פרשת וישב

וישב יעקב (וישב לז-א)

ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגשו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה.

אמר הקב"ה: לא די לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה? (רש"י).

מה חיסרון יש במה שביקש יעקב לישב בשלווה ומדוע לא יאכל פירות מעשיו הטובים בעולם הזה ותהיה הקרן שמורה לו לעולם הבא?

הרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק ט' כותב: "כי האדם לא למנוחה הוא בעוה"ז אלא לעמל וטורח, והיינו רק ע"י שהאדם מוותר על תענוג בעוה"ז ומתייגע בעבודתו יתברך. על ידי זה הוא נבנה ומשיג את שלימותו".

ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר על הייסורים שבאים על האדם שצריך לקבלם בכובד ראש, והבועט בייסורים דומה בעיני לאסיר שמוליכין אותו כבול בשלשלאות ברזל ורוצה להסירן מעליו, וכל מה שמסובב ומנסה להיחלץ מכבליו בכוח, הרי הוא רק מזיק לעצמו והשרשראות מוסיפות וחותכות בבשרו.

בספר "שיחות מוסר" לבית שלום מרדכי מביא את דברי הגמרא (שבת לג) שם מסופר על רשב"י ובנו, שנתחבאו במערה מפני הרומאי שביקשו נפשם, נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים לאכול פירותיו ומעיין מים לשתות, והיו פושטים בגדיהם ומכסים עצמם בחול עד צוואריהם ולומדים כך כל היום. ובזמן התפילה היו לובשים בגדיהם ומתפללים ושוב פושטים בגדיהם ומתכסים בחול כדי שלא יבלו בגדיהם. כך חיו י"ג שנה עד שבוטלה הגזירה ויצאו מהמערה. שמע רבי פנחס בן יאיר חותנו ויצא לקראתו לקבל פניו. הכניסו לבית המרחץ והיה מתקן ומחליק את בשרו, ראה שיש בקעים וסדקים בגופו מחמת שהיה יושב במערה בחול, היה בוכה ונשרו דמעות עיניו על הבקעים והיו צורבות את פצעיו של רשב"י, מר לו רפב"י: "אוי לי שראיתיך בכך!" א"ל: "אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך!"

כי מתחילה כשהיה רשב"י שואל שאלה הי רפב"י מתרץ תריסר תירוצים ולבסוף לאחר שיצא מהמערה שכשהיה רפב"י שואל שאלה היה רשב"י מתרץ עשרים וארבע תירוצים.

וצריך להבין למה התכוון רשב"י בתשובתו "אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך" - ויש לומר, שאמר לו: אלו הבקעים והסדקים בבשרי, שהותי במערה והסבל שחוויתי שם, הם שזיכו אותי שיהא בי כך, ובלעדיהם לא הייתי זוכה לריבוי תורה, שלימוד תורה זה מתוך עמל וקושי- מתוך גרות ועראיות, הם שקירבו אותי לעומקה ולפנימיותה של התורה – הם שהולידו את רשב"י (אור דניאל)

ויש לדעת שדווקא מתוך כך יכולים להגיע למדרגות נשגבות בעבודת ה', בבחינה של "עת צרה היא ליעקב וממנה ייושע" (ירמיה ל,ז) – מן הצרה עצמה, ומן העמל נולדת הישועה. רק חבל שהאנשים לא מתעוררים לפני היסורין כי האמת גלויה צריכים רק לפתוח את העיניים, האמת היא כמו חותמת שרשום עליה "אמת" שמסתכלים על הבסיס של החותמת רואים אותיות הפוכות אך אפשר לראות את החתימה רק אחרי המכה של החותמת על הדף רואים אמת יהי רצון שהקב"ה יראה לנו האמת, לפני המכה ולא ניצטרך להכיר אותה אחרי המכה. כל אדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, כי כל מה שה' עושה זה לטובה רק שהחושים שלנו מטעים אותנו ואין אנחנו מבינים חשבנות עולם.

לילה אחד אדם חלם חלום הוא חלם שהוא הולך לאורך החוף יש מלאך אלוקים צבאות על פני השמים חלפו במהירות כל מיני סרטי תקופות מחייו בכל סצינה הוא שם לב לשני זוגות עקבות רגלי בחול.

זוג אחד שייך לו והזוג השני למלאך אלוקים.

עם חלוף הסצינה האחרונה של חייו הוא הסתכל אחורה לעקבות שבחול. הוא שם לב שפעמים רבות לאורך דרך חייו היה רק זוג עקבות אחד, כמו כן הוא שם לב שזה קרה בתקופות השפופות ביותר בחייו.

דבר זה הטרידו והוא שאל בחלום תוך כדי תפילה את אלוקים בנוגע לכך: "אלוקים, אתה אמרת שביום שאלך אחר חוקיך ומיצוותיך אתה תלך עמדי לאורך כל הדרך שנאמר: "כי ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" והינה שמתי לב שבתקופות הקשות ביותר בחיי יש רק זוג עקבות אחד, אינני מבין מדוע כאשר

הצטרכתי אותך יותר מכל עזבתני ענתה לו בת קול ממקום להפתעתו: "בני היקר עד מאוד, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי".

עד כאן המשל הנימשל מובן מאליו כאשר נדמה לדם שהוא סובל אך הוא אינו יודע שהקב"ה עושה עימו חסד כאשר ממרק את עוונותיו ע"י היסורין כדי שלא הצטרך לראות פני גהנום וכל מה שקב"ה עושה הוא לטובה. חכם עיניו בראשו בעין אחת יראה את גדולת אלוהים בעין השניה יראה את אפסות עצמו כדי שלא יהיה כמו קורח שאומרת הגמרא עינו הטעתו כלומר רק עין אחת טעתה אצל קורח בעין אחת ראה את גדולת אלוקים ובעין השניה לא ראה את אפסות עצמו אלא רצה כבוד וגאוה שמוציא את האדם מן העולם. ישנם כאלה גרועים יותר מקורח ועדתו שענים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעון אף להם ולא יריחון וכו' ישנם יהודים שלא רואים את גדולת אלוקים ולא את אפסות עצמם ומסתובבים בעולם כאילו אין דין ודיין ועל כל היסורים שבאים לעולם במקום לעשות תשובה ולהתעורר הם מאשימים אשמות כלפי שמים אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

בתורה אנו קוראים על פגישת יעקב ויוסף בנו, וכן על פגישת יעקב אבינו עם פרעה מלך מצרים, והתורה מספרת ששאל פרעה את יעקב כמה ימי שני חייו, ויעקב אבינו השיב לו, שחייו הם מאה ושלושים שנה מעט ורעים וכו', והמפרשים כתבו, שיעקב אבינו נתבע על כך, וחי מאה ארבעים ושבע שנה, במקום מאה ושמונים שנה (ויש שהסבירו שקצרו ימיו בשלושים ושלש שנים כמספר התבות שדבר עם פרעה). יעקב אבינו עם כל גדולתו, מסירות נפשו לתורה, נמדד ונענש על שנראה כמתאונן מעט על יסוריו, ומחמת שלא קבלם באהבה ובשמחה נענש בקצור ימים.

בגמרא ברכות (ה) אמרו רבותינו שהשמח ביסורין ומקבלם באהבה וברצון זוכה שנמחלין לו כל עונותיו, וכדי להגיע לדרגה זו, צריך האדם להרגיל את עצמו להאמין שהכל מאתו יתברך, ואין דבר רע יורד מהשמים, גדולי ישראל היו זורקים את עצמם לכיבשן של אש בשמחה, בעבור יחוד שמו יתברך, ועל אחת כמה וכמה צריכים אנו לשמוח ביסורין כשבאים, ולהאמין שהשם יתברך שלחם לטובתינו בלבד, ורבותינו פרשו את הפסוק: "ברוך הגבר אשר בטח בה' והיה ה' מבטחו". אין "והיה" אלא לשון שמחה, ללמדך שמי שמאמין ובטוח בה', הוא זוכה להיות בשמחה, ואז באמת יהיה ה' מבטחו, ועל פי זה פרשו את הקשר בין פתיחת שולחן ערוך אורח חיים בלשון: "שויתי ה' לנגדי תמיד". לסיומו בלשון: "טוב לב משתה תמיד", כאשר אדם בכל רגע דבוק באמונת השם יתברך, הוא זוכה להיות תמיד בשמחה, ופעמים רבות בשעות צרה נוכל לראותו עושה משתה ושמח, כמי שלא ארע לו דבר.

מספרים על תלמיד חכם שבא להמגיד ממזריט'ש זכותו יגן עלינו אמן, ושאלו: כיצד אמרו רבותנו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והרי דבר זה קשה ביותר? ענהו המגיד הקדוש שאת התשובה יקבל אצל תלמידו הקדוש רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן. כידוע רבי זושא סבל יסורים ומכאובים, מכף רגלו ועד קדקדו, ובאמת היה לחידה ולפלא מה תהיה תשובתו של רבי זושא?

הלך אותו חכם לרבי זושא וסיפר לו שבא בשליחות רבו המגיד ממזריטש כדי שיסביר לו את המאמר התמוה הנ"ל של חכמינו זכרונם לברכה. הביט בו רבי זושא בתמהון, וענה לו: "הרי על שאלה כזו צריך לענות משהו שלפחות סבל פעם אחת איזה דבר רע, ואני שמעולם לא סבלתי דבר רע, איני יודע להשיב" הבין מיד אותו חכם את המשמעות של הדברים ונשא קל וחומר מהצדיק אשר מדוכא הוא ביסורים, וטוען שאינו יודע מהי רעה.

מופת הדור הגאון "חזון איש" כתב, שאדם שנסוכה בו אמונה הוא אינו מודאג או מוטרד משום דבר שבעולם, משום שהאמונה קושרת אותו למעלה, ומאבד את הקשר ואת השיכות לעולם הזה, ובלשוננו נאמר במקום קשר לממשלת עולם הזה, הוא מתקשר לממשלת העולם הבא.

בגמרא ברכות (סא) מסופר על הריגתו של התנא רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו אמן, כיצד סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, והיה קורא קריאת שמע, ולא מרגיש מאומה ממה שעושים לו, ורבים מתלמידיו תמהו, כיצד הגיע לכוחות נפש עילאיים כאלה? אך לפי הדברים הנ"ל, יש לומר שהיה רבי עקיבא מקושר מאוד למעלה, וממילא התנתק מהעולם הזה עד שלא הרגיש מאומה, ויש שהמשילו זאת לאדם שהיה נמצא ביער, וחשש מחרקים ויתושים, עד שבדרכו פגש אריה מולו, הרי בודאי אותו אדם בזמן זה לא חשב על היתושים והפרעושים, וכל מגמתו ומחשבתו היו להנצל מהאריה, וכן היה ברבי עקיבא שבאותו רגע היה זמן קריאת שמע, והוא דיבר עם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, והמליכו עליו, ומשום כך לא הרגיש מאומה, מהיסורים הנוראים שעבר.

כפרת עוונות

בעלי המוסר כתבו עצה, שאדם יוכל לקבל את היסורים באהבה, והיא על ידי הזכירה והשנון שכל היסורים באים לכפרת עונותיו, וכתב מוהרח"ו בשם רבו האר"י, שאם אדם היה יודע מהי מעלת היסורים, היה רץ אחריהם, ומחפשם כמטמונים, וכמאמרם בגמרא "בואו בני בואו חביבי".

בגמרא ערכין (טז) אמרו, עד היכן יסורין, אפילו הכניס ידו לכיסו להוציא מטבע, ויצאה מטבע אחרת, אלו הן יסורין", ובגמרא חולין (ז) אמרו: דם הנקוף מרצה כדם עולה". ועל אחת כמה וכמה אם יורד מפצע או ממקום כואב והוא שותק ומקבל באהבה וברצון, שזה מכפר כעולה על גבי המזבח.

משל נפלא, במלך אחד, שהיה לו עבד נאמן, ואהבו אהבת נפש, והיטיב לו רבות, והנה באחד מן הימים נקרא בדחיפות לועידה בחוץ לארץ, והיה נצרך ללכת, וציוה למשנהו לכלכל את המדינה בתבונה ודעת, ביושר ובצדק עד לשובו בשלום לביתו ולחומותיו. אך דא עקא, שהמשנה למלך שנא את העבד שנאה רבה, והחל לענותו ולהלקותו לעיני הרבים, והיה חוזר העבד בכל יום לביתו סר וזועף ובוכה על רוע מזלו. עברו מספר שבועות וחזר המלך לארמונו, והנה העבד הנאמן שלו חבול ופצוע, נבהל המלך ושאלו לפשר הדבר. מיד פתח פיו העבד וסיפר למלך על מעלליו של משנהו, ואת עריצותו הנוראה. כעס המלך מאוד, וציוה למשנהו להתייצב מיד לפניו, ובבאו גער בו על התנהגותו, וגזר עליו כנגד כל מכה לשלם עשרה זהובים לעבד, לא הועילו תחנוניו של המשנה למלך, והלך והביא את הכסף במזומן, מאות דינרי זהב, ושלמם לעבד הנאמן. והמלך גם הוא הוסיף משלו מתנות וחפצים טובים לפייס את עבדו, וכשחזר העבד לביתו עם רוב הכסף והמתנות החל בוכה. שאלה אותו אשתו, מפני מה אתה בוכה כעת? השיבה: מפני שאם היה מקבל עוד כמה מכות היה יותר עשיר, וחבל מאוד שהמשנה למלך לא ענה אותו עוד עינוים נוספים.

הנמשל ברור לנו, שכאשר אדם מקבל יסורים הוא בוכה ומתאונן. אך לעתיד לבוא כאשר נראה מה השכר עבור מעט היסורים, או שנראה כמה עברות נמחקו מחמת היסורים. נבכה על שלא נתנו לנו עוד מעט יסורים. ובעלי המוסר מביאים, שבעל האמונה גם כשהוא בדרגת יסורים גבוהה, שנראה לכאורה שאין דרך לצאת מהיסורים, אפילו על פי כן הוא מאמין ושמח (כותנת פסים).

משה רבנו ביקש לברר את החידה הסתומה ביותר והוא מפענח מה יש צדיק בטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב ויש רשע ורע ע"י ששאל "הראני נא את כבודך" (שמות לג-יח) כמובן יש כמה תירוצים לחידה זו שמבוארים בהמשך המאמר.

אך על זה בא הקב"ה לענות למשה רבנו ע"י משל בעשיר אחד הפקיד את רכושו בידי ידידו הנאמן שהתעסק במסחר בבורסה. כל הכסף הושקע במניות ועשו הון. יום אחד התברר שהידיד מכר את כל המניות והשקיע את הכסף במגרשים ובמקום רחוק שאין שם ביקוש למגרשים כדי שיוכל לקנותם בזול תוך זמן קצר הפסיד את רוב כספו שהרויח מהבורסה.

העשיר קרא לידידו, אך בפיו לא הייתה כל תשובה המניחה את הדעת. "כל מה שאוכל לומר לך הוא, שדרושה סבלנות. אך אני בטוח שיבוא יום שבו תבין, ובנתיים אבקש לתת בי אמון!"

ואכן, אחרי שבועות ספורים נשמעה הבשורה שכל המניות נפלו לשפל לא יאומן, ואף במחיר זה לא היו קונים. אנשים החלו לקנות מגרשים במקום להשקיע במניות, ואותו עשיר זכה ברווח גדול פי כמה.

הוא קרא לידידו והודה לו במילים חמות. שאלה אחת הטרידה אותו: "מדוע לא יכולת להסביר לי זאת מקודם?"

"פשוט מאוד". ענה לו הידיד – "היה לי ידע על מה שעתיד להתרחש, אבל כמובן שאסור היה לי לגלות זאת לאחרים פן אגרום לנפילה. לכן נאלצתי לעשות מה שעשיתי, ולא יכולתי בשום פנים לתת לך הסבר כלשהו. עכשיו אתה מבין, שמה שבשעתו היה נראה לך כהפסד, לאמיתו של דבר לא היה זה הפסד אלא רווח!".

זהו מה שאמר הקב"ה למשה רבינו. לשוא אתה מבקש להבין, מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. במצב של עולם ההסתר, אין כל אפשרות להבין זאת. אך דבר אחד אנו מבטיחתך: יבוא הזמן שתראה את אחורי, שתוכל לראות במבט לאחור ולהבין את כל מה שאירע. ולא זו בלבד שתבין את הצורך ב"צדיק ורע לו", אלא יותר מכך: בבא העת יבינו הכל, שהרע לא היה רע! ולהיפך, שהצלחת הרשע לא היתה הצלחה, אלא התאבדות של ממש!

כל זה יהיה למפרע בבחינת "אחורי". אז יבינו, מדוע לא היה ניתן להבין. אך כעת אין עצה אחרת, אלא לתת אימון ב"ידיד". עלינו להבין שהקב"ה אינו עושה אלא מה שהוא תכלית הטוב. להאמין, שאילו היינו מבינים היינו בעצמנו מבקשים זאת! וזהו מה שנאמר למשה רבינו "וראית את אחורי", כשתראה את הדברים במבט לאחור, כשיתגלה כבוד שמים לעיני כל, אז תראה גם כן מדוע "פני לא יראו", תבין מדוע לא היה ניתן להבין.

בספר "הגדת הבן איש חי" הובא משל הממחיש היטב את הדברים:

משל למלך שהיו לו שני עבדים, האחד אהוב עליו אהבת נפש, והשני רע מעללים, שהמלך שנאו מאוד.

המלך ציוה את שניהם לבצע שליחות מסויימת, ואם יעשו זאת, ילבישום בגדי מלכות, ירכיבום על סוס המלך, ואסר עליהם לעשות דבר מה, ואיים שאם יעברו על פקודתו, יצוה להפשיט את בגדי השרים מעליהם ולהלבישם בגדים פשוטים.

שני העבדים, האהוב והשנאוי, עשו את המוטל עליהם, אבל גם עברו על האזהרה.

פעם הלך המלך עם שומריו ביער, ולפתע הורה לעבדיו לקחת את עבדו האהוב לפינה נסתרת, לפשוט את בגדיו ולכסותו בבגדים פחותים ובלואים, כעונש על העבירה שעבר. ואילו את העבד השנאוי הורה להרכיב על סוסו, כשהוא לבוש בבגדי מלכות!

תמהו המשרתים, ואף העבד האהוב התמרמר בלבו ואמר: כך מתנהג המלך עם אוהבו, וכך מפלה הוא אותי לרעה?!

כאשר שבו אל עיר המלוכה, והגיע יום חג למלך – נאספו כל גדולי המדינה ובאו גם המוני העם, התקבצו לברך את המלך ולהשתתף בשמחתו. אז הורה המלך לקחת את העבד השנאוי, להפשיטו מבגדיו בפני כל השרים ולהלבישו בגדים קרועים ובלואים כעונש על עברתו. ואילו את עבדו האהוב הורה להלביש בגדי מלכות ולהרכיבו ברחובות העיר לעיני כל העם, למען ידעו, שככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

אז הבינו כולם את חכמת המלך ותבונתו. כי שני העבדים היו זכאים לשכר וראויים לעונש. ע"כ הקדים ושילם את השכר לשונאו ואת העונש לאוהבו ביער בכדי שיוכל לתת לאחר מכן את הכבוד לאוהבו לפני המוני העם ולעין כל, בפרסום אשר לא ימחה לנצח, ואת שונאו להעניש בקלון תוך כדי עלבון צורב לפני כל השרים.

כך עושה המלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקב"ה, לעבדיו יושבי תבל. אין אדם בעולם שלא עשה מעשה טוב בחייו, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מה עושה הקב"ה? נותן לרשעים את השכר בעולם הזה, בעמק הבכה, בהצלחה מדומה וכבוד כוזב, ואת עבדו הנאמן ילביש פה בלויי סחבות ויתנהו לבוז בעיני בני תמותה אשר יחלפו כצל. אבל את השכר האמיתי הוא שומר בעבורו לעולם הנצחה – עולם האמת. (אור דניאל)

למדו חכמינו ז"ל כי דוקא מתוך ערפל כשלא נראה כלום – "אשר שם האלהים". כלומר כשיש קשיים בעבודת ה' יתברך, הכל חשוך ויש הרבה מונעים שלא לעשות את רצון הבורא יתברך, אז סימן שמהשמים רוצים לנסות את האדם בכדי להשפיע עליו שפע של טובה וברכה, ועל האדם להתאזר בסבלנות בכדי לזכות ולהרגיש את גלוי השכינה והארת פניו של ה'. ואם לא יזכה בעולם הזה לראות הארת פנים של הקדוש ברוך הוא, ידע שהעולם הזה ערפל, האור האמיתי מחכה לו בעולם הבא על אשר טרח ויגע בעולם הזה .

מסופר על החפץ חיים זצ"ל ששמע שני סוחרים ביריד שהיו עומדים בקור העז בכדי למכור את סחורתם. האחד מחמת צער הקור אמר לשני אולי כדאי לחזור לביתנו? נבוא פעם אחרת. אמר לו חברו כדאי לסבול עוד שבועיים כאן, בכדי לחיות אחר כך ברווח. כששמע כך החפץ חיים ע"ה זלגו עיניו דמעות. ואמר לתלמידיו, דעו לכם שבדיוק כך אנו צריכים לחוש בעולם הזה, שלמרות שיש קשיים גדולים כדאי להתאמץ בעולם הגשמי אשר הם כצל עובד להיות עבד ה' אמיתי כדי לחיות אח"כ בעולם הבא בשלווה לזכות לעולם שכולו טוב. (לבוש יוסף)

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה (וישב לז -כח)

וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא (וישב לז-לב)

וילכו אחיו לרעות (וישב לז-יב)

ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים (וישב לז- כד)

"והבור ריק אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים יש בו (בראשית רבה )

ויש לדקדק מנין לומר שהיו בבור נחשים ועקרבים, אולי היה בו אבנים וכדומה?

ברם ממה שכתוב "והבור ריק" משמע שהיה בבור דבר שלפעמים מתרוקן, והוי אומר שהכונה היא על נחשים ועקרבים שפעמים מתרוקנים מהבור שנכנסים ויוצאים לחורי וסדקי הבור (דעת זקנים מבעלי

ויש מי שאומר שהנחשים היו בפנים הבור ואחי יוסף לא ראו אותם, משום שהבור היה עמוק, שאילו היו יודעים השבטים שיש נחשים ועקרבים בבור, אז לאחר שנתגלה הנס שהנחשים לא הזיקו את יוסף, לא היו האחים מנסים להרע לו משום שהיה נגלה לעין כל שיוסף הוא צדיק וזכותו תצילו מכל רע, ואיך יגעו במשיח ה' אשר הוא חפץ בו? (הרמב"ן)

ולמעשה היו שם שני בורות, האחד היה מלא אבנים והשני מלא נחשים ועקרבים (בראשית רבה פ"ד ט"ז) ומסתבר לומר שראובן בחר לו בור של אבנים, אלא שהשבטים העדיפו בור של נחשים ועקרבים.

והשאלה היא מדוע השבטים לא הסתפקו מלזרקו לבור של אבנים ובחרו דוקרא בור של נחשים ועקרבים? אלא כך הוא ענשו של בעל לשון הרע להיות נשוך על ידי נחש כמו שכתוב (קהלת י יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" ואומרת הג' (ערכין טו) לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? עונה להם ומה יתרון לבעל לשון הרע? לכן זרקוהו בור כזה (שפתי כהן).

כך גם מצינו בתורה שבעלי הלשון נדונים בנחשים כמו שאמר הכתוב "וידבר העם באלהים ובמשה", ולאחר מכן כתוב "וישלח ה' בעם את הנחשים" יבא הנחש שחטא בלשונו ויפרע מבעלי הלשון (כלי יקר).

יתר על כן אמרו רבותינו (ילקוט שמעוני וישב קמ"ב) וז"ל כיון שנתנוהו בתוך הבור, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להורגו, אבל כשנפל הוא ביד יוסף היה משליך עליו פטומות כדי להאכילו.

והסיבה שציוה שמעון שיזרקו אבנים על יוסף, כי כך דינו של מספר לשון הרע, כפי שאמרו בתלמוד (ערכין דף טו) "כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן" (לבוש יוסף)

לכו ונמכרו לישמעאלים (וישב לו-כז)

האחים שמעו לעצתו של יהודה, למכור את יוסף לישמעאלים והיה בדעתם לעשות כך, בינתיים עד שהם אוכלים עברו אנשים מדיינים ע"י הבור, והוציאו את יוסף מן הבור, ומכרוהו לישמעאלים יוצא איפוא שלמעשה לא מכרו האחים את יוסף כי מן השמים לא הניחו להם לעשות כדבר הזה, אעפ"כ נחשב להם הדבר לחטא, כאילו מכרוהו כי היתה להם מחשבה כזאת,וגםר גרמו לכך, ולכן לא נתחייבו השבים בעבירה של "וגונב איש ומכרו", כי לא הוציאו את מחשבתם לפרוע, ורק עווון גרמא היה להם, ומן השמים מנעו מהם לעשות מעשה חמור זה, זכות אבות עמדה להם. (רשב"ם)

טבלת תהילים

פרקים פנויים א-קנ.
להשתתפות או באשכול או באישי או במייל [email protected]