פרשת חיי שרה

ומודיעה לנו התורה ששני חיי שרה היו קכ"ז שנה. ונפטרה בחברון. וזה שחוזר הכתוב ואמר: שני חיי שרה ונראים הדברים יתרים ובא להודיענו שלא נחשבו שבאמת היתה צריכה לחיות יותר מזה, אבל היא מתה קודם זמנה מחמת הצער שנצטערה כששמעה שאברהם עקד את יצחק מפי השטן. לא כן הדבר כי באמת היו קצובים לה כך וכך שנים, והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים שיהיו שלמות שלא יחסר יום. ובין כך היתה נפטרת אבל הסיבה למותה היה הצער הזה.

וכן מצינו בדוד המלך שבקש מהשי"ת שיודיעו לו מדת חייו וכמה שנים יש לו עוד לחיות. אמר לו הקב"ה גזרה היא מלפני ששום בשר ודם לא ידע מה מדת ימיו. אבל זאת הודיעו לו שביום השבת ימות. אמר דוד: יותר טוב לי למות ביום ראשון כי אז יוכלו לחלוק לי כבוד ולהספידני, ואילו ביום השבת אי אפשר יהיה לנגוע בי ולא להספידני. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר, שכן כבר יגיע זמנו של שלמה למלוך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה הינו כשיעור השערה, אמר דוד: אם כן אמות יום קודם לכן, היינו בערב שבת. אמר לו הקב"ה: גם זה אי אפשר: כי טוב יום בחצריך נאלץ בחרתי וגו’ (תהילים פד) היינו טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף קרבנות שמכין שלמה בנך כדי להקריב בשעה שיבנה את בית המקדש. והואיל וכן, אע"פ שדוד המלך היה עוסק תמיד בתורה, בין ביום ובין בלילה, אבל ביום השבת היה עוסק כל היום בתורה בלי לבטל רגע. וכשבא מלאך המוות לה היה לו רשות להתקרב אליו כי לא פסק פיו מלגרוס. ומאחר שכבר הגיע זמנו למות, יצא מלאך המות אל הגן שהיה אחורי ביתו, והניע את העצים בכוח. יצא דוד המלך לראות מה אירע, וכשעלה בסולם נשמט שלב אחד, ובגלל זה הפסיק דוד מן התורה וברגע זה נפטר.

ויהיו חיי שרה וכו’, ולכאורה היה צריך לומר פרשת מות שרה ולא חיי שרה כי הרי שרה נפטרה, ואפשר לומר שצדיקים במיתתן קרויים חיים ולא עוד אלא שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכן ראוי לומר כאן חיי שרה, על דרך שדרשו חז"ל במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת. שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. שאין להם חיבוט הקבר כי אין להם אפילו רשימו של עברות. רשמו זה רושם שנשאר מעברה שכבר כופרה בתשובה כמו פלטה עם מסמרים (עברות) אם נוציא את המסמרים ישארו חורים, החורים זה הרשימו שמהם אי אפשר להתעלם למרות שאדם עשה תשובה הרושם אינו נמחק ויש לכפרו בחיבוט הקבר.

ויהיו חיי שרה וכו’ איתא במדרש על פסוק זה מלמד שאדם הראשון היה אומר פסוק זה לבשון ארמי, ולכאורה יש להבין כוונת המדרש בדברים הללו, אולם נראה להסביר על פי מה שהובא ברש"י בשם חז"ל, למה נאמר שנה בכל אחד ואחד לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת כעשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה שאינה בת עונשין שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מגיל עשים גם בת מאה לא חטאה.

מעשה ברבי הצדיק ר’ יצחק מניסכיז ז"ל היה נשוי לנכדתו של הרב הקדוש ר’ לוי יצחק מברדיטשב ז"ל ואכל על שולחנו של חותנו זקנו ארבע שנים מזונות. קודם הנישואין כשהצדיק מברדיטשב התחייב להסמיך את הזוג על שולחנו ארבע שנים, ביקשו ממנו שיסמיכם זמן ארוך יותר, אבל הוא, הצדיק, טען, שבשום אופן אינו יכול להבטיח מזונות לזוג יותר מארבע שנים. והיה אז הדבר לפלא בעיני כל. אך לבסוף התברר הדבר ככלות ארבע שנים ביום האחרון, נפטר הצדיק מברדיטש. (סיפור חסידים)

החסיד ר’ יעקב יצחק מבריזין ז"ל בא פעם ל"סבא קדישא" מרדושיץ ז"ל(כך היה נקרא הרב הקדוש ר’ ישכר דוב מרדושיץ) ושפך לפני ערו ומרי שיחו: זרעו אינו מתקיים בחיים, בניו מתים בילדותם. ציווה עליו סבא קדישא, שכשתגיע אשתו לפרקה, קרוב לשעת לידתה, יבוא אליו. החסיד עשה כדברי הצדיק, וכשהגיעה אשתו לחודש השביעי להריונה נזדרז ונסע לרדושיץ הצדיק שאל אותו לשם אביו, וכשהשיב לו ששמו היה "ירמיה", ציווהו לקרוא את שם בנו אשר יוולד לו "חיים ירמיה" קודם נסיעתו מרדושיץ נכנס החסיד להצדיק לברכת הפרידה. בירך אותו הצדיק שהבן שיוולד יהיה של קיימא, וסים את דבריו בתיבות אלו "ובני דן חושים". לא הרהיב האיש עוז לשאול את הצדיק לפשר הדברים, ונסע לביתו, ואשתו ילדה בן, וקרא את שמו "חיים ירמיה" בפקודת הצדיק.

ותשוקה עזה נתעוררה בלב החסיד להבין את כוונת הצדיק בפסוק "ובני דן חושים" שאמר לו. סיפר את הדבר לפני כל תלמידי החכמים והחסידים שבעירו וכל אחד מהם אמר פירוש אחר על זה אבל לא נכנסו פתרוניהם באזניו. נמלך וכתב את הדבר לגיסו שהיה רב בפשיסחא וגם הוא וחבריו לא יכלו להשיג כוונת הצדיק. כך עברה שנה שלמה. לשנה השניה חזר והציע שוב את הדבר לפני החכמים והחסידים בעירו, ונזרקה מפי החבורה פירוש שכולם הסכימו והחליטו עליו שהוא הוא הפירוש הנכון הצדיק נתכוון לרמז, שאף על פי שלדן היה רק בן אחד חושים מכל מקום כתוב עלו בלשון רבים "ובני...". מפני שמהבן האחד הזה יצאו בנים הרבה, ושבטו של דן היה מרובה באוכלוסין, כדאיתא בגמרא (בבא בתרא, קמג ע"ב): "ובני דן חושים שהיו מרובין כחושים של קנה", ורמז לו הצדיק בזה, שעוד בנים לא יוליד, והבן הזה יהיה אצלו יחיד, אלא שצאצאי הבן הזה יהיו מרובים.

וכך היה. חיים ירמיה זה היה בן יחיד להוריו, אלא, שהמשפחה נתרבתה, הוא, חיים ירמיה, הוליד בנים ובנות רבים. (סיפורי חסידים)

וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרן בן צחר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר (חיי שרה כג, ח-ט)

משראה אברהם שאותם בני חת אינם רוצים לקבל כסף עבור הקבר והוא היה שונא מתנות לכן העז לומר להם דבר כזה שימכרו לו השדה בכמה כסף שהם רוצים.

ואדם אחד היה ביניהם שהיה נקרא עפרון בן צוחר שהיתה לו מערת המכפלה מפני שהיו שתי קומות. ויש אומרים מערה בתוך מערה, והיה זה מקום מושלם ומובטח בשביל קבורה. והיה אברהם יודע שבתוכה נקברו אדם וחוה, וכל מי שהוא קבור שם שכרו כפול.

ויש עוד טעם, כי יש לו לאדם להתרחק מלהיקבר בין אנשים רשעים ובהיות בני חת אלו רשעים, לא רצה אברהם ששרה תיקבר ביניהם. והורו רבותינו שאין לקבור צדיק אצל חסיד, ולא כ"ש אצל שאר בני אדם, כי מעלת החסיד גדולה ואין לקבור על ידו אלא דומה לו, אבל אם הוא בעל תשובה אפשר לקוברו אצל הצדיק. ואם ראובן ושמעון היו שונאים בחייהם אין לקוברם זה סמוך לזה, משום שיש להם צער יש להשתדל ולדור אצל בני אדם טובים, ק"ו בקבורה שאין לקבור צדיק אצל רשע, כי האדמה שהצדיק נקבר בתוכה היא טהורה ומשולה לתיק של ספר תורה, ואין הרשע ראוי להיקבר שם ומצינו כי בזמן שישראל היו עסוקים במלחמה עם אדם, כשמת אדם אחד מתוך החפזון קברוהו ע"י קברו של אלישע איש האלקים, וכשנגע עצם בעצם קם אותו אדם וחי והלך ברגליו, כי לא רצה הקב"ה שעצמות של מאן דהוא יגעו בעצמות הצדיק, לכן לא קיבלתו האדמה לכן השתדל אברהם לרכוש מקום נפרד כדי לקבור שם את אמנו שרה. (מעם לועז)

יש להבין איזו מעלה מיוחדת מצא אברהם אבינו במערכת המכפלה שהתאמץ כל כך לקנותה?

ויש לומר כי מעשה שהיה כך היה כשבאו המלאכים אצל אברהם לבקר ולבשר ששרה תלד בן וביקש להאכילם בשר בקר כתוב "ואל הבקר רץ אברהם" אל תקרא אל הבקר אלא אל הקבר לומר שרץ אברהם לקבר של אדם הראשון במערת המכפלה ומהשמים כוונו כך על ידי ששלחו את המלאך רפאל ונדמה לפר (שהרי רפאל אותיות פ אל) וכשרצה אברהם אבינו ע"ה לשחוט את הפר לכבוד האורחי ברח לכיון מערת המכפלה.

כשהגיע לשם נגלה לו אדם הראשון מיד נסתר ממנו כשאברהם ראה זאת הבין שבמקום הזה יש מעלה מיוחדת ואמר: מהשמים גילו לי שאדם הראשון קבור כאן בכדי שאני ואשתי נקבר גם במקום הזה ומאז נתאוה להיקבר שם. אלא שלאחר מכן אמרו לו אדם וחוה: אנו בבושה לפני הקדוש ברוך הוא בעולם ההוא בשביל החטא שגרמנו מיתה לכל באי עולם ואם תרצו להקבר כאן, היתווסף לנו בושה אחרת מפני המעשים הטובים שבכם. וכששמע אברהם אבינו כך התחיל לדבר עם אדם וחוה בדברי פיוס ואמר להם אני אשתדל לבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שלא תבושו לפניו ולכן כתוב "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו לומר לך שנתרצו אדם וחוה. מערכת המכפלה ניקראת כי נקברו שם אבותינו בזוגות כלומר בכפולות והם אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה בסה"כ ארבע זוגות לכן היא נמצאת ע"י קרית ארבע שנקראת על שם ארבע זוגות של אבותינו שניקברו שם.

ומאותו זמן אברהם היה הולך למקום מערת המכפלה כדי להתנאות משום שהיתה שם קדושה מיוחדת (זוהר הקדוש פ חיי שרה דף קכ"ז קכח ומדרש)

וכתב המקובל רבנו יוסף בנבנישתי זצ"ל שהסיבה שביקש אברהם לשלם לעפרון כסף מלא תמורת המערה היא בכדי שעפורן לא יוכל לחזור בו לעולם וזהו שכתוב "בכסף מלא יתנה לי" כלומר, שבתנאי זה אני לוקחה הימנו שתהיה מכירה זו שלימה בלי טעות וחרטה. עד שאפילו אם יתברר שהיה בה אוצר והיא מלאה כסף לא יוכל לחזור בו.

ואילו ידע עפרון את חשביות מערת המכפלה לא היה מוכן לקבל כל הון שבעולם תמורת אותו מקום.

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי (חיי שרה כד-ב)

מודיעה לנו התורה שלפי שהיה לאברהם בן השתדל להשיאו בחייו כדי לראות נחת ממנו.

וכך היה מעשה: בשעה שניצל אברהם מכבשן האש נתן לו נמרוד עבד בשם אליעזר. ויש אומרים שהיה בנו של נמרוד. וכשהיה ברשותו של אברהם נעשה מושלם מאד, והיה חכם גדול שהיה לומד הרבה מאברהם ומה שלמד היה חוזר ומלמד לאחרים. והיה מסוגל לכבוש את יצרו, והיה מתנהג בחסידות, וזהו שאומר הכתוב: המושל בכל אשר לו, שהרי בהיותו עבדו לא שייך לומר עליו המושל בכל אשר לו, אלא הכונה שהיה שליט ביצרו.

ויש ללמוד מחסידותו של אברהם, שעבדו אליעזר שלט בממונו וניהל לו את כל עסקיו באופן עצמאי לחלוטין, ואברהם נתן לו את אמונו ובמקום שישביע אותו לפני מותו, ויחתים אותו הסכם בכתב שיהיה נאמן ואחראי בניהול נכסיו, הוא משביע אותו שימצא כלה ראויה ליצחק בנו, כלומר רואים מכך שכמה שעניני הרוח והמצוות מדאיגות את אברהם כשהוא משביע אותו שבועה חמורה, ואילו על ניהול נכסיו המרובים של אברהם אבינו לא משביע אותו כלל ולמדים מכך שאברהם אבינו לא מודאג מעתיד הגשמי אלא מעתיד הרוח, ובאורח חיים כזה עלינו לחיות ובמיוחד לפני יום הכיפורים עלינו לדאוג למצבנו הרוחני בראש ובראשונה ולא לכתחילה לדאוג למצבנו בבנק או ברמת חיינו הגשמיים.

הנה לאחר גמר סיפורו של אליעזר, תיכף ענו "מה’ יצא הדבר הנה רבקה לפניך קח ולך". תיכף הסכימו לשולחה ואמרו לו בפירוש "קח ולך", ולהלן אנו מוצאים "ויקומו בבוקר ויאמר שלחוני לאדוני, ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך" (שם כד-נה). ופירש רש"י ימים זו שנה. או עשור היינו עשרה חדשים והדבר מפליא הלא הם בעצמם אמרו לו מתחילה ’קח ולך’ כלומר תיכף, ועתה שינו את עורם בצורה גסה כזאת, ואמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור, שנה או עשרה חדשים? ומפליא עוד יותר כי אליעזר לא שאל אותם על זאת, רק אמר להם (שם נו) "אל תאחרו אותי וה’ הצליח דרכי". היה לו לשאול אותם כיצד זה שאתם משנים פתאום את דיבורכם?!

נראה לי בס"ד לומר, כי בשעה ששמעו את דברי אליעזר שכל כך מפליג בשבחו ובעושרו של יצחק, חששו שמא דבריו אינם נכונים. שאם לא כן מדוע בא לכאן? מדוע לא מצא אשה במקומו? הרי זה מעורר חשד שמא יש בו מום או חסרון כלשהו! לכך עשו מתחילה בערמה ואמרו לו ’קח ולך’ כדי לבחון את תגובתו של אליעזר. והיה אם אליעזר ישמח על ההצעה הזאת ויסכים ללכת מיד מבלי לחקור עוד על רבקה שמא היא חולה או דבר אחר, הרי זה מעורר חשד כיצד זה שתיכם, יקח וילך מבלי לדעת על בריאותה? לפחות חכה כמה ימים לראות התנהגותה ומעשיה! לכך כשקם בבוקר וביקש ללכת, אזי נתעורר להם החשד הזה, שמא יש ביצחק איזה חסרון ולכן ממהר ללכת. לכך אמרו לו תשב הנערה אתנו עוד, כדי לחקור ולדעת את אמיתת הענין ואליעזר הבין כוונתם, ולכך לא שאלם על השינוי, אלא ענה להם ברמז "אל תאחרו אותי וה’ הצליח דרכי", לכך אני ממהר ואיני חושש משום דבר כי ראיתי את השגחת ה’ בדבר ובודאי שאין כל חשש, ואז אמרו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (שם נז) כי הדבר תלוי בה ומה שתרצה תעשה. כנ"ל בס"ד, ושו"ר בכתב סופר כעין זה, עיין שם (קול יהודה)

מבנות הכנעני הם בנות ענר אשכול וממרא, ואע"פ שהם צדיקים ולא כל שכן מבנות שאר הכנענים. וכן לא מבנות ישמעאל, אלא לארצי ולמולדתי תלך, שהיא חרן, ומשם תקח אשה לבני יצחק. ואע"פ שגם הם עובדים עבודה זרה, אבל אינם מבנות כנען שיצאה קללה מפי נח ואמר לו ארור. ועוד שבענין נשואין צריך אדם לבחור לו אשה מעירו שהוא מכיר האנשים ומנהגיהם, ואל יקח מעיר אחרת אע"פ ממשפחה מפורסמת, כי אין מכירים אנשים מעיר אחת לשניה, ואין לסמוך על פירסום של הבריות, והוא יכול להכשל בבן אדם פחות ערך שנוהג יפה, ואין לזה תקנה בנקל.

כיצד סמך אברהם אבינו בדבר כה גורלי על אליעזר עבדו, ובפרט בשידוך של יצחק מי שעתיד להמשיך את פעילותו של אברהם?

מסופר בפרשה זו שאברהם זקן בא בימים לכן היה צריך לעזרה מאליעזר עבדו כי דרכו של אברהם מבחינת זריזים מקדימים למיצווה שנאמר: וישכם אברהם בבוקר וכו’ אך אברהם בירך אותו קודם "הוא ישלח מלאכו לפניך". אבל גם בזה הוא לא הסתפק, הוא גם הנחה אותו "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו".

ויש לשאול הקפדתו של אברהם שאליעזר לא יקח אשה לבנו מבנות כנען טעונה הסבר, הרי בנות חרן לכאורה לא היו טובות יותר?

והנה קטע מספר לב אליהו "מכל זה למדנו יסוד גדול...דאף כי היראה היא העיקר בעבודת האדם, וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה..."עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" מ"מ יש לנו לידע כי אדם שיש בו עדינות הנפש ומדות טובות אף כי עומד במצב שעדיין לא קנה היראה אבל אם יגיע להכר בחיוב יראת שמים ירדוף אחריה וישיגנה בנקל, כי מי שיש לו מידות טובות יש בו היסוד לבנות את עצמו ולהגיע לכל המדרגות היותר נעלות, מה שאין כן המושחת במדות, חולה רעה היא ואיומה אשר מעטים מאד זכו להחלף ולהרפא ממנה, וכל זמן שהמדות הרעות שולטות באדם כל יגיעתו בעבודת השי"ת לריק הוא והולך לטמיון ר"ל". עוד הוא כותב "גם יש לדעת כי המידות בין לטוב או למוטב מורישים האבות לבניהם אחריהם..מעתה נבין היטב מה שהקפיד אברהם אבינו ע"ה כל כך ופחד ורחב לבבו והשביע לאליעזר עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני, כי הכנענים מושחתים במדות רעות, שהם זרעו של חם אבי כנען, אשר השחית והתעיב עלילה לפני אביו נח הצדיק, ואמנם החרימו וקללו בקללה נמרצת עד עולם ויאמר לו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", כלומר כי חם השריש בקרבו ובקרב לב בניו מדתו הרעה והארורה אשר לא יוכלו לצאת ממנה ונשארו כולם בעלי מומים עד עולם, אשר לא להם החרות ניתנה ורק עבד עבדים יהיה לאחיו!" לבן ובתואל, עם היותם עוביד עבודת כוכבים לא היה מחוייב שיעבור רישומם לבניהם, ולכן בחר בהם אברהם והרחיק בנות הכנעני. כי מבני כנען רושם מדיותיהם הרעות עוברים לצאצאיהם ולא ניתנים לתיקון שביארנו לעיל ואילו מבני חרן אם האבא עכו"ם צאצאיו יכולים לעשות תשובה ולנקות את הרושם שקיבלו מבית אבא. (אהל תורה)

ולקחת אשה לבני ליצחק (חיי שרה כד-ד)

להלן, כאשר אליעזר חזר וסיפר את הדברים, אמר "ולקחת אשה לבני", מבלי הזכיר את המילה "ליצחק"?

ברם, אפשר להסביר את הדבר בדרך משל גביר מופלג ביקש לשדך את בתו עם בנו של גאון גדול והוא הבטיח לשם כך נדוניה גדולה מאד. בא אליו ואמר לו "מבקש אתה ליתן כל כך הרבה כסף בשביל בנו של גאון. אני אתן לך חתן שהוא עצמו גאון". סירב הגביר ואמר "אין את נפשי לעשות את בתי לרבנית, כי איני רוצה שתסבול צער ולא תיהנה כראוי מחייה".

הוא הדבר גם כאן. אברהם אמר לו לאליעזר "לבני ליצחק: עליך לציין, כי יש לי בן שהוא עצמו צדיק גדול. אולםף כשבא אליעזר לשם והכיר את טיב האנשים, היה חושש להפליג בשבחו של יצחק, שהוא צדיק גדול, פן יסרבו להסכים לשידוך ליכך דיבר רק בשבחו של "המחותן" ולא הזכיר כלל את החתן עצמו...(בית הלוי מהגעון מהר"יב ז"ל מבריסק לוקט ממעינה של תורה

חייב אדם להתפלל שלוש תפילות ביום להודות לקב"ה ולבקש על עם ישראל ועל עצמו רחמי שמים צריך להתפלל בכוונה רבה בלי שום הסח הדעת וכמובן אסור שאלת שלום שנאמר "ואברהם עודנו עומד לפני ה’..."

באמצע הדרך, בפינה צדדית, עמד לו חסיד והתפלל, עיניו נתונות היו בסדור התפילה, וליבו התנשא לשמים. בכונה, בדבקות ובמתיקות נאמרו מלות התפילה, וניכר היה בו, במתפלל, כי יודע הוא לפני מי הוא עומד! אכן, צדיק וחסיד היה האיש!

מרחוק נשמעו צעדי אדם קרבים ובאים, האדם הלך הלך והתקרב לעבר החסיד המתפלל, אולם החסיד לא שת ליבו לקולות אלו ולא היפנה אף לרגע מבטו אליהם.

דקות נוספות עברו, והאלמוני ניצב מול החסיד ממש. רגע קט התבונן באיש ובתנועותיו וכולו תמה על אדם זה, שאינו חש בו כלל וכלל, אף שהנהו כה קרוב אליו, ממש היה עיור וחרש...

מי היה אותו זר, שהתבונן במתפלל?...

היה זה אדם נכבד ורם מעלה, שר, שהכל ירו מפניו!

אותו שר – בעמדו פנים אל פנים מול החסיד קדמו בברכת שלום. בטוח היה השר, כי עתה יפנה האדם המוזר ראשו אליו וישיב לו שלום – אך לאכזבתו הרבה לא זכה למענה. הדמות הוסיפה להתנועע ולהשמיע לחשים שונים, אך התעלמה לגמרי מהשר, העומד מולה זה דקות אחדות...

חש עצמו השר הנכבד נעלב. עוד רגע עבר, ופניו אדמו מרוגז, ועיניו הביעו כעס, הוא התהלך אנה ואנה בכעסו כי רב...

והחסיד – כאילו מאומה לא קרה! הוא המשיך בתפילתו באותה דבקות ומתיקות...

בכעס עצור המתין השר לסיום התפילה המתמשכת. הוא ראה את החסיד פוסע שלוש פסיעות אחורנית, אומר דבר מה וחוזר שלש פסיעות קדימה, ואז, רק אז, בתום התפילה הפנה החסיד מבטו לעבר השר.

מבטו השלו והרגוע של הצדיק נפגש במבטו הבוער ומלא הרוגז של הנכרי הנכבד, ומפי השר הוטחו כנגדו דברים קשים ביותר.

במרחבי השדות החרידו צעקותיו את השלוה הקסומה: "שוטה שכמוך!" רעם קולו של האיש – "מדוע לא השבת לי שלום?...איך לא יראת מפני?!

ואם היית חותך את ראשך בחרב, מי היה מצילך מידי?"

הלה צועק, ואילו החסיד רגוע כבתחילה. השקט והשלוה לא סרו מעל פניו גם בשמעו את דבריו הנרגזים והמאימים של השר.

בסבלנות ובדממה חיכה החסיד, עד שמטר הצעקות יפסק, ואז פתח פיו בנחת ואמר: אל נא יחר אפך, אדוני הנכבד! המתן קמעה ואפיס אותך...

בסקרנות הקשה השר לדברי החסיד, אך במקום דברי פיוס והסבר הפנתה אליו שאלה: "אמור נא לי" פתח החסיד ושאל "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובאותו זמן נזדמן חברך ונתן לך שלום, ההיית מחזיר לו שלום?"

פניו של השר הביעו תמיהה רבה על השאלה המוזרה וכלל לא הבין את הקשר בינה לבין דברי הפיוס, אך הוא מיהר להשיב:

"איזו שאלה?! ודאי ודאי, שלא הייתי מהין לעשות כדבר הזה!"

המשיך החסיד ושאל שאלה נוספת באותו ענין: "ואילו היית מחזיר לו שלום, מה היו עושים לך?"

"את ראשי היו חותכים בחרב על חטא אשר כזה!" השיב בפסקנות.

"תשמענה אזניך את שמדבר פיך!" הגביה לפתע החסיד אתת קולו והמשיך ואמר: "הבן! הלא דברים קל וחומר: מה אתה אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, בסך הכל? היום הוא מלך, אך בעוד זמן מה, בהיותו בקבר – מה יהיה אז כוחו?! אף אתה בודאי היית נמנע מלהשיב שלום!

ואני, שעומד הייתי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, החי וקיים לעולמי עולמים, כלום לא צריך הייתי להתירא מפניו?! כלום צריך הייתי להפסיק באמצע תפילתי כדי לענות לך שלום?!...

דברי החסיד השאירו רושם עז על השר, והוא הבין גם הבין, מיד נתפייס ופטר את החסיד לביתו לשלום. (מעשיהם של צדיקים)

צאו וראו איך אברהם מוסר את נפשו בשביל מצוות פידיון שבויים שנאמר "וירדוף עד דן" (חיי שרה כד-יד)

ליבו הרחום של רבי חיים מבריסק התגלה במיוחד כשהדבר היה נוגע לפדיון שבוים. הוא היה מוכן להפקיר את עצמו, כדי להציל נפש מישראל. בימי האנדרלמוסיה ברוסיה, נתפס בבריסק בחור יהודי, באה אמו לפני ר’ חיים ובכתה לפניו שילך אל הרשות להשתדל ולבקש על בנה, ור’ חיים הסכים. מקורביו שהיו באותו מעמד התחילו מניאים אותו בטענה: השעה היא שעת חרום ומי יודע אם רבנו לא יגרום בזאת רעה לעצמו.

השיב ר’ חיים בואו ונחשוב חשבונו של דבר מצות פדיון שבוים שלפנינו זה ודאי, ואין חולק על כך אמא זו ששרויה בצער אין קץ אף זה ודאי. ואילו גרימת רעה לעצמי אינו אלא ספק. והרי קיימא לך: "אין ספק מוציא מידי ודאי" (מורשת אבות)

המהר"ל מרוטנבורג היה רבו של הראש רבנו אשר אביו של בעל הטורים המהר"ל נחטף באשכנז ע"י גויים שביקשו עבור שיחרורו הון עתק. כמובן כל הדור נחרד היתכן רב וצדיק כזה גדול שהיה מגדולי הראשונים יהיה שבוי?

מהר מאוד אירגנו את הכסף לפדיון שבויים.

המהר"ל מרוטנברג שמע שאירגנו סכום גדול מאד של כסף בשביל שיחרורו פסק שלא לשלם לחוטפים את הכסף על פי דין כי ההלכה אומרת שמשלמים פדיון שבוים ערך שוביו של השבוי כדי שהגוים לא ינצלו את המצוה של פדיון שבויים וכל יום יחטפו יהודי אחר ויבקשו סכומי כסף רצינים.

יהודי אשכנז התאכזבו והצטערו מפסק ההלכה והמהר"ל נפטר בשבי והגוים ימח שמם לא רצו להביאו לקבורה. אחרי זמן מה שגופתו התבזה היה יהודי בשם אלכסנדר בן רבי שלמה שהיה עשיר גדול נתן את כל כספו לגוים שיביאו לו את גופת המהר"ל כדי להביאו לקבורה וכך היה.

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכרחת לעבדך ליצחק (חיי שרה כד-יד)

ביקש אליעזר לתהות על קנקנה ולבחון אותה בכל, אם מחוננת היא במידות טובות ואם מנצלת היא את המידות הללו בחכמה ובשכל. לכן ביקש ממנה להשקותו ים מתוך הכד גופו, כי אז יראה מה תעשה במים שישארו בתוך הכד אחרי שתייתו אם תקח אותם הביתה כדי להשתמש בהם לשתיה הרי אין זה מן הראוי והנכון, שכן צריכה היא לחשוש, שמא חולה הוא והדביק את המים במחלתו, ואם תשפוך אותם ארצה הרי יהא בזה משום עלבון כלפיו. אם כן, לא תישאר בפניה עצה אחרת, כי אם לומר "וגם לגמליך אשקה" כדי לשפוך את שארית המים לפני הגמלים, ואז תצא ידי הכל. ובכן, אם היא תעשה כך, יהא זה סימן מובהק, שלא זו בלבד שהיא מחוננת במידות טובות אלא שהיא גם נבונה ופיקחת למצוא עצמה טובה בשעת הצורך.

ואמנם כך היה. ולא עוד אלא שהיא אמרה "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות" אל תהא סבור, כי שופכת אני את המים אל השוקת משום שאיני רוצה לפגוע בכבודך, אלא משום שרוצה אני, כי גם הגמלים ישתו ואף אשאב עוד פעם כדי שישתו. היא הלבישה, איפוא, את כוונתה האמיתית, שלא להעליבו, בלבוש של גמילות חסד נוסף...(הרה"ג ר’ יוסף דב ז"ל מבריסק לוקט ממעיינה של תורה)