פרשת כי תשא

"בעל הטורים" מביא מדרש: "מעשה רוקח – "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א), זהו שדרשו רבותינו שהיו מרננים אחר הקטורת לומר: בה מתו נדב ואביהוא, בה מתו עדת קרח, שנאמר "מוות" גבי "רוקח", דהיינו קטורת. ואמר להם משה: ראו שאין הקטורה ממית, אלא אדרבה, מחיה, שנאמר לאחר מעשה קרח ועדתו: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה חל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר, קרח יז, יב-יג), דכתיב: "טהור קודש", אלא החטא ממית, ע"כ.

נדב ואביהוא נשרפו על שהקטירו קטורת, כפי שנאמר: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אשר וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה’" (ויקרא י,א-ב). אצל קרח ועדתו אומר הכתוב: "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרון" (במדבר, קרח טז, יח), ואחר כך: "ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם, לה). יוצא מזה שקטורת יכולה לגרום למיתה למי שמשתמש בה. ומצד שני, אנו רואים בשעת המגיפה שאותה קטורת יכולה לגרום לחיים ולהצלה. איזה דבר ישנו בקטורת שגורם לקוטביות הזו, שמצד אחד זהו הדבר הכי מסוכן לשימוש, ומצד שני זהו הדבר הכי יעיל נגד מיתה?

אמרו חז"ל בגמרא כריתות (ו ע,ב) אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי "חלבנה" ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, ע"כ. ה"חלבנה" מנויה בין אחד עשר סממני הקטורת, ככתוב: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה"  (שמות, כי תשא ל, לד). הגמרא למדה מכאן, למרות שסמים נועדו לתת ריח טוב בזמן הקטרת הקטורת, מכל מקום מערבים בו גם סם שריחו רע, לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותנו. ושואלים המפרשים, מה מוסיפים כביכול אותם רשעים בתענית של כלל ישראל? וכי לא עדיף שיהיו כולם צדיקים? ואילו מלשון הגמרא משמע שצריך לצרף עמנו פושעי ישראל, שנאמר: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.

אומר על כך המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" (שמות, כי תשא): דע, כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה, שכאשר גזרו תענית שכל תענית הוא העינוי שירחם השם עליהם, ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכן אין הצדיקים מביאים הרחמים. אבל הרשע מביא הרחמים, כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך, ההכנעה הוא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו. וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל שבו ראוי הכנעה, אינה תענית, ע"כ. מסביר המהר"ל, שאם נגזרה גזירה על הציבור והציבור רוצה לשנותה על ידי תענית, אזי הדבר אפשרי אם מראים הכנעה לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן, רשע שנכנע לפני הקודש ברוך הוא, גודל הכנעתו היא יותר מאשר צדיק אשר ממילא כנוע כבר מקודם לקדוש ברוך הוא. מכיון שסגולת תענית היא ההכנעה, כי ברגע שהאדם מכניע את עצמו, הוא אינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה אלא אדם אחר, ממילא הגזירה מתבטלת. והשינוי הכי גדול באדם יכול לבוא דווקא מאדם רשע, שהיה רשע ומשתתף בתענית ומכניע ליבו לקדוש ברוך הוא, אזי ממילא כל הציבור הוא ציבור אחר, ולכן בטלה הגזירה.

וכמו שתענית ציבור תוקפו חזק יותר במן שהרשעים מבטלים עצמם ומכניעים ליבם, כך גם הקטורת, חזקה יותר דווקא כשלוקחים חלבנה שריחה רע והיא מעורבת ומתבטלת עם כל הסממנים. ולכן, מכיון שכוח הכפרה והסגולה של הקטורת הוא בהכנעה ובביטול, אם חס וחלילה המקטיר את הקטורת אין בו הכנעה וביטול, אזי כוח החלבנה יפעל לצד השני, ואז כביכול הריח הרע גובר וגורם למיתה. אבל אם המקטיר הוא מי שמכניע ומבטל את עצמו, באופן כזה הריח הרע מכניע עצמו ומשתף פעולה עם הריחות הטובים, וזה גורם להצלת נפשות.

נדב ואביהוא שעשו מעשה בלי לשאול אף אחד, כפי שנאמר בגמרא (עירובין סג ע"ע, יומא נג ע"א) תניא רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרון עד שהורו הלכה בפני משה רבן, ע"כ. והיתה בהם גאווה, כפי שנאמר בתורת כהנים על הכתוב: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא, שמיני י, א), "נדב ואביהוא" – מה תלמוד לומר "בני אהרון"? (וכי אין אנו יודעי שהם בני אהרן?) שלא חלקו כבוד לאהרון. "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה מזה, ע"כ. ומי שבא להקטיר את הקטורת מתוך גאווה וכבוד, אז זה נהפך לסם המוות – לריח רע, כשם שאין אתה מבטל ומכניע את עצמך, כך גם החלבנה לא תתבטל ותכניע עצמה, וממילא הקטורת נהפכת לסם מוות.

ענין זה היה גם אצל מקטירי הקטורת בעדת קח, הם נלחמו כביכול על כבודם, ואמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר, קרח טז, יג), הם טענו על משה שנטל לעצמו מלוכה ואת הכהונה נתן לאחיו, ואומר להם משה רבינו: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה’ אתה והם ואהרון מחר, וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת" (שם, טז-יז) אומר על זה המדרש תנחומא (במדבר, קרח אות ז) כשראה משה שעמדו בגאוותם ובמרדיהם, אמר להם: אתם יודעים "ויאמר משה אל קרח וגו’" ע"כ. משה ראה את גאוותם. לכן כשבאו מקטירי הקטורת מתוך גאווה להקטיר, אז סם החיים נהפך לסם מוות ונשרפו באש.

לעומת זאת אהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ויש בו הכנעה כשהוא מקטיר את הקטורת, ממילא היא הופכת לסם החיים. ואכן גם בעצם מעשה פעולת ההקטרה שהפסיקה את המגיפה, לא עושה זאת אהרון מעצמו, אלא על פי משה רבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה...ויתן את הקטורת ויכפר על העם" (במדבר, קרח יז יב). וזה בניגוד לנדב ואביהוא שלקחו מעצמם איש מחתתו, מבלי לשאול איש.

תגובת הקטורת היא קיצונית, ותלוי מי מקטיר אותה, כי סוד ביטול גזירה, מגיפה או אסון, הוא בהכנעה. זאת רואים בסמים, שבהם מקטירים גם סם חלבנה שריחו רע, והוא מוסיף לאחרים על ידי שהוא מתבטל (במו אותם רשעים שמתבטלים בתענית בעם ישראל). לפיכך, אם יבוא בעל גאווה וינסה להקטיר, יתגבר הריח הרע ויהפוך הכל לסם מוות. אבל אם מקטיר הקטורת הוא בעל ענווה והכנעה, הקטורת תהיה סם חיים.

צריך לדייק באמירת  הקטורת שנאמר אם חוסר אחת מכל סיממניה חייב מיתה. (אור חדש)

והטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא. אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה והקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. שבשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר בפסוק: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה. ולכן היתה חשובה מאד בפני הקב"ה.

ומעלה גדלה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא. שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלמה, כך היה בכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעת הקטרתה. וכן היתה שוברת את הסט"א שלא היה יכול לדבר רע על ישראל, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח שבו היה נזבח הסט"א.

וכיון שחשובה כל כך מעלת הקטורת, ישתדל אדם לומר פרשה זו בכל יום, בבוקר ובערב, ואל יקשה הדבר בעיניו להתעכב עוד שעה קלה בתפילה לאומרה כדי לעשות נחת רוח לקונו כיון שהקטורת גדולה מן התפילה, שהתפילה נתקנה במקום הקורבנות, וכבר בארו לעיל שהקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, נמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפילה. וכן בהיותה רפואה טובה לטיהור החטאים.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני המעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחלת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ינצל מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המוות למשה רבנו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגיפה וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה.

ומעשה היה בחכם אחד ושמו רב אחא, שהלך לעיר אחת שנקראה טרשא ונתארח אצל בעל בית אחד. ובעיר זו פשטה מגפה קשה שבעה ימים רצופים. וכשראו בני העיר את ר’ אחא כשהוא בא, אמרו זה לזה: נלך אצל החכם הזה שבא מחוץ לעיר ונראה אם יש לו תקנה לצרה זו. הלכו אצלו ואמרו לו, דע רבנו שיש בעיר מגפה זו שבעה ימים והיא הולכת ומתגברת. שמא יעשה רבנו שום עצה לפורענות זו.  אמר להם: נלך לבית הכנסת ונתפלל לפני השי"ת שיעצור בעד המגפה הזאת. ובעודם הולכים לבית הכנסת הלכו ובאו אנשים וסיפור שהמגפה הולכת ומתגברת. ופלוני ופלוני מתו ופלוני ופלוני גוססים. אמר להם רב אחא מאחר שהפורענות קשה והזמן דוחק, לא נלך להתפלל, אלא תעשו כפי שאני אצווה אתכם. בחרו מביניכם ארבעים אנשים, מן המובחרים שבכם, שאתם מכירים בהם שהם יראי שמים ואני ביניהם, ונלך לארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד. ותאמרו מלב ונפש פטום הקטורת ופרשת הקורבנות, ובע"ה תוסר המגפה.   והם הלכו ועשו כן בארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד, ואמרו פטום הקטורת ג’ פעמים. ואחרי שעשו כן אמר להם ר’ אחא, הבדילו כמה אנשים מבינכם וילכו לבתים ששם שוכבים חולים וגם שם יואמרו, וכשיגמרו יאמר ג’ פעמים שלושה פסוקים אלו והם: ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה’ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם.  ויעמוד בין המתים והחיים ותעצר המגפה. והם הלכו ועשו כדבריו, ובטלה המגפה באותו מקום ואף נתרפאו אותם שהיו קרובים למיתה ואז שמעו בת קול האומרת למזיקים כדברים האלה: העצרו למעלה ואל תרדו למטה לעשות שום נזק בעיר הזאת, לפי שדין של מעלה אינו שולט בעיר הזאת כיון שהם ראוים שיבטל. ואחרי כל זה נרדם ר’ אחא מרוב חולשה, ושמע שאומרים לו בחלומו, כשם ביטלת מן העיר את המגפה, כן תעשה להחזירם בתשובה, שזה בלי זה אינו מועיל כלום, שבהיותם אנשים רעים נגזרה עליהם גזרת המגפה. הלך רב אחא וסיפר הדברים לאנשי העיר והחזיר את כל אנשי העיר בתשובה שלמה, ואז שינה רב אחא שם העיר שהיתה נקראת טרשא וקרא לה מתא מחסיא. היינו עיר הרחמים, שריחם הקב"ה על העיר הזאת וביטל ממנה הגזרה הרעה. וזה ששינה שם העיר, כדי שהאנשים יזכרו כל שעה אותה גזרה רעה שנגזרה עליהם על מעשיהם הרעים ולא יחזרו לכיסלה עוד.

-

לבד מגדולתו בתורה, הצטיין רבי חיים מוולוז'ין בחכמתו ובפקחותו. בני דורו ידעו זאת היטב, ועל כן קבלו את דעתו ומרותו, ובענינים רבים של ריב ומחלוקת פנו אליו כדי שיפשר בין הצדדים.

המעשה הבא הנו הוכחה חותכת לכך:

בעת שיסד רבי  חים את ישיבת וולוז'ין, שיגר שליח מיוחד לאסוף מעות לצורך אחזקת הישיבה. בין התורמים היה כפרי כלשהו, שנידב לישיבה בעין יפה ובנפש חפצה.

חלף זמן והסכום שנאסף כמעט וכלה. שוב נאלץ השליח לצאת  לדרך לקבץ מעות, בטרם יצא, בקש, כי יקנו לו בגדים נאים, ואז לכשיופיע בבגדים אלו בבתי התורמים יראה בעיניהם כאדם נכבד, והללו בודאי יגדילו עקב כך את תרומותיהם.

משנקנו בעבורו המלבושים, ביקש השליח שי תנו לו גם סוס ועגלה וזאת, לבל  יאלץ לחפש אחר עגלה בכל עיר ועיר, ובכך יחסוך זמן רב. גם מבוקשו זה ניתן לו והאיש יצא לדרך.

בבגדיו ההדורים ובעגלתו המשובחת הגיע השליח לכפרים. והנה, אותו כפרי שבפעם הקודמת נידב סכום נכבד בעין יפה, סרב הפעם לתרום, לאחר שהעיף עין בבגדי השליח ובעגלתו.

כל הפצרותיו של השליח לא הועילו הכפרי נשאר איתן בדעתו. "אינני מוכן לתרום אפילו פרוטה אחת!"

כששב השליח ממסעו, בא אל רבי חיים וסיפר לו על אותו כפרי. שמע רבי חיים את הדברים והחליט לנסוע בעצמו אל האיש.

בכבוד רב ובסבר פנים יפות קידם הכפרי את פניו של רבי חיים מוולוז'ין. לאחר שיחה קלה פנה אליו רבי חים בשאלה שהטרידה אותו: "מדוע סרבת בפעם הזאת לתרום למען הישיבה?"

השיב הכפרי "אומר לך את האמת, רבי. עד כה סברתי לתומי, שהנדבות מוקדשות לצורך תלמידי הישיבה ולכלכלתם, ועל כן נידבתי כספי בשמחה וברצון. אך כשראיתי כי הכסף מבוזבז לצורך מלבושים נאים ועגלה משובחת לשליח החלטתי כי איני מוכן לתרום לשם כך מכספי".

אמר רבי חיים "הסכת ושמע לי, ידידי. בודאי ידוע לך הפסוק בתורה "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת... לחשוב מחשבות...בזהב ובכסף ובנחושת". לכאורה, כל מי שנדב למשכן הרים תרומתו רק לצורך קדשי הקדשים. אך למעשה, השתמשו בנדבות גם לצרכים אחרים. וזה היה תפקידו של בצלאל, שידע לחשוב מחשבות בבהירות שכלו ובהבנתו הנפלאה חדר בצלאל לתוך הלך מחשבתו של המנדב והבין את כונתו, אם אמנם נתן את נדבתו לשם שמים, בלי כונה להנות מכך או שהיתה בנתינתו כונה לעשות זאת לשם כבוד ותפארת.

"אדם, שנדב בלא שום כונה צדדית השתמש בצלאל בכספו לצורך קדשי הקדשים. ואילו בנדבתו של אדם, שתרם גם למען ההנאה הפרטית שלו השמש בצלאל לצורך ההיכל.

"כן הדבר בעניניך", פנה רבי חיים אל היהודי הכפרי, "את כספך אתה נותן לישיבתנו בלב טהור ולשם שמים בלבד, ועל כן בודאי נשתמש בו לצורך אחזקת התלמידים וכלכלתם. אך יש אנשים שנודבים כספים גם כדי להתהדר במעשה זה נדבתם  של אלו תהיה לצורך השליח ועגלונו, ויש גם אנשים, המנדבים כספים אך ורק למען הכבוד בכספים שלהם ישתמשו לצורך המספוא של הסוס ולצורך תקוני העגלה"...

"הוי, רבי!" הגיב הכפרי משסים רבי חיים את דבריו, "מודה אני לך, על שמנעת ממני להכשל באי נתינת תרומות לאחזקת הישיבה"...ובדברו, הגיש לרב את נדבתו בשמחה וברצון (מעשיהם של צדיקים).

מספרים על הרב החסיד רבי אליעזר (אביו של הבעש"ט הקדוש) שהיה מכניס אורחים בצורה מיוחדת, ללא הבדלי מעמדות והשקפות, והשטן ירד פעם לנסותו, ובא  בעצם יום שבת קודש לביתו עם מוקצה ביד, וחשב שמא יגער בו או יפגע בו, ויהיה פתחון פה לקטרג, אך לא עלתה בידו, אלא להפך. כבדו ושמשו בשמחה ובטוב לבב, בלא שום הערה, ואף לא ברמז. ובמוצאי שבת גילה לו השטן את מטרת בואו, והבטיחו שיזכה לבן שיאיר את העולם, הוא הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו.

בגמרא במסכת סוטה (יד) איתא: שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, שכן השם יתברך בתחילה עשה כותנות עור לאדם וחוה, שנאמר "ויתפור להם עלה תאנה" וגם בסוף עשה חסד שקבר בעצמו את משה רבנו, עליו השלום, שנאמר "ויקבור אותו בגיא".

צריכים להדבק במדות השם יתברך, וללכת בדרכיו, ולגמול חסדי מבלי לחקור, מי ומה, לטובים ולרעים.

מעשה היה בטורקיה באיזה שופט מפורסם, שעמד לטבוע בים. באו אנשים והושיטו את ידיהם, ואמרו לו: "תן לנו את ידך" ולא ענה להם. היה שם אחד משכירו היטב, והושיט לו את ידו, ואמר לו "קח את ידי" ומיד הושיט השופט את היד, והצליחו להצילו ממיתה לחיים. האנשים שעמדו מסביב התפלאו מאוד, מדוע אדם שעמד למות לא רוצה להושיט יד להצלת חייו, ורק לפתע הסכים, ענה להם אותו אדם, שלמעשה שופט זה אדם קמצן ורע עין, האוהב לקבל ולא לתת. ולכן כשאמרו לו "תן" את ידך הוא נמנע אך כששמע "קח" את ידי הסכים...

צא וראה עד היכן  יכולה להגיע שחיתות המידות, כאשר אדם קמצן ואינו אוהב לתת, אלא רק לקבל, ועל פי זה הסביר בספר "אמרי שפר" מפני מה מי הכנרת מתוקים, ומי ים המלח מלוחים, ונראה שכיון שמי הכנרת שופכים לירדן ולים המלח, ונותנים ממימיהם לאחרים, לכן זכו להיות מים מתוקים. אך  ים המלח מקבל מכולם, ואוגר לעצמו, ואינו נותן לאחרים כלום לכן מימיו מלוחים השורפים ומכלים את הנוגע בהם. (כתונת פסים)

והטעם שנתן הקב"ה את עשרת הדברים בשני לוחות ולא בלוח אחד, לרמוז שהם כנגד השמים והארץ. להורות שאם ישמרו מה שכתוב בלוחות יתקיימו שמים וארץ, כפי שנאמר בירמ' פל"ג אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, היינו אילולא התורה שלומדים בה יומם ולילה לא היו מתקיימים שמים וארץ. וכן מרמזים ב' הלוחות לעולם הזה ולעולם הבא. שאם נקיימם נזכרה לעוה''ז ולעוה"ב.

ועוד טעם למה היו הלוחות שנים ולא אחד, לפי שנקראו לוחות העדות, ואין עדות בפחות משנים, שהם מעידים שהקב"ה נתן לנו התורה

ודעו שאע"פ שהקב"ה נתן לו התורה במתנה והצליח משה רבנו ללמוד באותם מ' הימים מה שאין אדם מספיק ללמוד בשנים הרבה, אל יעלה בדעתכם שעלה בידו ללמוד באותם מ' ימים כל התורה כולה הרחבה מני ים, כמו שנאמר באיוב יאב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא למד שם אלא כללי כל התורה, ובזה נקרא שלמד כל התורה. וזהו שנאמר כאן ויתן אל משה ככלותו, מלשון כללים, שמסר לו הקב"ה כללי התורה.

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות לחת אבן כתבים באצבע אלוהים (תשא לא-יח)

"ככלתו-ככלתו כתיב חסר,שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן,שלא היה יכול ללמוד בזמן מועט כזה,ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קישוטים,אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים" (רש"י).

נביא להלן סיפורים המורים על חביבות התורה על לומדיה,ככלה החביבה על חתנה,"ככלתו כתיב": ישיבת וולוז'ין היתה תוססת, בחורי הישיבה,המצוינים והחריפים, כולם יגעו את מוחם בסוגיה אחת ויחידה,קשה ועצומה.

רבי אייזל חריף, מגאוני הדור, הגיע לוולוז'ין לחפש חתן לבתו. היות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, שאל בבית המדרש קושיה עצומה והכריז כי הבחור אשר יצליח לתרצה-יהיה חתן לבתו.

עמלו הבחורים,אימצו מוחותיהם,שקדו יומם ולילה, שכן מי אינו רוצה להיות חתנו של גאון הדור.

תור ארוך השתרך לפני דלת חדרו של ר' אייזל. בחורים מופלגים הרצו לפניו את תירוציהם,אך איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושיה.

אחר ימים אחדים יצא רבי אייזל לדרכו בידים ריקות.

אחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר,שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו:

עצור, עצור!!"

אחד מבחורי הישיבה, רבי יוסף שלופער,קרב תשוש ויגע אל המרכבה.

"רבי", קרא מתנשף, "את התירוץ!!

"האם מצאת תירוץ לקושיה?" שאל רבי אייזל

"לא,רבי", אמר, "אך חייב אני לדעת-מהו התירוץ!" בך בחרתי!" קרא תשוקתך העצומה לתורה אשר הריצה אותך עד לכאן...לא הבחינה של המעמד הכבוד הוא זה שהוריד ודחף אותך לחפש את התירוץ, אלא אהבת התורה לישמה לכן אותך בחרתי ואתה תהיה חתני". (מורשת אבות).

רבי שלמה זלמן אחיו של רבי חיים מווילוז'ין, בא מוילנא לווילוז'ין להישתתף בשמחת נישואי אחד מילדיו של רבי חיים. ר' חיים ביקש לשמח את אחיו באופן מיוחד. הוא היזמין זמרים ונגנים שיבואו וינגנו למענו בחדרו, וישמחו את לבבו. לאחר שקיבל את הסכמת ר' זלמן אכן באו המנגנים, ובכמה וכמה כלי זמר שבידיהם ניגנו ושרו זמן מה והלכו. כל אותה עת ישב ר' זלמל'ה שקוע בעולמו, ושפתותיו מרחשות, כדרכו, דברי תורה.

כעבור שעה, כשנכנס ר' חיים שנית לראות את שלום אחיו,השתומם עד מאד לשמוע אותו שואל ומתפלא: הלא הבטחת שתשלח לי "כליזמרים" לשמחני, מדוע איפוא לא שלחת אותם? מחשבותיו העמוקות בדברי תורה כבשו את לבו, והוא לא שמע מאומה.

באו לבקר בשעות הלילה את רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בשנתו האחרונה שנת תשכ"ד, בהיותו מאושפז בבית החולים "שערי צדק" אחרי התקף לב. והנה הוא יושב ליד שולחן עם גמרא ושקוע בעיון, הוא היה אז בן קרוב לתשעים שנה. כששאלוהו כיצד הוא לומד לאחר התקף לב,הוא הסתכל על השואל בפליאה גדולה על שאלה זו, ואמר לו: שכחתם רמב"ם מפורש בהלכות תלמוד תורה שאפילו בעל יסורין חייב בתלמוד תורה וכן נפסק בשו"ע ללא כל חולק? (ספר "לשכנו תדרשו" לוקט ממורשת אבות).