וידם אהרון (שמיני י- ג)

פעם אחת בא הרב החסיד לר’ ליפמאן ז"ל מרדומסק, חתנו של הגאון הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל בעל "תפארת שלמה", להגאון הקדוש הרמ"מ ז"ל מקוצק. שאל אותו הרבי מקוצק, אם יודע הוא איזה דברי תורה מחמיו ז"ל. והשיב, שהוא יודע. דרש הרבי מקוצק, שיגיד לפניו איזה דבר. אמר לו אותו חסדי: חותני הצדיק ז"ל אמר: באהרן הכהן כתוב "וידם אהרן", וזוהי מדרגה גדולה, אבל דוד המלך עליו השלום הרחיק לכת למדרגה גבוהה עוד יותר, והוא אמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם" (תהילים כט, יג) שבעת צרה עוד היה מנגן ומזמר.

כששמע הרבי מקוצק דבר זה  הפליג אותו מאוד, ואמר כי היטיב אשר ידבר. מכאן רואים מעלתו של דוד המלך שהיה בשמחה גם בזמן יסורים וכשם שהשמחה חתומה בו.

ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה’ לאמור בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון (שמיני י-ג)

ובשכר זה שאהרון שתק וקיבל דינו באהבה, פרע לו הקב"ה שכרו שהפרשה הבאה דיבר הקב"ה רק עימו, היינו האיסור לשתות יין לכהנים כשנכנסים לעבודה. וכן תראו שנאמר שם וידבר ה’ אל אהרון, ולא נזכר שם משה.

ומכאן ילמד אדם לקח, שאם אירעה לו איזו צרה גדולה במיתת בנים ר"ל או באבדת ממון, אל יפליג לקיצוניות להצטער יותר מדי ולהאריך בקינתו, אלא ישא צרתו בסבלנות ויאמר: אין רע יורד מן השמים, והכל מה שאירע הוא לכפרת עונות, וינתן לו השכר הטוב בעולם הבא. שהרי אנו רואים כאן באהרון הכהן שהיה גדול ובניו גדולים, והם מתו שניהם ביום אחד במיתת פתאום, ואף היה הדבר ביום שמחתם, שאם היה נעשה ביום אחר היה צערו גדול מאוד, עאכ"ו השמחה, מכל מקום כשבא משה ודיבר עמו שני דבורים נשאר דומם וקיבל עליו תנחומים, ושוב לא דיבר על כך כאילו לא אירע לו דבר. וכך צריכים לנהוג אלו שיש להם ביטחון בהקב"ה והם בעלי נפש, כי בשעה שיש להם צרה לא לנהוג בקצוניות כי יש בזה חטא. (מעם לועז)

ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם (שמיני יא-ו)

לפני שגילו את קרני הרנטגן חשבו המדענים שהארנבת לא מעלה גרה משום שניתחו אותה וגילו שלארנבת יש רק קיבה אחת וממילא אין אפשרות שתעלה חתיכה מהקיבה ותלעס אותה שוב. ולכאורה היתה תמיהה על התורה חס ושלום, אבל תורתינו תורת אמת ואם כתוב שמעלה גרה אז אין עצה ואין תבונה נגד ה’, ומשהומצאו הקרניים החודרניות קרני הרנטגן, וצלמו את הארנבת בתא מיוחד, התגלה שכל כחצי דקה הארנבת מעלה מעט מזון מהקיבה לועסת ובולעת והיא כן מעלה גרה! וחזרו להודות לתורתינו הקדושה. (לבוש יוסף).

ככל שהחיה שואפת יותר לאדמה כך היא יותר משוקצת וכל חיה שיותר מרוחקת מהאדמה כלפי מעלה היא פחות משוקצת כגון: בעלי כנף שיש בהם רק סימן אחד לטהרה ואילו לחיות והדגים שהם על פני הקרקע יש שני סימנים והם נוטים להיות יותר משוקצים וכל שכן שרצים ופרות ים וסרטנים למיניהם שעצם קיומם בקרקע הם הכי טמאים ומשוקצים.

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס טמא הוא לכם ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם, ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (שמיני יא, ד-ז)

מדוע בחר הכתוב בארבעת בעלי החיים הללו: גמל שפן ארנבת וחזיר שהם אסורים והוציאם מן הכלל משאר הסוגים הרבים האסורים של חיות ובהמות? אלא הדבר מובן מאליו. כי שאר בעלי החיים שאין להם שום סימן טהרה אין הכתוב צריך לפרט, בא הכתוב ופירט בעלי חיים שיש להם סימן טהרה אחד או מעלה גרה או מפריס פרסה לומר שגם הם אסורים. אך עדיין אינו מובן מדוע נבחרו לכך ארבעה בעלי חיים, שיבחרו רק שניים. למשל: הגמל שהוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה, ומצד שני החזיר שהוא מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה. מדוע נכתבו גם שפן וארנבת שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, הרי לכאורה הם כלולים בגמל? וכן צריך להבין הרי השפן והארנבת הם סוגים מאד דומים זה לזה, ומדוע הם נבחרו?

אלא ארבעת בעלי החיים הללו מסמלים ארבעה סוגים של בעלי חיים טמאים, ובכדי שלא יגיעו לטעות אמרו את ארבעתם, שבכל אחד ישנו סימן טהרה אחד דמיון לסימן טהרה. הגמל הוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה. החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה. השפן והארנבת אינם מפריסים פרסה אבל הכתוב מעיד עליהם שהם מעלים גרה. אבל רבים נתקשו בדבר הזה, שהרי הן השפן והן הארנבת מבנה הקיבה והמעיים שלהם שונה מזה של הבהמות המעלות גרה שלהם יש קיבה בעלת תא אחד, ולמעלי הגרה יש ארבעה תאים.

וכך מביא התורה שלמה  (ויקרא יא, מאמר לא-לב) בשם ספר "חי במשנה" השפן שבתנ"ך ובחז"ל זהה לשפן הסורי, בעל חיים שאוזניו קצרות ולא ארוכות כשל ארנבת השכן בין הסלעים בהרי הנגב והגליל. השפן נמנה בתורה עם מעלי גרה בגלל מבנה מערכת העיכול שלו, שהבליטות במעי הגס מזכירות את הקיבות של מעלי גרה, ע"כ. זאת אומרת, אמנם יש לשפן רק תא אחד בקיבה בניגוד לשאר מעלי גרה שלהם ארבעה תאים בקיבה, אבל נכלל בתוך מעלי הגרה בגלל החיצוניות של קיבתו שהיא דומה ועלולה להטעות.

לגבי הארנבת מובא  בתורה שלמה (שם, מאמר לא) בשם פירוש רד"ה על התורה המבאר שלדעת חוקרי הטבע הארנבת אינה מעלה גרה, אמנם בצורה החיצונית הארנבת מעלה גרה, שתנועות הפה בעת אכילתה דומות לתנועות של מעלי הגרה, ובקביעת הסימנים העיקר אצלנו התופעה החיצונית ולא הסימנים הפנימים, ע"כ כלומר גם הארנבת אינה מעלה גרה ממש אבל מי שרואה אותה יכול לטעות בגלל תנועות הפה (אור חדש)

אמרו חז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא מג) אם מטמאים אתם בהם, סופכם ליטמא בם, והיינו כי המאכלות האסורים מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדושתו של מקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שכתבו ז"ל (יומא ל"ט ע"א) אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם בם, שהעבירה מטמטמת ואוטמת לבו של אדם,  כי מסלקת ממנו הדעת האמיתית ורוח השכל, שהקב"ה נותן לחסידים וכו’ והנה הוא נשאר בהמין וחומרי משוקע בגסות העוה’’ז, והמאכלות האסורים כיון שהם נכנסים בגופו של אדם ממש ונעשים בשר מבשרו (נפש ישעיה).

מעבר לכך שמאכלות אסורות ממיתות את הנשמה וזאת כוונת התורה הם גם לא בריאים לגוף האדם ובחקירה מדעית מצאו לנכון שמאכלות אסורות וטרפות ישנם חיידקים שעלולים לגרום למחלות שונות  למיניהם לא ראיתי לנכון להאריך בזה כי זה נושא ארוך ומורכב ואפשר ללמוד עליו בספרי רפואה של מדע מול תורה. לכן בארה"ב יש הרבה בתי חולים שקונים בשר מהשחיטה הכשרה של היהודים משום צער בע"ח כי מי שלמד הילכות שחיטה מבין שהשחיטה אינה כואבת לבהמה כי הסכין חד מאד ומושחז ועוד סיבה שבודקין בקפדנות את הריאות שיהיו חלקות זאת תורת הבהמה, תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר, שנא’ זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. עד כדי כך החמירו חז"ל שעם הארץ שאינו לומד תורה, אסור לו לאכול בשר בהמה ועוף, והטעם מכיון שאינו לומד תורה ואינו יודע את הלכות הכשרות עלול להיכשל בטריפות ונבילות ויטמטם את מוחו. משל למי שאינו יודע לקרוא ומצא רעל וכתוב עליו שזה רעל והוא לא יודע לקרוא וחושב שזה אוכל ואכלו. ומת. כך הוא בימינו למי שלא לומד הלכות איסור והיתר טוב בשבילו שלא יאכל בשר כאשר מסופק אם הוא כשר או לא (לוקט מספר פאר הכשרות).

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שמני  יב-ג)

בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה’ שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה’).

נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה, וראיה לדבר מאברהם אבינו, שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וכשתחלק תיבת "הגמל" לשתי תיבות, יצא הג-מל והיינו שביום הג ביום שמיני (ה"ג בגימטריה שמונה), מל את יצחק (תוספת שבת דף ק"ל ד"ה שש).

ומובא בספרים הקדושים שיש לאדם להשתדל בכל עוז לעשות סעודת מילה, אפילו אם יראה מניעות ועיכובים, צריך להתגבר על כל המכשולים. כי עיקר השתדלות השטן הוא שלא יעשו סעודת מילה, וכמו שמרומז בשמו של המלאך סמא"ל – ראשי תיבות" סעודת מצוה אין לעשות, כדי שלא תגדל זכות ישראל כבמעשה יצחק וכו’, ועל כן אם רואה האדם מניעות ידע שמעשה שטן הוא ויתחזק במצוה זו (לבוש יוסף).

מעשה שהיה באחד ממלכי אומות העולם פנה לר’ תנחום ואמר לו: "הבה ונהיה עמי ועמך לעם אחד!"

השיב לו ר’ תנחום: "טוב ויפה! אך אנו היהודים הננו נמולים ועל כן לא נוכל להיות כמוכם, הגויים. המולו אפוא אתם, ותהיה כמונו, היהודים".

ירד המלך לסוף כונתו של ר’ תנחום והבין את הפקוחות שבתשובתו. אמר לו: "אכן, נצחתני בדבריך. ואולם, על פי החוק מי שמנצח את המלך מושלך הישר אל גוב האריות".

מיד קרא למשרתיו והללו אמנם השליכו את היהודי אל הגוב. וראו זה פלא: האריות נצבו ליד ר’ תנחום, הביטו בו אך לא נגעו בו לרעה!

באותו מעמד נכח מומר אחד, והלה התרעם על הנס שארע ליהודי. בזעמו הרב פנה אל המלך ואמר לו: "נראה שאין האריות רעבים עתה, ועל כן לא נגעו ביהודי".

"הבה נערוך נסיון ונוכח אם רעבים האריות אם לאו", הציע המלך וקרא למשרתיו: "השליכו אל הגוב את האדם הזה", ציוה בהצביעו על המומר. השלך המומר לגוב האריות, ובאחת התנפלו עליו האריות ואכלו את בשרו לתאבון... (על פי מסכת סנהדרין דף ע"ח לוקט ממעשיהם של צדיקי).

מעשה שהיה בקיסר רומא שונא ישראל שמלך בתקופה בה שלטה מלכות רומי בישראל. קיסר זה חיפש בכל הזדמנות להרע ליהודים. יום אחד, עת ישב על כסאו, ושריו ויועציו – סביבו, שאלם הקיסר שאלה: "אדם אשר ברגלו נהיה נמק – ריקבון, מה יעשה, האם יקטע את רגלו ובכך יציל את חייו, או לא יעשה כן, ואז הרי יכאב לו ויצטער מאד, מה עדיף?"

אמרו לו חכמיו ויועציו: "כדאי לו שיקטע את רגלו ויחיה – ויחלים".

שאלה זו –כיון הקיסר נגד היהודים ששנא אותם ודימה את היהודים למחלה – נמק  - שצריך לקטוע, צריך להרגם. ושמח על תשובת החכמים שיעצו לו לקטוע – להרוג את היהודים, וקיבל עצתם.

בין יועציו היה אחד ידיד היהודים ושמו קטיעא בר שלום, הוא התנגד לגזרה זו נגד היהודים ואמר לקיסר: "אי אפשר לעולם להתקיים בלי עם ישראל כשם שאי אפשר לעולם להתקיים ללא ארבע רוחות השמים. ישראל הם חלק מהעולם וכיצד תהרגם?" – ועוד הוסיף קטיעא ואמר: "דע לך שכולם יקראו לך קיסר בעל מלכות קטועה".

שמע הקיסר את דבריו והבין כי צודק הוא, אמר לו: "דבריך נכונים, אך בודאי ידועים לך חוקי המלוכה ברומא והם שאין לנצח את השליט – את הקיסר.

לפיכך, אסור לך לנצח אותי, והנה עתה עצתך טובה מהחלטתי. לכן, עלי להענישך בעונש הראוי והוא להשליך אותך לכבשן האש".

לקחו עבדי הקיסר את קטיעא בר שלום והוליכוהו לכבשן האש. והנה בדרך פגשה אותם גבירה רומית אשר ידעה לאן מועדות פניהם ומדוע נענש. אמרה לנדון למות – "אתה הולך למות – אוי לה לספינה שהולכת בלי מכסה" – כונתה היתה שספינה שלא משלמת מכס אינה יכולה להכנס לתוך המדינה. כך אתה, אינך יכול לקבל חלק לעולם הבא יחד עם היהודים מכיון שלא מלת את עצמך.

שמע זאת קטיעא בר שלום – מל את עצמו ומיד אחר כך זרקוהו לכבשן האש.

יצאה בת קול ואמרה: "קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא".

טרם מותו קרא קטיעא בקול ואמר: "הנני מוסר את כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו".

כשבאו לחלק את נכסיו התעורר ספק האם הכונה היתה שרבי עקיבא וחבריו יתחלקו ברכוש שווה בשווה, או שמא הכוונה שרבי עקיבא יקח מחצית הרכוש וחבריו החצי השני.

אמר רבי עקיבא: "אוכיח לכם מן הכתוב שמחצית שייכת לי. בלחם הפנים נאמר: ’והיתה לאהרון ולבניו’. גם במנחות נאמר: ’והנותרת מן המנחה לאהרון ובניו’. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה מפני שהכתוב הזכיר את אהרון לחוד ולא אמר סתם ’והייתה לכהנים’, רמז יש כאן שאהרון נוטל מחצה ושאר הכהנים מחצה ואינו חולק עימהם שווה בשווה. לפי דברים אלה מפרש אני את דברי קטיעא בר שלום, כשאמר נכסי לרבי עקיבא וחבריו – הכוונה שמחצית תהיה לי ומחצית לחברי (פ"ק מסכת ע"ז).