מבטחם, וכדברי דוד המלך עליו השלום: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו".

מספרים על הצדיק רבי מנדלי מרימנוב זכר צדיק לברכה, שהיה לו בן עני, והיה הרבי מפרנס אותו מידי שבוע, אך במקום לתת לו סכום שבועי מלא, היה נותן לו רק מחצית הסכום, ושאלו בנו: אם הוא כבר נותן, מדוע לא נותן ביד, רחבה? השיבו אביו, שאם יתן לו סכום מלא, יגרום לו להסיר את בטחונו מהשם יתברך לכן נותן לו רק את הבסיס ואת השאר ישיג בהשתדלות ובאמונה תמימה.

מספרים על יהודי אחד, צנוע וירא שמים, שהיה עובד אצל אחד הפריצים העשירים ביותר, והנה בוקר אחד נפגשו הפריץ והיהודי, ותוך כדי שיחה התפאר הפריץ שהוא מפרנס את היהודי, ובזכותו הוא מתקיים וכו’, הפסיקו היהודי ואמר לו כי הפרנסה והחיים באים לו מן השם יתברך, ואילו הפריץ אינו אלא שליחו של השם יתברך בלבד, לשמע דברים אלה, כעס הפריץ ופיטר את היהודי, ועוד הוסיף: "נראה עכשיו כיצד יתפרנס היהודי?!" היהודי התדרדר בגשמיותו, ופרנסתו לא הייתה מצויה, וכמעט והגיע עד פת לחם, והנה באחת הלילות נכנס הקוף של הפריץ לבית גנזיו, והתחיל לבלע יהלומים ומטבעות זהב, עד שנחנק ומת. בראות הפריץ את הקוף המת, ציוה להשליכו לבית היהודי, וזאת כ"נקמה" על עוזבו את עבודתו. והנה, איך שנזרק הקוף לבית היהודי, נתבקעה בטנו, ויצאו כל המטבעות והיהלומים, וכסף רב נשפך כמים. שמחו היהודי ואשתו, בניו ובנותיו על מתנת שמים שקבלו. כשנודע הדבר לפריץ, התפעל והודה, כי אכן אין האדם אלא שליח, והחזיר את היהודי לעבודתו ולמשרתו, ונתקדש שמו יתברך בעולם. מצאתי ששאלו פעם את הגאון רבי אליהו מוילנא מהי מידת הביטחון? השיב להם: מה שכתוב בתהילים: "אם לא שוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי", והסביר: מה תינוק זה אוכל ואינו חושב על ארוחה הבאה, כך האדם צריך לאכול ולחיות מבלי לדאוג לעתיד, כי מה התינוק אמו דואגת לו, כן האדם אביו שבשמים דואג לו, וזהו הביטחון השלם. ובהתבוננות ועבודה אפשר לזכות לכך.

ספורים רבים על גדולי ישראל מצויים בהקשר לכך, כיצד היה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, והגאון רבי מרדכי שרעבי זכר צדיק לברכה, שהיו חדורים היטב באמונה בבורא עולם, הזן את כולם, מביצי כנים ועד קרני ראמים, ופעמים רבות כשהגיעו לפת לחם, והגיעו מים עד נפש, דוקא אז באורח פלאי ראו את ישועת ה’.

אמנם, פשוט וברור שאין הכונה למנוע את ההשתדלות מהאדם, אלא להחדיר בקרבנו את האמונה. וידועה מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בענין צורך ברופאים, שלהרמב"ן יש חסרון באמונה בהליכה לרופא, ולהרמב"ם חייב לדרוש ברופאים, ובאר הרב דסלר זכר צדיק לברכה, שלענין מעשה בודאי שכולם מודים שצריך ללכת לרופא, והיא גמרא ערוכה – "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, אך אסור לבטוח ברופאים, או לסמוך שהרופא ירפא, אלא, יזכור שהכל בידי השם יתברך, והוא הממית ומחיה, רופא חולים פוקח עיוורים וזוקף כפופים, משיח אילמים ומפענח נעלמים.

במדרשים מוצאים אנו שהתביעה על חסרון האמונה היא גדולה לאין שעור, שכן אברהם אבינו, עליו השלום, נתבע על שירד למצרים מחמת הרעב, ועל שהפקיר וסכן את שרה אשתו מחמת פחדו שמא יהרגוהו. וכן יוסף הצדיק, עליו השלום, נתבע על שבטח ברהבים ושטי כזב, הוא שר המשקים, וביקש שיזכירהו, ונענש בעוד שנתיים שהיה בבית האסורים, ללמדנו: שאין לבטוח אלא בהשם יתברך.

בספר "מדרגת האדם" מביא מעשה שהיה בזמן רבי משה אלשיך זכותו יגן עלינו באחד ששמע דרשה בענין האמונה בפרנסה, והחליט לעזוב את מקום עבודתו, כמה ששדלוהו אנשי ביתו לא עלתה בידם, והוא באחת שפרנסתו קצובה משמים, והוא מקדיש את זמנו לתורה וליראת ה’ טהורה.

ביום בהיר אחד הגיע גוי שהציע ליהודי למכור את חמורו ואת העגלה בסכום מסוים, והיהודי נאות למכרם, כדי שיהיה לו סכום מועט כדי מחייתו. אחר שמכר היהודי את חמורו הלך הגוי בדרך ומצא אוצר גדול של מטבעות זהב, העמיס על העגלה ורצה ללכת. פתאום התגלגלה אבן גדולה על הגוי ומחצה אותו למוות, החמור חזר לבעליו הראשונים, כמאמר הכתוב: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" וכשהגיע לחצרו של היהודי, שמחו בני המשפחה.  (כתונת פסים).

כדי להמחיש את העניין שאדם רואה לעין והקב"ה ראה ללבב נספר מעשה אמיתי שיסבר את האוזן. היה יהודי בשם יוסף שהיה משכיר חנות בשוק מחנה יהודה שבירושלים, ידוע שהשוק הזה מאוד תוסס והוא השכיר את החנות ב-2500$  והכנסותיו גדולות כמובן בפרופורציה למקום, במשך הזמן השכיר לידו יהודי אחר חנות ירקות כמו של יוסף והכנסותיו של יוסף ירדו. יוסף היה בעל תשובה פנה לרב פנחסי והציג לו את הבעיה בכעס כשהוא אומר שאם המתחרה היה מגיע לשוק בעידן שהייתי חילוני הייתי "מכסח" אותו. הרב פנחסי אמר ליוסף תירגע מזונותיו של האדם קצובים לו מערב ראש השנה עד ראש השנה שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוהך בה מראשית השנה עד אחרית שנה". ראשית אותיות א’ בתשרי. יוסף המשיך לכעוס והרב אמר לו להיות בשמחה כי כל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. וטוב זה עניין פילוסופי כל מה שנראה לנו טוב כרגע יכול להסתבר שאחרי כמה שנים אותו טוב היה בעצם רע גמור לדוגמא: ילד שאינו רוצה ללמוד בבית ספר והוא מעדיף ללכת לים לטייל ולעשות חיים באותו רגע זה בשבילו הטוב האמיתי ואילו ללכת לבית ספר זה רע. חלפו כמה שנים והילד התבגר ומכייון שלא למד אינו יכול להתקבל לעבודה מסודרת ונקיה ונאלץ לעבוד קשה ולהרויח פחות בעבודות מלוכלכות. ואז הוא מבין את הטעות שעשה שהיה קטן שלא רצה ללמוד שאותו טוב שהוא חשב שהוא טוב בזה שטייל והתבטל ובזבז את נערותו בהבלות בעצם כיום זה מובן לו שבעצם הוא רע לכן השאלה מה זה טוב זה מאד פילוסופי לכן אנחנו צריכים לעשות השתדלות והקב"ה יעשה את שלו וכל מאן דעביד לטבא דעביד ואדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה הרב הציע ליוסף שיעזוב את השוק וישכיר חנות במקום אחר, פחות תוסס ההכנסות יהיו לו פחות אך בפרופורציה גם ההוצאות יהיו פחות ויוסף קיבל דעת תורה יצא מביתו של הרב בכעס והשכיר מקום בשכונה בירושלים שהשכירות שם עלתה לו 900$ בחודש ורווחיו ירדו בהתאם אך ברוך השם אפשר לחיות ולהתפרנס.

אחרי כמה שנים יוסף פוגש שוב את הרב פנחסי. אמר לו הרב שלום לך אדון יוסף מה שלומך ואיך הפרנסה? יוסף היה שש ושמח ואמר הרב מזל שלי שאני שמעתי בקולך וקבלתי דעת תורה. רציתי לשאול את כבוד הרב אם אפשר לקנות חדר בבניין המגורים של הישיבה ולתרום אותו לישיבה? הרב התפעל ואמר לו שחדר עולה 35000$ כיצד יש באפשרותך לתרום סכום כזה צחק יוסף וסיפר לרב שבזמן שעבר משוק מחנה יהודה לשכונה ממוצעת בירושלים הייתה לו שכנה זקנה מעליו שתמיד עזר לה קנה לה אוכל, בגדים תיקן לה את החשמל וכל מה שקשור באחזקת חייה כי הזקנה המסכנה לבד בעולמה.

לאחר שלוש שנים שאני עובד באזור החדש ביקשה הזקנה שבסוף היום אני אעלה אליה לשיחה, וכך היה הזקנה התחילה לספר לי את כל ההיסטוריה שלה ואני מאוד עייף כל רגע מסתכל בשעון כי סוף היום אני רוצה ללכת הביתה לאישה ולילדים. אמרה לי הזקנה אל תסתכל בשעון תקציב לי שעה אחת מחייך תשמע את ההיסטוריה שלי ותספר אותה לילדים שלך. יוסף כדי לגמור את הענין מהר אמר בסדר אני מקשיב וכך ישב והקשיב שעה שלמה. לבסוף שאלה  האישה אתה יודע למה אני מספרת לך את כל זה? ענה יוסף באדישות לא אני לא יודע. אמרה הזקנה מעולם לא התחתנתי ומן הסתם גם מעולם לא היו לי ילדים משפחתי נספתה בשואה ויש לי ירושות בסך 5 מליון  דולר שהשאיר לי דודי שנפטר לפני עשר שנים  ואין למי להוריש את נכסי וזה מצער אותי מאוד אבל אתה אדון יוסף אני אוהבת אותך מאוד אתה כבר שלש שנים מתנהג אלי יפה ועוזר לי כאילו אתה הבן שלי ועזרת לי ללא שום תמורה לכן היום הרופאים הודיע לי שקבלתי את המחלה הנוראה וימי ספורים ואין בכח גופי הזקן והחלש לעמוד בכל הטיפולים הכימיים שהם מציעים כדי לחיות חיי שעה. אני רוצה להוריש את כל עושרי וכספי לך יש לי דירות ומגרשים שמפוזרים בכל הארץ. יוסף מקשיב וכולו נכנס לשוק בהתחלה חשב שהוא חולם הוא תחיל לצבוט את עצמו ולסטור לפניו כדי לראות שהוא חי ולא חולם.

הזקנה צחקה ואמרה יוסף כל זה בתנאי אחד שתיקנה לי חדר בבנין של ישיבה ותדגיש אותו לשמי ועוד כל שנה תאמר עלי קדיש כאילו אני האמא שלך. יוסף התרגש ובכה ואמר לה כמובן שאני אעשה זאת וכעבור חצי שנה האישה נפטרה ולכן אני מספר לכבוד הרב כמה שאתה צדקת שאמרת שצריך אמונה ובטחון בבורא כי כל מה שעושה ה’ זה לטובה ולולא אותו מתחרה שהגיע לשוק מחנה יהודה וגרם לי להסתלק משם לא הייתי עשיר היום ומה שנראה לי רע באותה תקופה בעצם טוב. כיום אני חייב לכבוד הרב הרבה על עצתו. אמר לו הרב אינך חייב לי אלא לאותו מתחרה שגרם לך להסתלק מן השוק.

ועוד מעשה אמיתי שסיפר אותו הרב פנחסי על יהודי שחיכה לאוטובוס והאוטובוס איחר. הנהג עצר את האוטובוס ליהודי קצת רחוק מהתחנה, היהודי כעס ושאל את הנהג למה איחרת והתחיל להתווכח איתו היהודי קילל קללות נמרצות את הנהג, הנהג כעס סגר את הדלת ונסע. היהודי לא עלה לאוטובוס וחיכה לאוטובוס הבא כשעה שלמה. הגיע נהג אחר עלה היהודי בכעס וביקש פרטים של הנהג שברח לו תוך  כדי שהוא מקלל את אגד ומשתולל אמר לו הנהג החדש תהיה בשקט אני אתן לך את מספר הטלפון של תלונות הציבור של אגד ותתלונן כמה שאתה רוצה. היהודי ירד בתחנה שרצה ברחוב יפו, בירושלים כדי ללכת לחנות שלו וחשכו עיניו, מסתבר שהיה פיגוע רציני שכל החנות שלו ושל שכניו נשרפו כליל כל הלקוחות שהיו בחנות נהרגו והעובדת שלו נפצעה קשה ביחד עם המון פצועים. היהודי הזדעזע והבין שבזכות אותו נהג שסגר את הדלתות וברח לו הוא חי וקיים היום. היהודי התקשר להנהלת אגד ובקש את הטלפון של הנהג שברח לו. היהודי התקשר לנהג והתחיל לברך אותו ולבקש סליחה ושלח לו מתנות לביתו. הנהג לא הבין ואמר איך יכול להיות ששלשום קיללת את אמא ואבא שלי קללות נמרצות והיום אתה מברך אותו ואומר אשרי יולדתך.

סיפר לו היהודי את המעשה והנהג שהיה דתי אמר לו שכל מה שה’ עושה הכל לטובה אדם רואה לעין וה’ לבב לכן צריכים להיות תמיד בשמחה ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה כי אותו רע בעצם אחרי זמן מה יכול להסתבר שהוא טוב גמור וזה יכול להיתגלות בעולם הזה ואם לא בעולם הזה אז כפרת עוונות זה הסתבר בעולם הבא.

מעשה בבעל התוספות שניטמן ליד המתאבדים שטמונים מאחורי הגדר וכולם התפלאו איך כזה צדיק נטמן ליד הרשעים ועוד כתוב על המצבה פה נטמן הצדיק החסיד בעל תוספות יום טוב.

סיפר בנו של הצדיק לפשר הדבר, מעשה בעשיר קמצן שכל מי שרצה לקבל ממנו צדקה סגר העשיר את דלת ביתו ושלח את האנשים ריקם. נודע שמו של העשיר לשימצה  בעיני כל העיר וגם בעיניו של בעל התוספות כשניפטר העשיר באו בניו לבעל התוספות שהיה ראש חברת קדישא כדי ליקבור את אביהם. בעל התוספות ביקש סכום ניכבד של כסף כדי לזכות לפחות את העשיר שלא תרם כל ימיו שיהיה לו עם דבר מצווה לעלות לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צידקך" אך בניו הלכו בדרכיי אבא ולא רצו לשלם סכום נכבד אלא סכום סמלי, אמר להם בעל התוספות תתבישו לכם "רשעים" אביכם יקבר גם ליד רשעים ליד הגדר של המתאבדים כי אתם מתאבדים על ממונכם עד הקבר.

וכך היה, אביהם נטמן ליד המתאבדים, במרוצת השנים תמיד במשך ארבעים שנה כל ראש השנה היה מגיע שליח לבעל התוספות ונותן לו סכום גדול מאוד שיכלכל את ישיבתו וכל העניים בעיר ולא גילה לו איזה עשיר תורם את כל הצדקה הזאת כדי שיקרא צדקה בסתר.

בעל התוספות הזדקן וחלה אותו שליח הגיע שוב כהרגלו בראש השנה והביא סכום ניכבד מאוד לצדקה. בעל התוספות הצדיק תפס את השליח בידו והשביע אותו שהוא חייב לגלות לו מי זה העשיר הזה שתורם כל כך הרבה במשך כל מהלך חייו שגרם לאברכים ולעניים אושר ושמחה מכל הצדקה שהוא נותן. השליח לא רצה לגלות. בעל התוספות צעק אינני רוצה למות בלי לדעת מי זה אותו עשיר אני רוצה להתפלל ולברך אותו ולהמליץ עליו יושר בשמים. אמר השליח אינך יכול להמליץ עליו יושר כבוד הרב כי העשיר נפטר לפני כמה שנים והשאיר צוואה להמשיך במינהגו כל שנה ולעשות לו קבורה זולה וסמלית. שאל בעל התוספות אני הוא זה שאחראי על הקבורה בעיר יכול להיות שאנשי קברו אותו ואזי לא יודע, פרץ בזעם  אתה חייב לגלות לי מי זה העשיר אם לא תגלה לי אני הקפיד עליך, כמובן זה היה רק כדי להפחיד את השליח כי צדיק גדול כמו בעל תוספות יום טוב לעולם לא יעשה רע לאיש. השליח נבהל ואמר אותו עשיר שחשבתם שהוא קמצן וקברתם אותו ליד המתאבדים זה התורם בסתר.

בעל התוספות הזדעזע והחוויר איך שהוא כעס על בניו שסה"כ קיימו את צוואת אביהם ואיך הוא העיז לטמון את העשיר ליד המתאבדים.

אמר בעל התוספות כל החיים לומדים ובסוף ימיו למדתי מוסר גדול שאדם רואה לעין וה’ רואה ללבב ואותו עשיר שנראה לי קמצן מסתבר שהוא צדיק גדול  ולכן כדי לכפר על העון אני רוצה להיקבר ולהיטמן לידו. הספיד הבן של בעל תוספות ולימד מוסר גדול שאנחנו לא צריכים להסתכל בחיצוניות של האדם אלא מה שיש בתוכו וגם אם אין האדם נראה לרוחנו איננו יודעים מה גודל מעשיו וצריכים לדון כל אדם לכל זכות, וזה מה שיעזור לנו לפני יום הכיפורים ורצוי לפחות לפני ראש השנה אם לא מיד ברגע זה לפייס ולהשלים אם מי שציער אותנו או שאנו ציערנו אותו כי במצוות של בן אדם לחברו תשובה אינו מועילה עד שיפייס את חברו.

תוקן על ידי שרית560 ב- 06/02/2025 16:37:02