פרשת ויקהל-פקודי

משה רבנו הקהיל את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל ומסר להם על אודות מעשה המשכן וכליו, ומדוע צריך לאסוף את כל כללות עם ישראל במצווה זו, כי לבנין המשכן דרושה האחדות כאיש אחד בכללות עם ישראל, כי הרי ראינו שלא חרב הבית אלא בעון שנאת חנם, שזהו שורש הפירוד והמחלוקת בעם ישראל, וכבר אמרו שאינו עתיד להבנות אלא ע"י אהבת חנם, שהיא מציאות האחדות כאיש אחד בעם ישראל, לכן כאשר משה רבנו מצווה על בנין המשכן הקהיל את כל עדת ישראל, ולכן פרשה זו נאמרה בהקהל דוקא ולאחר מעמד הר סיני, ששם זכו בני ישראל להגיע לשיא המדרגה של ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, מאותו מעמד נצטוו על הקמת המשכן שדורש את אחדות עם ישראל. (וידבר יוסף)

אחדות היא עמוד גדולה לתקון העולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו" שאפילו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צז ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם.

וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגודות אגודות ונפק חורבא והיא לא תצלח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפילו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפילו גבור שבגבורים אינו יכול לשבור אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה.

והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טועים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ואל יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי. (פלא יועץ)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וינפש (ויקהל לה-ב)

א נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכו’, אלא נאמר תיעשה כלומר, מי ששומר שבת כהלכתה יש לו ברכה בימות החול המלאכה והמפרנסה תיעשה מעצמה ותיזדמן ממנו יתברך. שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. יש כאלה שחושבים שהשבת ניתנה בעיקר לשינה ולמנוחה "שבת וינפש" שכן שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, ומנצלים את השבת למנוחה ולבטלה. אך טעות היא בידם! אכן שינה בשבת תענוג, אך צריך להבין משמעותה של השינה בשבת ולמה היא ניתנה.

משל למה הדבר דומה? ראובן הוא פקיד בחברה מסויימת ונזדמן למסעדה יוקרתית. להפתעתו הוא רואה את שמעון חברו הטוב העובד באותו חברה יושב גם הוא במסעדה בחברת אנשים נוספים, ובסיומה של הסעודה חותם הוא על שובר של העסק, ואינו משלם, ולא זו בלבד, אף מזמין הוא על חשבון העסק את כל אותם אנשים שישבו ואכלו עמו. סבר ראובן לתומו שכך הוא הנוהל בחברה, שאכילה במסעדה היא על חשבון העסק ואין צורך לשלם.
לאחר מספר ימים שוב סעד באותה מסעדה כיד המלך, ובתום הארוחה ביקש לחתום על שובר של העסק ולשלוח את החשבון להנהלה. "ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יוקרתית על חשבון העסק?" שאל אותו מנהל החברה כשקיבל את החשבון.
"מה השאלה? הלא לשמעון אתם משלמים".
"נכון", ענה מנהל המפעל - "שמעון הוא איש מכירות ותפקידו הוא להיפגש במסעדות יוקרתיות עם לקוחותינו. לשמעון אנחנו לא "מרשים". אותו אנחנו מחייבים כיון שמן הארוחה שלו מרוויח העסק ולכן אנחנו נשלמים את ההוצאות. אך אתה, מה לך ולארוחות אלו? למפעל לא תצמח כל טובה מכך אלא רק נזק!"
כך הוא לגבי השבת. בני התורה אשר תורתם אומנותם ועוסקים יום ולילה בתורה, להם מתאימה המנוחה גם כדי לצבור כוחות מחודשים לכל השבוע, וגם כדי לענג בכך את עצמם בשבת. אין ספק גם בליל שבת הם נשארו ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. אך אדם שכל השבוע אין לו כל עסק עם לימוד התורה והוא נתון רק לפרנסתו עבורו השינה היא נזק. עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה כדי לקדש את עצמו בשבת, ובכדי לייקר את השבת יותר משאר ימות השבוע.
כך צריכה להיות ראייתו של האדם את השבת. השבת לא ניתנה לנו כ"עונש" של אי-עשיית מלאכה, אלא היא ניתנה לנו כדי לעסוק בתורה ולחזק את האמונה ולהטעין את הנשמה כל שבוע מחדש שלא נשכח את היעוד שלנו בעולם הזה ולא כאותם כסילים ששבת בשבילם זה יום של הוללות מעורב, כדור רגל, ומסיבות של שטן אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

תוקן על ידי שרית560 ב- 14/03/2013 22:21:43

נשאלת השאלה: כיצד במעשה העגל קפצו כביכול "כל העם" לעומת תרומת המשכן שנתנו רק "נדיב לב"?

מצינו במדרש הגדול, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, לפיכך זכו הנשים של אותו דור יותר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו, ע"כ.

על מדרש זה קשיא, כי ידוע שהנשים זכו להיכנס לארץ ישראל בגלל שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא בגלל שהקדימו בתרומת המשכן. וכן נאמר במדרש במדבר רבה (כא, י) על הכתוב: "ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר, פנחס כז א), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרון: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות, כי תשא לב, ב) כי אהרון ידע שאישה לא בקלות תוציא זהב מגופה ולבנתים ירויח זמן. ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’" (שם ג) בעל כרחם, והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה: "וישובו וילינו עליו את כל העדה" (במדבר, שלח יד, לו), ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו: "לא נוכל לעלות" (שם יג, לא). אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה: "כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" (במדבר, פנחס כו, סה), "איש" ולא אשה, על מה שלא רצו להיכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים, ע"כ.

כתב ב"שיחות מוסר" (רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מאמר יג תשל"א מאיגרא רמה לבירא עמיקתא) בחטא העגל נאמר: ,סרו מהר מן הדרך אש רצויתים עשו להם עגל מסכה" (שמות כי תשא לב, ח) איך זה דור דעה ירד לדיוטה התחתונה בפעם אחת "מהר"? נאמר "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות, כי תשא לב, א), ואמרו חז"ל (שבת פט ע"א) אל תקרי "בושש" אלא "בא שש", בשעה שעלה משם למרום אמר להם: אני בא לסוף ארבעים יום. בא שטן וערבב את העולם (הראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא-רש"י), אמר להם: משה רבכם, הין הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: "בא שש". ולא השגיחו בו. הראה להם דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרון: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ע"כ. כאן גילו לנו חז"ל איך נכשלו ישראל בחטא העגל, כי משעה שיצאו ממצרים עד עתה היה משה רבינו הולך לפניהם,מנהיגם ומורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לפתע פתאום מראה להם השטן כי משה מת ומיטתו פורחת באוויר, וכל ישראל שרויים בפחד ובבהלה, ובראותם כך איבדו תיקווה, שבורים ורצוצים על מות המנהיג אדון כל הנביאים. במצב זה יכול השטן לפעול מה שאין בידו במצב רגיל, ואז הם נמצאים בסכנה גדולה ליפול מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, ע"כ.

ואכן הצלחתו של השטן הוא היצר הרע, היא דווקא במהירות בחפזון, ואז האדם נופל. וכן מצינו שאומרים ביום כיפור: "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". למה מוזכר "ריצת רגלים: בוידוי על חטא שחטאנו לפניך "להרע"? אלא לעשות דבר רע אין אדם עושה אלא אם כן הוא רץ, בלא מחשבה תחילה, וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ג ע"א): אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. לעומת זאת יצר הטוב הוא איטי, הכל נעשה במחשבה תחילה. ולכן בנפילה יכולים להגיד חס וחלילה "סרו מהר מן הדרך".

לפיכך, כשהיה מעשה עבירה, חטא העגל, היה הכל בחפזון, בלי לחשוב, ולכן "כל העם" נותן זהב כי אין יצר הרע שימנע אבל לדבר מצווה, תרומת המשכן, כאן פועל היצר הטוב, במחשבה תחילה ובאיטיות, אז עושים חשבונות מה לתת וכמה לתת, ולכן נתנו רק "כל נדיב לב", כי יצר הרע עובד שעות נוספות כדי להכשיל את המיצוה, אבל הנשים נהגו להפך. במעשה העגל, לדבר עבירה, לא רצו מהר ולא הסכימו למסור תכשיטיהן. ולעומת זאת במעשה תרומת המשכן, לדבר מצוה, רצו מהר והקדימו את הגברים. התנהגות זו בתרומת המשכן, יצרה בהן חוסן שלדבר מצווה צריכים לרוץ, ולדבר עבירה להמתין. וכשבאה שעת מבחן נוספת בזמן חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ומוציאים לשון הרע על ארץ ישראל, על העם עצמו נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד,א) ואילו הנשים לדבר עבירה, לשון הרע, לא רצו, ולכן הם לא נכשלו.

את הכוח לעמוד במבחן של חטא המרגלים, קיבלו הנשים ממתן תכשיטיהן לפני הגברים בתרומת המשכן, לעומת אי מתן תכשיטיהן במעשה העגל. לכן אומר מדרש הגדול לעיל: בזכות שהקדימו לגברים בתרומת המשכן, זכו להיכנס לארץ ישראל. כי התנהגותם של הנשים במעשה תרומת המשכן לעומת התנהגותם במעשה העגל, היא היתה הגורמת שלא יכשלו בחטא המרגלים, וממילא זכו להיכנס לארץ ישראל.

על פי האמור לעיל נזכה להבין בדרך נוספת את המאמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מה) על הכתוב:"ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות כי תשא לב, ב), שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים קג, ה), ע"כ. וצריך להבין מדוע נבחרה שמירת ראש חודש כמתן שכרם של הנשים?

ראש חודש נוצר בגלל חידוש הלבנה בכל חודש, וזאת לאחר שבאה הלבנה בתביעה לקדוש ברוך הוא שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד. והרי לכאורה הלבנה צודקת, אם כן מדוע מיעטו אותה? אלא הריצה והחיפזון לדאוג לכבודה, גרם לכך, וכמאמר חז"ל (סוטה ד ע,ב): כל אדם שיש בו גסות רוח, כאילו עובד עבודת כוכבים, ע"כ. לעומת זאת הנשים, לא רצו ולא הסכימו לתת תכשיטיהן לעגל, לכן שכרן בא בראשי חדשים שהן משמרות יותר, וזאת כתיקון לחסרון הלבנה (אור חדש).

מעשה שהיה ברבי אברהם זצ"ל, אחיו של הגאון מוילנא זי"ע, התגורר בעיר קיידן, ואחת המשפחות שם דאגה לפרנסתו. פעם אחת באו ואמרו לר’ אברהם: עד מתי תשב בקיידן, תעבור להתגורר בוילנא, שהיא עיר יותר גדולה, ושם תהיה פרנסתך יותר ברווח. נענה ואמר למציעים: צריך לשאול את פי הרבנית. הלכו אליה והביאו בפניה את ההצעה, אבל היא הגיבה בסירוב מוחלט. וכששאלו אותה למה היא מתנגדת, ענתה: לפני כמה שנים לא יכל בעלי לקנות אתרוג לסוכות מחוסר אמצעים, הלכנו ומכרנו את דירתנו ועברנו לדירה יותר קטנה, כדי שנוכל לקנות אתרוג, והנה, שלוש פעמים ביום אני עוברת ליד דירתנו הקודמת ואני נהנית מזה שמכרנו אותה למטרה של קניית אתרוג ועל ההנאה הזו אני לא מוכנה לוותר!...(שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה אחד מיהודי בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים!"

כונתו היתה, שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפשוטם ובישלה לו שתי עדשים. ראה הבעל את שעשתה אשתו וכעס עליה מאוד.

למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה!"

סאה זוהי מידה גדולה מאוד, וכוונת הבעל, בדבריו, היתה שתבשל אוכל בכמות רבה, ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפשוטם, ובשלה סאה!

ושוב בקש הבעל: "הביאי לי שני בוציני"

למילה הארמית ,בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים ונרות: הבעל התכוון לבקש אבטיחים, אך אשתו הביאה לו שני נרות.

כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא!"

המילה הארמית "בבא" פרושה פתח. אך האישה הבינה אחרת את הענין: היא הלכה אל המקום בו ישב החכם בבא בן בוטא ועסק בדין, ושברה את הנרות על ראשו.

שאלה בבא בן בוטא: "מה את עושה?"

השיבה האשה: "כך צווני בעלי".

אמר לה: "אם עשית רצון בעלך יצאו ממך, בעזרת ה’ שני בנים כבבא בן בוטא. (על פי מסכת נדרים ס,ו ב’).

אמר ר’ יצחק בר נחמיה כשם שנתן הקב"ה לישראל את התורה בכ"ב אותיות כן נשתבחה האשה בכ"ב אותיות התורה. כמו שסידר שלמה המלך ע"ה את פרק ל’ במשלי "אשת חיל" לפי סדר האלף בית.

בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים.

הגבר מצווה בתרי"ג מצוות, והאשה רק בחלק מהן, ואם כן מדוע נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ולא בזכות הגברים? אלא שהתורה חייבה רק את הגבר במצוות פריה ורביה ולא את האשה. וכשעבדו בנ"י בפרך במצרים, מגודל קושי העבודה איבדו הבעלים את התשוקה הטבעית לנשותיהם. וכשראו זאת הנשים והבינו שיש ח"ו סכנה של כליון לעם ישראל אם לא יולידו, היו באות הן ומעוררות את בעליהן לכך, ועוד נעשה להן נס שמן השמים נתנו להם כח הלידה שילדו ששה בכרס אחת. והיו להם נשמות גבוהות וקדושות וזכו לקריעת ים-סוף, ולכן נאמר דוקא בזכות "נשים צדקניות".

שמו של בצלאל מוזכר באופן מלא, כאשר התורה מזכירה את שמו היא טורחת להזכיר גם את שם אביו ושם סבו, ויחוס זה מוזכר שלוש פעמים.

בתורה נכתבים הדברים בדרך כלל בקיצור מוחלט ואם ישנה חזרה על אותו תיאור מספר פעמים ודאי שיש טעם לדבר.

כאשר התורה מציינת את משימתו של בצלאל היא חוזרת ומדגישה כי למשימה נעלה זו נדרשה מידה מופלגת של חכמה: "וימלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת" את הסיבה לכך שלמלאכתו של בצלאל נדרש לא כשרון אומנותי אלא בעיקר ידיעה רחבה בתורה בנגלותיה ונסתרותיה. מבאר ה"משך חכמה" בכל כלי שעשה, הכניס בצלאל כוונות מיוחדות וסודות עליונים דברים שבשר ודם אינו מסוגל להבינם ללא סיוע מן השמים בצלאל זכה איפה, לחוכמה העליונה אמנם דווקא כאן יכול להגיע גם המכשול הגדול דווקא חוכמה במידה כזו גדושה יכולה להפוך לרועץ.

החסיד יעב"ץ שהיה ממגורשי ספרד, אמר שדווקא אותם אלו שהגיעו לדרגות גבוהות בדרך החקירה הפילוספית, דווקא הם היו אלו שחוכמתם לא עמדה להם ולא עמדה במבחן המציאות כשנדרשו לבחור בין המוות לבין הדת הנוצרית.

היא הנותנת אותה חוכמה שהייתה צריכה להוכיח להם בדרך הקלה ולהיות להם לכלי עזר בהחלטתם בין אלוקים לכפירה לא עמדה להם בשעת מבחן הם בחרו בדרך השניה הנוחה להם כפירה ונימוקם עימם כאן לא מדובר בעבודה זרה ואין זה אחד מן הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" ולעומתם דווקא פשוטי העם אותם אנשים שלא השכילו לקנות את החוכמה "החיצונית" אותם אנשים פשוטים שחיו באמונה פשוטה ותמימה הם ידעו לעמוד במבחן. הם הוכיחו בכל עת אמונתם בקב’’ה קיימו את המאמר "ובחרת בחיים" חיים האמיתיים החיים שלאחר המוות החיים הנצחים הם אפילו לא התלבטו הם ראו זאת כדבר טבעי הם הבינו שאבותינו מסרו נפשם על קידוש ה’ וכי הם ממשיכי דרכם.

מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה, שדווקא אדם שעולה במעלות התורה אף אם זו חוכמה אלוקית הוא חייב שמירה מעולה הוא חיי הגנה חוכמתו אינה יכולה לעמוד תמיד כחומה בצורה מול תעתועי היצר אותה חוכמה המלמדת אותו את רזי הבריאה חייבת ללמד אותו גם את גבולותיה אם התחום שבו השכל הישר לא תמיד שופט באופן האמיתי דווקא כאן הוא חייב להפעיל את שיקול הדעת של רצון הבורא מול ההגיון.

בצלאל נבחר להיות כלי לחוכמה, לתבונה ולדעת משום שהוא הביא עימו "מטען" אפשר לו להתמודד עם הפיתוי הזה. אבותיו הורישו לו את הכלים שבעזרתם יוכל לזכור גם בהיותו החכם מכל אדם שלחכמה ישנם גבולות כלים אלה קיבל מסבו חור שכידוע נהרג על קידוש השם במעשה העגל, כך קנה את עולמו במסירות הנפש מי שזכה להגיע למידה זו קיים בשלמות את מאמר התנא "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב ד) הוא מובטח ששום נגיעה אישית לא תחדור לשכלו ששכלו לא יטעה אותו, והוא לא יתפתה לחרוג מעבר למה שמותר רק מי שמוכן לבטל מראש את כל האינטרסים האישיים אצל כל רצונותיו ואת כל גופו מפני רצון ה’ הוא האדם שגם החוכמה לא תעביר אותו על דעתו

ולכן מדגיש הפסוק מי היו אבותיו של בצלאל? חור הוא זה שלבדו היחיד משישים ריבוא שבמסירות נפש עילאית התייצב מול ההמון הפרוע שדרש לעשות את עגל הזהב ושילם על כך בחייו וגם הוא, ירש את המידה הזו מאבותיו שבט יהודה הם היו אלה שלא נרתעו וקפצו לים סוף כשבראשם נחשון בן עמינדב עד שהגיעו "מים עד נפש" פשוטו כמשמעו. ומכאן זכה נכדם בצלאל להיות הנבחר לקבל מה’ חכמה תבונה ודעת"

וזו הסיבה שהתורה מזכירה את כל השושלת בין אורי בן חור למטה יהודה.

ומכאן המסקנה המתבקשת: גם אנו צריכים הוריש לבנינו מידות של מסירות הנפש, יראת שמים כדי שיהיה להם מקור לינוק ממנו האדם בכוחות עצמו כאשר אין לפניו דמויות שיעמדו לנגד עיניו יקשה עליו לנצח את יצרו כפי שראינו אצל יוסף שכדי להינצל מן החטא נאלץ להביא דיוקנות של אביו ככתוב (בראשית לט יט) "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו".

מסופר על רבי שמואל בר חופני שהיה בתחילת תקופת הגאונים מבבל שהיה הרופא שלך המלך ובגלל שהיו מצויות הרבה מחלות מדבקות ביקש ממנו המלך שילך כל בוקר לשוק להביא דגים אם ימצא עבד חולה ישלחוה למוכרו מחוץ לעיר ולרבי שמואל היתה בשכונתו ישיבה גבוהה ובקרבתו גר גביר חשוב

יום אחד תפרצה מריבה בין הגביר לרבי שמואל ומחמת מריבה זו עקר הגביר את דירתו מחוץ לעיר לאותו גביר היה בן יחיד חכם מאוד כל המלמדים לא יכלו לעמדו מול שאלותיו הגדולות בים התלמוד וההלכה לכן בנו התעצב מאוד בליבו

יום אחד הבחין אביו כי בנו עצוב

אמר לו אביו: בני מדוע פניך נפולים?

ענה הבן: אבא יש לי בקשה ממך אך יודע אני שזו בקשה קשה מאוד

אמר אביו: תבקש מה שאתה רוצה הלא אתה בני יחידי ולא אחסיר ממך בעזרת השם מאומה!

אמר בנו: אני רוצה ללמוד בישיבתו של רבי שמואל בר חופני שם אוכל להתחכם הרבה אמנם אני יודע שפרץ סכסוך ביניהם ולא יסכים הרב לקבלני לישיבתו אך אני מבקש ממך שתתן לי סכום הגון ואני כבר אדאג איך להכנס לישיבתו

אמר אביו: באמת בקשה קשה כי אני במריבה עמו וגם הישיבה רחוקה מכאן אך בכל זאת אשלח אותך כפי בקשתך.

הין לו אביו מזוודה מלאה בגדים ומזון וסכום הגון נתן בידו ושלחו לבבל

בנו של אותו גביר ידע שרבי שמואל הוא הרופא של המלך וכל יום הולך הוא לשוק העבדים לבדוק את בריאותם ומכיר אותו כי הוא בן אותו גביר לכן נהג בחכמה נתן סכום הגון לאחד המכירים של רבי שמואל ואמר לו "למחר כשיבוא רבי שמואל לשוק העבדים תאמר לו שיש לך עבד מיוחד עבורו בזול ואני אצבע את עורי לצבע חום שאראה ככושי בכדי שלא יכיר אותי

ואכן כך היה למחרת כשבא רבי שמואל לשוק העבדים ראה את שכנו שאלו: מה לך ולשוק העבדים?

אמר יש לי עבד בעל מידות מיוחדות ובזיל הזול לכן חשבתי להציג לך אותו שיהיה כמשמש שלך

אמר רבי שמואל אם אתה מכירו מוכן אני לקחת אותו לעבד

ייחד לו רבי שמואל חדר מצב שני של ביתו ונעשה משמש שלו כשהרב היה הולך לבית מדרשו ללמד בישיבה היה מוליך אחריו את ספריו וכו’ ואותו בן הגביר היה בנתיים שומע את שיעוריו של רבי שמואל בר חופני אך כלפי חוץ התנהג ככושי גוי בהיות וראה רבי שמואל שאותו עבד נעים הליכות ויודע הוא הלכות וכו’ כינה אותו בשם טבי כמו שקרא רבן גמליאל לעבדו בשם טבי ונתגאה בו כי הוא יודע הלכה.

יום אחד נתקשה ראש הישיבה רבי שמואל בר חופני באיזו סוגיה בעת שיעור והקבוע לבני ישיבתו ולא ידע כיצד ליישבה.

אמר להם הרב בנתיים נצא להפסקה ונחשוב על שאלה זו בגמר ההפסקה.

פנה טבי העבד אל הרב ופתק בידו :"זקן אחד נתן לי את הפתק למסור לכבודו

פתח הרב את המכתב וראה איזו גאונות עצומה! ישוב נפלא על הבעיה שהייתה בבית המדרש

ניגש הרב אל טבי ושאו אמור לי מי הביא לך מכתב זה? תיאר לו טבי איש זקן כולו הדרת פנים שנתן לו מכתב זה ומיד נעלם ממנו

אמר לו הרב דע לך טבי עבדי שזכית לראות פני אליהו הנביא!

נכנס הרב לשיעור וסיפר לתלמידיו שזכו לתשובה מאליהו כעבור זמן הדבר נשנה שוב ושוב הביא טבי יעבדו של רבי שמואל מכתב מאותו זקן שפגשו במקרה

אמר הרב: מעניין מדוע אליהו הנביא לא מוסר בידי ישירות את התשובות הללו?

יום אחד ראתה בתו של הרב את טבי כשהוא יוצא מבית הסופר של העיר השתוממה מה לטבי הגוי ולסופר הזה?

ניגשה אל הסופר ושאלה אותו: מה עשה אצלך טבי העבד של הרב?

ענה: הוא ביקש ממני שאתקן לו את הרצועה של התפילין. הלכה הבת לאביה ושאלה אותו האם עבד גוי חייב בתפילין.

אמר לה: אם הוא תלמיד חכם מותר לו בהנחת תפילין כמו טבי עבדו של רבן גמליאל סיפרה לו מה שראתה.

כששמע אביה את דבריה אמר: "באמת לאחרונה ראיתי כמה דברים מוזרים בכל פעם שהייתה קושיה בביהמ"ד הביא לי מכתב מזקן אחד ובו תשובה לכל השאלות, ומענייין שהזקן הזה לא נותן לי ישירות את תשובתיו הגאוניות מסתבר שיש דברים בגו.

הלך הרב ובדק בחדר הפרטי של טבי עבדו וראה שבארון יש לו כל מיני ספרי קודש וכל התשובות שהביא מאדם הזקן במכתב כתובות הן בכתב ידו על צד הגמרא הבין הרב כי אדם גדול הוא עבדו ניגש אליו ואמר לו"אני גוזר עליך שתאמר לי האמת מי כתב לי כל התשובות שנסתפקנו בבית המדרש עד עתה".

כשמוע טבי את דברי רבי שמואל ביקש ממנו שיתן לו חצי שעה זמן ורק אז יענה לו תשובה על שאלתו הסכים רבי שמואל וטבי הלך לבית המרחץ שיפשף את הצבע החום מעליו וחזר עורו לצבע לבן כבתחילת ברייתו ובא לפני רבי שמואל, אך רבו לא הכירו.

שאלו: "מי אתה?"

אמר לו: "אני טבי עבדך ולאמיתו של דבר אני בנו של אותו גביר שהסתכסך איתך ומכיוון שחששתי אולי לא תקבל אותי לישיבה לכן צבעתי את עורי לצבע חום כדי שתקנה אותי לעבד העיקר שאלמד ממך תורה ואכן אני יהודי ולא גוי.

תוך כדי כך הבין הרב שכל התשובות הגאוניות הללו הם לא מאליהו הנביא אלא תשובתיו של טבי שנדמה לו כעבד.

כשמוע רבי שמואל בר חופני את דבריו כתב מכתב ואמר לו: "מכתב זה הרי הוא לאביך שאין לי שום קפידה עליו תן לו את המכתב ותאמר לו כי אני מבקש אותך לחתן עבור בתי ואכן כך היה.

לקח גדול יש ללמוד מאותו בן גביר שלא חסר לו כסף ועושר רב בביתו ובכל זאת הלך ומכר את עצמו לעבד וניתבזה לעומת מעמדו הקודם שנחשב לבן גביר בכדי להשיג את חוכמת התורה כך ראוי לכל אחד לשאול עצמו מה הוא עושה בכדי להשיג את חוכמת התורה ועד כמה הוא מוכן להשקיע מאמץ.

ואנו בדורנו לא נדרשים לעבור ייסורים אלו אדרבה ואדרבה כל החפץ ללמוד תורה יבוא וילמד התנאים ללימוד היום נוחים ביותר הישיבות נמצאו בבניינים מפוארים וממוזגים וניתן ללמוד בישוב הדעת ואל ידחה האדם לימוד תורתו לזמנים מאוחרים מי יודע אם יזכה לכך והאדם העמל לפרנסתו לפחות ימצא לו זמנים קבועים ללמוד תורה.

כך יוכל לזכות כל אדם "ברוח חכמה" להוסיף דעת ותבונה וזאת ניתן לעשות על ידי כוח הרצון. כאשר האדם יתאוה ללמוד יזכה שהקב"ה יסייע לו וכל הדברים המפריעים יסורו ממנו כמ"ש "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" (אור דניאל).

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל לה- ל)

אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו’, האם דעתכם נוחה ממנו. ענו ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב’’ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.

שמו של בצלאל מוזכר באופן מלא, כאשר התורה מזכירה את שמו היא טורחת להזכיר גם את שם אביו ושם סבו, ויחוס זה מוזכר שלוש פעמים.

בתורה נכתבים הדברים בדרך כלל בקיצור מוחלט ואם ישנה חזרה על אותו תיאור מספר פעמים ודאי שיש טעם לדבר.

כאשר התורה מציינת את משימתו של בצלאל היא חוזרת ומדגישה כי למשימה נעלה זו נדרשה מידה מופלגת של חכמה: "וימלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת" את הסיבה לכך שלמלאכתו של בצלאל נדרש לא כשרון אומנותי אלא בעיקר ידיעה רחבה בתורה בנגלותיה ונסתרותיה. מבאר ה"משך חכמה" בכל כלי שעשה, הכניס בצלאל כוונות מיוחדות וסודות עליונים דברים שבשר ודם אינו מסוגל להבינם ללא סיוע מן השמים בצלאל זכה איפה, לחוכמה העליונה אמנם דווקא כאן יכול להגיע גם המכשול הגדול דווקא חוכמה במידה כזו גדושה יכולה להפוך לרועץ.

החסיד יעב"ץ שהיה ממגורשי ספרד, אמר שדווקא אותם אלו שהגיעו לדרגות גבוהות בדרך החקירה הפילוספית, דווקא הם היו אלו שחוכמתם לא עמדה להם ולא עמדה במבחן המציאות כשנדרשו לבחור בין המוות לבין הדת הנוצרית.

היא הנותנת אותה חוכמה שהייתה צריכה להוכיח להם בדרך הקלה ולהיות להם לכלי עזר בהחלטתם בין אלוקים לכפירה לא עמדה להם בשעת מבחן הם בחרו בדרך השניה הנוחה להם כפירה ונימוקם עימם כאן לא מדובר בעבודה זרה ואין זה אחד מן הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" ולעומתם דווקא פשוטי העם אותם אנשים שלא השכילו לקנות את החוכמה "החיצונית" אותם אנשים פשוטים שחיו באמונה פשוטה ותמימה הם ידעו לעמוד במבחן. הם הוכיחו בכל עת אמונתם בקב’’ה קיימו את המאמר "ובחרת בחיים" חיים האמיתיים החיים שלאחר המוות החיים הנצחים הם אפילו לא התלבטו הם ראו זאת כדבר טבעי הם הבינו שאבותינו מסרו נפשם על קידוש ה’ וכי הם ממשיכי דרכם.

מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה, שדווקא אדם שעולה במעלות התורה אף אם זו חוכמה אלוקית הוא חייב שמירה מעולה הוא חיי הגנה חוכמתו אינה יכולה לעמוד תמיד כחומה בצורה מול תעתועי היצר אותה חוכמה המלמדת אותו את רזי הבריאה חייבת ללמד אותו גם את גבולותיה אם התחום שבו השכל הישר לא תמיד שופט באופן האמיתי דווקא כאן הוא חייב להפעיל את שיקול הדעת של רצון הבורא מול ההגיון.

בצלאל נבחר להיות כלי לחוכמה, לתבונה ולדעת משום שהוא הביא עימו "מטען" אפשר לו להתמודד עם הפיתוי הזה. אבותיו הורישו לו את הכלים שבעזרתם יוכל לזכור גם בהיותו החכם מכל אדם שלחכמה ישנם גבולות כלים אלה קיבל מסבו חור שכידוע נהרג על קידוש השם במעשה העגל, כך קנה את עולמו במסירות הנפש מי שזכה להגיע למידה זו קיים בשלמות את מאמר התנא "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב ד) הוא מובטח ששום נגיעה אישית לא תחדור לשכלו ששכלו לא יטעה אותו, והוא לא יתפתה לחרוג מעבר למה שמותר רק מי שמוכן לבטל מראש את כל האינטרסים האישיים אצל כל רצונותיו ואת כל גופו מפני רצון ה’ הוא האדם שגם החוכמה לא תעביר אותו על דעתו

ולכן מדגיש הפסוק מי היו אבותיו של בצלאל? חור הוא זה שלבדו היחיד משישים ריבוא שבמסירות נפש עילאית התייצב מול ההמון הפרוע שדרש לעשות את עגל הזהב ושילם על כך בחייו וגם הוא, ירש את המידה הזו מאבותיו שבט יהודה הם היו אלה שלא נרתעו וקפצו לים סוף כשבראשם נחשון בן עמינדב עד שהגיעו "מים עד נפש" פשוטו כמשמעו. ומכאן זכה נכדם בצלאל להיות הנבחר לקבל מה’ חכמה תבונה ודעת"

וזו הסיבה שהתורה מזכירה את כל השושלת בין אורי בן חור למטה יהודה.

ומכאן המסקנה המתבקשת: גם אנו צריכים הוריש לבנינו מידות של מסירות הנפש, יראת שמים כדי שיהיה להם מקור לינוק ממנו האדם בכוחות עצמו כאשר אין לפניו דמויות שיעמדו לנגד עיניו יקשה עליו לנצח את יצרו כפי שראינו אצל יוסף שכדי להינצל מן החטא נאלץ להביא דיוקנות של אביו ככתוב (בראשית לט יט) "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו".

מסופר על רבי שמואל בר חופני שהיה בתחילת תקופת הגאונים מבבל שהיה הרופא שלך המלך ובגלל שהיו מצויות הרבה מחלות מדבקות ביקש ממנו המלך שילך כל בוקר לשוק להביא דגים אם ימצא עבד חולה ישלחוה למוכרו מחוץ לעיר ולרבי שמואל היתה בשכונתו ישיבה גבוהה ובקרבתו גר גביר חשוב

יום אחד תפרצה מריבה בין הגביר לרבי שמואל ומחמת מריבה זו עקר הגביר את דירתו מחוץ לעיר לאותו גביר היה בן יחיד חכם מאוד כל המלמדים לא יכלו לעמדו מול שאלותיו הגדולות בים התלמוד וההלכה לכן בנו התעצב מאוד בליבו

יום אחד הבחין אביו כי בנו עצוב

אמר לו אביו: בני מדוע פניך נפולים?

ענה הבן: אבא יש לי בקשה ממך אך יודע אני שזו בקשה קשה מאוד

אמר אביו: תבקש מה שאתה רוצה הלא אתה בני יחידי ולא אחסיר ממך בעזרת השם מאומה!

אמר בנו: אני רוצה ללמוד בישיבתו של רבי שמואל בר חופני שם אוכל להתחכם הרבה אמנם אני יודע שפרץ סכסוך ביניהם ולא יסכים הרב לקבלני לישיבתו אך אני מבקש ממך שתתן לי סכום הגון ואני כבר אדאג איך להכנס לישיבתו

אמר אביו: באמת בקשה קשה כי אני במריבה עמו וגם הישיבה רחוקה מכאן אך בכל זאת אשלח אותך כפי בקשתך.

הין לו אביו מזוודה מלאה בגדים ומזון וסכום הגון נתן בידו ושלחו לבבל

בנו של אותו גביר ידע שרבי שמואל הוא הרופא של המלך וכל יום הולך הוא לשוק העבדים לבדוק את בריאותם ומכיר אותו כי הוא בן אותו גביר לכן נהג בחכמה נתן סכום הגון לאחד המכירים של רבי שמואל ואמר לו "למחר כשיבוא רבי שמואל לשוק העבדים תאמר לו שיש לך עבד מיוחד עבורו בזול ואני אצבע את עורי לצבע חום שאראה ככושי בכדי שלא יכיר אותי

ואכן כך היה למחרת כשבא רבי שמואל לשוק העבדים ראה את שכנו שאלו: מה לך ולשוק העבדים?

אמר יש לי עבד בעל מידות מיוחדות ובזיל הזול לכן חשבתי להציג לך אותו שיהיה כמשמש שלך

אמר רבי שמואל אם אתה מכירו מוכן אני לקחת אותו לעבד

ייחד לו רבי שמואל חדר מצב שני של ביתו ונעשה משמש שלו כשהרב היה הולך לבית מדרשו ללמד בישיבה היה מוליך אחריו את ספריו וכו’ ואותו בן הגביר היה בנתיים שומע את שיעוריו של רבי שמואל בר חופני אך כלפי חוץ התנהג ככושי גוי בהיות וראה רבי שמואל שאותו עבד נעים הליכות ויודע הוא הלכות וכו’ כינה אותו בשם טבי כמו שקרא רבן גמליאל לעבדו בשם טבי ונתגאה בו כי הוא יודע הלכה.

יום אחד נתקשה ראש הישיבה רבי שמואל בר חופני באיזו סוגיה בעת שיעור והקבוע לבני ישיבתו ולא ידע כיצד ליישבה.

אמר להם הרב בנתיים נצא להפסקה ונחשוב על שאלה זו בגמר ההפסקה.

פנה טבי העבד אל הרב ופתק בידו :"זקן אחד נתן לי את הפתק למסור לכבודו

פתח הרב את המכתב וראה איזו גאונות עצומה! ישוב נפלא על הבעיה שהייתה בבית המדרש

ניגש הרב אל טבי ושאו אמור לי מי הביא לך מכתב זה? תיאר לו טבי איש זקן כולו הדרת פנים שנתן לו מכתב זה ומיד נעלם ממנו

אמר לו הרב דע לך טבי עבדי שזכית לראות פני אליהו הנביא!

נכנס הרב לשיעור וסיפר לתלמידיו שזכו לתשובה מאליהו כעבור זמן הדבר נשנה שוב ושוב הביא טבי יעבדו של רבי שמואל מכתב מאותו זקן שפגשו במקרה

אמר הרב: מעניין מדוע אליהו הנביא לא מוסר בידי ישירות את התשובות הללו?

יום אחד ראתה בתו של הרב את טבי כשהוא יוצא מבית הסופר של העיר השתוממה מה לטבי הגוי ולסופר הזה?

ניגשה אל הסופר ושאלה אותו: מה עשה אצלך טבי העבד של הרב?

ענה: הוא ביקש ממני שאתקן לו את הרצועה של התפילין. הלכה הבת לאביה ושאלה אותו האם עבד גוי חייב בתפילין.

אמר לה: אם הוא תלמיד חכם מותר לו בהנחת תפילין כמו טבי עבדו של רבן גמליאל סיפרה לו מה שראתה.

כששמע אביה את דבריה אמר: "באמת לאחרונה ראיתי כמה דברים מוזרים בכל פעם שהייתה קושיה בביהמ"ד הביא לי מכתב מזקן אחד ובו תשובה לכל השאלות, ומענייין שהזקן הזה לא נותן לי ישירות את תשובתיו הגאוניות מסתבר שיש דברים בגו.

הלך הרב ובדק בחדר הפרטי של טבי עבדו וראה שבארון יש לו כל מיני ספרי קודש וכל התשובות שהביא מאדם הזקן במכתב כתובות הן בכתב ידו על צד הגמרא הבין הרב כי אדם גדול הוא עבדו ניגש אליו ואמר לו"אני גוזר עליך שתאמר לי האמת מי כתב לי כל התשובות שנסתפקנו בבית המדרש עד עתה".

כשמוע טבי את דברי רבי שמואל ביקש ממנו שיתן לו חצי שעה זמן ורק אז יענה לו תשובה על שאלתו הסכים רבי שמואל וטבי הלך לבית המרחץ שיפשף את הצבע החום מעליו וחזר עורו לצבע לבן כבתחילת ברייתו ובא לפני רבי שמואל, אך רבו לא הכירו.

שאלו: "מי אתה?"

אמר לו: "אני טבי עבדך ולאמיתו של דבר אני בנו של אותו גביר שהסתכסך איתך ומכיוון שחששתי אולי לא תקבל אותי לישיבה לכן צבעתי את עורי לצבע חום כדי שתקנה אותי לעבד העיקר שאלמד ממך תורה ואכן אני יהודי ולא גוי.

תוך כדי כך הבין הרב שכל התשובות הגאוניות הללו הם לא מאליהו הנביא אלא תשובתיו של טבי שנדמה לו כעבד.

כשמוע רבי שמואל בר חופני את דבריו כתב מכתב ואמר לו: "מכתב זה הרי הוא לאביך שאין לי שום קפידה עליו תן לו את המכתב ותאמר לו כי אני מבקש אותך לחתן עבור בתי ואכן כך היה.

לקח גדול יש ללמוד מאותו בן גביר שלא חסר לו כסף ועושר רב בביתו ובכל זאת הלך ומכר את עצמו לעבד וניתבזה לעומת מעמדו הקודם שנחשב לבן גביר בכדי להשיג את חוכמת התורה כך ראוי לכל אחד לשאול עצמו מה הוא עושה בכדי להשיג את חוכמת התורה ועד כמה הוא מוכן להשקיע מאמץ.

ואנו בדורנו לא נדרשים לעבור ייסורים אלו אדרבה ואדרבה כל החפץ ללמוד תורה יבוא וילמד התנאים ללימוד היום נוחים ביותר הישיבות נמצאו בבניינים מפוארים וממוזגים וניתן ללמוד בישוב הדעת ואל ידחה האדם לימוד תורתו לזמנים מאוחרים מי יודע אם יזכה לכך והאדם העמל לפרנסתו לפחות ימצא לו זמנים קבועים ללמוד תורה.

כך יוכל לזכות כל אדם "ברוח חכמה" להוסיף דעת ותבונה וזאת ניתן לעשות על ידי כוח הרצון. כאשר האדם יתאוה ללמוד יזכה שהקב"ה יסייע לו וכל הדברים המפריעים יסורו ממנו כמ"ש "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" (אור דניאל).

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל לה- ל)

אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו’, האם דעתכם נוחה ממנו. ענו ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב’’ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.