פרשת עקב

בשר בנפשו אסר להם אבר מן החי (רש"י)

יש להבין, מה שייכות יש בין איסור אבר מן החי ובין הפסוק השני: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו"?

ברם, מובא בריקאנטי, כי אדם האוכל אבר מן החי, סופו להיות מגולגל בבהמה וחיה רעה. מידה כנגד מידה.

וזהו שמרמז הפסוק: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" אל תאכלו אבר מן החי, ואם אכול תאכלו זאת, כי אז "את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו" שתיטרפו בשיני חיה רעה בהיותכם מגולגלים בבהמה.. (ויכתוב משה לוקט ממעינה של תורה).

מעשה ברבי יהונתן (בעל יערות דבש) זכרונו לברכה ששאל אותו הנסיך איך אתם יש לכם דינים שאין מתישבים על פי השכל ואין להם טעם, אצלכם תולע שפרש מן הפרי יש לו דין שרץ השורץ על הארץ דחיבים עליו כמה מלקיות, ואם לא פרש מהפרי חשוב כפרי ואינו אסור, ואיך השכל יסבול דבר זה דמה נשתנה גוף התולע ברגע זה שפרש, ויקח הגאון מעל השולחן כף ריקן ויאמר לנסיך שירוק בתוכו וירוק, ותיכף ומיד אמר לו שיחזיר הרוק לתוך  פיו וימאן הנסיך ויאמר מאוס זה עלי, ויאמר הגאון כיצד הוא נמאס והלא ברגע זה היה תוך פיך, ומה נשתנה בהיותו בתוך הכף, ויאמר הנסיך יכיון שפרש נמאס עלי להחזירו, ויאמר הגאון כן הוא הדבר הזה שדברת עליו שזה התולעת בעודו בתוך הפרי כיון שלא פרש אדם בולעו ואינו נמאס בו, אך כיון שפרש אפילו ברגע אחד נמאס, ולכן אסור:

למדנו מזה על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על תלמיד חכם ששנה ופרש קשה וכו’ רחמנא ליצלן, יען כי נמאסה אצלו חמדת התורה כמו הרוק שפרש מן הפה, אם כן קשה מאד מאד לחזור ולקנות חמדתה וחשקה בלבו, לזאת אמרה תורה ולא יסורו מלבבך כל ימי חייך השם יתברך יזכנו אמן כן יהיה רצון. (בן איש חי)

תכונות הנפש נובעות מסוג האוכל שהאדם מכניס לפיו

ענין אחר הטמון באיסור אכילת דברים טמאים נזכר ברמב"ן (ויקרא יא יג) והוא שטבעו ומדותיו של האוכל נכנסים אל הגוף, משפיעים עליו אם לטוב אם לרע. רוב בעלי החיים הטמאים יש בהם מידות רעות של אכזריות ורציחה, בהיותם חיים על טרף שבזה הם מוצאים את מזונם. ומכיון שהשי"ת רצה שנהיה עם קדוש בעל מידות תרומיות, ציוה עלינו להתרחק מכל אותם בעלי חיים טורפים, לבל נכניס אותם אל גופנו ולבל נטמא אותו בתכונותיהם הרעות

ועל פי זה נבין למה החסידה נמנית על העופות הטמאים, למרות ששמה מורה על תכונת החסד שבה. וכך שנו בגמרא (חולין סג א): "למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה". אם היא עושה חסידות עם חברותיה, למה אין בשרה מותר לאכילה? מסביר ה"יהודי הקדוש" מפסיחא זצוק"ל (טעמי המנהגים עמוד תק"ל) שאמנים עם חברותיה היא מתחסרת ומחלקת להם ממזונותיה, אבל עם אלו שאינם חברותיה היא מתאכזרת, ואינה נוהגת עמם ברחמנות, מסיבה זו אין לאכול את בשרה. ללמדך, שחסד יש לעשות עם כל יהודי באשר הוא שם, ללא הבדל דעה או מפלגה. וכבר אחז"ל (ב"ב ט א) "אין בודקין למזונות" הרי שאיסור אכילת בשר החסידה נובע ממדותיה הרעות.

נמצאת למד שמי שרוצה שיתקיימו בו דעות כשרות ומדות יפות, ישתדל לשמור היטב על פיו לבל יחדרו אליו דברים שאין דעת תורה נוחה מהם, ובזה יהא סמוך ובטוח שמוחו יהיה זך ונקי מהרהורי מינות, ולבו יהא זך ונקי ממדות רעות. ובזה שיזין את גופו רק במה שרשאי בו, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא, יש לו גם פירות בעולם הזה, הבאות לידי ביטוי במדות תרומיות ותכונות טובות, שבזה רוח הבריות נוחה הימנו ובכל מקום מוכר שמו לשבח.

למה בעלי תשובה שחוזרין לקלקולן? לפי שאינן נזהרין במאכלות אסורות, ואינם נזהרים לאכול בקדושה ועי"כ הנצוצים המגולגלים במאכלים הם מושכים אותם אחורנית. (מאור שמשׂ)

רוב אפיקורסות רח"ל בא ע"י אכילת נו"ט (תורת משה קדושים).

ע"י שוחטים שאינם מהוגנים נחסר הפרנסה (ליקוטי מהר"ן דרוש לז).

אין עבירה גדולה כ"כ כמאכלות אסורות שמזה יצאו מדינות שלימות לתרבות רעה (דברי חיים יו"ד ח"א סי’ ז).

האוכל מאכלות אסורות א"א לו להתפלל כראוי (אור הגנוז פ’ תולדות)

ממאכלות אסורת נמצאים רוב עזי פנים שבדור בלי יראת שמים ואינם מקבלים מוסר (פרי חדש יו"ר פא, ובמחזיקים ברכה שם).

מפני מה נתחייבו ישראל כליה, מפני שנהנו מסעודה שלא אותו רשע (מסעודת אחשורוש) (ספר המידות).

מסופר באחד הסמינרים לחזרה בתשובה השתתף יהודי בעל עסק מפורסם, בענף הממתקים, אותו אדם חילק לילדים מעט שוקולדות וכדומה והילדים כולם שמחו וששו על הממתקים, ואכלו את זה מיד והנה בעל הממתקים רואה את אחד הילדים שלא קיבל ממתק והוא עומד לבד בצד. (אותו ילד היה אחד הילדים של אחד המרצים בסמינר) ניגש אליו בעל הממתקים ושאל אותו האם הוא ג"כ רוצה ממתק הילד השיב כן: הילד לקח את הממתק והחל ללכת, סקרנות איומה תקפה  את ליבו של הנותן, והחל ללכת אחרי הנער, והנער מסתובב אנה ואנה עד שמצא את אמא שלו.

ולפתע רואה בעל הממתק את הילד שואל את אימו, אמא האם השוקולד כשר? האמא השיבה לבנה שהממתק אינו כשר ואסור לאוכלו. אותו בעל חברה אמר שאת כל העבירות שבעולם הוא עשה, וברגע זה כשראה ילד קטן שיודע להתגבר על הדבר שהוא הכי אוהב ולפני שהוא אוכל אותו הוא שואל האם זה כשר, זה גרם לו להבין מה זה יהודי.

אותו רגע שינה את כל חייו, והנ"ל הפך לבעל תשובה. (רב יצחק דיין שליטא).

אמרו חז"ל בגמרא (מנחות מג ע"ב) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך". רב חייא בריה דרב אליא, בשבתות ובימים טובים היה טורח אחר בשמים ומיני מגדנים שטעונים ברכה, כדי להשלים למאה ברכות (כי באותם ימים לא אומרים שמונה עשרה ברכות בתפילת עמידה), ע"כ. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן רצ סעיף א) ומסביר שם רש"י "מה ה' אלהיך", "מה" קרי ביה "מאה", ע"כ.

ומסביר המהרש"א כשקוראים את הפסוק בפשטות בלשון "מה" כביכול זהו דבר קל, אזי קיימת שאלת הגמרא בברכות (לג ע"ב) וכי יראת שמי מילתא זוטרתי היא? (דבר קטן הוא). ולכן דרשו אל תקרי "מה" אלא "מאה'', והכי פירוש "מה ה' אלהיך שואל וגו'" מאה ברכות שואל הקדוש ברוך הוא מעמך, אין כוונתו כי אם ליראה וכו', שהיא ודאי מילתא דרברבי (דבר גדול), ע"כ.

לפי האמור לעיל, יראת ה' באה לידי ביטוי במאה ברכות שאדם מברך בכל יום. וצריך להבין מה המיוחד במאה ברכות שאדם צריך לברך, עד כדי כך שזה מראה את יראת ה'?

והנה, לאחר נסיון העקידה אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בראשית, וירא כב, יב). שואלים המפרשים וכי עד עכשיו הקדוש ברוך הוא לא ידע שאברהם אבינו ירא אלהים?

אומר הגר"א בספרו "קול אליהו" (פרשת וירא) בכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני מצות כיבוד אב ואם ושילוח הקן. לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מידות הפוכות, כגון מידת הרחמנות והאכזריות. לפי שכשאדם נוהג במידה אחת, אין מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא יש לומר שכך הוא טבעו. אבל כשיש לו שני מידות הפוכות, כגון רחמנות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק. לכן נתן השי"ת לישראל מצוות של רחמנות, שהוא רחמנות גדולה, לפי שבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח, דין הוא שירחם עליהם, ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות, דהיינו מצות שילוח הקן שנוטל הבנים ומשלח האם. דאיתא בירושלמי שכשמשלח את האם, לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים. לכן כתיב בשני מצוות אלו אריכות ימים, לפי שבשני מידות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב. כמו כן לגבי העקידה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד, שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים, אבל המידה של אכזריות ולאכוף את עצמו ולקיים מצות הבורא יתברך עדיין לא היה ניכר בו. אבל בעקידה, שעשה גם כן מידת אכזריות, שרצה בכל אוות נפשו לקיים מצות הבורא ולשחוט את בנו יחידו אשר בו תלוי כל חיותו, אם כן, עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור, ע"כ.

לפי דברי הגר"א, אברהם אבינו לאחר העקידה נקרא "ירא אלהים", כי על ידי מעשה העקידה הוא גילה שגם מעשה החסד שהוא עושה הם על פי ה'. ואם אדם עושה את כל מעשיו, גם השכליים והטבעיים, וכן נטיית ליבו, לא בגלל שהוא רוצה לעשות, אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה כן, אזי זה סימן שהוא ירא אלהים.

במפגש בין אברהם אבינו ואבימלך מלך גרר, לאחר שלקח את שרה אשתו והחזירה, אומר לו אברהם אבינו "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית,וירא כ, יא), שואלים המפרשים מדוע אברהם אבינו אמר כך? הרי הוא הטעה את אבימלך שאמר "אחותי היא" ועוד אמר אבימלך "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" (בראשית וירא כ ט), אומר אבימלך לאברהם אבינו הרי אנו מדינה מסודרת בעלת חוק ומשפט, איך כביכול חשדת בנו שניקח אשת איש? עונה לו אברהם אבינו על כך "רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", מביא שם רש"י את הגמרא (בבא קמא צב ע"א) אכסנאי בא לעיר, על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו? או על עסקי אשתו שואלין אותו? אשתך היא? אחותך היא? ע"כ.

אמנם רואים כאן כביכול חוק וסדר ובתי משפט, אבל הכל נקבע לפי רוחו ודעתו של האדם, ולא בגלל שהאלהים מצווה. התנהגותם הוכיחה שאין יראת אלהים במקום הזה. לכן, במסגרת החוק שנתון לשיפוטו של בשר ודם, אפשר לחוקק שאם המלך רוצה אשה, אפילו אשת איש, הורגים את הבעל ולקוחים את האשה, והכלב מסגרת החוק. והרי בדורנו אנו, עברנו שואה, במסגר החוק הרי הנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, ואחר כך חוקקו במסגרת חוק וסדר את "חוקי נירנברג" הידועים לשמצה. ולכן, מי שקובע דברים שכליים לי מה שהוא מבין ולפי רצונותיו, ולא לפי רצון ה', גם את הדברים השכליים, הוא מגיע ליראת אלהים.

לכן באה יראת ה' לידי ביטוי כשאדם תולה כל מעשיו, אפילו הטבעיים והמובנים מאליהם, בהקדוש ברוך הוא. דבר זה בא לידי ביטוי במאה ברכות שאדם מברך בכל יום. מה הם מאה ברכות? הברכות שאדם מברך את הקדוש ברוך הוא שעושה הכל, מוציא לחם מן הארץ, למרות שהאדם עושה את הפעולה, בורא מיני מזונות למרות שגם כאן האדם עושה את הפעולה, הודאה על כל פעולה ופעולה בעולם הזה. ולכן היראה שדורש ה' מעמנו, הם אותם מאה ברכות, המקשרות בין האדם לקדוש ברוך הוא בכל תחומי החיים, ומביאים אותו לידי יראת ה'. (מידרש אור חדש).

עתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל

דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך  ובכל נפשך (עקב י-יב)

אחר שהוכיח אותם משה על כל החטעים שחטאו, ואמר להם שכל אותם מ' השנים שהיו במדבר, היו ממרים עם השי"ת, אמר להם עכשיו, בגלל האהבה שהשי"ת אוהב אתכם כיפר

על כל חטאיכם. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה אותו, שמכאן ואילך יתייראו מפניו וילכו בדרכיו ויאהבו אותו בכל לבבם ובכל נפשם. היינו שיהיה בהם שתי המדות האלו אהבה ויראה. שאם אדם עושה מיראה אין עושה מאהבה אלא מיראת העונש. כעבד העובד לרבו מתוך יראה. אבל אם עושה מאהבה ומיראה, הרי הוא מקיים המצות בשלמות, וכשבא לידיו מצוה של קידוש השם, הוא מקיימה. ואז מגיע למעלת שמירת המצות.

"מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהך" לא שתתירא מפני העונש שתקבל ממנו אלא שתתירא מפני הנזק שהחטא גורם לנשמתך, שנאמר חטאים תרדוף רעה וזה לא משנה אם במזיד או בשוגג, הנשמה מתפחמת מהעברות ומתרחקת מבורא עולם וכל עבודת ה' היא להידבק בקב"ה כמה שניתן שנאמר הדברים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וכו' (י' י"ב) וכבר דרשו חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והביאור בזה שבשעת לידתו של אדם מכריזים עליו מה יהיה, אם עשיר או עני גבור או חלש וכדומה, אבל צדיק ורשע לא מכריזים עליו, לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שתלוי במעשה בני האדם, כי אחרת אין מקום לשכר ועונש אם כך נגזר עליו משמים. ובזה הסבירו את הפסוק בירמיה אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי נאום ה', זאת אומרת שיהיה פלוני עשיר או גבור או חכם בזה חפצתי שיהיה, ולכן לא יוכל להתהלל בזה, מה שאין כן ביראת שמים, השכל וידוע אותי, בזאת יתהלל המתהלל, על דרך שהסבירו בפסוק בסוף משלי שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. (וידבר יוסף)

כי אם ליראה (עקב  י-יב)

ממשמעות הכתוב כי אם ליראה, מובן שזוהי בקשה קטנה, ותמוה היתכן כן, הלא להיות ירא שמים זו גדלות מיוחדת? אלא אמרו רבותינו ז"ל שכלפי משה רבינו זו בקשה קטנה (ברכות ל"ג).

אולם עדיין קשה והרי בקשה זו נאמרה גם עבור כלל ישראל ולדורות הבאים, כי התורה היא נצחית ושייכת לכל הדורות, ואם כן מה התשובה של התלמוד שכלפי משה רבינו זו בקשה קטנה?

ויש לתרץ על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש, שבכל דור ודור יש אחד שהוא בחינת משה רבינו, וכן מצינו בתלמוד (שבת קא:) שרבא אמר לרב ספרא "משה שפיר קאמרת" והיינו שהיה לו ניצוץ של משה רבינו. כך גם כל תלמיד חכם בדורו הוא בבחינת משה רבינו, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

וממילא כשם שכלפי משה רבינו יראת שמים היא בקשה קטנה, כך כלפי התלמיד חכם של עם ישראל ושאר העם שנמצאים במחיצתו, בנקל יוכלו לקנות מדה זו של יראת שמים כי מושפעים הם מהצדיק. והדבר דומה לכוס שמלאה במשקה ככל שישפכו לתוכה משקה, יגלוש תחילה לתחתית שמסביב הכוס. כך הצדיק שבכל יום מתווסף עליו יראת שמים הרי שהיא משפיעה לאותם שמסביבו. (ממרן הגר"ע יוסף שליט"א לוקט מלבוש יוסף)

ומלתם את ערלת לבכם וערפכם לא תקשו עוד (עקב י-טז)

בזמן שתקיימו "ומלתם את ערלת לבבכם ועורפכם" – לא תהא לכם שום קושיה על הנהגתו של השם יתברך – לא תקשו עוד"...(דגל מחנה אפרים).

החפץ-חיים זצ"ל היה אומר:

מי שמאמין אין לו קושיות,ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...פעם בבוקרו של יום שבת פתח בעל חדושי הרי"ם ז"ל את דלת בית המדרש ומצא קהל של חסידים יושב ולומד תורה לפני התפילה. נענה ואמר:

"באמת מן הראוי בשבת קודש להתפלל עם בוקר וללכת לאכול את הסעודה בשביל עונג שבת, אך אם לומדים תורה לשמה ומתכוונים לקיים את הכתוב: 'ומלתם את ערלת לבבכם' – אז מילה דוחה שבת"...(מעינה של תורה).

ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (עקב יא-ט)

וישתדל האדם לייסרו, כי זה מחכימו. וזהו שאומר הכתוב: בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה (משלי יג). שאם אתה רואה בן שיצא חכם, הרי זה בגלל המוסר שייסרו אביו. שהוכיחו מילדותו והדריכו מאז בדרך הישרה. ואם אתה רואה בן לץ, הרי זה מפני שלא שמע גערה מאביו מילדותו. ואם מחנכו מנוער לא יסור ממנו גם בזקנותו, כמאמר הכתוב: חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כב). ואם יחנכו על פי דרכו, דרך הנערים, שאינם רוצים ללמוד ואוהבים לשחק, הרי גם כשיזקין לא יסור ממנו מנהג רע זה.

וכל המשתדל בחינוך בנו אשרי לו בעולם הזה ובעולם הבא. וכל ימי חייו יהיה שמח וטוב לב. שאם הוא הולך לבית הכנסת או לישיבה ושומע את בנו דורש או לומד בישיבה, ושומע חכמת בנו, לבו של האב שמח שמחה גדולה. ובעוה"ב ינוח מעונש גיהנום ויירש גן עדן, כפי שנאמר: יסר בנך ויניחך (משלי כט). ואפילו אם אין האב ראוי לירש גן עדן, בנו מביאו לגן עדן, כיוון שאין זה ממידת הכבוד, שהוא יהיה בגיהנום ובנו בגן עדן. וכל המניח בן בהוע"ז ומשתדל ללמדו ולהוכיחו שילך בדרך טובה ושילמוד תורה, אין למלאכי חבלה שליטה בו. ומלבד זה, בכל חידוש שמחדש הבן בעוה"ז מעטרים לו עטרות בעוה"ב.

ומעשה היה בחכם אחד שהיה מהלך בהרי המדבר ושמע קול אומר אוי. והלך למקום שמשם הגיע הקול וראה אדם אחד מצעק. ושאל אותו מי אתה, אמר לו, יהודי מת אני שזה כמה שנים אני נידון על עבירות גדולות שעשיתי בחיי. ושאל אותי מה שמו. אמר ששמו נשכח, כיוון שהרשעים שוכחים שמם. ושאל אותו לשם עירו ואמר שהוא מצפת. ושאל אותו שם אשתו, ואמר לו: הלך החכם לצפת ושאל עליו, ואמרו לו שהיה רשע גדול. שלא הניח עבירה שלא עבר, ויש לו בן קטן שהוא גרוע ממנו. לקח החכם את הילד לביתו ולימד אותו א"ב, ולא נכנסו ללבו כלל. ישב החכם בתענית ג' פעמים מ' יום עד שהתחיל הבן להבין, ונעשה אדם גדול בתורה. הופיע הנפטר ההוא בחלומו ופניו מאירים כשמש בצהרים בתקופת תמוז, מזיו השכינה שהיתה  שרויה על ראשו. וחרד החכם חרדה גדולה, ושאל אותו מי הוא, ואמר לו: אשרי חלקך שעשית טובה גדולה עמי שהבאת לי כל הכבוד הזה שלמדת תורה עם בני, שיודע אני שהתענית ק"כ תעניות כדי שיכנסו הדברים ללבו. כי עונותי היו חמורים כל כך שבאו כל השדים ומלאכי החבלה וסתמו מוחו שלא יבין, שפעמים העונות גורמים לו לאדם שבניו לא יוכלו ללמוד תורה. ועכשיו בכל דבר חדש שלומד בני מקילים מעלי עונש הגיהנם. ובכל פעם שמתכנס מנין ואומר קדיש וברכו בקהל מוציאים אותי יותר לפנים, ועכשיו אני עם הכיתה השלישית שיש בגן עדן. ושם החכם הזה היה רבי שמעון הפקולי.

מן המעשה הזה, אנו למדים כמה גדולה מעלתו של מי שמלמד לבנו תורה, שהרי אדם זה היה רשע שלא טרח ללמדו תורה, ובכל זאת הגיע למעלה גדולה זו שהוציאו בנו מגיהנם והביאו לגן עדן. עאכ"ו מי שאינו רשע בחייו וטורח ללמד תורה לבנו, שאין גדול למעלתו שמשיג בעולם הבא.וכל שיש לו בן שנתן בו הקב"ה דעת ללמוד תורה, ואביו מוציאו מן התורה כדי שיעסוק במשא ומתן, יש מלאכים הממונים ברקיע על כך, והם מכריזים ואומרים, אוי לפלוני שאיבד טובה מרובה כל כך בעולם הבא, שהיתה צפויה לו מתורת בנו ואל יחוס אדם על המעות שיפזר לצורך חינוך בניו. שכבר הורונו חז"ל שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבת ויו"ט ושכר לימוד שנותן לחכם שילמדו, וכל המוסיף מוסיפים לו. וכל הפוחת פוחתים לו.

וכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל תורה מהר סיני. ור' חייא לא היה טועם שום דבר בבוקר לפני שהביא תחלה את בנו לתלמוד תורה. ורבה בר רב הונא לא היה טועם כלום בבוקר לפני שהוא עצמו היה מלמד את בנו. והיה מוסיף על מה שלמד עמו יום קודם לכן. וכבר הובאו מעשיהם של שאר חכמים לעיל בפרשת ואתחנן. ומלבד כל הטובה שמגיע לו בשכר זה שמלמד את בנו תורה, הוא עושה גם טובה גדולה לבן עצמו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

מעשה היה בריש לקיש שהיה מציין את הקברים כדי שיכירו אותם הכהנים ויתרחקו מהם. וכשבא למערת ר' חייא לעשות בו סימן, נסתתמו עיניו ולא מצא המקום. חלשה דעתו, אמר: בודאי איני ראוי להגיע למערתו. ונשא עיניו לשמים ואמר: רבונו של עולם, האם לא למדתי תורה כפי שלמד ר' חייא, שכיסית מערתו שלא אוכל להגיע אל המערה. יצתה בת קול מן השמים ואמרה: תורה כמותו פלפלת, לא רבצת. מה היה עושה ר' חייא, כשהיה רואה יתומים שאין להם במה להתפרנס, עשה כל מיני תחבולות להחזיקם כדי שלא יתבטלו מן התורה. ומלבד זה היה לוקח חמשה חומשי תורה והלך לכפרים שלא היו שם מלמדי תינוקות, והיה לוקח חמישה ילדים והיה מלמד לכל אחד חומש אחד, וכן עשה במשניות שלקח ילדים גדולים יותר ולמד לכל אחד מהם סדר אחד, וכך למדו כולם אחד מהשני את כל  המשניות והגמרא. ומשם עמד והלך לכפר אחר ועשה כך, וצוה להם: עד שאלך ואחזור ילמד כל אחד מכם מה שיודע לשאר התלמידים, וכך עשה לתורה שלא תשתכח מישראל. והיה אומר רבינו הקדוש, גדולים מעשי חייא, שלא היה אדם שעשה כמוהו.

ואמר ר' זירא, לילה אחד הופיע ר' יוסי בר חנינא בחלומי, שאלתי אותו על יד מי אתה מיסב בישיבה של מעלה, ואמר לו שהוא יושב על יד ר' יוחנן. ור' יוחנן יושב על יד ר' ינאי, ור' ינאי על יד ר' חנינא, ור' חנינא על יד ר' חייא. ושאלתי אותו ר' יוחנן אדם גדול כל כך, למה אינו יושב על יד ר' חייא. אמר לי, כיון שפניו של ר חייא מפיקים ניצוצות וברקים של אור, לכן אין ר' יוחנן יכול לישב על ידו, שלא יכוה.

ואמר רב חנינא סח ליל חכם אחד, ראיתי תלמיד חכם אחד שהיה אליהו רגיל להיות אצלו, בבוקר ראיתי את עיניו יפות ולערב ראיתי דומות כאילו נשרפו באור, אמרתי לו, מה אירע לך שעיניך נראות כאילו נשרפו באור. אמר לי, בקשתי את אליהו שיראה לי את החכמים בשעה שעולים בישיבה של מעלה. והזהיר אותי ואמר, בכולם תוכל להסתכל פרט לקתדרא של ר' חייא שלא תסתכל בה, ואמר לי שכל החכמים עולים ויורדים ומלאכים עמם. אבל ר' חייא, עולה לבדו ויורד לבדו, כבן בית הנכנס בלי רשות. ולא הייתי יכול להתאפק והסתכלתי בו. ויצאו כמין שני ניצוצי אש ושרפו עיני. ולמחרת השתטחתי על קברו ואמרתי לו, תורתו של מר אני לומד, ונרפאתי.

מן המעשה הזה אנו למדים שני דברים. האחד, כמה גדול שכרו של זה המחזיק בידי ילדי עניים שיוכלו לעסוק בתורה. והשני, כמה גדולה מעלתו של זה המלמד תורה לבני אחרים. שבגלל ב' הסיבות האלו זכה ר' חייא לכל אותה גדולה.

ומלבד זה, כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו. וכשם שזכה ללמדו תורה בעולם הזה, כן יזכה ללמדו תורה לעולם הבא. ואם לימד תורה לבן עם הארץ, אפילו אם גזר הקב"ה גזרה רעה  על העולם, הקב"ה מבטלה בזכותו. וזוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואחת ממצוות התורה ללמד לתלמידים. כמו שנאמר ושננתם לבניך. ואמרו חז"ל זו אזהרה לחכם ללמד לתלמידים, שכן התלמידים נקראים בנים, כמו שנאמר: הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' (ישעי' ח). וחייב האם לשכור חכם שילמד את בנו תורה. 

מספרים על עשיר אחד מליונר מוכר בין המלכות ובין העם מהנהגתו הטובה ומיחס משפחתו והיה לו בן יחיד רשע מרושע שהיה לו בית מלון והיה מאסף את החברים שלו לאכול ולשתות ולצחוק על מעשי הוללות, וכל ההוצאות על חשבונו וידוע שהחברים היו אוהבים אותו מרוב שסוחבים כסף מתחת ידו בפוליטיקה שלהם, באופן כזה היה מבזבז ממון של אביו עד שהעשיר קץ בחייו, מה עשה? יום אחד הזמין לביתו את קצין העיר, וגם פרנסי העיר, גם נכבדי רבני העיר, גם את בנו, ודיבר לפני כולם שהוא מחלק את ממונו בחיים חיותו סכום גדול, וכזה מתנה לקצין העיר, סכום כזה וכזה לפרנסי העיר שיחלקו לאלמנות וליתומים, וסכום כזה וכזה לנכבדי רבני העיר שיחלקו לישיבות, סכום כזה וכזה לבנו בתנאי שמרגע זה שיקבל הכסף יסתלק מביתו ועוד לא ידרוך על מפתן הדלת שלו, קם והביא כל הסכומים וחלק להם, ובקש מקצין העיר שיעשה לו טובה שיכתוב פתקה שאחרי מותו של הזקן כעבור שנה שלמה, אזי למשטרה ימסרו המפתחות ביד בנו, ומה שימצא יקח אותו היום עד הערב ולא יותר. וחתמו כולם על אותה הפתקה וגם בנו חתם אחרון, לקח את חלקו וצעק לפני כולם שהוא מצפצף על אביו חס ושלום ועל כולם, קם והלך מכבר שידעו כולם שבנו היה בליעל לא אמרו מאומה. לא עבר זמן רב, הזקן נפטר עשו לו את הכבוד האחרון כל העיר ובנו לא רצה לדעת משבעת ימי אבלות ולא דאג על מותו של אביו כיון שהיה לו הרבה כסף לידו והתחיל לבזבז עוד יותר עד שבמשך כשמונה חדשים כלתה פרוטה מכיסו, כיון שראה את עצמו בצער הרעב התחיל לקחת בהלואה  כגון לו מהקצב סכום גדול, וכן מהמכולת וכו' עד שהרגישו כולם שאין לו במה לשלם תבעו אותו למשפט, אסרו אותו לקו אותו מכות עד זוב דם וראו שאין לו מה לשלם עזבו אותו חפשי. נכנס אצל חברו האחד וביקש ממנו ככר לחם, ענה לו ידידי היקר אני מצטער מאוד אבל אין לי, וכן הלך אצל השני בקש ממנו ללון לילה אחד בביתו, גרשו אותו כמו כלב כאילו לא מכירים אותו. התחיל להתחנן לפני החברים באמרו להם כמה טובות עשיתי לכם וזה תגמולי? בינתיים הגיע יום השנה של מות אביו והוא היה קרוע ובלוע ובלילות היה ישן בבתי כנסיות, ופתאום קרא אותו קצין העיר ואמר לו תדע שמחרתים יום השנה של מות אביך ויש לך רשות לבוא לקבל המפתחות להיכנס ותקח מה שאתה רוצה בזמן של שש שעות ולא יותר. כששמעו הקצב והחנוני ובעל המלון וכולם שרצו כסף ממנו התנפלו עליו מי בסכינים ומי במקלות בידם ואמרו לו אנו מחכים על יד הדלת שתכנס ואם לא תשלם גופך יהיה לגזרים. כמעט רצו להרגו על המקום קודם שיכנס. ראה את עצמו שהוא בסכנה באמת וברעדה גדולה פתח את הדלת הראשונה, וראה את הגן שהיה מכיר בכניסתו ושם חורבן גדול התחיל לבכות ואמר אוי ואבוי לו זהו פלטינו של אבא? פתח הדלת השניה וראה בית ריק לגמרי מלא קורי עכביש מכל הצדדים. אמר בלבו יכנס בחדר השני אולי נשאר שמה איזה ספרים יקרים שאבא היה לומד בהם כדי למכור ולא מצא מאומה רק ראה פלא שמכתב אחד תלוי, לקח את המכתב וקרא בו וזה לשונו, ידעתי בני ידעתי שתבוא ביום כזה שמחכים על יד הדלת בחוץ להרגך במיתה משונה ולכן עצתי שתעלה למעלה בחדר פלוני שם מוכן גרדום עם כסא כדאי לך שתעלה על הכסא, תכניס צוארך תחת החבל תדחוק הכסא ותשאר תלוי שמה לפחות תמות בצנעה תוך החדר ולא תמות לגזרים במיתה משונה תחת ידי האכזרים האלה. כיון שקרא את המכתב ידע שזה נכון, החליט בדעתו למות בצנעה ולא בפרהסיא. עלה למעלה וראה חבל התליה מוכן ועל הכסא עוד מכתב. קרא את המכתב, ושם היה כתוב סדר הוידוי באורך על שלא שמע לקול אביו התחיל לרדת מעיניו דמעות כמים ואמר אשמנו בגדנו כסדר א"ב, ובאחרונה יהי רצון שמיתתו תהיה כפרתו על כל העברות שעשה, אביו מחל לו מחילה גמורה וגם הקדוש ברוך הוא ימחול לו, הכניס צוארו בחבל בשמחה גדולה דחף את הכסא, פתאום נפלה תקרה מגבס עליו, היה תלוי בחבל ונפל על הרצפה וראה עוד מכתב שנפל מהתקרה, היה כתוב שם: בני היקר כיון שקבלת המות בשמחה בודאי אתה מתחרט על כל מה שעשית ולכן מצוה אותך שתחזור בתשובה ותחיה ולא תמות כמו שכתוב כי לא יחפוץ במות המת וכו', תדע בני שבגינה בקרן זוית פלונית שם תפתח ותראה טמון כל העושר שלי מזה תשלם כל החובות ותתעשר, תיקח לך אישה ותכיר את אביך ותלך באותה הדרך שראית בעיניך איך הייתי מתנהג עם הקדוש ברוך הוא ועם הבריות. הבחור הזה נהיה כבריה חדשה רץ על הגינה ומצא את כל מה שכתוב במכתב והבין חכמתו של אביו שלא נתן לו למות אז ידע מי המה החברים שהיו לו ובאיזה דרך הלך ובאמת חזר למוטב וחזר לאיתנו הראשון כמו אביו ולא הבינו הבריות מה קרה לו שחזר מקצה אל הקצה וגם הוא נהיה אחד מנכבדי העיר. (אהבת חיים)

תוקן על ידי שרית560 ב- 14/08/2012 15:10:38