פרשת אחרי מות

תוקן על ידי שרית560 ב- 05/05/2017 02:19:26

שנאמר בתהילים חטאים תרדוף רעה וע"י תאוות מגיעים לידי חטא והארץ תקיא אתכם שכל חטא גורם לרעה.

סיפור זה הוא באחד האדמו"רים הגדולים, שמשמשו איש פשוט היה ואף עני מרוד עד מאוד. פעם ראה הרבי שהמשמש מהלך בנעלים קרועות ונכמרו רחמיו עליו. אבל מה יעשה, אם הוא עצמו עני גדול ואין בידו פרוטה לפורטה? הלך וביקש מכמה מחסידיו שינדבו כל אחד קצת כסף עבור השמש, כדי שיוכל לקנות לעצמו נעלים חדשות. החסידים נענו לו והביאו לידיו את הכסף. ובעוד הכסף מונח על שולחנו, יצא מחדרו לכמה רגעים, ובינתיים נכנס המשמש, וכאשר ראה כסף על השולחן, החליט לקחתו לעצמו, בהניחו כי בודאי לא ירגיש בכך הרבי. נטל את הכסף ושם בכיסו.

בינתיים חזר הרבי, וכאשר ראה שהכסף אינו על השולחן, הבין מיד שהשמש לקח אותו. פנה אז אל המשמש ואמר לו: אי, אי, טיפש שכמותך, אילו היתה לך מעט סבלנות, הרי היה לך כל זה בהיתר, עכשיו שלקחת באיסור – איבדת גם את הנעלים וגם את נאמנותך.

ומוסר השכל הוא סיפור זה לכל מהלך החיים, שהרי כך הוא הדבר בכל העבירות, שלאדם אין סבלנות והוא רץ וממלא תאוותו, אבל אילו התאזר בסבלנות היה הקב"ה מזמין לו הנאתו בהיתר, ועכשיו שרץ ונכשל בעבירה, הוא מאבד בידיו שני עולמות – עולם הזה ועולם הבא! האדם חושב שאם הוא יעבוד יותר שעות או לא יהיה הכי ישר במסחר ישיג את תאוות העולם הזה אך טעות גדולה בידו.(שאל אביך ויגדך)

הסבא מקלם מביא את הסיפור הידוע אודות הויכוח שהיה לרמב"ם עם חכמי אומות העולם. הם סברו שאפשר ללמד בעלי חיים נימוס ודרך ארץ, ולהפוך את טבעם שינהגו כבני אדם. הרמב"ם טען לעומתם שדבר זה אינו אפשרי, וכי אי אפשר להפוך את טבעי בעלי החיים. רצו אותם חכמים להוכיח את צדקתם, וקיבלו על עצמם ללמד חתול נימוס ודרך ארץ תוך פרק זמן מסוים.

כאשר הגיע היום המיועד להציג את הצלחתם באילוף החתול, התקבץ קהל רב לראות במו עיניו את ה"חתול המלומד". ואכן בשעה היעודה נכנס החתול והחל לשמש בתפקיד של מלצר, סידר כמה שולחנות והציע עליהם מפות. אח"כ הלך להביא מגש עם יין וכוסות. כאשר חזר עם היין והכוסות, השתוממו כל הנאספים מהמחזה הנדיר וכמעט אמרו שאכן צדקו אותם חכמים.

באותו רגע הוציא הרמב"ם קופסא קטנה מכיסו ופתחה, ועכבר קטן זינק מתוכה. כאשר ראה החתול את העכבר, השליך מידיו את המגש, היין נשפך והכוסות נשברו, ורץ אחר העכבר להשיגו. מיד הודו כולם לרמב"ם ונוכחו לדעת שגם אם אמנם אפשר ללמוד בעלי חיים דברים מסוימים, אולם את טבעם לא ניתן לשנות. גם ליהודי יש נפש בהמית שהולכת אחרי שרירות הלב אך ע"י הנשמה שבמוח שתאיר ותשפיע על הגוף בתורה מיצוות ומעשים טובים תיגבר על הנפש הבהמית כמו עגלון שמכוון את הסוס ע"י מושכות מה שאין כן אצל הבהמות. לאדם יש את היכולת  לישלוט בתאוות מה שאין כן לבהמה ואם הוא אינו שולט אז במה הוא שונה מהבהמה?

מעשה היה בימי הצדיק ר’ ישראל מרוז’ין ז"ל באיש אחד שהשתוקק לזכות לרוח הקודש, ונזהר בשביל כך ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים. כשכלו ארבעים יום ואין קול ואין קשב, החליט לנסוע להצדיק מרוז’ין שיבאר לו הסיבה והטעם שלא הועילו לו מעשיו להשיג רוח הקודש.

והצדיק מרוז’ין היה נוהג, כידוע, מנהג שררה ומלכות. אין כסף וזהב נחשב למאומה בחצר הצדיק, ותענוגות ומעדנים וכל מיני סגולות מלכים היו שם לרוב, לא תשבע העין מלראות והאוזן מלשמוע. וכשבא אותו איש לחצר הצדיק וראה שם את כל העושר והמותרות, תמה בלבו ואמר: וכי זוהי דרך צדיקים? וכי כך היא דרכה של תורה? וכל שהוסיף האיש לשבת ברוז’ין ולראות את מנהג החצר, הוסיף לתמוה ולהתפלא, עד שהחליט שאין זה צדיק כלל, ואין כדאי לבוא אליו בשאלה של רוח הקודש.

ובאותו יום שרצה האיש לנסוע לדרכו בחזרה מרוז’ין, בלי לבקר את הצדיק, ראה והנה הצדיק מתכונן לנסוע לטייל. רתמו ארבעה סוסים אבירים למרכבה, והצדיק הלך לשבת במקומו שבמרכבה. אך קודם שישב, ניגש הצדיק אל אחד הסוסים והחליק בידו על גבו אחת ושתים ושלוש. לתמהונו של אותו איש לא היה גבול. לא יכול האיש להתאפק, ניגש אל הצדיק ושאלו:

ילמדנו רבנו, איזו "עבודה" היא לצדיק ללטף את הסוס?

השיב לו הצדיק:

סוס זה, ליהוי ידוע לך, כבר עברו עליו ארבעים יום שלא דיבר דברים בטלים...אז מה ההבדל בין יהודי – לבהמה, ליהודי יש חלק אלוהך ממעל ממש שהקב"ה נתן לו הוראות יצרן שהם מיצוות שבן אדם למקום כמו שעטנז שמירת שבת ועוד שאם יהודי לא מקיים אותם משחית את שורש נשמתו בעולם האמת וזה המעלה של היהודי על הבהמה ואם הוא לא מקיים את המיצוות אז נשאר לו רק מיצוות של בן אדם לחברו שזה על פי שכל צריך לקיים. והסוס (הבהמה) מקיים את זה יותר טוב מהיהודי הוא לא  מדבר לשון הרע לא משקר ולא מקלל. לכן ההבדל בין האדם לבהמה זה האמונה באל עבודת ה’ לשם שמים עד כדי דביקות מאהבה בה’ יתברך ללא אינטרס אישי של כבוד או לשם שכר בגן עדן וכדומה.

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמורו ללכת בהם... (אחרי מות יח-ד)

בארו המפרשים את המשנה באבות (פרק ד’): "על כרחך אתה נולד על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דלכאורה אדם יכול לטעון לבורא עולם שאינו אשם שנולד בעולם, שכן בשמים גזרו עליו שירד ויהיה לו יצר הרע וכו’, ואין זה בהסכמתו כלל.

מיד הקדוש ברוך הוא מזכיר לו, שאכן אמת הוא דובר, אך גם לאחר שקיבל את חייו סרב למות ולהפטר מן העולם, וכיון שהיה לו נח להשאר בעולם, אזי על כרחו יתן דין וחשבון, ושמעתי ממרן מורי ורבי הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בליל חג השבועות, שהביא את פרוש הגר"א על-פי הגמרא במסכת בבא בתרא, גבי אחד שעשה גדר בינו לבין חצר שכנו, שאין השני חייב לשלם, אך אם סמך השכן השני איזה דבר לכותל כגון פרגולה וכו’ ומשתמש בגדר, אז מגלגלים עליו, שהרי מעשיו מוכיחין שהוא נהנה מהגדר הזאת, והוא הדין לדברי המשנה הנ"ל, וראיתי להמגיד מדובנא, שתרץ ופרש המשנה כדרכו בקודש על-פי משל, ואלו דבריו: משל לאדם עשיר, שהיו לו שתי בנות מבוגרות, שלא מצאו את זיווגן. אחת מהן היתה מכוערת, שכל הרואה אותה בורח כפי שבא, והשניה היתה יפה, אך לשונה תהלך בארץ.

מקללת ומגדפת את היוצא עמה עד שבורח חזרה, לימים בא שדכן וביקש מהעשיר סכום כסף עבור ב’ חתנים לבנותיו, ואחר שהסכים העשיר להצעה, הלך והביא בחור עיור לבת המכוערת, ובחור חרש לבחורה המקללת, וחיו באושר ועושר, שכן העיור חשב שאשתו היא היפה שבעולם, והחרש חשב שאשתו מברכת אותו והשיב לה ברכות בכפלים. והנה הגיע רופא מפורסם לעיר, והודיע שיש בכחו לרפאות הרבה מחלות. ואמר: אני פוקח עיורים, משיח אלמים, מפענח נעלמים וכו’, ובין הבאים באו שני החתנים דידן, והצליחו בחסדי ה’ יתברך להתרפאות. אך כשחזרו כל אחד לביתו, חשך עליהם עולמם, הראשון יצא אדמוני, וראה את אשתו מלאה פצעים וחבורות ומכה טריה, והשני שמע קללת אשתו, עד שחרה להם וחמתם בערה בהם, חזרו להם לרופא בטענה שהרס את חייהם, והוא הציע להם שאפשר להחזירם למצבם הקודם, אך הם לא רצו, שכן יש דברים אחרים שהם צריכים לשמוע ולראות, ונמצא שבתוך תלונתם ועם מרירותם היו חפצים להמשיך לראות ולשמוע, והוא הנמשל לנידוננו, שלמרות שאדם באמת לא היה חפץ להוולד בעולם, אך כשנולד עושה הוא את הכל כדי להשאר בעולם ולא למות, כנראה שכל כך טוב בחיים האלו, רק שהבכינים וכפויי הטובה לא מעריכים את החיים ומה שיש להם זה כבר בר השגה רק מה שחסר להם מפריע ומדכא אותם וחבל. האדם צריך להסתכל על העולם בשמחה ובחיוב שנאמר תחת אשר עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.

אדם שקונה לוח שנה, יש לפניו שתי אפשרויות, האחת לוח שהדפים נתלשים, וכל יום הוא תולש עוד דף ועוד דף, שבסוף השנה נשאר עם הקרטון, שגם אותו הוא לוקח וזורק מחוסר שימוש בו, אך יש אפשרות שניה לקנות לוח שנה שרושמים בו את כל מה שעשה, ובסוף שנה יש לפניו לוח שנה מלא בכל מעשיו וביקוריו, דבר שיכול לשמש למזכרת טובה שתשמח אותו בכל עת וזמן, ולמעשה הוא הדבר אצלנו, שמיום לדתנו אנו צועדים לקראת המות, וכמו שנאמר: "ויום המות מיום הולדו" אך מה העיקר בעולם הזה? "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" מי שהוא חי לפי תאות לבו, הרי הוא תולש מחייו עוד יום ועוד יום, ושמגיע לסוף הרי רק הקרטון בלבד בידו, מה שאין כן מי שיודע לנצל יום ביומו, וממלא את הימים בקדושה ובטהרה, הרי שבאחרית ימיו יקצור את כל עמלו בתורה וביראה, ויהנה לראות אוצר פרי עמלו. וזה מה שהיה אומר ומשנן תמיד רבי ישראל מסלאנט זכותו יגן עלינו אמן: "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".

ורבנו בחיי כותב בחובות הלבבות: "הימים הם גליונות, כתבו עליהם מה שאתם רוצים שיזכרו לכם" וכו’.

עלינו ללכת אחר חוקותיו של הקב"ה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" ועוד "ללכת בהם" בלי שום לחץ חברתי, למרות שלחץ החברה זה אחד הדברים שמשפיעים על האדם ובכל מה שנעשה החברה תבקר  תקניט ותתן דעתה השלילית.

מעשה שהיה פעם הלכו חתן וכלה ברחוב. החתן היה רכוב על החמור והכלה הולכת ברגל. עברו כמה בני אדם ואמרו: "איזה אדם אכזרי, הולך הוא רכוב על החמור ואשתו ברגל, אין לו רחמנות, איפה כבוד האשה?". ירד מהחמור ונתן לאשתו לרכב על החמור. הלכו כמה מטרים, והנה קבוצת אנשים באה, וגם הם דיברו: "איזו חוצפה, היא על החמור ובעלה הולך ברגל, אם כך היא עושה עכשיו מי יודע מה תעשה בעוד כמה שנים, בטח תרכב עליו וכו’". שמע זאת. הוריד את אשתו והלכו שניהם ברגל, והנה שוב כמה אנשים עוברים ואומרים: "איזה עולם, יש להם חמור והולכים ברגל, אנשים מוזרים" וכו’. שמעו זאת ועלו שניהם על החמור. עברה קבוצת אנשים ואמרה: תראו איזה אנשים אכזריים, שנים כאלה שמנים על חמור כזה רזה. כחוש וקטן" ירדו מהחמור והרימו אותו עליהם. והנה ראו כמה אנשים שאומרים זה לזה: "ראו, הנה שלושה חמורים"...

כך זה כשאדם מתפעל מדיבורים, חובה עלינו להתחזק במעשינו ולא להתפעל משום דבר חיצוני, ואדרבא עלינו להזהר מהחברה וסביבה קלוקלת ולהדבק בטובים, כדברי הרמב"ם.

ואז נוכל להתעלות יותר בתורה וביראת שמים טהורה, ועל כגון זה אנו מתפללים בכל יום: שתרחיקנו היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, ומפגע רע" וכו’. ועל ידי התפילה נבוא לידי מעשים טובים.

איתא במדרש (שוחר טוב קיד) "הים ראה וינס", (תהילים קיד, ג) מה ראה, ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקדוש ברוך הוא הים ינוס מפני הנס, שנאמר על יוסף "ויעזוב בגדו בידה וינס", (בראשית לט, יב) הדבר מפליא מאד, הים רואה את משה רבינו ע"ה אהרן הכהן וכל ישראל, כולם יורדים לים, ולא זע ולא פחד! רק ראה ארונו של יוסף ברח! מהי הסיבה?

אמנם אפשר לבאר בטעם שעזב בגדו בידה וברח מפני שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, כי מי יודע מה יכול לקרות ברגע אחד, לכן מיד וינס, וזה יסוד גדול ביראה. ובזה מובן לשון המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא, הים ינוס מפני הנס. למה הזכיר רק את ענין הבריחה ולא הזכיר את עצם הנסיון? אלא הניסה מעידה על גודל היראה שהיתה אצל יוסף שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, ובכן מידה כנגד מידה, ינוס הים מפני הנס, וכעין זה במידת האהבה, כשם שהניסה מעידה על גודל היראה כך הריצה למצות מעידה על גודל האהבה כמו שאמר דוד המלך ע"ה, "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי" (תהילים קי"ט, לב). נמצא שיש שתי מידות באדם. הריצה והבריחה, אדם שרץ לקיום המצות זו היא שלימות האהבה, אדם שרץ לקראת חבירו זה מראה "על שלימות האהבה", אדם שבורח מן העבירה זה מראה על שלימות היראה, וזה שאמר התנא באבות (פרק ד’ משנה ב’) "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה", לא אמר הוי מקיים מצוה אלא "רץ למצוה" להשיג את "שלימות האהבה" ובורח מן העבירה להשיג "שלימות היראה".(קול יהודה)

דבר זה מלמדנו איך שאדם צריך להזהר שלא ליטול גדולה לעצמו, וכמו שסיפרו על הסבא מסלבודקא זכר צדיק לברכה, שהיו לו עשרות תלמידים, ומעולם לא הרגישם כתלמידיו, ולא חפץ להשתמש בהם כלל, למרות גדולתו לא היה לו דף מיוחד למכתבים, שנשא את שמו. לא חותמת ולא פתילים, וכשהיה צריך לומר דעתו, היה אומר בלשון: "המנהג פה" או "נהגנו" וכיוצא בזה.

אם נדבר על דרכיו יכלה הזמן ושבחיו לא יכול, ובפרט בליל שישי, שהיו לומדים בביתו, היה אומר שנכנס לנוח מעט, והיה יושב ולומד כאשר העידו כמה מתלמידיו שעקבו אחריו, והעיקר שלא ידעו על מעשיו וצדקתו.

מספרים על הגאון מוילנא שהיה רגיל להדר במצות ארבעת המינים, ובפרט באתרוג נאה, באחת הפעמים לא היה בנמצא שום אתרוג, וגם לא בדרגת הידור הפחותה ביותר, רק אצל איזה יהודי היה אתרוג נאה ומהודר. הלכו נכבדי הקהילה לשדלו בדברים למכור את האתרוג עבור הגאון, והוא הסכים בתנאי ששכר המצוה בעולם הבא יזקף לזכותו, השליחים הוכו בתדהמה, שכן לא ציפו לתנאי שכזה, אך כששאלו את הגאון רבי אליהו, ראו שהוא שמח מאוד עבור תנאי זה, וציוה מיד להביא את האתרוג. כששאלוהו מדוע שמח מאוד, ענה להם ואמר: "זו הפעם הראשונה בחיי, שאעשה את המצוה ללא ציפיה לקבלת שכר, שכן אין השכר שייך לי אלא לבעל האתרוג".

הגאון רבי עקיבא איגר זכותו יגן עלינו אמן, כותב שאדם שיודע שהוא משמש רב גדול או אדמו"ר מפורסם, או מלך בשר וכיוצא בזה, אין הוא מצפה לקבלת שכר ביודעו שעצם הזכות שניתנה לו לשמשם היא השכר, ועל אחת כמה וכמה כשאנו יודעים את מי אנו משרתים, את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אין לצפות לקבל שכר, אלא לעשות את המצות בשמחה ובלב מלא אהבה ויראה כאחד. בשלימות ובזריזות וסוף הכבוד לבוא. יהי רצון שהקב"ה יטע אהבתו ויראתו בלבנו ונזכה לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן. (כתונת פסים)

 לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה הלא סופו הוא מת לכן הכוונה לעולם הבא (רש"י).

סיפר פעם החפץ חיים שבעיירה זלווה, פלך גרודנא, היה מתקיים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות תמימים, כל תושבי העיירה היו מצפים בכליון עיניים במשך השנה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה ובקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר, היו מרויחים כדי להתקיים במשך כל השנה.

תושבי זלווה היו נעשים עייפים ויגעים במשך תקופה זו. ללא מזון ושינה כראוי היו עסוקים תמיד בעבודתם לספק צרכי המשתכנים אצלם, ולשם כך היו אף שוכרים אנשים שיעזרו להם בעבודה זו.

ה"חפץ חיים" שאף הוא עשה פעם בזלווה בתקופת היריד, שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל בית קורא "מתי אזכה כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה!"

בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו "אי לך שוטה! מה זאת תדבר? הלוואי וימשך היריד זמן יותר ממושך. אמנם אתה עייף עתה, אולם ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה ולהנות במשך שנה שלמה!"

עשו דברי האחרון רושם עמוק על ה"חפץ חיים" והיה חוזר עליהם ומוסיף "כדי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן כהוגן. ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה! יתר על כן, איננו מרגיש כלל עיפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות ביודעו שדוקא זה יביא לו את הרווחה!

מה מאושר היה האדם, אלמלי היה מתאר לעצמו שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יריד קצר. ששומה על האדם לצבור בתקופה זו אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית בעולם הבא, וממילא לא ירגיש שום צער באי נוחות כלשהי"... (מורשת אבות).

משל נאה אמר רבי יוסף לייב בלוך על מאמר חז"ל "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שיחה ולא קנאה ולא תחרות ולא משא ומתן ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז).

פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה, ובימים ההם ארכה נסיעה כזו כמה חדשים באניה, ומכיוון שאי אפשר לעשות דרך כה ארוכה ברצף אחד, היתה האניה נעצרת בצרפת ושם נחו שבועיים ימים, מצטידיים באוכל שיספיק להמשך הדרך, ואז היום חוזרים ומפליגים.

ידע האיש שהוא נוסע לאמריקה לזמן רב ובדרך ישהה בצרפת שבועים. כדי להסתדר באמריקה, צריכים לדעת אנגלית, אבל גם כדי להיות שבועים בצרפת צריכים לדעת צרפתית. אך מכיון שתחילה יהיה בצרפת, החליט להקדים ללמוד צרפתית. בינתיים עבר הזמן, הספיק רק ללמוד צרפתית, אבל אנגלית כבר לא הספיק ללמוד, הגיעה האניה לצרפת, ירד ממנה, והוא נהנה מכל רגע. ידיעת השפה הצרפתית ברהיטות סייעה לו והוא הסתדר בצורה הטובה ביותר. אחרי שבועים חזר לאניה והמשיכו בדרך לאמריקה.

עתה הגיעו לאמריקה והוא ניסה גם שם לדבר צרפתית, אבל אף אחד לא הבין אותו והוא לא הבין גם מה שדיברו אליו. אמרו לו אנשים: שוטה שבעולם! ידעת שתשהה בצרפת רק שבועיים ימים ואת שארית חייך אתה בא לבלות באמריקה הלכת ולמדת צרפתית במקום שתלמד את השפה האנגלית, שאליה אתה זקוק כל החיים.

והן זה הנמשל סיים רבי יוסף לייב "מרגלא בפומיה דרב", רב היה אומר, בן אדם, אתה בא לעולם הזה לשבעים שנה, אבל בעיקר תהיה בעולם הנצח, ושם אין מדברים בשפה הזו של קנאה ושנאה ותחרות, אכילה ושתיה. אבל מה עושים אנשים? לומדים את השפה של עולם הזה ושוכחים שבעולם הנצח אין לה שום מקום, כי שם אין לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות. אלא מה היא השפה שם? "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ואזי באים אל האדם בתביעה ושואלים אותו למה לא למדת איך להנות מזיו השכינה, שזה העיקר?!

ושמרתם את חקתי ואת משפטי (אחרי מות יח-ה)

 חוקותי כלומר כמה חוקות בלשון רבים תורה שבכתב ותושב"ע.

כמה צריך להזהר ממינים ואפיקורסים למיניהם שמפקפקים בתושב"ע ואין לנו אלא את רבותנו שידעו מה להשיב לאפיקורס בדרכי נועם ,החכמים הם אור לרגלנו ונביא מעשה:

אי אפשר היום להעלות על הדעת כיצד היה נראה עם ישראל, לולי העמיד לנו הקב"ה את מרן החת"ם סופר זצ"ל כמנהיג לאותו דור. הוא האיש הראשון בדורו שהרגיש והבחין בסכנת הריפורמה, כאשר ראשוני הקוצים שלה כבר החלו לצמוח בהמבורג ובברלין. הוא האיש אשר קידש מלחמת חרמה, נגד התיקונים הקטנים ביותר שרצו הללו להנהיג בבתי הכנסת שלהם. הוא לא היה מוכן לשמוע על שום פשרה או וויתור למען השלום - כפי שדרשו אחרים - אפילו לא וויתור על קוצו של יו"ד ממנהג ישראל הקלוש ביותר אשר אף הוא - דין והא.

ואלו המחפשים דרך כיצד לשמור על שלום הקהילות תוך דו קיום עם מבקשי התיקונים, אינם מרגישים שדרך המתקנים מובילה להתבוללות ואפילו להמרת דת, חלילה. בעמדה תקיפה זו נקט כל שנותיו ללא פחד מאיש ומבלי לשים לב לרדיפות שרדפוהו. הוא ידע שאת מלחמת ה' הוא לוחם, וככל שתהיה תקיפה יותר כן ירווח לעם ישראל בעתיד.

היום מודים כולם, שהצדק היה עמו. היום יעלו על נס גם אלו שאינם שומרי תורה, את ראייתו החדה שהרחיקה לראות את תוצאותיה המרות של הריפורמה. "ראייה" זו הינה, בעצם חוש הריח שהקב"ה מעניק למנהיגי כל דור, למען יוכלו לנווט כראוי את ספינת עם ישראל בסערות התקופה. ובאמת היום, מאה ושבעים שנה אחרי המלחמה הגדולה שניהל החת"ס נגד משה מנדלסון, אברהם גייגר, אהרון חורין ואחרים מבין מנהיגי הריפורמה, לא נשאר מצאצאיהם בתחום עם ישראל. כולם התבוללו והשתמדו ואף אבד זכרם.

גם תוך כדי המלחמה הכבדה הזאת שניהל, שמר החת"ס על כללים והמצביעים על גדלותו, רוחב דעתו ומידותיו התרומיות.

כך נלחמים כאשר זו מלחמת ה', כפי שכתב באחד ממכתביו: "ואמנם נזהרתי מאד שלא ללחום עם שום אדם ולא הזכרתי שום אדם באגרות שלי כלל ואל יראה הקורא החוצה שום התגרות אדם באדם, כי אם - האמת לוחמת עם השקר". כלומר, גם את המלחמה נגד סכת הריפורמה, לא הפך החת"ס ח"ו למלחמת אישית...

אם תרצו לומר, גם נקודה זו היא מסודות הצלחתו וכפי שהיה מרגליה בפומיה: "מידה אחת תדביר את אויבי תחתי והיא כי מעולם לא נצחתי אדם וע"י זה מעולם לא נצחני אדם. מידת הנצחון (ההתנצחות) רחוקה היא ממני". (מורשת אבות).

_________________

_________________

_________________