פרשת ויצא

למדנו שאבותינו תקנו תפילות, אברהם תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג) יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג) יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע במקום".

וכתב רבי יצחק אבוהב זצ"ל שדבר זה מרומז באות השניה של שמות האבות. אות השניה של אברהם ב’ זהו בוקר שתיקן בו תפילת שחרית, ואות השניה של יצחק צ’ זהו צהרים שתיקן בו תפילת מנחה, ואות השניה של יעקב ע’ ערב, שתיקן בו תפילת ערבית. (לבוש יוסף)

נאמר במדרש (שמות רבה כא-ה) כיוון שראו ישראל שהיו מוקפין מג’ רוחות: הים סוגר, והשונא רודף והחיות מן המדבר. תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו אליו...ולמה עשה להם הקב"ה כך, אלא שהיה מתאוה לתפילתן.

א"ר יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והייתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך, הצילני מיד הלסטים! שמע המלך צעקתה והצילה.

לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה לסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיוון שבאו עליה הלסטים, החלה צועקת למלך. אמר לה המלך: לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך.

כך, ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: "ופרעה הקריב". מיד: "ויצעקו בני ישראל אל ה’"? באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם. שנאמר: "יונתי בחגווי הסלע...השמעיני את קולך" (שיר השירים ב,ד) אותו הקול שכבר שמעתי במצרים....

ממדרש זה אנו למדים כי הצרה היא אמצעי בכדי להגיע אל התפילה, והקב"ה החפץ בטובת בריותיו מבטיא את המצוקה כדי שיצעקו ויתעוררו אליו בתפילה. שנאמר "עת צרה ליעקב ממנה יושע" (אור דניאל)

יהודי תמיד צריך להתפלל על כלל ישראל שנצליח בגשמיות כדי שנוכל לעבוד את הקב"ה ברוחניות בישוב דעת ולא בצער

שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח-כ)

בעת שנערכה סעודת נשואיו של נכד האדמו"ר "בעל התניא", קם הרבי וכמנהגו נשא אחול בזו הלשון: "ה’ יתברך יעזור בגשמיות וברוחניות". כונתו היתה, כי הודות לכך שיהיו הצרכים הגשמיים – אפשר יהיה לפעול גם ברוחניות.

נכח במקום אחד מגדולי הצדיקים, ולשמע האחול פנה אל "בעל התניא" ושאל: "כיצד יתכן שגשמיות תקדם לרוחניות?"

השיבו "בעל התניא": "הן כך מצאנו אצל יעקב אבינו, שנאמר: ’ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש...והיה ה’ לי לאלהים’ – הרי שהקדים גשמיות לרוחניות.

אך הצדיק המשיך ושאל: "האם נתן להשוות את הגשמיות של יעקב אבינו לזו שלנו?"

ענה לו "בעל התניא": "וכלום נתן להשוות בין הרוחניות שלנו לזו של יעקב אבינו?!" (מעשיהם של צדיקים)

ויפגע במקום וילך כי בא השמש ויקח מאבני המקום (ויצא כח-יא)

"ויפגע במקום": יעקב תיקן את תפילת ערבית.

ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי בנערותו שאל את ר’ יהושע: תפילת ערבית חובה או רשות, אמר לו רבי יהושע רשות. הלך ושאל את ר’ גמליאל ואמר לו: חובה. אמר לו: חובה. אמר לו: והלא ר’ יהושע אמר לי שהיא רשות. אמר לו: המתן עד שיבאו תלמידי חכמים לישיבה. וכשנכנסו כולם חזר ר’ שמעון ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה, ור"ג זה שהיה הגדול שבהם אמר חובה. ושאל אם יש מן החכמים שחולקים עליו. עמד ר’ יהושע ואמר: אין. כעס ר’ גמליאל ואמר: והרי משמך מסרו לי שאמרת תפילת ערבית רשות. עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר: אילו הייתי אני חי והוא מת, יכול חי להכחיש את המת. אבל עכשיו שאני חי והוא חי אי אפשר להכחישו, ואני מודה בטעותי שאמרתי לו שאין זו חובה. והמנהג בימים ההם היה שרב העיר אומר ההלכה והדרוש בלשון הקודש, ועל ידו עמד חכם שני שהיה חוזר ומשמיע הדברים בלשון ארמית, כדי שיבינו האנשים שאינם מבינים לשון הקודש. וכ"כ גדול היה כעסו של רבן גמליאל עד שהיה יושב ודורש והניח את ר’ יהושע עומד על רגליו. לפי שלא היה לו רשות לישב בלי רשותו. והיה הדבר קשה בעיני החכמים, אבל לא היו יכולים לדבר, שרבן גמליאל היה דורש. וכשהתחיל המתורגמן להשמיע דבריו השתקוהו. ונתכנסו כל התנאים ועשו מעמד גדול ואמרו: כיצד נסבול הנהגה זו של ר"ג שזה שלוש פעמים ציער את ר’ יהושע להניחו עומד על רגליו כהדיוט. ומפני שאנו מכירים אותו כחכם גדול אין ראוי לשתוק. עד שהחליטו להוריד את ר"ג מנשיאותו. אבל אמרו: את מי נושיב במקומו, ואע"פ שר’ יהושע אדם גדול, אבל מאחר שהיה ריב בינו ובין ר"ג לא נצער כ"כ את ר"ג להושיבו במקומו, ואם נושיב את ר’ עקיבא, מאחר שהוא בן גר חוששים אנו מר"ג שאם יקללו אין לו זכות אבות. וא"כ אין טוב מר’ אלעזר בן עזריה שהוא חכם גדול, שאם ישאלוהו ר"ג הקושיא הגדולה ביותר, יוכל לענות לו, והוא אדם עשיר, שאם ר"ג יתלונן עליו בפני המלך, יש לו ממון כדי לבזבז ולקנות ידידים. והוא בא מעזרא הסופר, ואם יש לו זכות אבות אינו חושש מקללת ר"ג.

אמרו לו לר’ אלעזר: רוצים אנו שתהיה הראש ישיבה שלנו. ענה להם: אחשוב בזה בלילה. והלך לביתו והיה מהרהר בדבר הן או לאו. והיה קשה לו להכנס בדבר, לפי שהיה אז בן י"ח שנה. למחרת נעשה לו נס כשנתעורר והנה יש לו זקן לבן של י"ח שורות שהיה דומה לזקן בן שבעים. וכן אנו רואים בהגדה של פסח שאמר רבי אלעזר: הרי אני כבן שבעים שנה, ר"ל הוא נתן שבח להקב"ה שאע"פ שהוא צעיר לימי הוא נראה כבן שבעים.

ורבן גמליאל הכריז בשעתו שכל תלמיד שאין תוכו כברו, היינו שאין פיו ולבו שוים, אל יכנס לבית המדרש. והעמיד שמש בפתח שלא ליתן ליכנס לשום אדם בלי רשותו, בטענה שכל מי שאינו לומד לשם שמים, מוטב שלא יבוא ללמוד, אבל כשהושיבו את ר’ אלעזר לראש ישיבה, סילקו השמש הזה ואמרו: יכנסו הכל, בטענה שלימוד התורה יחזירם למוטב, שיכירו גדולת ה’ ויקיימו מצותיו, ובאותו יום נתוספו ד’ מאות ספסלים בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. ואפילו רבן גמליאל לא הסיר לבוא לבית המדרש אפילו שעה אחת, שבהיות מחלוקתם לשם שמים לא שינו הדין לכבודם. ולכן לא היה קשה לר"ג לבוא אע"פ שהושיבוהו יותר נמוך, וזו היתה חסידות גדולה מצד ר"ג שאחר לא היה יכול לעמוד בזה, ולא היה בא לישיבה והיה לומד בביתו, שלא היה זקוק להספקת הישיבה. ובאותו יום עצמו נחלקו בישיבה ר"ג ור’ יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה. ונפסקה הלכה כר’ יהושע כי כולם הודו לסברתו. ולכן הלך ר"ג לבית ר’ יהושע כדי לפייסו. כשנכנס לביתו אמר לו: מכתלי ביתך ניכר ליראות, שהם שחורים. ר"ל עד עכשיו הייתי סבור שעשיר אתה, שהית לובש מלבושי כבוד, אבל עכשיו שאני נכנס לביתך אני רואה שאתה עני ומוכר פחמים. אמר לו ר’ יהושע: ודאי לדור שאתה מנהיגו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, ואין אתה שואל מהיכן הם מתפרנסים, שאם היית בעל מעלה היית צריך להתענין ולשאול את האנשים לאמור: ראיתי את ר’ יהושע לבוש יפה, האם הוא עשיר או שמא הבגד הזה שהוא לובש לקח בהשאלה בדמי שימוש ממשכורתו כדי שיוכל לבוא בין הבריות. ואם היית חוקר בדבר היית יודע מצבי, שבודאי חייב גדול הדור להתעניין במצב החכמים לידע ממה הם מתפרנסים, שכל היום הם לומדים בישיבה. אמר לו רבן גמליאל: אני מכיר בשגיאתי ואני מבקש סליחתך. ור’ יהושע לא נענה לו. אבל כשביקש למען כבוד אביו, נענה לו והשלימו ביניהם. אמרו החכמים: כיצד נעשה. שאחרי שמינינו את ר’ אלעזר לראש ישיבה אי אפשר להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולאחר שראינו שר’ יהושע מסכים שר"ג יהיה ראש ישיבה, כיצד ינהג, שאם ידרוש כל אחד שבת אחרת לא נימנע מקנאה וממחלוקת, החליטו שר"ג ידרוש ג’ שבתות ור"א שבת אחת, כי ר"ג היה קודם ראש ישיבה ויש לו חזקה מאביו, הוא ראוי ליתרון (מסכת ברכות)

ובדרך אחרת נראה לומר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם בגימטריא ממון, זהו ממון שהופקד אצל האדם להשתמש בו בדרכים טובות, ויזהר האדם לבל יחבול באותו ממון הנמצא עמו כפקדון, וכן שלא יבוא לידי התנשאות בחושבו שהוא עשיר, כי ה’ משפיל אף מרומם, וזהו רמז הסולם, שבודאי אין המדרגה העליונה יכולה להתפאר על התחתונה ולראות את עצמה כגבוה מעל גבוה כי יבוא אדם ויהפוך את הסולם א"כ אותו עליון נעשה תחתון ואותו תחתון נעשה עליון, וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואם כן מה לאדם להתגאות בעוה’’ז כאשר ברגע קט יכול לאבד את ממונו ולהיות עני כיום הוולדו, וע"כ ילמד האדם מוסר זה מסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (וידבר יוסף)

הממון מסוגל לשנות את האדם בשעה קלה מן הקצה אל הקצה על כך מסופר בספר "תנועת המוסר".

רבי נתן צבי פינקל רגיל היה לספר על מקרה שנזדמן לו לראות בצעירותו בשוק ווילנא.

אשה רוכלת שעמדה בשוק ומכרה פולים התרגזה רוגז רב על אחת משכנותיה, כנראה מתחרה שלה, וגידפה אותה בקולי קולות עד שקצף הותז מפיה, וכולה כוסתה זיעה. נדמה היה שנחוץ זמן רב עד שיעבור זעמה והנה בעודה קוצפת ורוגזת ניגש אדם לשולחנה וביקש ממנה פולים בפרוטה אחת, ופלא היה לראות, כיצד רוכלת זו השתנתה לפתע פניה צהלו, חיוך חלף על שפתיה ובאדיבות רבה פנתה אל הקונה ונתנה לו את מבוקשו.

מקרה זה גילה לרבי נתן צבי סוד גדול בכוחות הנפש: פרוטה אחת בכוחה להפוך אדם מקצה אל קצה ולבלום את המידות הסוערות ביותר, כאשר הן פועלות במלוא תוקפן. הפרוטה פעלה מה שלא יכלו לפעול כל אמצעי החכמה וההסברה הקיימים בעולם. ואם בפרוטה כך, הוא הדין בכל הנאה חושית כגון שבח או מחמאה, ולפעמים גם בחיוך קל או במילה אדיבה אחת אפשר לרכוש את לב בני האדם ולהפיג את רשעותם.

רבי נתן צבי למד מהמקרה שראה עוד נקודה נפלאה:

לאחר שהקונה שילם לרוכלת את הפרוטה שהגיעה לה תמורת הפולים, היא החלה להודות לו על החסד שגמל איתה ולהעתיר עליו שפע ברכות שיהיה בריא, שיאריך ימים עם אשתו וילדיו, שהקב’’ה ישיב לו כפעלו הטוב ועוד.

רבי נתן צבי הוסיף שהוא בטוח שהרוכלת ברכה את הקונה בלב שלם ובאמת הרגישה כלפיו הכרת הטוב. כוחה של אותה פרוטה אינו מתבטא רק בהבלגה על שחיתות המידות טובת הנאה כל שהיא, בכוחה להפוך בני אדם לטובי לב לאוהבי הבריות ולאנשי חסד (מורשת אבות)

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

נראה לבאר על פי הכתוב בפסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שהאדם מצריך להתבונן בדרך עבודתו בעוה"ז שבענינים הנוגעים לשמים צריך להסתכל מי למעלה ממנו, וזהו בשמים ממעל, ואילו בענינים הנוגעים לעוה"ז שהם בחינת ארץ, ועל הארץ מתחת, שאדם יסתכל מי פחות ממנו בענייני העוה"ז, וזהו רמז הפסוק שהוא מוצב בארץ וראשו מגיע השמיימה, ואין לאדם להפך היוצרות, שבענייני העוה"ז ישאף לעוד ועוד ובענייני שמים יסתפק במה שיש לו ובפחות מזה, וכמו שהובא בספרי המוסר משל בעשיר אחד שהיה לו עלית גג בחצרו, וסולם מוצב לעלות ולרדת בו. האנשים באו לכלל סכנה, קרא העשיר למשרתו ואמר לו: "בבקשה ממך תוריד את הסולם הזה לבלתי יהיה מכשול". המשרת, התחיל שובר את השלב הראשון ועולה את הלמעלה ממנו, וכן על זה הדרך שובר את התחתון ועולה למעלה ממנו, עד שהגיע לראש הגג ואינו יכול לרדת, כי כל שלבי הסולם נעקרו ממקומן, ומיד הוא התחיל לצעוק עד שהביאו חבלים והורידוהו. אמר לו בעה"ב לאותו משרת שוטה שכמותך, היית צריך לעלות תחילה לראש הסולם ומשם להתחיל לשבור את השלבים וכך לרדת עד הרצפה, ואז הכל היה מתנהל נכון. לימים קרא לו בעה"ב לאותו משרת ואמר, הבט נא וראה ישנו בור בחצר שיש לו מדרגות מסוכנות שיכולים לסכן חיי אדם, לך ושוברם. מיד נזכר אותו משרת במה שאמר לו בעה"ב שצריך לעלות למעלה ובדרך זו לשבור את הסולם. וכן עשה. ירד מדרגה ושבר שלב וכן על זה הדרך עד שהגיע לקרקעית הבור ואינו יכול לעלות. מיד התחיל צועק על מצבו ובא בטענות על בעה"ב אשר אמר לו לשבור את הסולם בדרך זאת, אמר לו אדונו שוטה שכמותך, בראשונה הסולם היה מוצב בראש הגג על כן היית צריך לעלות למעלה ובירידתך לשבור את הסולם, אבל עכשיו שהסולם מוצב בתחתית הבור היית צריך לרדת למטה וכך לעלות, ואתה הפכת את היוצרות ועל כן בשני המקרים היית נפסד. וזהו רמז הפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שצריך האדם להזהר לבלתי להפוך את הדברים ויהיה בבחינה של אותו משרת שיצא קרח מכאן ומכן. (וידבר יוסף)

הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה’ במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט.

דעתו של הרב הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה:

מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק!

אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב:

רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות

השיב להם הרב:

אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים)

רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג’’ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר’ מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר’ מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה?

הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים)

סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש".

מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר’ צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות.

וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה’" קו זה עמד לנגד עיני ר’ צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות)

הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה’ במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט.

דעתו של הרב הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה:

מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק!

אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב:

רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות

השיב להם הרב:

אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים)

רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג’’ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר’ מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר’ מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה?

הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים)

סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש".

מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר’ צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות.

וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה’" קו זה עמד לנגד עיני ר’ צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות)

לאחר שיעקב אבינו עבד אצל לבן למעלה מעשרים שנה, הקים משפחה וצבר רכוש, אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו "שוב אל ארץ אבותיך" ובזמן שלבן הלך לגזוז את צאנו, נאמר "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (שם כ).

ובמדרש תנחומא ישן (בראשית, ויצא אות כג) על הכתוב "שוב אל ארץ אבותיך" מביא, שהכתוב "זעקתי אליך ה'" (תהילים קמב, ו) מדבר ביעקב כשיצא מבית אביו מהו אומר? "אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית, ויצא כח, כ) תלה עיניו לקדוש ברוך הוא, ואמר "אתה מחסי" (תהילים שם).

אמר לו "והנה אנכי עמך" (בראשית, ויצא יח, טו) "חלקי בארץ החיים" (תהילים שם) שהיה יעקב מקווה לחזור לארץ ישראל, אמר יעקב ברשות יצאתי, אם איני נוטל רשות איני חוזר. אמר הקדוש ברוך הוא רשות אתה מבקש, הרשות בידך, "שוב אל ארץ אבותיך", כלום באתה אלא בשביל השבטים הרי הם בידך, ע"כ.

לפי המדרש לעיל, לפני שיעקב אבינו עוזב את לבן, הוא מבקש רשות. ובפשטות, הוא מבקש זאת מאת הקדוש ברוך הוא ומשיבו בחיוב. יעקב בורח מלבן בהסתר מבלי לבקש רשותו, ואפילו מבלי להודיע לו, ולא כפי שעשה לאחר שנולד יוסף שביקש ללכת ואמר "תנה את נשי ואת ילדי...ואלכה וגו" (בראשית ויצא ל, כו) ואז לבן הציע לו לעבוד ולהישאר ויעקב נעתר לבקשתו.

אצל משה רבנו ויתרו מצינו מעשה קצת מקביל, אבל התנהגות שונה. לאחר מעמד הסנה שבו שולח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו להוציא את עם ישראל ממצרים על מנת להיות העם הנבחר ולקבל את התורה, בא משה רבנו ומתנה הכל ברשותו של יתרו חותנו, ונאמר "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים" (שמות, שמות ד, יח).

ואמרו בשמות רבה (ד, ב) על הכתוב "בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יוולד" (משלי יז, יז) מי היה "אוהב הרע"? זה יתרו שקיבל למשה שהיה בורח מפני פרעה, לכך נאמר "ואח לצרה יוולד" לפי שאהב יתרו למשה והיה לו לרע וכו'. ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות שמות ג, י) אמר לו ריבון העולמים! איני יכול, מפי שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו חייב לו. ולא עוד, אלא שכל הפותח פתחו לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו, לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, ע"כ.

הרבה מן המכנה המשותף יש בין משה ליעקב בגלותם. כמו שמשה ברח מפרעה, כן יעקב ברח מעשו. כמו שמשה הגיע בחוסר כל, כן יעקב הגיע בחוסר כל, כמו שיתרו קיבל את משה, כן לבן קיבל את עקב. (כמו שפגש יעקב את אשתו לעתיד, רחל, על הבאר, כן משה פגש את אשתו לעתיד, ציפורה, על הבאר) כמו שיתרו נתן למשה את בתו ציפורה לאישה, כן נתן לבן את בנותיו ליעקב לנשים. כמו שמשה התפרנס והיה רועה צאן בבית יתרו, כן יעקב התפרנס והיה רועה צאן אצל לבן. כמו שהקדוש ברוך הוא אומר ליעקב לעזוב ולחזור לארץ ישראל.

כמו כן יתרן שיתרו חייב למשה יותר ממה שמשה חייב ליתרו, כי ליתרו היו שבע בנות ומשה הושיען מיד הרועים, אז יתרון חייב לו. בכל אופן אומר משה עצם העובדה שיתרו הסכים להכניסו בביתו ועוד לתת לו את בתו לאשה, הרי הוא חייב לו את נפשו, ואינו מעלה על דעתו לעזוב את יתרו מבלי לבקש רשות מהחותן, אפילו שכנגד זה עומדת בקשה דרישה מפורשת מאת הקדוש ברוך הוא ללכת לעשות את המעשה הגדול ביותר בהסיטוריה הוצאת העם הנבחר מתחת סבלותיו, כל החשיבות הגדולה עומדת ליפות אם החותן יתרו לא יסכים, ומדוע? התשובה לכך היא הכרת הטוב, שהיא מעלה חשובה ביותר.

לפי זה נשאלת השאלה במלוא חריפותה סוף סוף לבן קיבל את יעקב אבינו בברחו מפני עשו אחיו ואומר לו "אך עצמי ובשרי אתה" (בראשית, ויצא כט יד), וכמו כן נתן לו את בנותיו לנשי ויעקב חי שם למעלה מעשרים שנה אם כן, היכן הכרת הטוב של יעקב שברח מלבן אפילו מבלי להודיע? והרי בשניהם הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות מעשה דומה, לעזוב, ועוד יתכן ששליחות משה רבנו חשובה יותר, אם כן מדוע היה הבדל בהתנהגות בין יעקב אבינו למשה רבנו.?

ואמנם ביהדות, הכרת הטוב היא ענין ראשון במעלה, ומי שכופר בטובה אומרים חז"ל שעוונו חמור ונחשב כעובד עבודה זרה, כפי שמבואר במשנת רבי אליעזר (או מדרש שלשים ושתים מדות הוצאת הימן פרשה שביעית) מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כענין כפירה בקדוש ברוך הוא אף הכופר בקדוש ברוך הוא כופר בטובה הוא, האדם הזה הוא כופר בטובתו של חברו, למחר הוא כופר בטובתו של קונו. וכן הוא אומר בפרעה "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות שמות א, ח) והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף?! אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפר טובתו, ולבסוף כפר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר "לא ידעתי את ה'" (שמות, שמות ה' ב) הא למדת, שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר, ע"כ לכן כפירה בטובה היא דבר חמור ככפירה בעיקר.

אבל מצבו של יעקב אבינו היה שונה ממצב משה רבנו. כי יתרו היה אדם הגון שהפסיק לעבוד עבודה זרה, ולכן משה היה בטוח שאם יציג לו את המשימה שהוטלה עליו על ידי הקדוש ברוך הוא, אזי בודאי יתן לו רשות וישלחהו לשלום וכפי שאמר לו "לך לשלום" (שמות, שמות ד, יח) מה שאין כן אצל לבן, שהיה רמאי ועובד עבודה זרה, ישנו חשש גדול שאם יעקב אבינו יבקש מלבן ללכת, לבן יסרב וכפי שסירב בפעם הראשונה כשרצה יעקב אבינו ללכת, ואם יעקב אבינו היה מבקש ולבן היה מסרב, ליעקב היתה בעיה ולא היה יכול ללכת ולכפור ממש בטובה, לכן בלית בררה העדיף יעקב לברוח. אמנם לא הודיע אבל גם לא כפר ממש בטובה שהרי אם היה מבקש ומקבל תשובה שלילית, לא היה יכול לעזוב למרות אמירתו של הקדוש ברוך הוא מכיון שכל מי שכופר בטובה כאילו כופר בעיקר, וכדי למנוע זאת, יעקב בורח מבלי להודיע.

הבדל נוסף יתרו היה חייב יותר למשה ממה שמשה היה חייב ליתרו, כפי שהוזכר לעיל, ולכן לא היה נראה שהבקשה תושב ריקם. ואפילו אם יתרו ישיב בשלילה, עדין אפשר להתווכח עמו. מה שאין כן אצל י עקב, שלמרות הכל הוא חייב הרבה לחותנו, ואם לבן לא היה מסכים היה קשה להתווכח עמו, על כן העדיף לברוח מבלי שידע (אור חדש)