פרשת לך לך

ה’ יתברך ציוה את אברהם אבינו ע"ה שיעזוב את ארצו, מקום מולדתו ובית אביו, משום שגלוי וידוע לפניו שבסופו של דבר תרח ישב בחרן (אבן עזרא).

והסיבה לכך על דרך שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם ידור אדם בשכונת ארעי ולא בעיר עם רשעים. לכן למרות שאברהם אבינו כבר הכיר את בוראו, בכל זאת אם יגור בסביבה של רשעים יש חשש שמא ירד ברוחניות, וכשיש חשש לקלקול יש להתרחק אף מבני המשפחה (אור החיים הקדוש).

אמרו רבותינו בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו (אבות ה, ג). ו"לך לך מארצך" וכו’ הוא אחד מהנסיונות. ולכאורה יש להבין איזה ניסיון זה, והרי אם יאמרו לאדם הפשוט ביותר שחשוך בנים הדר בחוץ לארץ שיסע לארץ ישראל שיש שם פרופסור גדול המומחה בטיפול וריפוי עקרות ודאי שיסע ברצון ובשמחה לארץ ישראל, וכל שכן אם יובטח לו שירות רפואי חינם ועליהם כל מחסוריו והוצאותיו. וכאן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח לאברהם שכאשר יסע לשם יזכה להיות גוי גדול, וגם יתברך בעושר וכבוד ואם כן איזה נסיון הוא זה?

התירוץ הוא שבדבר הזה עצמו התבטא הניסיון: האם יקיים אברהם צווי ה’ יתברך בגלל הנאתו וטובתו או בגלל ציוויו של ה’ יתברך. ואמר הכתוב "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה’" ללמדך שאברהם הלך רק משום שה’ אמר לו ולא משום נגיעות אישיות שלו, הרי שבודאי נסיון גדול מאוד הוא לצמצם את המחשבה שהמטרה תהיה רק משום צווי ה’ יתברך ולא משום הבטחות גשמיות (אור"ח הקדוש לוקט מלבוש יוסף)

ויאמר אל אברהם לך לך (לך לך יב-א)

"לך לך" להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול. כאן אין אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם. (רשי)

לכאורה, הרי בין אותם עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו נמצא הניסיון "לך לך" וא"כ קשה, דאיזה ניסיון הוא זה שבשעה שמבטיחים לו שלמקום שאליו יגיע יזכה לבנים וממון, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכו’ דבר שכרגע אינו זוכה לו?

מסביר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר":

אברם הלך בגלל ציווי ה’ יתברך ולא בגלל ההבטחות שהובטחו לו כמו שנאמר "וילך אברם כאשר דבר אליו ה’".

אפשר להסביר זאת בדוגמא: יש מצווה לצום ביום כיפור שבעשרה בתשרי ויש מצווה לאכול הרבה בתשעה בתשרי. ודאי שלצום ביום כיפור לשם שמים אין בכך כמעט כל קושי. אני רגילים ב"ה שעם ישראל כמעט כולם מקיימים ציווי זה ובוודאי שהאדם צם לשם שמים כי הרי יכול לאכול במקום שלא יראו אותו. אבל בשעה שהאדם אוכל בתשעה בתשרי ונהנה מהמאכלים ודאי שיותר קשה לכוון לשם שמים. זה הכלל: ככל שההנאה קיימת במצווה קשה לכוון לשם שמים. לכן הניסיון אצל אברהם היה גדול ביותר כיוון שהייתה לו הנאה מהמצווה ובכל זאת לא הלך בגלל ההנאה אלא הלך בגלל הציווי.

ואעשך לגוי גדול ואברכם ואגדלה שמך (לך לך יב-ב)

מצינו בגמרא כי כל הקורא לאברהם "אברם" עובר על עשה, ואילו ליעקב מותר לקרוא יעקב, אף על פי שציווה השם יתברך לקראו בשם ישראל (ברכות יג).

ובאמת מה טעמו של דבר?

הנה שמות האבות "אברהם יצחק יעקב" מכילים שלש עשרה אותיות, כמנין "אחד" כלומר, שהם הכריזו בעולם על אחדות האלהים. גם שמות האמהות "שרה רבקה רחל לאה" מכילים שלש עשרה אותיות. ביחד זה עולה לעשרים ושש אותיות, כמנן השם "הויה".

אם כן, משנהיה חייבים לקרוא ליעקב ישראל, הרי יעלה המספר לארבע עשרה אותיות ולא יהיה זה כמנין "אחד" וכמנין "הויה", לפיכך חייב השם יעקב להשאר כמקודם.

כל זה בא רק מתוך שנתגדל השם "אברם" ל"אברהם", בתוספת אות אחת אבל אילו נשאר "אברם"
כמקודם, הרי מן ההכרח היה להגדיל שמו של יעקב ל"ישראל", כדי להשלים את מנין האותיות הדרוש.

וזהו פשוטו של דבר "ואגדלה שמך" מ"אברם" ל"אברהם", ו"זה שאומרים אלהי יעקב" שכן אלמלי אמרו ישראל, לא היה שמך יכול להתגדל ועל כרחו היה נשאר "אברם" כמקודם...(הה"’ק מהר"ש מאוסטרופולי ז’’ל לוקט ממעינה של תורה)

והיה ברכה (לך לך יב-ב)

בך חותמין ולא בהם. (רש"י)

נאמר במשנה: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב).

שלושת עמודי עולם אלה הם כנגד שלושת האבות. אברהם היה גמילות חסד יצחק עבודה, שהקריב עצמו קרבן לה’ יעקב – התורה, שהרי היה "איש תם יושב אהלים", באהלי תורה.

בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח תתמעטנה התורה והעבודה, ולא יגאלו ישראל אלא בזכות צדקה וגמילות חסדים, כמו שאמר הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א-כז).

וזהו הרמז בדברי רש"י: "בך חותמין" חתימת הגלות, כלומר סיומה תהיה רק "בך" – בגלל מידת גמילות חסד שבך שכן לדאבון הלב תהיינה התורה והעבודה במידה מועטת ביותר... (אהל תורה לוקט ממעינה של תורה)

נשאלת השאלה מה פרוש ה פס’ שאומר –"ואת הנפש אשר עשו בחרן "הרי נפש אי אפשר לעשות זה חלק אלוקי ממעל,שרק הקב"ה יכול לנפוח אותה באפנו.והתשובה לכך היא – שמי שרחוק מתורה ומצוות,הניצוץ של הנפש שלו רדום וברגע שנושפים על הניצוץ הוא נידלק ומתלהט ונהפך ללהבה וכך מי שמחזיר את חברו בתשובה מבעיר את נשמתו הרדומה והנפש מתעוררת ובאה לידי ביטוי ונחשב לו "כאילו" עשהו, ויש לו חלק בכל זכויותיו וידוע כל האנשים שראו ושמעו את אברהם אבינו שניצל מכבשן האש, חזרו בתשובה, ולפי פסוק זה שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" המילה עשו היא מלת פועל של עבר ומכאן אנו למדים שכל האנשים שחזרו בתשובה בחרן, חזרו בשאלה, אם הם היו עדיין בתשובה הפסוק היה נאמר אחרת ולא בלשון עבר שנאמר אשר "עשו" בחרן. ומכאן אנו למדים פלא גדול למרות חזרתם בשאלה עומדת לאברהם הזכות לעשיית הנפש גם עם החזיקה מעמד לחיי שעה והלקח שאנו למדים לעצמינו שמי שגורם לחברו להרהר עם הרהורי תשובה והאיר את נשמתו ניקרא כאילו עשהו וזה שאחרי זמן מה הוא בחר לו להרדים בחזרה את נשמתו זהו כשלונו בלבד.

ומכאן אנו למדים שכל המלמד את חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כי הוא מביאו לחיי העולם הבא.

וכך הצטרפו כל הגרים לאברם והיו שיירה גדולה שהיו הולכים עמו בכל עיר שהיה הולך לשם.

קדושים תהיו כלומר בלשון רבים שלא תשב סגור בבית ותקדש את עצמך בלבד כי נאמר שצריך להתקדש ברבים יחד עם הציבור, ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים שנאמר: ושיננת לבנך...ודיברת בם...ועוד נאמר בפרי אבות כל מי שלומד על מנת ללמוד מעלים בידו לילמוד וללמד ובמיוחד היום שהדור חשוך צריך למסור את הנפש משל לאדם שרואה יהודי הולך וטובע בנהר עלינו לחפש אחרי אנשים היודעים לשחות בעומק המים,שמצוה להצילו ואפילו שיעלה הרבה דמים כדי שלא לעבור על לאו מהתורה לא תעמוד על דם רעך, כדאיתא בחושן משפט (סימן תכ"ו) כך לעניננו צריכים לחפש אחרי דרשנים גדולים ויראי שמים היודעים למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ופשוט גם אם רואה את חברו שחלה במחלה מסוכנת ומרוב חולשה רוצה לאכול דברים הגורמים למות חס ושלום, חייבים אנחנו בכל כוחנו למנעו מלאכול,אותו הדבר לדאבונו שבדורנו ירדה חלישת דעתם של הרבה אנשים מרוב טרדתם בהבלי הזמן נשתכח מהם תורת ה’ אשר הם חייבים בקיום המצוות, ועל ידי טרדתם אין להם זמן לעיין בספר,לאט לאט הולכת הנשמה ומתרחקת מהקדושה ונכרתת נפשם מארץ החיים, ובודאי אסור לנו להתעצל, צריכים אנו להזדרז ולקיים מצוות ה’ ולהציל אותם,ועל ידי כן לא יהיה חרון אף בעולם כי הקדוש ברוך הוא מאריך אפו,אבל לבסוף גובה ממנו לכן אמר קדושים תהיו אפילו שיעלה לכם דמים (כסף). (אהבת חיים)

ואע"פ שהיו אברם ולוט דוד ובן אח, והיה להם מקנה רב, והיה להם צער להיות יחד, בכל זאת לא יפרד ממנו אברם. אבל לוט שהיה רשע, וכן רועיו רשעים היו לכן נטוש ריב גדול ביניהם. אברם ושרה היו עקרים שלא היו ראויים לילד. וכן כתבנו שם שאחת הברכות של אברם היתה שבניו עתידים לרשות את ארץ כנען. ולפי שרועי לוט רשעים היו והיו רועים בשדות אחרים ולא נחשב בעיניהם גזל. כי טענו מאחר שהקב"ה הבטיח לאברם את ארץ כנען, ואברם כבר זקן ואין לו בנים, ובעיניהם לא נראה שהקב"ה ישנה המזל בגללו. וכשם שאין הפרדה יולדת גם הוא לא ילד, כי אין הקב"ה משנה הטבע. הרי למחר כשימות אברם עתיד לוט לרשת אותו כי אין לו יורש אחר, נמצא כי כל הארץ שייכת לנו, ואנו יכולים לרעות צאננו בכל מקום שנחפוץ (מעם לועז)

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’ וילך אתו לוט, לוט זה היצר הרע כמובא בזהר הקדוש ולא עזב את אברהם, אלא שבכל מקום שאברהם היה הולך היה היצר הרע רודף אחריו. ויאמר אברם אל לוט הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. כלומר אם האדם עוזב כל הטרדות שיש לו ושיכול להשיג, ורודף רק אחרי התורה ומסתפק במועט פרנסה כדי שיהיה פנוי לתורה, כמו שאמרו רבותינו אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, כי למוד התורה מסוגל להכניע את היצר הרע, אבל אם האדם להוט אחר ממון וכיוצא דבר זה קשה מאד.

ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. אברם זה הנשמה ולוט זה היצר הרע, אומרת הנשמה אל נא תהי מריבה בין הנשמה ובין הגוף העכור, כי אנשים אחים אנחנו, נהיינו אחים ושנינו גרים ביחד, והאחד בלעדי השני אינו יכול להתקיים, ולכן אל תצער אותי יותר מידי, הלא כל הארץ לפניך רצה לומר הלא כל הזמן הוא לפנים לאכול, לשתות, לטייל לפטפט, לישון, ולעבוד, ואני מבקשת הפרד נא מעלי שהנשמה מתחננת ליצר הרע שיעזבנה דוקא בשעת התפילה וכל שכן בשעת נפילת אפים (נ"א נוטריקון נפילת אפים) כי צריך האדם להשתדל בנפילת אפים לומר מילה במילה, לאט לאט, כי במזמור זה יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וכל מי שמכוון במזמור זה בפרוש המילים ולא יחשוב בשעת אמירת מזמור זה מחשבות אחרות, זהו רפואת גופו ונפשו, ונצול מדינה של גיהנום, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, על הפסוק לדוד אליך ה’ נפשי אשא, (אש"א) נוטריקון אכילה, שתיה, אשה, רצה לומר שאין אדם חוטא אלא בשלושה דברים אלו ואנחנו באים לתקן עוונותינו ועוונות אבותינו באמירת מזמור זה והיצר הרע אינו מניח לנו.

אדם הראשון פגם באכילה שאכל מעץ הדעת, נח פגם בשתיה שנאמר וישת מן היין וישכר. ובני ישראל חטאו עם בנות מואב. וזה שאומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נ"א מעלי בשעת נפילת אפים כי אני רוצה לתקן את שלוש העברות שנעשו על ידי אכילה ושתיה ואשה הרמוזים במילת אש"א.

נמצא שנפילת אפים מסוגלת לתקן את מה שקלקלנו, ולכן יזהר האדם שלא למד במזמור זה, ולא לדלג, ולא להבליע אותיות, ויסתכל בסדור, וזה סגולה נפלאה לכפרת עוונות. ושמעתי מפי חכם ו צדיק אחד שבנפילת אפים יש כח לכפר אפילו על נדנוד עבירה חס וחלילה, ודוקא יזהר כמו שאמרנו לומר מילה במילה ולאט לאט, ולחשוב על מה שמוציא מפיו, וכבר ידוע ומפורסם המעשה שהיה ברבי מאיר חברו של רבי יהודה. ועוד, אמירת נפילת אפים שומר ומציל את האדם מעניני ניאוף וכדומה שלא יכשל בהם, כמו שמצינו בצדיקים גדולים שבא לידם עניני ניאוף וניצולו מהם. (אהבת חיים)

אמר השי"ת: אני אוהב את הגרים וי לזה שבא

ובמקום אחר הוא אומר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, וזאת בהיותו כבן מאה ושלושים ושבע שנה, והלך לעשות רצון בוראו בזריזות ובהשכמה ומאידך גיסא נאמר כאן ואברהם כבד וכו’, אלא אפשר לומר שבעניני העולם הזה אברהם היה כבד מאוד בכסף ובזהב, אבל מצד שני בעניינים שנוגעים לשמים אברהם היה קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון שמים, וזהו וישכם אברהם בבוקר למרות שהיה זקן.

שנאמר "מבשרך לא תיתעלם" (ישעיה נח, ז) כל יהודי צריך ללכת בדרכיו של הקב’’ה שנאמר: "והלכת בכל דרכיו" כשם שהוא רחום וחנון אף אתה תהיה רחום וחנון שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט), לכן ציוה לנו הקב’’ה מיצוות צער בעלי חיים ומיצוות צדקה שחס על בריותיו. חז"ל אמרו: תעשר בכדי שתתעשר. (ובקהלת יא, יא) "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תימצאנו" ועוד אמר דוד המלך (תהילים ק"ב, ט) "פיזר נתן לאביונים צידקתו עומדת לעד". וכן גם גדולה צדקה שמזרזת הגאולה שנאמר (ישעיה א כז) "ציון במישפט תפדה ושביה בצדקה" שצדקה מגיע עד כיסא הכבוד שנאמר (תהילים פט טו) "צדק ומשפט מכוון כיסאך" ועוד (ישעיה ה, טז) "ויגבה ה’ צבאות במישפט והאל הקדוש ניקדש בצדקה" ולכן כל העולם עומד על חסד שנאמר (תהילים פט, ג) "עולם חסד יבנה".

לכן כדי להתקרב לקב’’ה צריך האדם להיות ראשית כל איש חסד שכבר אמרנו לע"ל "האל הקדוש ניקדש בצדקה" כי חסד מראה על אהבת ישראל שכבר אמר הילל הזקן שכל התורה עומדת על הדיברה "ואהבת לרעך כמוך אני אלוהים" והשאר פירושיה וסניפיה של הדיברה, ובמיוחד שהקב"ה אוהב את מיצוות הצדקה שמוזכר בתפילת עמידה מלך אוהב צדקה ומשפט.

מעשה בר’ ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר’ ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק.

אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר’ ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל, עשה ר’ ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה, ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה.

אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר’ ברוך כאשר הגיע לירושלים ת’’ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה.

כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד".

וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר’ ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן!

וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך)

ומסופר על הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה?

סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה.

נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח.

לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה, ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית.

עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה).

והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי.

חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם.

רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב...

מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים.

כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות...כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות...

הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום.

הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג...

נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד לוקט מזיכוי הרבים)

"הקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (רש"י) הניסיון הכי גדול של האדם הביטחון בקב"ה וזה ניסיון מעשר כספים שנאמר תעשר בכדי שתתעשר וזאת המצווה היחידה שמותר לנו לנסות את הקב"ה וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.

בספר "סיפורי חסידים" מסופר הסיפור הבא:

הבעש"ט נשלח ללמוד את מידת הביטחון מזקן אחד שהיה מוכסן באחד הכפרים. יום אחד נכנס באמצע הלילה שוטר ודפק במקל עבה שלוש דפיקות על השולחן והלך לו. הבעש"ט ותלמידיו שלא הבינו את פשר הדפיקות, הסתכלו בפני הזקן וראו שהוא שמח כבתחילה. כעבור חצי שעה, אחרי התפילה, שב השוטר ודפק שוב על השולחן והסתלק.

שאל הבעש"ט את בעל הבית מה פשר הדפיקות? והוא ענה לו: :זוהי התראה שעלי להביא היום לאדון את דמי החכירה שלו. אם אחרי שלוש התראות כאלו אין מביאים את הכסף, לוקח האדון בשבי את המוכסן ואת בני ביתו. שאלו הבעש"ט: "משלוותך ניכר כי הכסף בידך, אם כן, לך לפני הסעודה לשלם ואנו נמתין לך", ענה לו בעל הבית: "לפי שעה אין לי אפילו פרוטה אחת. אך מסתמא יזמין לי ה' הבה נסעוד במנוחה שהרי יש לי עוד שלוש שעות".

כתום הסעודה בא השוטר בפעם השלישית ודפק על השולחן. בעל הבית נשאר שליו. בירך ברכת המזון במתינות אחר כך לבש בגדי שבת ואמר: "עתה אלך לשלם". שאלו הבעש"ט: "האם יש לך כבר את כל הכסף הדרוש?" השיב לו בעל הבית: "עדיין אין לי אף פרוטה, אבל בודאי יזמין לי ה'".

הלך בעל הבית לדרכו. הבעש"ט ותלמידיו התייצבו על המרפסת לראות מה יקרה. לפתע ראו עגלה באה לקראת האיש. כשנפגשו החליפו ביניהם כמה מילים, והמשיכו איש לדרכו. אחרי זמן קצר נעצרה שוב העגלה. הנוסע קרא לבעל הבית שיחזור אליו והושיט לעברו סכום כסף, כאשר קרבה העגלה אל המקום בו עמדו הבעש"ט ותלמידיו, הם שאלו את בעל העגלה: "מה היה לך עם בעה"ב?" השיב להם: "הצעתי לו עסק שאקנה ממנו את היי"ש שיעשה בחורף הבא. בתחילה לא השתוויתי איתו במקח. רק אחרי שראיתי כי מתעקש הוא, ועומד במקחו והלך לדרכו, הוכרחתי לתת לו כמה שדרש. ידעתי שהוא איש ישר ונאמן. רציתי להאריך עמו בדיבור אך הוא אמר שהוא ממהר לבית האדון לתת לו את דמי החכירה".

אמר הבעש"ט לתלמידיו: "ראו כמה גדול כח הביטחון!"

בספר "אבי הישיבות" על תולדותיו של רבי חים מוולוזי'ן מסופר: חבורה מיוחדת, מוקדשת ללימוד "מידת הביטחון", היתה לר' חיים בולאז'ין. בשיעורי אמונה ובטחון שמסר לתלמידיו, לימד אותם חידושים וסיפורים מול נסיונות ומבחנים מדהימים בהנהגת ה' וגילויים מרתקים מהליכות קדשו.

נחשף ר' חיים כמחנך אמן ופדגוג מעולה, ומעל הכל כאיש קדוש וטהור, צדיק יסוד עולם. מה שהציץ וראה בו הקטן שבתלמידיו, גילוים נשגבים ומרהיבים של השגחת ה' גלויה, לא ישיג ולא יבין גם גדול בדורנו, דור חשכים.

ומעשה שהיה כך היה: השעה היתה אז כבר קרוב לשתים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה.

בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמנין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מעניני השעה לחיי עולם שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון.

תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמיתי, אם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'.

עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי. הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים. יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' – מספר האיש – נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא. סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי הפתעה, בהגיע תורי, היתברר שטעה הרופא והחליפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא.

בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, איפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפקדון.

ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב.

הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים, החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו.

אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד במבחן. (מורשת אבות)

את אברם בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי עבר אשכל וממרא הם יקחו חלקם (לך לך יד, כב-כד)

אברם הרים ידו בשבועה ואמר שלא יהנה משום דבר אפילו שוה פרוטה אלא יחזיר לו הכל עד פרוטה האחרונה. והטעם לשבועה אע"פ שבודאי היה אברם זהיר שלא לישבע כלל, מפני שיצר הרע של הממון הוא גדול ואין יודע שבע, לכן היה נאלץ להישבע כדי להכניעו. אמר: כל הרכוש הזה אסור לי כאילו היה הקדש. וכן אני בא לרמוז לך אם יעלה בדעתך לתת לי איזו מתנה, לא אקבל ממך. כי יש לי בטחון בה' אלהי שהבטיח לי לאמר ואברככה ואגדלה שמך. ואיני רוצה שלמחר תתפאר ותאמר אני העשרתי את אברם, ועל חשבוני נתעשר. ולכן אתן לך גם את הרכוש וגם את הנפש.

ואם תשאלו מה שייך לומר אם מחוט ועד שרוך נעל. והרי בזה לא שייך לומר שהעשיר את אברם. כי אין זה דבר בר ערך. התשובה היא כי יש אנשים שרכושם גורמם הצלחה גדולה. וכן מצינו באיוב שכל מי שנטל ממנו פרוטה היה מתברך ונתעשר. כי כל זה תלוי במערכה. ויש אנשים שנכסיהם מצליחים. לכן לא רצה אברם לקחת ממנו שום דבר כדי שלא יאמר זה גרם לו להיות הברכה שרויה במעשיו ועי"כ נתעשר.

וכך פייס הקב"ה את אברם ואמר לו: עד עכשיו היה שמך ארם כי היית אב של עם ארם נהרים אביהם ופטרונם, אבל מכאן ואילך אמליך אותך על כל העולם, ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם יהיה שמך. כי האות ה"א שאני מוסיף לך חשובה מאוד, ובכך ארבה אותך מאוד.

ודעו שמאז נצטוו הכל לקרוא לו בשם אברהם. וכל הקורא לו אברם עובר על שתי מצוות ה'. האחת שאמר: ולא יקרא עוד שמך אברם והשניה שאמר כי אם אברהם יהיה שמך. ולכן יש לדקדק בתפילת שמו"ע כשאומרים אלהי אברהם ומגן אברהם, לומר השם בבהירות כדי שיכירו שהוא עם ה"א. ואלו המתפללים שמו"ע בשטף עוברי על שתי המצוות בבת אחת. (מעם לועז).

אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים (לך לך יז-ד).

אברהם היה לאב המון גויים, קידש שם שמים בכל אתר ואתר וכמעט לא היה איש שלא מכירו ויודעו ומתקרב על ידו לאמונה בבורא עולם. וכלשון הרמב"ם (פרק א' בהלכות ע"ז) "עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיד שואל היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסובב אותו". ומוסיף הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב') "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולם ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים...ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והיית להם לאלהים ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך לדרתם... ונמלתם את בשר ערלתכם...והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם.(לך לך יז- א-יג)

מצוות מילה

הנה כמה הערות על פרשה זו:

מצות מילה היא מצוה מיוחדת במינה, כל יהודי באשר הוא מוכן לקיים מצוה זו, גם כאלה שרחוקים מקיום הדת מקיימים מצוה זו ללא שום התלבטות על אף הצער הנגרם ע"י זה לתינוק שרק עכשיו נולד, וכאילו כל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'.

מהו התוכן של מצות מילה? ומדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצוה זו, ולא גדולי עולם שקדמו לו כמו נח או אדם הראשון? עוד צריך להבין, מדוע ציוה הקב"ה את אברהם מצות מילה רק כאשר כבר היה זקן, בגיל שמסוכן לקיים מצוה זו? עוד נשאל, מדוע אברהם לא קיים מצות המילה מיוזמתו כפי שנהג בכל התורה כולה?

אמרנו שכל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'

והנה דבריו של הבית הלוי: "התהלך לפניו והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך", הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם בגדר הסרת החסרון, דהערלה היא מום באדם ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם היא הוספת מעלה וקדושה כמו כל מצוות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה שני ענינים אלו יחד... וזהו שאמר הכתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי, אמר לו שני דברים, דמשמעותו של תמים הוא בלא מום ואמר לו שבמילה יוסר ממנו המום של הערלה וטומאתה ויהיה תמים. ואמר עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם, דעל ידה יתווסף להם עוד קדושה ומעלה דבה יהיה כריתת ברית בין האומה ובין ה' יתברך שמו, והוא הוספת קדושה...והנראה דנוכל לומר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה, דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה, ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים, כי כל הגויים ערלים, ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם. ואח"כ באה הפריעה, והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד. ועל זה אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, דהחותם של הברית באה ע"י הפריעה".

שאלנו מהו הטעם והתוכן של מצות מילה?

יש מהמפרשים שפירשו שהמילה היא חק. וז"ל האבן עזרא (בראשית טז, א) "והיה תמים. שלא תשאל למה המילה". וכן פירש הכוזרי (מאמר שלישי אות ז) "אולם הצווים האלוהיים אין לשכלנו מבוא אליהם כלל. גדולה מזאת! השכל מרחיק אותם, ואין הוא מקבלם עליו כי אם כמו שאדם חולה מקבל עליו פקודת הרופא ותרופותיו. הלא תראה כי המילה, עם היותה רחוקה מן ההגיון ועם שאין לה כל מבוא לחוקה החברתית, קיים אותה אברהם". אולם הרמב"ם והאברבנאל כתבו שהסרת הערלה מחלישה תאוות המין. וז"ל האברבנאל "שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבר ויתמעט הפועל הבהמי". עוד פירוש מצאנו בכלי יקר, שהסרת הערלה מביאה לידי טהרת הלב. וז"ל "סתם מילה חיצונית זו לתכלית נכבד, והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו".

ומה תוכן המצווה? הנה דבריו של החינוך (פרשת לך לך מצוה ב) "והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".

עוד שאלנו מדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצות מילה, ומדוע נצטווה אברהם לקיים מצוה זו בגיל כה מאוחר?

רק את אברהם, ודוקא בגיל זה, ציוה הקב"ה במצוה זאת, להיות הראשון המקיים אותה בכל תולדות ההיסטוריה, למען שלא יהיה לאומות העולם פתחון פה מדוע בחר בו הקב"ה להיות אב המון גויים. משך הקב"ה את תשומת הלב של כל באי העולם ומיקד אותה באברהם בזה שראו אדם זקן מסיר חתיכת עור מקום הערוה (יעויין בילקוט מעם לועז שכתב שאכן נימול אברהם בפרהסיה) מעשה מוזר ביותר! וזה נעשה בכוונה תחילה, להראות לכולם שהוא אכן ראוי בגלל טוהר מידותיו להיות ראש אומות העולם, וכדי שתתפרסם גם מערכת יחסיו המיוחדת עם בורא עולם. והנה לשון הכלי יקר אמר לו הש"י: "יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה, אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון גויים צריך אני פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גויים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גויים". זוהי גם כן הסיבה מדוע לא קיים אברהם מצות מילה לפני ציווי ה', כי האבות קיימו התורה כדי להגיע לשלמות, ולתכלית המצוה כבר הגיע אברהם בלעדיה. (אוהל תורה)

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (לך לך יז-יב)

ר' שמשון ורטהימר, אשר חי בוינה לפני כמאתים שנה, התפרסם הודות לחכמתו ולמידותיו התרומיות. קיסר הממלכה, ליאופולד, הכיר בחכמתו ומנהו ליועצו הכלכלי. בתוקף תפקידו ידועים היו לר' שמשון סודות המלוכה, והשפעתו בחצר המלך – גדולה היתה.

ר' שמשון נתן דעתו לאחיו היהודים, ובמעמדו הרם פעל רבות לטובתם. הוא לחם בעוז נגד המעלילים והמלעיזים למיניהם, שקמו להתנכל לעם ישראל, ולבד מזאת תמך בכספו בכל נצרך ונזקק.

כפי שארע לא אחת בתולדות היהודים – מעמדו של ר' שמשון בחצר המלוכה עורר את קנאתם ושטנתם של הגויים. בין אותם שונאים היה כומר אחד, אשר הצליח להתקרב אל הקיסר ולרכוש את אמונו. העובדה שהקיסר כה סומך על היהודי היתה לצנינים בעיני הכומר, והוא פעל בתכסיסים שונים להטות את לב הקיסר מעם היהודי.

באחד הימים, בשעה ששוחח הכומר עם הקיסר, פלט לפתע, כאילו לתומו: "היהודי הזה, הממלא תפקידים נכבדים בארמונך, מה שמו? ורטהימר? ובכן, ורטהימר זה – הנאמן הוא לך בלב ובנפש?"

"איזו שאלה!" השיב הקיסר. "אני נותן בו אמון מלא!"

"אמון מלא ביהודי?" תהה הכומר. שהיהודי מרמה אותך".

הקיסר לא הגיב. והכומר המשיך: "יש בידי הוכחות לכך שהיהודי מערים עליך וגונב מכספך: שחדתי אחד מעוזריו, וזה הביא לי העתקים מפנקסי חשבונותיו. היודע אתה, הקיסר, עד כמה עשיר הוא היהודי הזה? עושר אגדי יש לו! ואת הכל בודאי גנב מכספי הממלכה! מציע אני, כי הקיסר ישאל אותו מהו הסכום המדויק של כספו. אם ינקוב בסכום המדויק, זה הרשום בספרי חשבונותיו – אודה גם אני ואומר כי אדם זה, ללא דופי. אך אם הסכום שיאמר, יהיה נמוך מהסכום הנקוב – אות וסימן הוא, כי שקרן הוא וגנב! ואז, אבקש ממך, אדוני הקיסר, למסור את היהודי לידי, ואני אדאג שיקבל את העונש הראוי לו על מעשה רמאות שכזה!"

הקיסר השתכנע והסכים להצעת הכומר, אך הוסיף: "ובכל זאת, בטוח אני, כי אשמותיך חסרות שחר הן!"

"אני לא בטוח בכך", העז הכומר לחלוק על דברי הקיסר. "ומבקש אני, כי אם יוכח ששקר בפי היהודי – ישרפוהו חיים. כדאי להסיק מיד את הכבשן המלכותי, כדי שגזר הדין יבוצע לאתר!"

גם לכך הסכים הקיסר, ולתלינים, מפעילי הכבשן נתנה הוראה להסיקו...

אך עוד הוראה סודית נתן המלך לתלינים: "אם יבוא אליכם אדם, ויהא זה מיועצי הקיסר החשובים ביותר, וישאלכם 'האם מלאתם את הוראת הקיסר' – תפסוהו והטילוהו אל הכבשן הלוהט, בלא לחקור ולדרוש בענין" – זו היתה הוראת הקיסר.

שמח וטוב לב יצא הכומר מעם הקיסר. "סוף סוף עלה בידי להפטר מהיהודי שנוא נפשי!" הרהר בחדוה. בדמיונו ראה את היהודי מוטל בכבשן הלוהט, ואיש אינו נחלץ להצילו...

אך יצא הכומר מלפניו, ור' שמשון הוזמן לבוא אל הקיסר. בהגיעו, פתח הקיסר ושוחח עמו בידידות כימים ימימה. תוך כדי שיחה שאל לפתע הקיסר: "אמור נא לי, ידידי שמשון, השבע רצון אתה ממצבך הכספי?"

"ברוך ה'" השיב היהודי, "אין לי כל סיבה להתלונן" ,מבין אני, אפוא, המשיך הקיסר, כי מקבל אתה שכר הולם עבור שרותיך בארמוני, אם כך,, הוסיף הקיסר להתענין בעדינות, "התוכל לגלות לי מהו סכום הכסף שברשותך? ובכמה מעריך אתה את רכושך?"

השיב ר' שמשון: מבין אני כי הקיסר מצפה לתשובה מדויקת, אך איני מסוגל להשיב על כך ברגע זה, מבלי להתבונן בחשבונותי.

"הו, אינני מתכון לדיוק מופלג של אגורות בודדות..." צחק הקיסר. "כונתי היא, בכמה מעריך אתה את רכושך באופן כללי?"

חשב ר' שמשון רגע קל, ואחר נקב בסכום. היה זה עשירית מהסכום שנרשם בפנקסי החשבונות שהציג הכומר! הקיסר הרגיש, כי הזעם מחלחל בקרבו: "היהודי משקר!" הרהר. ואולם, גם צער מלא את לבו, על שכל השנים העז היהודי לגנוב את דעתו ואת כספו במצח נחושה!

את כל המתחולל בקרבו לא הראה ליהודי, היושב לצדו. "עשה עתה, את אשר אומר לך", פנה הקיסר אל ר' שמשון. "לך אל מקום הכבשן, ושאל את התלינים אם מלאו את הוראותי".

מבלי לחשוד במאומה קם ר' שמשון ופנה למלא את מצות הקיסר. עודו בדרך, והנה נקרה לפניו יהודי ממכריו. פניו של האיש הביעו שמחה גדולה בראותו את ר' שמשון. "שלום עליך, רבי!" קרא בקול. "הן אותך בכבודך ובעצמך מחפש אני מאז שעות הבוקר. לבני הרך מלאו היום שמונה ימים, ועלי לערוך לו ברית מילה. עד עתה לא הצלחתי להשיג מוהל, ואתה – ידוע כמוהל מומחה. בוא נא עימי והכנס את ילדי לבריתו של אברהם אבינו".

לקיים מצוה כה חשובה – לא יכול ר' שמשון לסרב. הוא המשיך ללכת עם אבי התינוק, עד אשר הגיעו לביתו. ובבית, שמחה וצהלה. סוף סוף הגיע המוהל וניתן לגשת לקיום המצווה!

הברית נערכה, גם סעודת המצווה התקיימה ברוב פאר. והנה, חש ר' שמשון כי ראשו כבד ועייפות נוראה יורדת עליו. שכב, אפוא, על אחת הספות שבבית – ונרדם. שעות אחדות ישן שנה עמוקה, ואיש מבני הבית לא העז לעורר את האורח הנכבד משנתו.

במשך היום נודע לכומר כי תכניתו עומדת לצאת אל הפועל. נודע לו כי היועץ היהודי נשלח, בפקודת הקיסר, למצוא את מותו בכבשן האש. עוד סופר לו, כי הקיסר ציוה להחרים את כל רכושו של היהודי. שמחתו של הכומר לא ידעה גבול. "עלי לראות במו עיני את היהודי המושלך אל כבשן האש!".

במרץ רץ הלך אל מקום הכבשן. התלינים קדמו את פניו, והוא שאלם: "האים מלאתם את פקודת הקיסר?" שמעו זאת התלינים והשיבו: "לך אנחנו מחכים!" ובטרם קלט הכומר את המתרחש, תפסוהו ידים אמיצות והוא הושלך לכבשן...

בחצות הליל נעור ר' שמשון משנתו. מבוהל היה: בשל השנה העמוקה שבה שקע נאלץ לדחות את בצוע שליחותו של המלך!

הוא פנה אל ביתו, ושם קבלוהו בני הבית בפנים נפולות ומודאגות: בפקודת הקיסר הוחרם לפתע פתאום כל רכושם, ומי יודע אילו סכנות עדיין צפויות להם...

ר' שמשון לא נתפס להרהורים עגומים. משהאיר היום שם פעמיו לכבשן, למלא את מצוות המלך. "האם מלאתם את מצוות המלך?" שאל את התלינים, בדיוק כפי שהורה לו המלך.

"כן", השיבו הללו. "השלכנו את הכומר לכבשן, והוא נשרף חיים".

מכאן המשיך ר' שמשון אל ארמון הקיסר. הקיסר בראותו את היהודי, בהה לעברו בתדהמה: היתכן כי היהודי קם מקברו? נבהל. אך הנה הגיעו לאזניו דבריו של ר' שמשון: "מפאת סיבה בלתי צפויה נאלצתי לדחות את בצוע פקודת המלך להיום. אך האיר השחר הלכתי לכבשן, ושם אמרו לי כי אמנם נתמלאה פקודת המלך, והכומר הושלך לאש, כפי שצוה המלך".

"ואולם, רצוני לשאול שאלה נוספת", המשיך ר' שמשון, "שאלה הנוגעת בי עצמי: מדוע ציוה הקיסר להחרים את כל רכושי, אשר השגתיו ביושר, בעמל כפי?"

לתדהמתו של ר' שמשון, פרץ הקיסר בצחוק רם, וסיפר לו את כל השתלשלות הענינים. "מבין אני כי אדם ישר ונקי כפיים אתה", סיים הקיסר, "וה' אלקיך הצילך ממות, אשר לא היית ראוי לו!"

עד מהרה נערכה בדיקה, והתברר כי אותם פנקסי חשבונות, שהיו, לדברי הכומר, הוכחה לתרמיתו של היהודי – לא היו אלא מעשה זיוף.

"במה אוכל לפצותך על עגמת הנפש שנגרמה לך?" שאל הקיסר את יועצו היהודי.

ור' שמשון השיב: "אם יועיל הקיסר לבנות בוינה העיר בית כנסת גדול, בו יוכלו להתפלל היהודים לפני קונם – יהיה זה הפצוי הגדול ביותר!"

הקיסר הסכים, וכעבור זמן התנשא על תילו בית כנסת גדול, שנודע בשם "בית הכנסת של ר' שמשון". (מעשיהם של צדיקים)

ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו' וימל את בשר ערלתם וגו' ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו את שר ערלתו (לך לך יז, כג-כד)

ובשנת אלפים מ"ז ליצירה, בזמן שהיה אברהם בן צ"ט שנה בעשרה לחודש תשרי שהוא יום הכיפורים, באותו יום בבוקר נימול אברהם. וכך היה הדבר בהיותו חושש שאם ימול עצמו בלילה, יאמרו הבריות אילו ידענו מה שהוא עומד לעשות לא היינו מניחים לו לעשות כן, ולכן קיים המצוה הזאת בפרהסיא לעין כל. ומל עצמו במו ידיו, והיה לו כאב גדול מפני שהיה זקן. והקב"ה סייע לו כדי ששכרו יהיה כפול וי"א ששם בן נח מל אותו ואת ישמעאל. וי"א שבשעה שלקח הסכין למול עצמו רעדה ידו לכן אומר הכתוב וכרות עמו הברית ר"ל שהקב"ה עצמו היה המוהל, שהחזיק בידו כדי לעודדו ודעו כי אברהם נצטוה רק על המילה ולא על הפריעה כי הפריעה נתחדשה בזמנו של יהושע, ובכל זאת קיים אברהם גם את הפריעה.

המפתן באהל ישמעאל

ויהי היום ויאמר אברהם אל שרה אשתו הנה עברו שלוש שנים מיום צאת ישמעאל בני מביתו וישב במדבר, על כן אלכה לי אליו וראיתי את שלומו. ותצו שרה ויחבשו לאברהם את גמלו, וירכב המדברה ויבוא עד לפני אהל ישמעאל. וישמעאל לא היה בעת ההיא בביתו, כי הלך הוא ואמו להביא תפוחים ורימונים ותמרים וירא אברהם את אשת ישמעאל יושבת בפתח האהל ויברך אותה בשלם ולא ענתה אותו האשה דבר ולא שתה אלו לב. ויאמר אברהם איה אישך? ותען ותאמר איננו בביתו, כי הלך בדרך ויוסף אברהם לדבר אליה ויאמר הואילי, בתי, ותני לי מעט מים כי צמאתי! ותען האשה בקצף לאמור אין לחם ואין מים...סור לך מזה! ותבוא האשה האהלה ותקלל את ילדיה ותכם ותחרף גם את ישמעאל אישה. ויקרא לה אברהם שנית ויאמר עשי נא עמדי חסד ושמעי את הדבר אשר אנכי מדבר אליך. וירכו דברי אברהם הטובים את לב האשה הקשה ותצא ותאמר דבר כי שומעת אנכי! ויאמר אברהם כשוב ישמעאל אישך מדרכו ואמרת אליו לאמור בא הנה איש זקן מארץ כנען וישאל לך וירא כי אינם ויאמר הגידי לישמעאל הסר את המפתן הרע אשר באהלך ושמת תחתיו מפתן אחר הטוב ממנו!....

ויכל אברהם לדבר ויפן וירכב לדרכו. וישמעאל שב מדרכו ותגד לו אשתו את דברי אברהם ויבן ישמעאל כי לא טובה אשתו בעיני אביו הזקן, ויקחנה וירכיבה על החמור וישלח אותה בשלום אל אביה וילך ויקח לו אשה אחרת. ויהי מקץ שלוש שנים ויבוא אברהם שנית המדברה לראות את שלום ישמעאל בנו. ויהי כבואו עד לפני האהל ותצא אשת ישמעאל לקראתו ותברכהו.ויאמר אברהם הגידי נא לי בתי, איה ישמעאל אישך? ותען ותאמר איננו באהל כי הלך לצוד ציד. ותוסף האשה לדבר אל אברהם ותאמר סורה נא אדוני האהלה ונחת ושתית ואכלת ככל אות נפשך. וימאן אברהם ויאמר ברוכה את בתי, לה'! אולם לא אוכל ולא אשתה, כי ממהר אנכי לשוב לביתי ותצר בו האשה מאוד וירד אברהם מעל גמלו ויבוא האהלה ויאכל וישת, וייטב את לבו ויכל לאכול ויקם ויתפלל אל ה' לאמור אנא, ה' מלא נא את האהל הזה טוב! וישמע ה' לקול אברהם ויברך את בית ישמעאל כדבר אברהם, ואל פטימה אשת ישמעאל אמר כאשר ישוב ישמעאל אישך ואמרת אליו כדברים האלה: בא הלום איש זקן מארץ כנען וישאל לך וירא כי אינם ויאמר לי כה תאמרי לישמעאל טוב המפתן החדש אשר שמת באהלך אל תסירהו ממקומו כי לכבוד הוא לך! ויש ישמעאל לביתו ותגד לו אשתו את כל הדברים האלה ויאמר בלבו יהיה שם אבי מבורך, כי לא עזב את חסדו אתי ולא שכחני עד היום הזה!