| נשלח ב-17/10/2012 21:59 |
|
| |
פרשת נח
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו-ט) יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי,לפי דורו היה צדיק,ואילו היה בדורו של אברהם לא נחשב לכלום. (רש"י) השאלה היא,עד היכן תגיע התביעה מהקב"ה על האדם? עד כמה צריך האדם לעמול ולטרוח כדי לעשות רצון ה'? ואולי כל מה שהאדם עושה עדיין אין זה רצון ה'? על כך משיב בעל "קונטרס החיים" ומבאר שנוכל ללמוד מהלל הזקן עד כמה חייב האדם לעמול. הרי הלל הזקן היה טרוד במזונותיו ובכדי לשמוע דברי תורה היה צריך לשלם. כאשר ראה הלל שהשיג כדי מחיתו,נתן חצי לשומר ביהמ"ד וחצי לפרנסתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר ביהמ"ד להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו,אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר,אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי,בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו גובה שלוש אמות שלג! פרקוהו, הרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת! הלל ראה שאי אפשר להיכנס וללמוד תורה בדרך רגיל, חיפש דרך אחרת שעל ידה ניתן לעלות,אפילו שהיא קשה ביותר,אך כל עוד אפשר לעלות לגג ולשים את האוזן עפ"י הארובה, ואפילו שעכשיו חודש טבת ויש חשש הצטננות ודאית – אך אם הדבר אפשרי קמים ועושים מיד. על כן כל עוד שזה לא הגיע לפיקוח נפש בפועל – זו חובה גמורה. וכן מצינו אצל מרן הסטייפלר זצ"ל, שהעבידו אותו בצבא הרוסי בסיביר. ופעם אחת היה צריך לשמור בליל שבת קודש. השומר שלפניו הניח את מעיל השומרים על העץ והלך, כשהגיע מרן הסטייפלר לקחת את המעיל ולעמוד בחוץ לשמור, ראה את המעיל על העץ ובשבת הרי אסור להורידו מהעץ. היה זה פיקוח נפש ממש לעמוד כל הלילה בחוץ בסיביר,אך הוא אמר לעצמו:הרי אפשר להחזיק מעמד כחמש דקות ולא להגיע לפיקוח נפש ואם כן עכשיו אסור להוריד את המעיל מהעץ כי חמש הדקות הקרובות אינן בכלל פיקוח נפש. התאפק מרדן חמש דקות. עברו חמש דקות ושוב אמר לעצמו: הרי נראה שגם עוד חמש דקות אינם בכלל פיקוח נפש,אפילו שקר מאוד מאוד. וכך עברו להם עוד חמש דקות ועוד חמש עד שהאיר השחר. זו תהיה התביעה מאתנו,עד כמה היה בכוחנו לעשות. יש באדם כוחות נסתרים ועצומים שעם רצון חזק ויראת שמים הוא יכול להעפיל למרומים. אם נסתכל בצרכים החומריים נראה שהאדם משקיע מאמצים עילאיים וגם מגיע להישגים גדולים שבדרך טבעית ורגילה נראים כבלתי אפשריים ועל כך תהיה התביעה מאתנו גדולה וזאת ידעו גם הלל וגם נח. התביעה מנח הייתה גדולה על שלא הגיע למעלת אברהם,שהרי את האדם תובעים על מה שהיה באפשרותו לעשות ולא עשה. מדוע אילו היה נח בדורו של אברהם כמו שהיה עכשיו לא היה נחשב לכלום? כי אם נח לא היה לומד ומתחזק ממעשיו של אברהם, זה עצמו מראה על חסרון במהותו. ההבדל בין אישיותו של אברהם לבין אישיותו של נח, אמרנו שאברהם היה חזק ולכן היה יכול לעמוד נגד הזרם, לעומתו נח שהיה חלש לא התנגד לזרם. נראה לומר עוד שמזה נבע השוני בניהם בגישה איך להיטיב ולהשפיע עם אנשי דורם. בעוד שאברהם היה רודף אחרי החסד, הן חסד גשמי והן חסד רוחני, הסתפק נח בחסד גשמי בלבד. כי רק כך היה מסוגל נח להיטיב עם אנשי דורו. ובאמת כשניסה להיטיב ברוחניות, כשדיבר על המבול הצפוי, נכשל נח במשימה. כי אם לרוחניות והוא היה צריך סעד איך ישפיע הוא על אחרים! והנה לשון המזרחי בענין זה ''נח היה צריך סעד לתומכו. בב"ר פירשו שהיה מתיירא להתחבר עם אנשי דורו, שלא ילמוד ממעשיהם, מלפני שלא היה חזק באמונתו, והיה מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות השם, כאילו היה עם השם, אבל אברהם אבינו ע"ה שהיה חזק באמונתו לא היה מתיירא שמא ילמוד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו". ובבית הלוי כתב "ומשלא לא הגין זכותו על דורו שלא יכשלו גם הם, כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו, ולכן הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה ונשאר צדיק תמים גמור, אבל אברהם לא היה צריך סיוע והתגבר בעצמו גם נגד יצה"ר של אחרים, דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחבריו והוא התגבר גם נגדם". (אהל תורה)
תוקן על ידי שרית560 ב- 17/10/2012 21:58:32
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:00 |
|
| |
ונח מצא חן בעיני ה’ (נח ו-ח)
מה הייתה מציאת החן אצל נח? לכאורה, משום שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו. הרמב"ן מפרש: "משום שהיו כל מעשיו לפני נאים ונעימים"
פעמים שעושה האדם מעשה צדקות מתוך שלימות, חרדה ודאגה לכל פרט אבל הם אינם "נאים". המעשה בשנת אלף נ"ו ליצירה. וכל ימי מתושלח היו תשע מאות ששים ותשע שנים. צריך להיות גם נאה.
הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מבאר את דברי הרמב"ן ודבריו מובאים בספר "ברכת מרדכי": המעשה מצד עצמו צריך להיות לא רק מדוייק ומושלם אלא גם נאה ופעמים שמעשיך לא רק מושלמים אלא גם מופלאים ביופיים, אבל עדיין לא "נעימים". ונעימות היא זו העשייה סביב המעשה, אווירה של "נועם", של עונג, של רצון לחזור ולעשות אותו מעשה. ניקח לדוגמא, אם האישה ביקשה מבעלה לקנות לה שמלה והוא כהרגלו חושב שאין באפשרותו לקנות והוא מסרב בכל תוקף בטענה שאין צורך, כיוון שיש לה די שמלות. ומאידך האישה אומרת לו "אין לי מה ללבוש"! לבסוף אחר הויכוח מתוודה בעל ומסכים להיענות לבקשתה. כמובן שהסכמה זו מתבטאת בפנים זועפות, ואף בביטויים מעליבים למרות שלבסוף הבעל מסכים לרצון אשתו וקונה לה שמלה אך, למעשה, זה חסר את ה"חן".
נעימות היא זאת המתייחסת לא רק אל המעשה מצד עצמו אלא אל בני האדם אשר המעשה נעשה בקרבם.
אנו בברכת המזון אומרים: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". מובן עניין החסד והרחמים אך מהו "בחן"? אלא "טוב", "חסד" ו"רחמים" מועילות המה בגוף המעשה והעשייה. "חן" היא מילה הנוגעת לצורת הגשת המעשים.
אותו מעשה עם אותה שלמות, יכול להיעשות לא רק בחסד וברחמים אלא גם בחן.
חן היא הנעימות של העשייה, והשראת נעימות זאת סביב אותו מעשה זהו "החן" של הקב"ה בעשייתו עם ברואיו עם כל העולם כולו וזהו החן שהיה בנח. (אור דניאל)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:04 |
|
| |
ויאמר ברוך ה’ אלהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו (נח ט, כו-כז)
ואחרי שקלל נח את כנען התחיל לברך את שם ויפת כדי להודיע לחם שאילו היתה לו זכות היה מתברך בגדולה כמותם. היינו לשם אמר: ברוך ה’ אלהי שם. ר"ל שכל ארץ כנען עתידה להיות שייכת לשם, שהיא האומה הישראלית, והכנענים יהיו צריכים להעלות מס לישראל. ולכן אומר: ויהי כנען עבד למו.
והטעם שנכתב בתורה כל סיפורו של נח עם חם ושם ויפת, כדי ללמדני לקח שלא ימשוך אדם לבו ביין, שהרי צדיק אחד כמו נח שבזכותו ניצלו כל הברואים ובגללו נתחדש העולם, בכ"ז העבירו היין על דעתו והביאו לידי בזיון. וכן אתם רואים כי לפני שאדם שותה יין הוא נמוך רוח כמו גדי. וכשהוא שותה יין הוא מתחזק כמו אריה. וכשהוא שותה הרבה יין הוא דומה לחזיר כי הוא מוכרח להקיא ולטנף בגדיו. ואם הוא שותה הרבה מאד הוא משתכר ומתחיל לרקוד כמו קוף ומדבר נבלות הפה. כי לא נשאר לו דעת בראשו, הוא מאבד תפילה ושמע בזה שהוא מאחר לקום. ועובר עוד עבירות שיקצר המקום לפורטם ולכן מי שהוא בעל נפש לא ישתה הרבה יין עד שיאבד שכלו. ואפשר להגיע לשמחה ע"י ענווה שנאמר לענוים נתן חן." (מעם לועז).
נסיים במעשה ברב גדול שאביו היה שיכור ומיתבזה בפרסיה. בנו שהיה רב העיר התביש בו כי היה נשכב על הריצפה מרוב אלכוהול וילדים היו לועגים לו.
הבן ביקש מהאבא שלא ישתכר ברחובות שיבוא לביתו וישתכר שם ולא יגרום לעצמו ולבנו עוגמת נפש, האבא נענה בחיוב.
בוקר אחד קם הבן הצדיק לבית הכנסת וראה שיכור שוכב על שלולית ברחוב וילדים זורקים עליו אבנים.
הבן חזר לביתו כדי שאביו יראה את המחזה המבייש כדי שיבין איך הוא ניראה בכל לילותיו המטופשים.
האבא כשראה את האירוע נידהם וניגש לכיוון השיכור, הבן חשב כי סוף כל סוף אביו ילמד לקח ויזדעזע, אך לפתח אביו ניגש לשיכור ושאל אותו בסוד כך: "סלח לי מהיכן קנית את הבקבוק הזה ניראה לי זה חומר מצוין. הבן היזדעזע והבין שליפול לשכר זה בור ללא תחתית, ישמע חכם ויוסף לקח. אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג-לא) חז"ל: (סנהדרין ע, א). שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו, זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להיתפתות בו ולצאת מן השורה, אפילו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח:
ומי יתן ויהיה לבבם של כל העולם כלבב יונדב בן רכב, ויחוסו על זרעם ועל הדורות הבאים אחריהם, שמא יהא ביניהם אנשים שאינם מהוגנים, שלא ידעו להיזהר בשתיה ויצאו מן השורה. והיה ראוי שכל אדם יחוש על זה ויצוה את בניו ואת זרעו אחריו בכל תוקף, שלא לשתות יין וכל מדי דמשכר, כצואת יונדב בן רכב (ירמיה לה-ו) או יצום לשתות במידה, במשקל ובמשורה, וישימו קצבה באופן שלא יהא חשש שיצאו מן השורה. ולמה לא נמצא בעולם מי שיחוש לזה כי אם יונדב בן רכב , ולא ראינו ולא שמענו מי שעשה כמעשיו, ברם דא הוא טעמא, כי מי הוא זה ערב אל לבו, שיהיו בניו וזרעו שומעים בקולו ושומרים מצותו, ונמצא מכשילן לעתיד לבוא באסור מוסיף, שיהיו עוברים את מצות אביהם, ולכן נמנעו מלצוותם:
רק זו מצוות כל אדם על עצמו לגדור בעדו ולשום קצבה בעניין השתייה, ויקבל עליו בכל תוקף שלא יעבור בשום פעם, בעבור תהיה יראת ה’ על פניו תמיד, ולא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתוקן. ואמינא עצה טובה, שהשיעור הנכון שישתה הכי מופרז שתי כוסות בסעודה אחת ולא יעבור. וסימן לדבר שנים דרך ארץ (ביצה כה, ב). והכל לפי מה שהוא אדם, החזק הוא הרפה, ולפי העת והזמן, עדן חדווה ועדן עציבותא, יוכל לעבור מעט מן השנים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (פלא יועץ)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:07 |
|
| |
וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים (נח יא-כח) ראיתי לנכון לצטט באריכות את מעם לועז שמסביר נפלא את המאורעות שבתקופת אברהם לפני שנולד אברהם היה נמרוד מלך על כל העולם כפי שכתבנו קודם. והוא היה כופר בעיקר. וגאותו היתה גדול כל כך שהיה עושה עצמו אלוה. וכל בני הדור ההוא היו משתחוים בפניו והיו עובדים עבודה זרה לפי הפקודה שנתן להם ולכן אומר הכתוב ובני כוש סבא וחוילה וג' וכוש ילד את נמרוד. שלכאורה יש לתמוה הרבה, שהרי היה הכתוב צריך למנות את נמרוד בכלל סבא וחוילה ושאר אחיו ולמה נאמר לחוד: וכוש ילד את נמרוד. אלא רמז יש כאן שנמרוד עשה עצמו אלהות, וכל בני האדם טעו בו, כי הוא היטעה אותם שהוא ברא שמים וארץ. ולא ידעו שנמרוד נולד מאשה. ולכן חשבו שלכוש לא היו אלא חמשה בנים והם: סבא, חוילה, סבתא, רעמה, סבתכא. לכן אומר הכתוב וכוש ילד את נמרוד, ועושה צחוק מן האנשים שהאמינו בנמרוד שהוא אלוה. אלא היה בנו של כוש. ונמרוד זה היה תוכן וידע בחכמת הכוכבים, וצפה בחכמתו שבן עתיד להולד בזמנו שיביא לו צרות ויכפור באמונתו. ובלילה שבו נולד אברהם ראו חכמי נמרוד בחכמתם שכוכב גדול יוצא מן המזרח ורץ לרקיע ובלע ד' כוכבים מארבע רוחות העולם. והיו תמהים מאד למראה הפלא הזה, והאמינו כי בודאי מראה הדבר שיוולד בן שעתיד להיות גדול ומפורסם ויירש את כל ארץ כנען ויהרוג את המלכים. למחר נתייעצו ואמרו שהם צריכים להודיע לנמרוד את שהם ראו בלילה, שאם יארע לו דבר הוא יאשים אותנו על שלא גילינו לו. ויש סכנה שיהרוג אותנו ולכן נספר לו הן את החלום והן פתרונו כדי שימצא תיקון לדבר, וכך באו כל החכמים לפני נמרוד וספרו לו כך: בלילה היינו בביתו של תרח משנהו שהזמין אותנו למשתה בנו שנולד לו ואחרי המשתה יצאנו לחצר לטייל וראינו כך וכך, ובודאי יהיה מה שצפית אתה בחכמתך שיולד בן שעתיד לכבוש את העולם הזה ואת העולם הבא והוא יבטל אמונתך. ועכשיו אם טוב הדבר בעיניך פצה את תרח בכסף וקח ממנו התינוק והרגהו לפני שיגדל ויקרה אותה צרה שלא נוכל לתקנה. ונמרוד זה שמח שמוחה גדולה על העצה ששמע וקרא לתרח ואמר לו בן נולד לך הלילה תנהו לי כי אני רוצה להורגו. והבטיח לתת לו בית מלא זהב. השיב לו תרח ואמר אנו מוכן לפקודתך ומה שתרצה תתן לי ושח עמו עוד שעתיים בעניני המלכות מפני שהיה משנהו והיה צריך להודיעו הכל מה שאירע. אחר כך אמר לו: דע אדוני כי אירע לי דבר בלילה הזה ואיני מעיז לעשות דבר בלי שרשותך כי בא אליך איש אחד ואמר לי רצוני שתתן לי במתנה סוס יפה מאד, ובמקומו אתן לך גבית מלא שעורים. עיניתי לו כי איני יכול להשיב לו דבר לפני שאשאל ראותך, אי אתה מלכנו ופטרון העולם שאם תמצא שהעסק טוב אעשהו ברצון. עכשיו אני ממתין לתשובה עד שתתן לי עצה כיצד לנהוג, כי מאחר שאני המשנה שלך בודאי אתה מחפש טובתי ואין אתה רוצה ברעתי. ונמרוד בשמעו זאת תמה מאד והיה סבור שתרח יצא מדעתו. ואמר לו אם אתה מנהיג מלכותי בשכל כזה בודאי היא עתידה ליחרב בזמן קצר. שאם יש לך סוס יקר כזה כיצד תחליפו בשעורים, וחוץ מזה מי יוכל את השעורים אם מכרת את הסוס, נתן לו תרח לכלות כעסו בדברו, אח"כ אמר לו אם על כך אתה כועס על החלפת סוס בשעורים, מה צריכה להיות הרגשתי כשאתה בא לבקש ממני את בני היקר תמורת כסף שאם אתה הורגו מי יירש את נכסי, ולאיזה טובה מצפה האדם יותר מלזה? ונמרוד כששמע שתרח דיבר עמו במשל, קצף עליו מאד וביקש להורגו בחמתו. אז נפל תרח לרגליו ואמר: בצחוק דיבר. שהרי בודאי אני מוכרח לעשות רצונך, ואף על פי שאתה רוצה להורגני אמסור לידך את בני ואת שני אחיו. אבל תן לי שהות של שלשה ימים כדי שאדבר עם אשתי ושאר בני ביתי שמא אפייסם במתנות ובמילים טובות כדי שיסכימו. ונמרוד נתן לו שהות כאשר ביקש. ביום השלישי שלח וקרא לו ונתן לו התראה למלא בקשתו. ואם לא, ישרוף את כל משפחתו מבלי השאיר להם שריד. ובראות תרח שאין מפלט, חיבל תחבולה זו היתה לו שפחה אחת שילדה בן באותו לילה שנולד בו אברהם. לקח בן השפחה ומסרו לידי נמרוד ולקח את הכסף כפי שהבטיחו. ונמרוד הרג את התינוק הזה בהתלהבות בחושבו כי הוא אברהם, ובזה נחה דעתו ושכח מכל הענין ושום אחד מחכמיו לא דיבר עמו עוד בדבר הזה. ובהיות אברהם בן שלוש שנים התחיל לחקור בדעתו כדי לדעת מי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ ובתחילה היה סבור שהשמש ברא הכל. ובאותו יום ערך תפילתו לשמש. וכשהעריב היום ושקעה החמה במערב והלבנה האירה במזרח והיו סביבה הרבה כוכבים היה סבור שהלבנה בראה השמים והארץ והכוכבים הם משמשיה. ובאותו לילה ערך תפילתו אל ירח למחרת ראה והנה השמש הופיעה והלבנה נסתלקה. אמר בלבו נראה כי אין אחד מאלו בורא השמים והארץ. ובודאי יש אל בשמים המנהג את העולם כולו. הלך לתרח אביו ושאלו שיאמר לו מי ברא השמים והארץ. הביא לו תרח עבודה זרח בידו ואמר לו זהו האל שברא אותך ואותי ואת כל העולם. הלך אברהם לאמו ואמר לה להכין לו מאכלים טובים שהוא רוצה להביאם לקרבן לפני העבודה זרה. כשהכינה אותם הלך אברהם והביא אותם לפני הע"ז וראה כי באותה צורה שהניחם לפניו כן מצא אותם אחר כך. ומפני שהיה עמל הרבה להכיר את השי"ת שרתה עליו שכינה ונתן הקב"ה בלבו להבין שכל אלו האלילים מעשי ידי אדם הם. ובא המלאך גבריאל ולימד אותו הרבה סודות. ויש אומרים כיון שראה אברהם אבינו את אביו ואת אמו שהם אדוקים בעבודה זרה שלהם, לא רצה להיות עמהן עוד, והלך לישיבת נח ושם, וישב עמהם ולמד סודות התורה והיה שם ל"ט שנים רצופות ואיש לא הכירו. ובהיותו לומד שנים מרובות כל כך בחשק גדול ובמנוחת הנפש נעשה חכם גדול, והשיג בדעתו שכל הדור ההוא שקוע בטעות העבודה זרה שהם עובדים לצורות עץ ואבן. ובעודו בן שלוש התחיל להבין את השי"ת ובהיותו בן מ"ח הכירו יפה ואמו מיהרה אל תרח וסיפרה לו על בנם המוכשר והמבורך, אבל בהיות שתרח היה רשע בתכלית ומשנהו של נמרוד היה אדוק מאד באמונתו, הלך אצל נמרוד ואמר לו: זה שראית בחכמתך שעתיד בן להולד במלכותך שישכיח את אמונתך, די כי זהו בני. ואשתי הרעה רימתה אותי. ואף שראיתיה והנה כרסה בין שיניה. רימתה אותי ואמרה כי יש לה מחלה המתחדשת בה כל שנה. ובכך התחמקה ממני וילד בן בסתר בלי שהודיעה לי על כך, עכשיו סופר לי כי הוא יושב ולומד תורה זרה זה הרבה שנים. ומספר שיש אל בעולם שהוא האמת. ואתה משקר ומכזב. וכששמע נמרוד כל אותם הדברים תקפו אותו יראה ופחד, ונועץ בחכמיו לטכס עצה מה ייעשה לו אמרו לו מה אתה חושש מאדם שהוא קטן יותר מאחד העבדים שלך. קחהו ושים אותו בבית הסוהר עד אשר נחליט מה לעשות בו. אז בא השטן והתחשב בדמות בן אדם ואמר לנמרוד אני מתפלא מאד שממלכה שלמה מרתתת מפני אדם יחיד. והדרך הטובה ביותר היא שכל אנשים יצתירו היטב בכלי מלחמה כמו שעושים כשהולכים למלחמה ואלף גבורים ילכו. שאיש אינו יכול להתמודד עמם. וברגע זה יצא כרוז בכל הממלכה, ונתקבצו רבבות אנשים מכל קצוי המלוכה להביא את אברהם אבינו. ומשראה אברהם את כל החיל הזה נכנס פחד בלבו וערך תפילה לפני הקב"ה, אמר: לפי שעשיתי כל זה למען כבודך, רחם עלי והצילני מאויבי אלו. והקב"ה שמע תפילתו ושלח את מלאך גבריאל שאמר לא לפחד מהם, כי ה' עמו. וכך ירד ענן גדול והחשיך את העולם. וכשראו זאת אנשי נמרוד אחזה אותם יראה גדולה וחזרו אצל נמרוד, וכך חזרו נמרוד ואנשיו מעיר זו לבבל. אמר המלאך גבריאל לאברהם בשם ה' שילך אחרי נמרוד לבבל. אמר אברהם לא עשיתי שום הכנה. ואין לי לא כסף בשביל צידה ולא נשק כדי לערוך קרב, ובפרט שאני יחיד ובודד, מה יש בכוחי לעשות. אמר לו גבריאל דע כי אין לך הכרח בשום דבר. כי אני אביא אותך על כתפי עד לבבל ובזה יהיה לך סימן שה' עמך. וכך הביא אותו כהרף עין לבבל. והיה מסובב בכל העיר והכריז בקול גדול לאמר: ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד. אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי נמרוד, ואני אברם הוא עבד השי"ת וכולכם צריכים להודות בכך. וכשהיה אברהם סובב כך בעיר נפגש באביו ובאמו ושאל אותם: מה ראיתם על כך לעבוד לאלו האלילים של נמרוד הרשע. פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, ואין בהם שום מועיל. וכששמע תרח את דבריו הביא אותו לביתו וביקשו לומר לו מי הביאו לבבל. ענה לו ואמר ביום אחד די לו ללכת מהלך של ארבעים יום. ומיד מיהר תרח וסיפר לנמרוד. וכולם השתוממו לשמוע דבריו. וכך חזר נמרוד ונועץ באנשיו שיורו לו עצה מה לעשות. וכולם הסכימו להכריז בעיר שכולם מוזמנים ע"י המלך לבוא ולהשתתף במשתה גדול שיימשך שבעה ימים. ובכל השווקים והרחובות יהיו חוגגים החג הזה וכולם יהיו מלובשים יפה מקטן ועד גדול ויבואו אצל נמרוד אל המשתה אשר הכין. ונמרוד היה יושב על כסא מלכותו ושלח וקרא לאברהם. ואברהם בא יחד עם תרח אביו. והלך ישר לנמרוד ואחז בכסאו והתחיל לנענעו. וצעק בקול גדול. אוי לך נמרוד שאתה כופר באלקי השמים והארץ ואינך מכיר באברהם עבדו שהוא מזלזל בך, על שאין אתה מכיר באלקים חיים שהוא אחד ושמו אחד של ינום ולא יישן, ואתה הולך אחרי אלילי כסף וזהב שאין בהם מועיל. וכך היה הולך ומדבר ומבזה את נמרוד בבזיון גדול, וכל האלילים האלו שהיו שם צנחו ונפלו כשפניהם לקרקע, ונמרוד ואנשיו נבהלו מאוד בשומעם את צעקותיו של אברם. וכך נשארו בפחדם שעתיים תמימות, והיו כמו מתים. כאשר התאוששו שאל נמרוד לאברם: הקולך הוא זה או קול אלהיך? ענה לו ואמר: קולי הוא זה, ואני הוא הבריה הקטנה ביותר בין הבריות שברא אליה הגדול והגבור. אז האמינו נמרוד, ואמר לעיני הכל בודאי אלהיך הוא מלך גדול מכל המלכים ואין מה לדבר עוד. וכך מסרו לידי אביו להביאו למקומו לשלום. אחרי ימים נפל תרח למשכב וביקש מאת בניו אברם והן שימכרו כמה אלילים כדי להרויח. כי תרח זה היה מוכר אלילים ובהיותו חולה ביקש את בניו שימלאו מקומו בחנות וינהלו העסק. יום אחד שאל אברהם את אביו וביקש ממנו שיאמר לו מי ברא את השמים ואת הארץ אמר לו תרח: וכי עדיין אין אתה יודע? והרי כמה שנים אתה בחנות הזאת שהיא מלאה אלילים גדולים וקטנים. הם פטרוני העולם שבראו אותך ואותי ואת כל הבריות, ואברהם הלך מיד לאמו וביקש ממנה להכין לו מאכלים טובים, כי הוא רוצה להביאם כמתנה בפני האלילים כדי לערוך תפילתו, וכך לקח אברם את כל המאכלים בידיו ונסתגר בחדר. והיה שוהה שם כל היום כי ביקש לראות אם יושיטו את ידם כדי לאכול משהו, ואין קול ואין עונה. וכך לקח הפטיש בידו והרס את כל האלילים, וכשגמר נתן הפטיש בידו של האליל הגדול שבהם שהשאירו שלם כפי שיתבאר להלן. ותרח זה בשומעו את המכות כקול חיטוב עצים רץ לתוך החדר מצא את אברהם כשהוא יוצא משם. וכשראה תרח והנה כל הצלמים שבורים החליט להרוג את אברהם על שהעיז לעשות כך התנצל אברהם ואמר כי לא היתה לו שום כוונה רעה. אלא הוא הביא אוכל לאלילים, אז התחילו הקטנים לאכול לפני הגדולים הושיט הגדול ידו ובזעמו שבר את כולם על שלא היתה בהם מידת דרך ארץ וסימן לדבר הגרזן הנמצא בידו של הגדול, ואם אין אתה מאמין לי בוא ונלך ונשאל מה בפיו. וכעסו של תרח התגבר יותר ואמר זה סימן שאתה משקר שהרי אילים אלו אין רוח בהם ואינם יכולים לדבר כי הם עשויים עץ ואבן אמר לו אברהם: וכיצד אתה מאמין שהם שבראו השמים והארץ בשעה שאין בהם רוח ואינם יכולים לנוע ממקומם ומה הטעם יש לך לעובדם וואי לך ולכל הדור שהלכתם כל חייכם אחרי ההבל, ובהיות שיש אל גדול בשמי כפי שלימדתי אתכם ולא הטיתם אוזן לשמוע לי, הרי רע יהיה סופכם. כמו שאירע לדורות שעברו דור אנוש ודור המבול כי בגלל עבודה זרה אבדו מן העולם. ולכן אבקשך אבי לשמוע בקולי ולחדול מעבוד אלילים וכך תינצל מן הרעה הגדולה. ואברהם פתח החנות ולקח שני צלמים וקשר בהם חבל וגררם והכריז כדרך המוכרים המכריזים על סחורתם: אמר: רוצה אני למכור אליל שאין בו מועיל. פה לו ולא ידבר עינים לו ולא יראה אזנים לו ולא ישמע ולא יהלך ברגליו וכשבא אחד מהם לקנות היה אומר לו אבוי לך שאתה בן חמישים ואתה משתחוה לפסל בן יומו. ובכך היה הלה מסתלק והולך. ובעודו מסובב בעיר להראות את הצלמים, פגש בו זקן ואמר: רוצה אני שתבחר לי אליל גדול וטוב כדי לעובדו אמר לו אברהם והלא בשבוע האחרון ראיתיך קונה אליל מהרן אחי, ולמה אתה צריך עוד אחד? אמר לו כשבאתי לביתי באו גנבים וגנבו ממני את הפסל. אמר לו אברהם כיצד אתה עובד לפסל שאינו יכול להציל עצמו לא כל שכן שלא יציל אחרים אמר הזקן: הגד לי למי לעבוד, כי איני יודע אל אחר. אמר לו אברהם דע כי יש בשמים אל גדול והוא אלהי נמרוד ואלהי תרח ושל כל העולם וכמה רע הדבר לעבוד לנמרוד המחזיק עצמו לאלוה. אמר לו הזקן היום הרת עולם. ומן היום ואילך אעבוד לאלהיך. אבל רוצה אני שתבטיח לי מה תועלת תצמח ממנו. השיב אברהם ואמר הדבר הראשון שכל מה שנגנב ממך יוחזר לך. והשני כי תנצל מדינה של גיהנם, ביקש ממנו הזקן שילמדו כמה מילים לאומרם. אמר לו לאמר ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אחד ואין שני ממית ומחיה ואברהם עבדו נאמן ביתו. וכן חזר אותו זקן בתשובה והתחרט על העבר ביום השני מצא שהגנבים החזירו לו הכל מה שגנבו ממנו והיה מסובב כל היום ברחובות ומשמיע את הדבירם האלו שאברהם לימדו לאמר, והחזיר בתשובה הרבה אנשי ונשים. אבל כשנודע הדבר לנמרוד הרג אותו והיה מהרהר בדעתו מה לעשות באברהם, כי רוב האנשים הלכו אחריו. וכן כשהיה נמרוד במשתה נכנס אברם ושבר את כל הצלמים, כפי שעשה לטרח. ונמרוד שהחזיק עצמו אלוה ואמר שהוא ברא את השמי ואת הארץ, אמר לו אברם: אני רואה שהשמש יוצאת כל יום במזרח ושוקעת במערב, שמא יש לך כח לשנות מהלכה שתזרח במערב ותשקע במזרח? אם תעשה כן אודה בך ואשתחוה לפנים, ואם לא דע כי האל שנתן כי כח לשבור אליליך הוא יתן לי כוח להרוג אותך. ונמרוד כששמע דברים אלו נזדעזע ושלח את אברם לבית הסוהר כשהוא כפות, וצוה לשומרים שיתנו לו רק לחם בלי מים. והיה שנה אחת בבית הסוהר, יבוא מלאך גבריאל ועשה לו מעין מים, ובכל יום האכילו יפה והיה לצדו ולא סר ממנו כלל. אחרי כן כינס נמרוד את כל חכמי עירו ושאל אותם מה משפטו של אברהם שביזה את המלך ושבר את הצלמים.ויצא דינו לישרף. וכך הכריזו בכל העיר שכל מי שהוא מאוהבי נמרוד צריך להביא מטען עצים והיו מביאי עצים במשך ארבעים יום ולנמרוד היה תנור גדול מאד בכפר שנקרא אור כשדים. ולשם הלכו כולם והסיקו את התנור הזה עד שהיה הולך ובוער במשך שלשה ימים ושלשה לילות עד שבני העיר לא היו יכולים לסבול החום שהיתה כל העיר כמו מרחץ חם. ונתכנסו כל העולם אנשי ונשים לראות כיצד הולכים לשרוף את אברם, ואנשי נמרוד היו כמה אלפים מלבד המון העם שהו על הגגות אחד ע"ג השני. ואותם החכמים אמרו לנמרוד שגם תרח ראוי לשריפה על שעשה תחבולה זו שהחליף את אברם בתינוק אחר, וכך שלח נמרוד והביא את תרח ואמר לו שיאמר לו בטוב את האמת ואם לא ישרף ולא יפחד לומר האמת, שאם ישקר יישרף יחד עם בנו השיב תרח ואמר כל מה שאמרו החכמים אמת ומפני שריחם על בנו עשה כן, שאל נמרוד את תרח: מי נתן לך עצה זו? ענה לו תרח כי הרן בנו נתן לו עצה זו וזה לא היה כן, אך כדי להמלט מנמרוד סיבך את הרן, אז יצא דינו של הרן לישרף יחד עם אברהם. צוה נמרוד להוציא את אברם מבית הסוהר כדי לשורפו והממונה על בית הסוהר אמר לנמרוד. דע כי אדם זה יושב בבית הסוהר זה שנה ולא כל ולא שתה כלום ובודאי כבר מת אמר לו נמרוד: בכל זאת ילך ויראה אם הוא בחיים ויציאו לשריפה. הלך וראה אותו בריא ושלם, התפלאו מאד ואמרו מי הביא לו אוכל? השיב אברם ואמר: אלהי השמים הזן את כל הבריות הוא שזן גם אותי וכך היה הולך ודורש עד שגם הממונה חזר בתשובה. אמר לו אני מאמין לך שאלהיך הוא האל האמיתי, כי ראיתי במו עיני הפלא הזה. ונמרוד הוא שקרן וזייפן. וכשספרו לנמרוד שגם הממונה על בית האסורי החליף דעתו ועבר לצדו של אברהם צוה להורגו. והרבה חרבות נשברו על צוארו ולא היו יכולים להורגו. וכן שלח נמרוד אחד משריו להביא את אברם. וכל אלו שהביאו את אברם לזורקו לתוך הכבשן יצאו לשונות אש מן הכבשן ושרפום. עד שנשרפו הרבה אנשים. באותה שעה בא השטן בדמות של אחד מהם ואמר לנמרוד כי יש בכוחו לעשות תחבולה ולזרוק את אברם מרחוק לתוך הכבשן. וכך הביאו מסמרים ולוחות וחבלים ועשו "טראבוקו" לתוך התנור מרחוק. וכך קשרו ידיו ורגליו של אברם אבינו ושמו אותו בתוך הטראבוקו להטילו לכבשן. וכן עשו לאחיו הרן. ופשטו בגדיהם כדי לשורפם. אז בא השטן ואמר לאברם אם אתה רוצה להינצל מן האש הזאת השתוה לנמרוד השיב לו אברם ואמר: יגער ה' בך השטן ואברם התפלל לפני הקב"ה כאשר ידע אז באה אמו והתחננה לפניו שישתחוה לנמרוד וינצל ענה לה: דעי אמי כי אשו של נמרוד סופה להיכבות, ואילו אשה של גיהנם אין לה תקנה עולמית. וכך הטילו את שניהם לתוך הכבשן. והרן זה שלא היה לבו שלם באמונתו, נשרף מהר, וכן י"ב האנשי שהיו נמצאים בטרבוקו נשרפו כי יצאה אש מן הכבשן וליחכה אותם ואילו לאברם ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו והצילו. ויש אומרים שהמלאך מיכאל שהוא ממונה על ישראל הוא שנשלח מן השמים להציל את אברם, ואותו התנור אע"פ שהיה מוסק כ"כ לגבי אברם היה צונן, וי"א כי בשעה שראו האנשים שלא ניזוק אברם כלל אמרו שזהו בזכותו של הרן אחיו, הוא שמא עשה לו איזו תחבולה שלא תשלוט בו האש, כי הכירו בו (בהרן) שהוא קוסם גדול, ואותו הרן שהיה רשע אמר בלבו אם ינצל אברהם אעבור לצידו, ואם יישרף ישאר באמונתו של נמרוד, ויצאה להבה מן הכבשן ומשכה את הרן לתוכו, ואח"כ כשנשרף הטיל אותו לעבר תרח אביו. ויש אומרים כי אנשי נמרוד הם שהטילו את הרן בתוך הכבשן כדי לברר מהי הסיבה שלא נשרף אברם. אם זהו בגלל חסידותו שאלהיו הצילו או שזה בגלל אחיו הרן. ונחמרו מעיו, וכשראו שנפגע השאירו בחוץ, אבל לא היה יכול לחיות כי האש שלטה בו, והוא מת באותו רגע בפני תרח אביו, וכולם האמינו בגדולתו של אברם. וכל האנשים ראו את אברם כשהוא מתהלך בתוך הכבשן שלשה ימים ולילותיהם, וכשסיפרו הדבר לנמרוד צחק עליהם. אבל לאחר שראהו במו עיניו ציוה להוציאו מן הכבשן. אבל לא היתה אפשרות שבן אדם יתקרב לכבשן, כי האש היתה גדולה, וכך נשרפו שמונה אנשי שרצו להוציא את אברם. וכשראה נמרוד שאין אפשרות קרא לאברהם ואמר לו אתה שהנך העבד הנאמן של אלהי השמים הגדול והמבורך והאמיתי צא לחוץ ואברם יצא והתייצב בפני נימורד וכל המון האנשים שעמדו שם השתחוו בפני אברהם, וכן עשה נמרוד, אמר להם אברהם אני איני כלום ולא אלי השתחוו. אלא האמינו באלהי האמת שבשמים. אז נתן נמרוד לאברם הרבה מתנות ושני העבדים המובחרים ביותר שהיו לו והאחד מהם היה אליעזר עבד אברהם ויש אומרים שאליעזר בנו של נמרוד וסן כל גדולי המלכות נתנו לו איש מתנות רבות וליוו אותו עד לביתו בכבוד גדול. וכל אנשי אותו הדור הכירו שאברם ניצול בכוחו של הקב"ה וכך הביא כל אחד את בנו לאהלו של אברהם ואמרו לו רואים אנו שיש לך בטחון גדול בשי"ת, השתדל ללמד את בנינו את הדרכים הטובות והישרות שאתה יודע. ומאז נקראה עיר זו אור כשדים בגלל הצלתו של אברהם שהיתה פלאית בעיני כל העם. וכן אנו אומרים בכל יום ב"ויברך דוד" אתה הוא ה' האלהים אשר הוצאת את אברם מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך. אחרי שנתיים ימים מן המעשה הזה חלם נמרוד שעמד הוא וכל עמו בפני הכבשן הזה, וראה אדם ממש כמו אברם וחרבו שלופה בידו והוא רץ להרוג את המלך ומרוב פחד ברח מן המקום. ובא אותו אדם וזרק לו ביצה בראשו וממנה נעשה נהר גדול ובו טבעו כל אנשיו. חוץ ממנו ועוד שלשה אנשים שניצולו וראה נמרוד את דמות שלשת האנשים האלה והנה הם כדמותו אח"כ חזר אותו נהר ונעשה קטן כמו הביצה, ויצא ממנה אפרוח וטס ובא לראש נמרוד ונקר לו עיניו. ונמרוד נתעורר ברוב צער ואסף את כל חכמיו וסיפר להם את החלום הזה ענה אחד מהם ואמר: דע כי החלום הזה מבשר בשורה רעה, כי עתיד אתה לסבול רעה הרבה מידיו של אברהם, שבמשך הימים הוא עתיד לערוך קרב גדול ויהרוג את כל אנשיך. וזהו משמעות הדברים שראית שנקר עיניך, ועכשיו הזכר יפה באותו חום שראית לפני חמישים שנה שראית בכחמתך שעתיד להולד בן אחד שיאבד את אמונתך מן העולם ותסבול ממנו כל זמן שישאר בחיים. לכן למה לא תהרגהו ותינצל מצרה זו והדבר מצא חן בעיני נמרוד ושלח אנשי חרש לתפוש את אברהם. אבל אליעזר עבד אברם שמע את העצה הזאת כי היה יוצא ונכנס בביתו שלך נמרוד וסיפר את כל הדברים לאברהם, ואמר לו שיברח בהקדם, וכך נתחבא אברם בישיבת נח ושם בנו, וכשחיפשו הרבה פעמים בביתו ולא מצאו שכך כעסו של נמרוד ולא חשב עליו עוד. אבל אברם חשש מנמרוד וקרא לתרח אביו ואמר לו הטוב ביותר הוא שתצא מן המדינה הזאת כי אני מתיירא מנמרוד ואיני יכול להיות כל הזמן במעצר. וכן בגללך, כי מאחר שהיית משנהו כ"כ הרבה שנים בודאי יסיר ראשך מעליך ואע"פ שאתה חושבו לידיד, איזו תועלת יש לך לדור בין עובדי אלילים אלו העובדים לעץ, ומאחר שהכסף הבל ואינו מתקיים שמע לעצתי ונצא לארץ כנען ושם נוכל לעבוד לשי"ת במנוחה. וכן אמרו לו נח ושם שאברם צודק בכל דבריו. וכך החליט תרח על הדבר, וזהו שאומר הכתוב ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצא אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. ויש מחלוקת באיזו עיר נולד אברם. יש אומרים שנולד באור כשדים היתה עירו של תרח, וי''א שנולד בחרן. וכשהלך תרח לאור כשדים נולד שם הרן. וי''א שאברם נולד בכותאחייה והיה לו ריב גדול עם האנשים שהיו עובדים לחמה. ושמו המלך בבית האסורים ימים רבים. אח"כ חשש המלך שאברם ימשוך אנשיו לצידו, לקח כל רכושו וגרשו מן העיר וצוה עליו ללכת לארץ כנען. הדור העשירי היה אברם זה שנולד בשנת אלף תתמח"ח ליצירה וכבר ספרנו עליו ודעו כי בכל מקום שהיה אברם הולך היה מודיע גדולתו של הקב"ה והיה יודע להסביר לכל אחד כפי דעתו עד שהיה מודה ביהדות וכך אסף רבבות אנשי ולימד אותם כללי היהדות. ועשה הרבה ספרים בענן זה וספר יצירה חיבר מדעתו. והכל מסר ליצחק בנו ויצחק מסרו ליעקב ויעקב לבניו. והבדיל את לוי ועשה אותו ראש ישיבה שלמד ממנו את הדרך הישרה לקיים המצות. וצוה ששבט לוי יהיו תמיד ממונים להעניש את אלו העובדים עבודה זרה. וכך היה אברם סיבה להקים אומה נפרדת והם בני ישראל המכירי את השי"ת, ותראו שאע"פ שבנ"י עבדו עבודה זרה במצרי אבל שבט לוי לא עבדו כלל, כפי שנראה בפרשת שמות. ואם תשאלו מאחר שבאותו דור היו שם ועבר בני נח למה לא הורו לבריות לשבר צלמיהם כפי שעשה אברם? ואין אתם יכולים לומר כי עבדו עבודה זרה בסתר. שהרי בודאי עבדו נמרוד ואנשיו עבודה זרה בפרהסיא. כי כמה חנויות היו שבהם היו מוכרי עבודה זרה. ותרח היה אחד התגרים שהיה מוכר פךסילים כפי שהבאנו לעיל. והתשובה היא כי שם ועבר היו גרים בארץ כנען, וספור זה של אברהם אירע בבבל, ושם שיבר הצלמים אבל בארץ כנען היה רק הולך בחוצות והיה מכריז שיחזרו בתשובה ולכן מעלתו גדולה משלהם. ויש לשאול שבעשרה הדורות שהיו מאדם ועד נח מודיעה התורה בכל אחד מהם שהוא מת ואילו כאן מנח ועד אברהם לא נאמר באחד מהם וימת. והתשובה היא כי לאחר שנגזר שיבוא מבול, אפשר היה לחשוב שכולם מתו במבול, לכן בכל אותם עשרה הדורות שמנה מאדם ועד נח כתוב וימת, לומר שמתו על מטותיהם כי היו צדיקים ומתו כפי שמת אדם הראשון, ואילו באלו המנוים כאן אין הכרח לציין שמתו, אלא כמה שנים חי כל אחד מהם וכמה בנים היו לו, ואין צריך לומר שמתו, כי לאחר שנגזרה גזרת מיתה בעולם בחטאו של אדם בודאי מתו. ויש מי שמתרץ ואומר שעשרה הדורות מאדם ועד נח שלא השאירו אחריהם בנים כשרים לכן נאמר בהם מיתה, כי כולם היו רשעים שנספו במבול. ואילו בדורות מנח ועד אברם שהניחו בנים טובים לא ראוי לומר בהם מיתה. כי כל אדם המניח בן טוב נקרא שהוא חי תמיד ונחשב בין החיים. ותראה בספר תורה בפסוק וימת תרח בחרן הנו"ן הפוכה. וזה רמז שעד אברהם היה חרון אף בעולם, כי כל עשרים הדורות מאדם עד אברהם הכעיסו ובאו לפניו ית' והיתה בהם פורענויות של דור המבול ודור הפלגה, עד שבא אברהם נינוח העולם ונתחדשה טובה מרובה תהלות לאל יתברך. (מעם לועז)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:10 |
|
| |
צדיק תמים היה בדרתיו (נח ו-ט)
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש"י)
אם אמרה תורה שבחו של נח, מדוע דרשו זאת לגנאי?
ברם, פשוטו של דבר הוא, שאמרו, כי אותם שבחים שאמרה תורה עליו "צדיק תמים", נבעו מתוך שחיתותו וגנותו של הדור, שכן בראותו את רעת הדור, ראה חובה לעצמו להתגבר ולהתרחק מדרכי הדור עד הקצה האחרון, עד שנעשה צדיק תמים. ברם, אילו היה בדורו של אברהם, אז לא היה קיים המניע אשר ימריץ אותו להיעשות לצדיק תמים.
דווקא רשעותו של הדור צריכה לשמש דחיפה לאדם ולהכריחו להיעשות לצדיק תמים...(מעיינה של תורה)
את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)
חכמינו אמרו במדרש, כי נח לא היה מוכיח את בני דורו. והלא נאמר בגמרא: "האי צורבא מרבנן דמרחמיליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות ק’’ה) ליכך היה נח "צדיק תמים בדורותיו" שהיה נחשב צדיק בעיני הכל וחביב על הכל, משום ש"את האלהים התהלך נח" שהיה תמיד מתבודד עם האלהים ולא נתן דעתו על הבריות להוכיחן על מעשיהן...(ילקוט הדרוש לוקט מעיינה של תורה)
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)
שלוש פעמים ’נח’ נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה’", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה’, ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת ’נח’, ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את ’נח לבריות’ ותתפוס ’נח למקום’, לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)
ותמלא הארץ חמס (נח ו-יא)
לא נחתם גזר דינם אלא על עוון הגזל (רש"י)
הגמרא בסנהדרין (קח) אומרת, כי לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על עוון הגזל. אעפ"י שהיה בהם גם ע"ז וגם גילוי עריות שהן עבירות חמורות ביותר, שעליהן אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור. והסיבה שהקב"ה החמיר עימהם מסביר הרב דניאל פלבני שליט"א בספרו "אמרי דניאל" כיוון שהחמס שהיה ביניהם הוא הרס וחורבן החברה ובלעדיו אין מקום לקיום העולם והרי נאמר "עולם חסד יבנה" ואם אין חסד שהוא הנתינה אלא גזל, שהוא הלקיחה, ע"כ בא המבול, ואפשר להבחין לפי מידת הפורענות שבא על ישראל בעבור חטא העגל ניפטרו שלוש אלף איש ובעבור גילוי ערויות שחטאו עם נשות מידין ניפטרו עשרים וארבע אלף ובעבור מחלוקת קורח ועדתו בלעה אותם האדמה אך בעבור גזל וחמס הקב"ה החריב עולם שלם במבול של נח מכאן המסקנה שגזל חמור מע"ז גילוי עריות ומחלוקת שהיא בעצמה לשון רע שחמורה משפיכות דמים. והסיבה שהחמירו, כי הגונב נחשב ככופר שאין הקב"ה רואהו וגם אינו מאמין שהקב"ה הוא הזן ומפרנס ונותן לכל אדם כפי המגיע לו.
הרמב"ן ז"ל אומר, שדור המבול נענש על הגזל משום שהיא מצווה מושכלת ואינה צריכה לאזהרה מוקדמת.
עוד כתבו המפרשים, שכל זמן שגזל ביד האדם צריך לאחר מותו לחזור בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו.
מסופר על הצדיק רבי יעקב קנייבסקי זצ"ל, שפעם נשארו אצלו פרוטות מחוב של אחד האברכים. הלך לחפשו בכל מקום בבני ברק עד שמצאו ונתן לו ואמר: "רצית שבגלל כמה פרוטות אלו אחזור בגלגול?"
לכן רבותינו נזהרו בדבר זה ביותר שלא יגיע לידם שום כסף שיש בו איזה ספק שאינו כשר. (אור דניאל)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:12 |
|
| |
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה (נח ז-ד)
כבר כתבנו קודם שק"כ שנה קודם לכן היה נח עסוק בעשיית התיבה, והיה מוכיחם שיחזרו בתשובה. עכשיו מודיע לנו הכתוב שהקב"ה נתן להם שהות עוד שבעה ימים ועיכב את המבול לכבודו של מתושלח שנפטר באותו זמן. שאם נתבונן היטב בחשבון אנו רואים כי מתושלח נולד בשנת תרפ"ז ליצירה. ונח נולד ומכאן מוכח שבשעה שנכנס נח לשש מאות שנה נפטר מתושלח. וכדי להספידו כהלכה, מפני שמתושלח היה צדיק גמור, נתעכב המבול שבעה ימים אלו. ומכאן מוכח כמה גדולה היא מצות הספד הצדיקים ואל תדמו כי הוא דבר של מה בכך, כי אנו רואים מכאן שהקב"ה אע"פ שכעס מאוד היה די בזכות הספדו של מתשולח לעכב את המבול, ואילו היו חכמים והיו מספידים אותו והיו מצטערים במותו והיו אומרים בעבור עונותיהם נאסף הצדיק, היתה מתבטלת גזרת המבול. אבל הם היו רשעים, ולא די בזה שלא הרגישו מותו ולא חזרו בתשובה, אלא אף היו מלגלגים על נח ואומרים לו: הראית כיצד המבול בא על ביתך. ובשבעת ימי האבלות של מתושלח התחיל הגשם לירד, והיה הולך ומתרבה עד שהגיעו המים עד לצווארם, ואח"כ פסוק. וזה כדי להודיעם שכבר הגיע זמן המבול, ורק משום כבודו של מתושלח נעצר, ונח היה סובב באותם הימים מחצר לחצר והיה מכריז בקול גדול ואומר: ראו אנשיםיקרים כי כבר הגיע מועד הפורענויות. ואם לא תחזרו בתשובה דעו כי תישמדו בסוף שבעת הימים.
ובאותם שבעת הימים נשתנה העולם. כי בנוהג שבעולם חמה יוצאת ממזרח והולכת ומאירה כל היום ואח"כ שוקעת במערב. ואילו באותם הימים יצאה חמה ממערב ושקעה במזרח. ומאידך גיסא הטעימם הקב"ה באותם הימים הנאות רבות מעין העולם הבא. והטעם כדי שירגישו היטב צער המבול, אחרי שנהנו כל כך, ואז יהיה צערם כפול. (מעם לועז)
ויעש נח ככל אשר צוהו ה’ ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ויבוא ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול (נח ז, ה-ז)
וזה שנאמר והקמת את בריתי אתך ר"ל שהבטיחו הקב"ה להצילו מן האריות ומשאר החיות הרעות בשעה שיכנס לתוך התיבה כי בודאי היה עלול להרג על ידיהם. ועוד הבטיחו על המזון ועל הפירות ועל הירקות והזרעים שלקח מכל אחד מעט ולפי שהיה צריך להיות בתיבה י"ב חדשים בודאי היו כל הדברים האלה מתקלקלים ומתעפשים. כמו שאנו רואים באלו ההולכים בים שאם הם שוהים שני חודשים, הכעיים שלהם מתהפכים והמים מתקלקלים ומשתנים עד שאי אפשר לשתותם. לכן אמר לו הקב"ה לנח שיהיה בטוח בדברים אלו. ועוד נס נעשה שניגזר על המבול להיות במים רותחין אבל סביב התיבה היו מים קרים לטובת נוח.
וינוע כל בשר הרמז על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים באפו מכל אשר בחרבה מתו. (נח ז, כא-כב)
ואחרי שהמים הלכו וגברו מאוד, התחילה התיבה צפה על פני המים, כמו דבר קול הנמצא על פני הים. וכולם אבדו. הן אלו שבא"י והן אלו שבחוץ לארץ. חוץ מן הדגים שלא היו בכלל גזרת המבול, וזהו שאומר הכתוב: מכל אשר בחרבה מתו שמוכח מכאן שדגים שבים לא מתו, ואע"פ שהמים היו רותחים מאוד, אבל במצולות הים היו פושרים, ושם הלכו הדגים, ויש אומרים שגם הדגים היו בכלל הגזרה, וזה שאנו רואים כיום דגים אע"פ שנח לא נטלם עמם כתיבה, לפי שחלק מהם ברחו לים אוקיינוס. כי לא ירד מבול אלא במקומות מאוכלסים. וזה מה שאומר הכתוב: ויהי הגשם על הארץ ואינו אומר בעולם וי"א כי לא היה מבול בים. לפי שהדגים נתברכו ע"י השי"ת ולכן לא מתו במבול. ובארץ ישראל לא ירד מבול אפילו במקומות שהיו מיושבים, וזה שמתו שם האנשים, זה היה בגלל המים הרותחים שהיו חמים כל כך שהבעירו את כל העולם כמו תנור ומן החום מתו כולם. ודעו כי בתחילה מתחו שאר הברואים אח’’כ בני האדם כדי לראות אם יחזרו בתשובה. (מעם לועז)
וישאר אך נח (נח ז-כג)
כאן לא נאמר עוד "נח צדיק תמים", כי אם רק "נח", שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים אף הוא יורד ונופל מטה. לכן ניקראו המים מי נח משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק "נח"...
ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וישלח את הערב ויצא יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ (נח ח, ו-ז)
הכתוב מודיענו כי נח היה יודע שפות דיבורם של הברואים. וכך בעשרה לחודש אלו שהם ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים, אז פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב שהוא החריף ביותר בין העופות כדי שיודיעו מה נעשה בעולם.
ונעשה ויכוח בין אלו, כי שלשה הם ששימשו מטתם בתיבה. והם חם, והעורב והכלב. ויש אומרים שלכך שימש חם בתיבה כי לפני המבול זנה עוג עם אשתו של חם, ורצה חם לחפות על הדבר ולכן שימש עם אשתו בתיבה. והבן שנולד לו קרא סיחון שהיה כמו עוג. ולעיל כבר כתבנו שמשנכנסו לתיבה נאסר להם להיות עם נשותיהם כי העולם היה שרוי בצער. וגם לבהמות החיות והעופות נאסר הדבר. והטעם לאלו, שאם היו משמשים היו מתרחבים מאוד עד שלא היה מקום בשבילם בתיבה. וכל השלשה קיבלו עונשם. חם נענש שנעשה עורו שחור כמו הפחם וכל זרעו שחורים. והכלב נענש שנדבק לנקבה אחר תשמיש ובזה הוא מתבזה. והעורב נענש שזרעו בא דרך הפה, ובמקור הוא מזדווג עם הנקבה. ונח שידע כל זה לא הצטער לשלוח את העורב לסכנה ולכן אחזו בידו ושיחררו. והעורב התחיל להתלונן וטען רבונך שונא אותי וגם אתה שונא אותי ר"ל כי לעיל נאמר שלח מן הטהורים מכל מין שבעה שבעה, ומן הטמאים לקח זוג אחד מכן מין. אמר העורב אם תשלח אותי ותארע לי סכנה נמצא המין שלי כלה מן העולם. והרי אתה יכול לשלוח מן המינים הטהורים שהם מרובים. ומאיזה טעם אתה שולח אותי. וכך עשה כמה סיבובים סביב התיבה ולא רצה ללכת. אז אמר ונח. זה שאני שולח אותך ולא מן הטהורים כי מהם אדם נהנה, אם לאכילה ואם לקרבן. ואילו אתה אינך ראוי לא לזה ולא לזה. ועוד שאתה רשע ושמשת בתיבה. ולכן לא קשה לי הדר לשלוח אותך לסכנה. ומפני שהיה רשע לא רצה ללכת בשליחות. והיה עף קצת ומצא נבלת אדם ישב עליו והתחיל לאוכלו, וכשביקש לחזור לתיבה לא רצה נח לקבלו. אז אמר לו הקב"ה שיקבלו כי הוא יביא תועלת, שכן אליהו הנביא בשעה שיברח למערה על שהודיע לאחאב, שלא יהיה גשם שלש שנים אז יביאו לו העורבים אוכל משלחנו של יהושפט, כפי שמסופר מלכים א’ פרק ח’. (מעם לועז)
ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ (נח ח-יד)
ומעשה היה ברבי חייא ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך בהרי חושך שהם הרים גבוהים וגשים. וראו סימנים באדמה שנשארו מזמן המבול. כי כך הוא רצון השי"ת שהצדיקים יהיו מוזכרי תמיד לטובה ולא יישכחו, והרשעים יוזכרו תמיד לרעה. שאם לא היה כך היתה הארץ צריכה במשך שנים מרובות כל כך להתיישר היטב. ואם תשאלו אם הם חטאו, הארץ מה חטאה שתחרב. התשובה היא כי כל מין חטא שעושה האדם גורם נזק רק לעצמו. אבל החוטא בהוצאת ז"ל פוגע גם באדמה. ובגלל זה היתה מיתתם במבול, שהרי בודאי היו יכולים למות במגפה או בשאר מיני מיתות, אבל מפני שהם חטאו ברותחין, היתה מיתתם ברותחים, עד שעורם נקלף ואח"כ מתו וכל גופם נמח ונעשה מים.
ואם תשאלו כיצד יתכן הדבר שלא היו ביניהם כמה אנשים צדיקים שלא היו ראויים להישמד. התשובה היא כי בשאר עבירות מדת הדין פוגעת רק בחוטאים ואין סכנה לאחרים. אבל בעבירה של זנות שהיא מתועבת מאד בעיני הקב"ה באה גזרה קשה ההורגת טובים ורעים כאחד. ואע"פ שהיו ביניהם אנשים שעדין לא היו בני מאה, בכל זאת היו ראויים למות בגלל עוון אבותיהם. כי כשם שהיום נענש הבן עד י"ג שנה בעוון אבותיו, כך היה אז עד גיל מאה. ואע"פ שכך האמת שהבנים מתים בעוון האבות כמו שנאמר פוקד עוון אבות על בנים. אבל מאחר שגם האבות מתו, על כרחנו אנו אומרים שהם מתו בעוון הזנות שהוא עוון חמור מאד שמתים על ידו הטובים עם הרעים, אע"פ שלא חטאו כלל, ועאכ"ו אלו שחטאו בודאי לא היו ראויים להצלה על כן עדין לא נמלאו להם מאה שנה.
ואם תשאלו מאחר שבא"י לא ירד מבול. למה הטריח הקב"ה את נח לעשות התיבה ולהיות בתוכה י"ב חודשים, והרי מוטב היה לשולחו לירושלים כדי להינצל או ע"י אמצעי אחר, שהרי רחמיו של הקב"ה מרובים הם.
התשובה היא שכל זה היה מכוון להחזיר הבריות בתשובה ולכן נתעסק בה ק"כ שנה אע"פ שהיה יכול לגומרה בזמן מועט. ועוד טעם כי בזמן שיש מיתה בעולם מוטב לו לאדם להסתגר בביתו ואל יופיע בחוץ כי מאחר שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. אבל כל זמן שאינו מראה פניו אינו יכול לגרום לו נזק. ולכן נסתגר נוח בתיבה (מעם לועז)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:12 |
|
| |
טבלת תהילים
|
פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2012 22:18 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ. להשתתפות או באשכול או באישי או במייל [email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2017 00:42 |
|
| |
לרפואת גבריאל אליהו בן פנינה בפרשה זו נקרא, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח וכו', לכאורה שואלים למה התורה כותבת פעמיים נח? יש מחלוקת בגמ' אם נח לו לאדם שנברא, או לא נח שנברא, אבל נמנו וגמרו לפי כולם, שאם היה צדיק אז נח לו לאדם שנברא, וזה הפסוק אומר, אלא תולדות נח , נח, אם נח שנברא או לא נוח שנברא, אבל ממשיך הפסוק ואומר את האלוקים התהלך, אז לפי כולם נח,,,,, ממשיכה התורה ואומרת ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס". ומעתה נשאלת השאלה, כיצד בדור כזה שכולם השחיתו את דרכם, כולל הבהמות והחיות, זכה נח להשאר צדיק תמים? במה היה כוחו ? תשובה לשאלה זו נמצא במה שדרשו חז"ל על המילים "צדיק תמים", צדיק בין אדם להקב"ה, תמים בין אדם לחבירו. ולכן נאמר פעמיים "נח", שהיה נח לשמים ונח לבריות. בדור המבול שעיקר חטאו היה על גזל ועליו אף נידון, כמו שנאמר "כי מלאה הארץ חמס". נח היחיד שנשאר צדיק תמים. וסוד כוחו היה באמונה התמימה שהיתה לו בבורא עולם ובהשגחה פרטית שיש להקב"ה על כל אדם ונברא. באמונתו התמימה ידע נח כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא הנימא, ומה שמגיע לו יקבל בהיתר, ומה שלא מגיע לו לא יקבל אפילו יעשה כל הטצדקי שבעולם. וכאשר זו אמונתו של נח ממילא ברור שאין מקום לגזל ולקיחה של ממון חבירו ללא רשות. אך דור המבול שאמונתם בהקב"ה היתה פגומה, חטאו בגזל, ואף נענשו על כך. רבינו יוסף חיים זצ"ל בעל בן איש חי, מביא על כך מעשה בבחור שהיה לומד תורה עד שעות הלילה המאוחרות, ואח"כ הולך לישון בביתו. באחד הלילות כשחזר לביתו בשעת חצות לילה, עבר ליד בית כשדלת הבית פתוחה לרשות הרבים. גברה בו הסקרנות לדעת מדוע בית זה פתוח בשעה כזו מאוחרת, ונכנס לרגע לבית לבדוק זאת. להפתעתו הבית היה ריק ועל השולחן עמדה קופסת תכשיטים מליאה במטבעות זהב. לרגע עלתה בו מחשבה אסורה, אולי זו ההזדמנות להתעשר, אך ברגע מיד נזכר באיסור החמור של לא תגנוב, ואת הנאמר "אין אדם נוגע במוכן לחבירו", אמר לעצמו, את מה שמגיע לי אקבל בהיתר ולא באיסור! ומיד יצא ופנה לביתו. באותו בית היתה גרה אלמנה צעירה שבעלה ניפטר והותירה ערירית שישנה בחדר סמוך ולא שמה לב ששכחה לסגור את הבית. באותו הלילה כשקמה בבוקר, הבחינה להפתעתה שהבית היה פתוח ואף יש סימנים שמישהו נכנס. מיד גמלה החלטה בליבה להנשא ולא להשאר לגור לבדה ולחיות בסכנה. מיד פנתה לראש הישיבה הגדולה שהיתה באותה העיר, ובקשה ממנו בחור טוב ומתאים שיהיה לה לחתן. מיד הציע לה ראש הישיבה בחור שקדן וחרוץ שעמל בתורה יומם ולילה, היה זה מיודעינו אותו הבחור שנכנס אותו לילה לביתה. ובליל האירוסין הוא קיבל ממנה מתנה את אותה קופסת התכשיטים שראה מונחת על השולחן בביתה. מיד נזכר בדברי חז"ל "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" ומה שמגיע לאדם יקבל בהיתר ולא באיסור. זהו יסוד גדול בחיי האדם ובאמונה בהשגחה פרטית, וזה היה כוחו של נח בעמדו יחיד מול כל אנשי דורו. וזכה שעליו נאמר "ונח מצא חן בעיני ה". יסוד זה מצינו גם בדברי רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה בפרשת יתרו בעשרת הדברות, על הדברה של "לא תחמוד". שואל הרב, איך התורה יכולה לצוות דבר שאינו בשליטתו של האדם שלא יחמוד דבר שהוא רואה ורוצה שיהיה שלו? עונה הרב אבן עזרא, כמו שאף אדם לא חושב להיות ציפור ולעוף בשמים, וכמו שאף אדם לא חושב להנשא לאמו, ואף לא במחשבה, כיון שהוא יודע שדברים אלו לא שייכים כלל, ואין להם שום אחיזה במציאות, כך הדבר בין אדם לחבירו, אם יחנך את עצמו וישנן ויאמין כי הכל מאת הקב"ה ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, ומה שמגיע לו יקבל בהיתר, ומה שלא מגיע לו לא יעזור לו כלום, ממילא הוא יגיע למצב שאין לו מה לחמוד מחבירו אפילו במחשבה. וזהו ציווי התורה באיסור של לא תחמוד. ניקח יסוד גדול זה נר לרגלינו בחיי היום יום שאין אדם נוגע במוכן לחבירו ומה שמגיע לו יקבל בהיתר ולא באיסור ומה שלא מגיע לו לא יעזור לו כל מה שיעשה לקבלו. ונזכה אף אנו בזכות זו למצוא חן בעיני ה'. אמן. יה"ר מלפני אבינו שבשמים שיהיו דברי תורה אלו לע"נ גאון הגאונים רכב ישראל ופרשיו פוסק של עם ישראל רבינו עובדיה יוסף בן ג'ורג'יה ג' מר חשון פקידת שנתו, שימליץ טוב עבורנו, בפרט ובכלל אמן נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2020 18:18 |
|
| |
פרשת "נח" "לעלוי נשמת הצדקת רינה בת נעמי" בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני- לפי פשט הכתוב, נח ניצל מן המבול בזכות צדקתו ("כי אותך ראיתי צדיק לפני"). אך מאידך גיסא, בסוף פרשת בראשית נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'", ובגמרא במסכת סנהדרין דף קח ע"א מדייקים חז"ל מהלשון "מצא חן", שנח לא היה ראוי להינצל, אלא שהקב"ה חנן אותו כלשון הגמ' שם: "אף על נח נחתם גזר דין, אלא שמצא חן"! והדברים לכאורה תמוהים, אם היה צדיק תמים, מדוע הוצרך לחנינה? ואפשר לומר נח היה צדיק לעצמו, אך הייתה עליו ביקורת שלא דאג כראוי לבני דורו. וכך נאמר בזוהר, כרך א (בראשית) פרשת נח, דף סז ע"ב, שהמבול נקרא בנביא "מי נח" (ישעיהו נד, ט), מאחר שלא התפלל על בני דורו [ובלשון הזוהר, בתרגום ללשון הקודש: "כיוון שאמר לו הקב"ה שיינצלו הוא ובניו, לא ביקש רחמים על העולם, ונאבדו. ומשום כך נקראו מי המבול על שמו, כמו שנאמר (ישעיה נד, ט) 'כי מי נח זאת לי'..." בדומה לכך כותב הספורנו בסוף פרשת בראשית, שנח לא דאג ללמד דעת את בני דורו. תכונה זו היא תכונה פסולה (עד כמה שניתן לדון את נח), שכן אדם צריך לדאוג גם לאחרים מחמת כך, לא היה ראוי נח להינצל, אלא ש"מצא חן"-הקב"ה חס עליו וחנן אותו, לנוכח העובדה שבכל זאת היה צדיק תמים והחזיק מעמד בדור שכולו רשע. והנה מובא- במדרש תהלים, לז, דו שיח בין אברהם לבין שם בן נח, ובו מברר אברהם בזכות מה יצאו נח ובניו מן התיבה: "כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם?... אמר לו: בצדקה שעשינו עם הבהמה וחיה ועוף - לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי שעשו צדקה עם הבהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים... ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם צלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אותה שעה 'ויטע אשל'". ולכאורה הדברים תמוהים, לשם מה נזקקו נח ובניו לזכות מיוחדת ונפרדת כדי "לצאת מן התיבה"? הרי התיבה שימשה בסך הכול כאמצעי להפריד בין נח ובין דורו, שלא יקבל עונש כמותם, ואם כך, ברור מאליו שבתום המבול ייצאו מן התיבה, ומדוע נזקקו לזכות מיוחדת לשם כך? שאלה נוספת- מדוע הוצרכו נח ומשפחתו לסבול בתיבה שנה שלמה; וכי לא יכול היה הקב"ה להחריב את העולם בפחות זמן, ולא להביא על נח ומשפחתו סבל ממושך כזה? (כידוע, חז"ל אכן דנים מדוע בניית התיבה נמשכה זמן כה רב, ותשובתם היא, כדי שיראו האחרים ושמא יעשו תשובה; אך אין תשובה לשאלה, מדוע שהייתם בתיבה הייתה זמן רב כל כך ? התיבה לא הייתה אך ורק אמצעי למילוט נח מעונש המבול, אלא גם אמצעי תיקון לפגם שהיה בנח, שלא דאג כראוי לבני דורו אלא לעצמו בלבד, ללא אמצעי תיקון זה, לא ניתן היה לברוא את העולם מחדש לאחר המבול, כי לא ניתן לברוא עולם חדש, שתחילתו ובסיסו באדם המרוכז רק בעצמו ולא בזולתו. משום כך, נגזר על נח לשהות בתיבה במשך שנה כשעליו לדאוג לכל חיה וחיה ולמלא את מחסורה (עיין רש"י על המילים "וישאר אך נח", שהיה גונח מרוב הטורח); כשאדם טורח כך במשך שנה שלמה, משתנה טבעו והוא לומד להיות רגיש לזולת. זו הייתה איפוא המטרה של השהייה בתיבה למשך שנה, ומכאן מובנים היטב דברי המדרש לעיל: עשיית החסד בתיבה, היא שאיפשרה את צאתו של נח ומשפחתו מן התיבה, שכן היא זו ששינתה את אופים ואיפשרה את יציאתם לבניית עולם חדש, כמבואר לעיל. ורמז יפה לכך שהזמן לשינוי אופיו של אדם הוא שנה: בספר החינוך במצווה תקפב, על המצווה בפרשת כי תצא "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח", מבאר החינוך, ששנה אחת הוא הזמן הדרוש לחתן כדי שתתקבע אשתו בלבו ויאהבנה עד שידבק רק בה, עיין שם. מכאן אנו רואים, ששנה היא פרק הזמן הדרוש כדי להשריש דברים בלבו של אדם. כך גם הזמן שבתיבה היה כדי להשריש בנח מדה זו. שבת שלום. נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2022 16:49 |
|
| |
לע"נ הרב עובדיה יוסף בן ג'ורג'יה זצ"ל אברהם יעקב בן צדוק ז"ל גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל. פרשת נח "איש צדיק תמים" צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים, ורשע הוא להיפך. אבל "צדיק תמים", משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחברו. (העמק דבר). ורבי משה פינשטיין, ב"דרש משה" אומר: הקדימה התורה את התואר "איש" לפני "צדיק תמים", כי לפני שאדם הולך להיות צדיק תמים, עליו להיות קודם לכל איש. מי שאינו איש – אי אפשר לו להיות צדיק תמים. "תמים היה בדורותיו" נח נשאר שפל ועניו בעיני עצמו, אע"פ שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש"את האלוהים התהלך נח", בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו. אם כי לגבי בני האדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקתו ביחס לאלוקים, ולפיכך נשאר תמים – עניו ושפל רוח בעיניו ... "שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" בחזון "אחרית הימים" מתנבא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו). הלא בתיבת נח כבר חיו בשלום תחת קורת גג אחת: אדם ובהמה, חיה ועוף, נחשים ועקרבים, מה איפוא הפלא והחידוש? אלא, החידוש יהיה שב"אחרית הימים יחיו יחד בשלום כתוצאה של רוח חדשה של אהבה ואחווה שישררו בעולם "ומלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לא כן בתיבת נח, שם הסכנה המשותפת, סכנת המוות שריחפה עליהם היא שאיחדה אותם. "ותשחת הארץ לפני האלו-הים" רק לפני האלוקים היה זה נחשב לחטא. ואילו בפני הבריות ובעיני החברה היה הכל כשורה... הציבור לא ראה בכך עוון... "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" למה מלאה הארץ חמס? מפניהם, בגלל פני הדור - המנהיגים, שהם בעצמם השחיתו את דרכם, שדדו, חמסו ועשו כל תועבה, ובזה שימשו דוגמא להמונים. "ואני הנני מביא את המבול" תנו רבנן: מה השיב הקב"ה לנח? כשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב מיד התחיל לבכות, ואמר לו: רבונו של עולם! נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותך! השיבו הקב"ה: רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? והלא בזמן שאמרתי "ואני הנני מביא מבול" היה עליך לדאוג ... ואז לא עלתה בליבך רעת העולם מפני שאתה ניצל בתיבה ... "בא אתה וכל ביתך אל התבה" תיבה משמעה גם מלה. זה רמז הוא, שהאדם צריך להכנס לכל תיבה מתיבות התורה והתפילות בכל כוחותיו, ובכל רמ"ח אבריו בצורה של מסירות נפש . "ויבוא נח ... אל התבה מפני המבול" אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול חס וחלילה לומר כי נח שצדיק תמים היה מהסס ומתלבט באמונתו. אלא כך הוא הפירוש :נח מקטני אמנה - היה מאמין, נח אף באנשים הקטני אמונה היה מאמין בהם כי יתקנו מעשיהם וישובו בתשובה ולכן לא היה מוכן להאמין כי יבוא מבול. שבת שלום פרשת נח "איש צדיק תמים" צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים, ורשע הוא להיפך. אבל "צדיק תמים", משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחברו. (העמק דבר). ורבי משה פינשטיין, ב"דרש משה" אומר: הקדימה התורה את התואר "איש" לפני "צדיק תמים", כי לפני שאדם הולך להיות צדיק תמים, עליו להיות קודם לכל איש. מי שאינו איש – אי אפשר לו להיות צדיק תמים. "תמים היה בדורותיו" נח נשאר שפל ועניו בעיני עצמו, אע"פ שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש"את האלוהים התהלך נח", בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו. אם כי לגבי בני האדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקתו ביחס לאלוקים, ולפיכך נשאר תמים – עניו ושפל רוח בעיניו ... "שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" בחזון "אחרית הימים" מתנבא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו). הלא בתיבת נח כבר חיו בשלום תחת קורת גג אחת: אדם ובהמה, חיה ועוף, נחשים ועקרבים, מה איפוא הפלא והחידוש? אלא, החידוש יהיה שב"אחרית הימים יחיו יחד בשלום כתוצאה של רוח חדשה של אהבה ואחווה שישררו בעולם "ומלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לא כן בתיבת נח, שם הסכנה המשותפת, סכנת המוות שריחפה עליהם היא שאיחדה אותם. "ותשחת הארץ לפני האלו-הים" רק לפני האלוקים היה זה נחשב לחטא. ואילו בפני הבריות ובעיני החברה היה הכל כשורה... הציבור לא ראה בכך עוון... "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" למה מלאה הארץ חמס? מפניהם, בגלל פני הדור - המנהיגים, שהם בעצמם השחיתו את דרכם, שדדו, חמסו ועשו כל תועבה, ובזה שימשו דוגמא להמונים. "ואני הנני מביא את המבול" תנו רבנן: מה השיב הקב"ה לנח? כשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב מיד התחיל לבכות, ואמר לו: רבונו של עולם! נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותך! השיבו הקב"ה: רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? והלא בזמן שאמרתי "ואני הנני מביא מבול" היה עליך לדאוג ... ואז לא עלתה בליבך רעת העולם מפני שאתה ניצל בתיבה ... "בא אתה וכל ביתך אל התבה" תיבה משמעה גם מלה. זה רמז הוא, שהאדם צריך להכנס לכל תיבה מתיבות התורה והתפילות בכל כוחותיו, ובכל רמ"ח אבריו בצורה של מסירות נפש . "ויבוא נח ... אל התבה מפני המבול" אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול חס וחלילה לומר כי נח שצדיק תמים היה מהסס ומתלבט באמונתו. אלא כך הוא הפירוש :נח מקטני אמנה - היה מאמין, נח אף באנשים הקטני אמונה היה מאמין בהם כי יתקנו מעשיהם וישובו בתשובה ולכן לא היה מוכן להאמין כי יבוא מבול. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
|