פרשת תזריע מצורע

הטומאה הינה תוצאה של הסתלקות השכינה, כי כאשר הקדושה מסתלקת באה הטומאה ותופסת את מקומה בדומה לטומאת המת שנובעת מהסתלקותה של הנשמה. והרי חכמינו אמרו בקשר ליולדת כי מפתח הלידה נתון בידי השם יתברך ואינו נמסר בידי שליח (תענית ב) וכפי שנאמר "ויפתח אלהים את רחמה", יוצא אם כן שבכל לידה ישנה השראה של קדושה אלהית עליונה וממילא כשמסתלקת הקדושה באה הטומאה במקומה (הרבי מקוצק).

טהרת המשפחה

אומרים חז"ל שלושה שותפים לאדם אב ואם והקב"ה אב ואם נותנים את הגוף שהוא הכלי והקב"ה נופח את הנשמה שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים וההית לנפש חיה". ואפשר להבחין שאדם בגימטריה 45 אב= 3 אם = 41 ואלוקים הוא האחד והיחיד ביחד 45 לכן הנשמה שהיא למעשה האדם האמיתי עם תכונותיו וכישוריו וכי שהיא עתידה להיות אין סופית בעולם הזה ובעולם הבא ואילו הגוף שהוא הכלי שמאחסן את הנשמה הוא כלי זמני שנאמר מעפר אתה בא ולעפר תשוב ואומר שלמה המלך הנשמה חוזרת לאלוקים אשר הוא נפחה.

יכולה לרדת נשמה מאד גדולה לעולם אך היא אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, כי היא קיבלה לבושים צואים שהם הכלי שההורים הביאו לעולם בזמן שקימו יחסי אישות אם הביאו ילד לעולם מתוך טהרה, שהיא שמירת נידה וטבילה במקווה טהרה אז יוצא זרע קדוש ולבושיו זה הגוף והדם שנקרא נפש והנשמה הטהורה קיבלה כלי שהוא מבחינת לבושים טהורים ויפים לנשמה ששם הנשמה יכולה ליפעול במלוא עוצמתה המהות של האדם תמיד יהיה קשור לשורש ישראל ולקדושה אך אם ההורים הביאו ילד לעולם שלא בטהרה אז הביאו לבושים צואים, שהם הגוף שהוא הכלי לנשמה. לכן הנשמה קשה לה לבוא לידי ביטוי כי לבושיה צואים וטמאים והיא מבחינת בת מלך יפה עם שימלה קרועה מלוכלכת וטמאה.

לכן האדם שלא נולד בטהרה יהיה לו יותר קשה להבין ענינים רוחניים ולהתחבר לשורש ישראל ולקדושה ולכן אנחנו מבחינים בעם ישראל בנים ובנות שמתחתנים עם גוים ובמיוחד בנות שמתחתנות עם ערבים כיום ישנם בערך 7000 יהודיות שנשואות לערבים וכל הסטיה הקיצונית הזאת נובעת מלבושים צואים שהביאו ההורים לעולם בלא שמירת טהרה לכן האדם אינו מרגיש קשר עמוק בשורש ישראל ואינו מסתייג מהגויים. מבחינתו אין הבדל בין יהודי לגוי במהות וזה נקרא אטימות הלב שנגרמה מהלבושים הצואים שהם הגוף שהוא כלי לנשמה האוטם את הנשמה האלוקית היהודית לבוא לידי ביטוי והם בדרך כלל אותם אנשים שאוכלים שרצים ורמסים ולא צמים בכיפור או אוכלים חמץ בפסח כי אינם מרגישים שיכות לשורש הטהר. ודעו לכם דבר חשוב מאוד הבית שלנו הוא תא קטן אם הוא חזק הוא שורשי ואם קדוש וטהור הוא, הוא עוצמתי.

אחד מיסודי היסודות של הבית היהודי, הוא הרעיון של טהרת המשפחה בישראל. כבר חקרו גדולי וחכמי אומות העולם ומצאו כי דיני נדה – שהנם כל כך יסודיים בטהרת המשפחה – מתבארים באופן מפליא על פי חוקי הרפואה וההיגינה. אך מעבר לכך הם חקרו ובאו לידי מסקנה שחוקי התורה הללו יותר ממה שישראל שמרו אותם – הם שמרו על עם ישראל.

הודות ליסודות טהרת המשפחה נשמר התא המשפחתי והצרוף הרב-תאי של המוני תאי בית ישראל.

אוצר הטהרה

הוא אשר יוצר את האומה הנצחית השורדת בכל ימות העולם.

הודות לחוקים אלו, נשתמרו בעם ישראל כוחותיו הרוחניים והשכליים ורעננותו הפנימית, כפי שאין דוגמתה באומות אחרות.

הטומאה והטהרה במובן של תורתנו הקדושה, הנם ענינים רוחניים סודים בלתי מובנים. המדע בכל התקדמותו לא הגיע לסוד החלק הרוחני של האדם בכלל, ושל סוד הרוחניות המיוחדת לעם ישראל בפרט. קצרה בינתו לדור אל תוכו של הרוח שבאדם,ונבצר מאתנו להשיג את מהות הטבילה שצותה תורתנו הקדושה בכדי לטהר אשה מטמאת נדה. אך זאת נקבע מעל לכל ספק: חסנו של הבית היהודי קשור בקשר עבות עם שמירה כהלכה על מצות טהרת המשפחה ואין ביכולת האדם הגשמי והמוגבל להבין איך דברים רוחנים פועלים ומשפיעים. ולא כל מה שאינו מובן מעיד שאין זה נכון. כמו זבוב שרואה אותך מתקן הוא אינו מבין את המיתרחש, אך אין זה אומר שמה שאתה מתקן ופועל אןי זה נכון. ובכלל איזה מין אלוקים הוא זה מחשב שאפשר להבין ולהשיג את דרישותיו הרוחניות בשיכלנו הגס והקטן כי אם ההינו מבינים את דרכיו ההינו גם ברמת הבנה אלוקית מה שאינו ניתן לנו כיצורים מוגבלים לכן נאמר "הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו".

החפץ חיים, במכתבו אודות יהודי אחד שהתעסק בנושא טהרת המשפחה, כותב: "באם יצליח להשפיע, אפילו על אשה אחת, לקיים את מצות טהרת המשפחה, אני מקנא בחלקו בעולם הבא". כי מצוות טהרת המשפחה זו ממש הצלת נפשות שנאמר בויקרא שלא ימותו בטמואתם.

אמותינו הצדקניות ואבותינו הצדיקים שהיו סמלי הטוהר והזוך, הצניעות, האצילות הנפשית והקדושה, קיימו וקיבלו עליהם למלא אחרי הדרישה התורתית הזאת ולקיימה ככלה אשר נקבע בתורה שבכתב ובע"פ – אין ספק כי קיום המצווה מרומם אותנו מדרגת הבהמה והחיה ומנחלת לנו את העולם הבא ואף את העולם הזה עם אושר שאין למצוא דוגמתו אצל שום אומה.וכלשון הכתוב "ברך בניך בקרבך" – שהבנים יתברכו בעודם בבטן אמם. לזכותזו זוכות אותן אמהות היודעות את המעלה הגדולה של טהרת המשפחה המביאה לקדושת הבית, לקדושת הבנים, וזו סגולה נפלאה להתחיל את חייו של הרך הנולד בקדושה ובטהרה. (אור דניאל).

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין:

יום אחד הופיעה אשה בוכיה במשרדי החברה-קדישא. בעלה נפטר, והיא מבקשת להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה היה ניכר שהיא רוסיה, על פי המראה לא נראתה דתיה.

מלאו שאלון ובקשו לודא את יהדותו. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, ולאחר ברור הוסר כל חשש, אכן יהודי הוא.

מיד נקבעו סדרי ההלויה, שאלו אם יש בנים או מלוים, התברר שאין. מדובר בזוג ערירי בלא ילדים, עולים חדשים יחסית, בלא משפחה ומכרים. מלבד האלמנה הבוכה ואנשי החברה קדישא לא היו מלוים.

כשעמדו להוריד את גופת הבעל לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק: נוהגים לומר לפני שקוברים כמה מלים..’הספד’ על הנפטר?"

"כן", ענו "אבל אין כאן בינינו אף אחד שהכיר אותו, לכן איננו יודעים מה לומר".

"אם כך", אמרה בקול מתחנן, "אשא אני דברים ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה".

"הערש’ל, הערש’ל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה, ויש בלבך חשש שיתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. ואני אומרת כאן לפני מטתך, שאין לך כל סיבה לחשוש. הרי הנך יודע שכאשר היינו במשך למעלה מארבעים שנה ברוסיה, לא היתה לנו אפשרות להגיע למקוה טהרה, וכשהגענו לאמריקה הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג. לא יתבעו אותך בשמים".כל אנשי החברה קדישא, כאיש אחד פתחו באמירת קדיש בהתיפחות עצומה, הם ידוע שהערש’ל אינו צריך ל’קדיש’ שלהם, כי מקומו בגן העדן מובטח.

אפילו ילד בן 5 יכול להתגבר

באחד הסימנרים של ערכים השתתף אדם ששמע את כל ההרצאות ולא השתכנע. המרצים כמעט והתיאשו ממנו. במוצאי שבת קודש לקראת הסמפוזיון קרא לצד את אחד המרצים ואמר לו: דע לך שהשתכנעתי לחזור בתשובה אבל לא אתם המרצים גרמתם לכך, אלא ילד קטן בן 5, ומעשה שהיה כך היה:

בשבת בבוקר הוצאתי חבילת סוכריות מיוחדות מאד תוצרת חו"ל וחלקתי לילדים שהיו סביבי. אחד מהם, ילדו של מרצה חטף את הסוכריה ורץ. סוקרנתי לדעת להיכן הוא רץ. עקבתי אחריו, וראיתי אותו ניגש לאמו ושואל אותה, האם יש לזה הכשר? האם התבוננה בסוכריה, וראתה שזה תוצרת חוץ ובלי הכשר. הסבירה יפה לילד את הענין ונתה לו ממתק אחר תחתיו. הילד הסתפק ולא אמר דבר. כשראיתי את כח האיפוק של הילד בן ה-5 אמרתי בלבי אם זה כוחה של היהדות כזה רוצה אני להיות.

אף פעם לא מאוחר מידי....

אשה תל-אביבית סבלה ממחושי גוף קשים. נכנסה לבדיקות לבית החולים "הדסה" שבהר הצופים. עברה שרשרת בדיקות יסודיות והרופאים גילו את אזנה שלקתה במחלה ממארת ברחמה. חשך עליה עולמה.

והנה שמעה את שמעו של הרבי מזוועהיל כפועל ישועות. קמה ועלתה לירושלים ופנתה לרבנו.

נענה לה רבנו:

אם תשמרי טהרת המשפחה – תושעי...

האשה לא ניהלה אורח חייהם דתי, לא היא ולא בעלה. אולם, במצבה הקשה החליטה לקבל דבריו של רבנו ולשנות ארחות חייה. בעלה הסכים עימה שהכל כדאי כדי להושע.

שינתה המשפחה את ארות חייה והחלו מנהלים אורח חיים דתי, כשרות, שבת וטהרת המשפחה.

והאשה החלה להרגיש טוב יותר. מצבה הלך והשתפר ומחושי הגוף פסקו, נעלמו. חזרה למסלול חיים תקין.

לימים הגיעה האשה לביקורת לבית החולים "הדסה", שבהר הצופים. עברה שוב שרשרת בדיקות, והנה תמהו להוכח שאין כל ממצאים פתלוגיים בכל הבדיקות. לא מצאו עתה כל הצדקה לדיאגנוזה שקבעה ברורות שהאשה חולה במחלה ממארת. בדקו וחזרו ובדקו, אך דבר לא נמצא שיצביע על אותה מחלה. נמנו הרופאים וגמרו שכנראה נפלה טעות. נתחלפו, כנראה, בדיקות שלה בשל אחרים והדיאגנוזה הראשונה בטעות יסודה.חזרה האשה לביתה מאוששת, והחלה לאט לאט נוטשת את אורח חייה הדתי, מאחר שנתברר שהכל בטעות יסודו, אם כן אין צורך להשמע לדברי הרבי. הכל טעות.אך עם הזמן החל שוב מצבה להדרדר. מחושיה הראשונים חזרו, וביתר תוקף. דרשה שוב ברופאים ונכנסה לבדיקות לבית החולים הדסה, והנה, נתגלו בעליל עקבות המחלה.הדיאגנוזה הראשונה אומתה ובחריפות יתר. עתה הניחו הרופאים שהטעות היתה בדיאגנוזה השניה. ולא הותירו כל ספק באשר למחלתה.קמה האשה ופנתה שוב לרבי מזוועהיל, מביעה צערה על שנטשה לשמור על יסודות הדת, מבטיחה שמעתה תשכיל להקפיד ככל אשר יצוה עליה הרבי...

נאנח הרבי לעומתה:

מאוחר מידי.

בזכות מסירות נפש זוכים להנהגה על טבעית

מובא בספרים הקדושים שכאשר התנהגותו של האדם במצוות הבורא הנה הנהגה המבוססת על מסירות נפש, הרי שגם משמים נוהגים עמו מעל ומעבר לשורת הדין והנו זוכה לנסים על טבעיים.

הרבנים והמדריכות העוסקים בהדרכת טהרת המשפחה, עדים לכך. לא אח מופיעה אשה שקיבלה על עצמה לשמור טהרת המשפחה כהלכה, ובפיה ספורי מופת על ניסים והנהגות על טבעיות שזכתה ממרום. כך היא דרכו של בורא עולם מידה כנגד מידה שנאמר "ה’ צילך על יד ימיניך" כשם שצל מחכה את תנועות האדם ועושה אחריו כך הקב"ה אתה ותרן הוא ותרן אתה עקשן הוא גם ידון את הנשמה בעקשנות.

מסירות שהצילה ממות

מספר הרב אפרים עובד שליט"א:

סיפרה לי מדריכה על אשה שנסעה עם בעלה לנופש. אך באותו מקום לא היה מקוה טהרה. האשה לא התיאשה והלכה עד למושב הסמוך שהיה רחוק כמה קילומטר ולא התיאשה מהמרחק ומהשעה המאוחרת.כעבור תקופה קצרה התקשרה האשה למדריכה וסיפרה: קימתי מצוה זו בדיוק כפי שהדרכת אותי. שעות אחדות לאחר שטבלתי הגיע הביתה הבן, המשרת בצבא בצפון הארץ. הוא אמר: "אמא, קרה לי נס גדול לפני שעות אחדות, והמפקד שלח אותי הביתה ליום חופשה". שאלתי בחרדה: "מה קרה? ספר!" והבן המשיך "אמא, שכבתי הלילה בשק השנה שלי, ולא יכלתי להרדם. חשתי צמא עז למים. התגברתי על עיפותי ויצאתי משק השנה לכוון המטבח. כאשר חזרתי, ראיתי קבוצת חברים עומדת סביב שק השנה שלי, והם חוזרים ואומרים: "נס! נס!" מה קרה? – כדור תועה של חבר, אשר נקה את רובהו, פלח את שק השנה שלי בזמן שהלכתי לשתות".אני מודה לך, שהייתי שליחה טובה, סימה האשה בדמעות – שבאת לביתי ללמד אותי מצוה נהדרת זו, אשר בזכותה ניצל בני מות".הרבנית גרינברג ע"ה סיפרה באחד מימי העיון על אשה מפתח תקוה, שהסכימה ליטבול לאחר שכנועים רבים.סיפרה האשה: "בלילה – טבלתי". בבוקר אמרתי לבנותי: "הביאו לי את התינוק מן הלול. ברגע שהגיע התינוק לידי, היתפרקה כוננית כבדה, עמוסת ספרים, שניצבה בקיר מעל הלול, ונפלה בכל כבדה לתוך הלול". האין זה נס גלוי ועצום?

חשיבות בבחירת הסנדק והמוהל הכל כשרים למול וישראל גדול שיודע למול קודם לכולם (שו"ע יורה דעה רס"ד א).

הקב"ה ציווה אותנו לקבוע אות בגופנו ובכך להבדילנו משאר העמים. וטעמה של מצווה זו כותב ה"לבוש" מפני שזה סימן אמיתי שאינו משתנה לא בחיים ולא אחר המוות וחתום יפה בבשרנו, להורות שאנו עבדי הקב"ה ומחויבים לקיים מצוותיו ולא לעבור עליהם כי לכך נוצרנו.

ורצה הקב"ה לברוא האדם בחיסרון זה בעורלה אע"פ שהיה יכול לבוראו כשהוא מהול כי הדבר משמש סימן שכשם שאדם מסוגל לתקן את מום גופו הוא יכול לתקן פגם נשמתו שכן בידו הדבר להיות טוב ולא לחטוא.

כמובן חשיבות יתרה נודעת לכך בבחירת המוהל והסנדק כיוון שאם הם כשרים ויראי שמים, יש בכוחם להמשיך קדושה וטהרה על הנולד. לכן יש לבחור סנדק ומוהל צדיקים ויראי שמים (בנוסף למה שהמוהל חייב להיות בקי ומומחה).

מספרים על הגה"צ ר’ יעקב מוצפי זצ"ל שהיה מקפיד מאוד על מוהל וסנדק שיהיו יראי שמים. וסיפר פעם על חכם עובדיה צדקה זצ"ל שהיה איש החסד, ורודף אחר צדקה ומצוות ששאלוהו "במה זכית לכל החסידות ולכל המעלות הטובות האלו?"

ענה חכם עובדיה "אני בבחינת חומץ בן יין, והייתי צריך להיות הרבה יותר חסיד וירא שמים ממה שאני טיפה מן הים הגדול, וכל זה למה, מפני שהסנדק שלי היה הגאון רבי יוסף חיים, בעל ה’בן איש חי’, והמוהל שלי היה אחיו, ועד כמה שהסנדק והמוהל קובעים את מהלך החיים של הנולד אין לשער ולתאר, ולכן אני אומר שלא הגעתי לכלום ממה שאני הייתי צריך להגיע".

וכך היה מסיים את סיפורו "בחרו לכם מוהל וסנדק ירא שמים, לטוב לכם ולילדיכם כל הימים..."

הנה מעשה מופלא היכול להמחיש לנו בצורה נפלאה על השפעתו של המוהל וכוח תפילתו בזמן המילה:

בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול טלפון בביתו של רבי רפאל, מוהל מפורסם. על הקו הייתה אשה שהזמינה אותו לערוך ברית לבנה בביתם שבתל אביב בשעת בוקר.

המוהל התעניין לדעת מי שלחה אליו והיא ענתה כי מצאה את שמו ב"דפי זהב", תשובה מוזרה למדי...

ביום ובשעה שנקבעו הגיע רבי רפאל לכתובת הבית. היה זה בית מפואר בשכונה צפון תל-אביבית מטופחת. רבי רפאל צילצל בפעמון ובפתח הופיעה אשה. היא הודיעה לו קצרות כי למעלה, בקומה השניה, שוכב התינוק. על השולחן מעטפה ובה כסף והיא עצמה חייבת לצאת מן הבית. בעוד כרבע שעה תגיע המטפלת לשחררו. רבי רפאל לא הספיק להתעשת מתדהמתו וכבר נכנסה למכוניתה ונסעה...

עלה רבי רפאל במדרגות הבית ומצא תינוק קטן שוכב בעריסה מהודרת בחדר מפואר ביותר...הוא מל את התינוק, כשהוא המוהל, הוא הסנדק, והוא המכובד בברכות....

משסיים רצה ללכת, אך המטפלת עדיין לא הופיעה. בנתיים החל התינוק לבכות והמוהל הנבוך נטל אותו בידיו ומחוסר אונים החל לבכות יחד איתו...

בעודו מתייפח, חיפש את המטבח, שם מצא בקבוק חלק והאכיל את התינוק הצורח. התינוק נרגע אך ר’ רפאל עדיין לא....

הוא המשיך לבכות בכי מלא כאב על אנשים אומללים אלה, שביום היכנס בנם בבריתו של אאע"ה, אינם מתפנים להיות נוכחים במקום. יש להם עיסוקים חשובים יותר...

הדמעות נשרו על פניו של התינוק, שבנתיים נרדם על זרועותיו של המוהל לישון שנת ישרים.

רק לאחר כשעתיים הגיעה המטפלת. היא זרקה תירוץ כלשהו ורבי רפאל אף לא האזין. הוא נטל את תיקו ונמלט על נפשו...

חלפו שלוש עשרה שנה.

יום אחד התקשרה לרבי רפאל אשה. היא הזכירה למוהל את הברית המוזרה שערך לבנה שלוש עשרה שנה קודם לכן...

רבי רפאל לא היה זקוק לתזכורת, אז סיפרה לו האשה "הילד שערכת לו את הברית רוצה לשמור מצוות. בעצם, מאז היותו ילד קטן, הוא רוצה להתפלל, לשמור שבת, לחבוש כיפה. התייעצנו עם מומחים ואלה לא הצליחו לעקור מראשו את שיגיונותיו. החלטנו להניח לו ללכת בדרכו. רק אותך אנו מכירים מבין היהודים שומרי תורה ומצוות ואנו מבקשים שתדריך אותנו..."

הברית היא חותמת בבשרו של האדם

ת"ר: המל אומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

אבי הבן אומר "אשר קדשנו במצוותיו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"

העומדים אומרים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים" (שבת קלז).

מצוות המילה רמה ונשגבה עד מאד, טעמים טמירים וסודות עצומים צפונים בתוכה, וכאשר האב מכניס את בנו לברית אומרים העומדים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים".

ומעניין מדוע רק במצוות הברית מברכים את התינוק "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים"? מדוע אנו לא מברכים בברכה דומה את חתן הבר-מצווה "כשם שנכנס למצוות כך ייכנס לתורה וכו’" או אדם ששומר שבת או כל מצווה אחרת.

פירוש נפלא על כך נאמר מפי הרה"ג יוסף מוגרבי שליט"א בשם הבעש"ט הקדוש ההבדל בין מצוות המילה לשאר המצוות מתבטא בכך שהברית היא חותמת בבשרו של היהודי ועל ידה האדם משלים את גופו ונפשו לעבוד את ה’ ומחותם זה אין הוא יכול להיפרד ואף אינו יכול למחותו. מה שאין כן בשאר המצוות. כאשר אדם מקיים מצוות תפילין או שבת או שאר מצוות הוא יכול באחת ההזדמנויות להיפרד ממצווה זו ולהחליט שאין הוא רוצה לקיימה יותר.

הדבר מרומז יפה בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" (דברים ל, יב) ר"ת מילה, שע"י המילה האדם יכול להתעלות מעלה מעלה ככל העניינים השמימיים, וסופי תיבות של מילים אלו הוא הוי"ה, להורות שעל ידי המילה משרה בתוכו את השכינה. על כן ציווה אותנו הקב"ה למול את בנינו ביום השמיני.

אם נתבונן במצווה זו נראה, לכאורה, דבר מפתיע המילה היא בעצם דבר מכאיב. חותכים בבשרו של התינוק, והרך הנולד בוכה וצורח והדבר כואב לו מאוד.

ובאותו הזמן כל המסובים יושבים סביב שולחנות ערוכים, שרים, נהנים ואף רוקדים.

ואף האם שנשאה את בנה במשך תשעה ירחים והנה, סוף סוף הוא נולד בריא ושלם, ופתאום ביום השמיני המוהל נוטל את ערלתו, ואותה האם אינה מסרבת למצווה זו, אלא גם היא בוכה ומתייפחת מהתרגשות בעת המילה כיוון שהיא יודעת שכך ציווה אותנו הבורא.

ב"ה, כיום אין לנו שום בעיה למול את בנינו. כל בן זכר שנולד גורם לשמחה ולאושר להורים המזדרזים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אך הדבר שונה בארצות הניכר. שם אין זה מן הדברים השגרתיים למול תינוק. אף בעבר לא תמיד השלטונות התירו למול את התינוקות והדבר היה כרוך במסירות נפש של ממש.

הורים סיכנו חייהם על מנת לקיים מצווה חשובה זו (אור דניאל).

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת (תזריע יב-ו)

נשאלת השאלה: איזה חטא חטאה היולדת? (הגמרא ) נדה לא ע"ב) אומרת, אמר רבי שמעו בן יוחאי: יולדת מביאה קרבן חטאת, שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. ורב יוסף חולק על זה בגלל הצער שיולדת יש לפרש גם על דרך צחוק

"יולדת" – אילולא החטא הקדמון – האשה לא היתה מתקללת: "בעצב תלדי בנים". זאת אומרת, שהיה יכול להיות מצב יותר טוב, וכיום הוא חסר. ועל חסרון זה מביאים קרבן חטאת. היום אין לנו בית מקדש לכן אנו עושי מסיבת הודיה לה’.

ואל תתמהו על מה שאומרים חז"ל שהמספר לשון הרע לוקה בצרעת הרי אנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים ואין שום פגימה בבשרם. דעו שהצרעת הנאמרה בתורה היא או בגוף או בנשמה. שאם אינה פוגעת בגופו היא פוגעת בנפשו. וצרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף, כי כל לילה כשהנשמה עולה למעלה בשמים, כל קדושי מעלה נפרדים ממנה והולכים ומכריזים לפניה שהיא טמאה, כמו שנאמר: וטמא טמא יקרא. ואם אינו עושה תשובה בזה העולם, כשהוא נפטר מן העולם אין נותנים לנפשו ליכנס למחנה הצדיקים וכולם בורחים ומסתלקים מפניה. וכמה צער יש לאותה נשמה הנקלעת ממקום למקום ואין אחד הרוצה לעמוד במחיצתה. מתייסרות הנשמות של מספרי לשון הרע ביסורים קשים, ובזה תבינו המעשה המסופר במדרש.

מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי סם חיי. מי רוצה לקנות תבלין של חיים. מצאו רבי ינאי שהי’ בביתו וקרא לו דרך החלון ואמר לו: עלה לביתי, כי אני רוצה להשתמש באותו דבר שאתה מכריז עליו. אמר לו: תבלין זה אינו בשבילך ולא בשביל שכמותך, הפציר בו ר’ ינאי שיעלה ועלה. אמר לו: היכן תבלין החיים שאתה מוכר. הוציא הלה ספר תהילים מכיסו והראה לו בפרשה ל,ד שאומר הכתוב: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ר"ל מי שרוצה לקנות חיים, נצור מפיו מלדבר לשון הרע. אמר רבי ינאי: כל ימי חיי לא עמדתי על משמעת הפסוק הזה, עכשיו שאמר לי הרוכל הזה אני מבין הפסוק, וכן אמר שלמה המלך: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי). מי ששומר פיו ואינו מדבר לשון הרע, שומר נפשו מצרעת. זהו המעשה המובא במדרש.

ויש לתמוה מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו ר’ ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. ועוד יש לשאול מה הקושי בפסוק שר’ ינאי לא הבינו בלי הרוכל. אבל לפי מה שבארנו יובנו הדברים. כי ר’ ינאי אמר הרי נאמר בתורה שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת, ואנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע ואין להם כלום, וכן מה שכופל הכתוב: ואומר: מי האיש החפץ חיים: אוהב ימים לראות טוב, והנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לר’ ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף נתיישבו לו הקושיות שהיו לו ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר הכתוב צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שהראנו למעלה ועוד מאחר שהנפש טמאה בצרעת אין תפילתו מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל ביום שיטהר מעון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע שיעמול בתורה אחרי שיחזור בתשובה.

איש אחד בא לרב ואמר: "האם שמעת כבר מה שמספרים על הידיד שלך"?

"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"

"אילו מסננות"? שאל האורח

"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב, "האם, אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמת"?

האורח היסס: "בעצם , אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השניה?"

"המסננת השניה", אמר הרב, "היא מסננת הטוב, האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"

"להיפך", אמר האורח, "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"

"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב, "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"

אחרי הפסק אמר האורח: "לא, אין זה נחוץ כל כך".

"אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק"

זיכרו מה שלא נחוץ אין לנו שום רשות לספר כי זה לשון הרע ועוונו גדול מנשוא.

מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם

המספר "לשון הרע" על חברו ובתוך ספורו ערבב מעט דברי שקר, חטאו יקרא מעתה בשם "המוציא שם רע" ענשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות. (רמב"ם דעות, פז ב’ חפץ חיים פתיחה, עשין י"ג).

אבי אמו של הגאון רבי יחיאל מיכל הלר זצ"ל בעל "עמודי אור", היה אדם עשיר מאד, פעם נסע לעסקיו מחוץ לעיר, והשאיר את בתו לבדה לנהל את החנות. אז יצא עליה רנון.

כאשר התבגרה לא רצו להשתדך עמה בשל כך. וכבר היתה מאד מבוגרת וטרם נמצא לה זיווג. אביה התייסר מאד ודאג לעתיד בתו. ואז הגיע למסקנה, כי אין לו בררה אלא למצוא לה שידוך פשוט. כדי שלא תשב עד שילבינו שערותיה.

בעיר מגוריו היה בחור שקראו לו "אהרון שמיסער", מפני שעבד כעוזר לאחד מבעלי העגלות ושימש לו מצליף לסוסו. וכמובן שהיה בחור פשוט עד מאד.

בשברון לב קרא האב לבתו ואמר לה: הרי רואה את מה המצב, לא נותרה בררה אלא שתנשאי לאותו אהרון אם רק יסכים להשתדך אתך. בלית בררה נתנה את הסכמתה ואז הלך אביה לעגלון והציע לו את השידוך. אך המצב היה, שאפילו הוא אמר שעליו לחשוב על כך. אבל בסופו של דבר הסכים וקבעו זמן לחתונה.

בעומדה מתחת לחופה אמרה הכלה: ריבונו של עולם אתה הלא יודע את האמת, שכל הרינון שיצא עלי אינו אלא מעשה רשעות של אנשים, הוצאת שם רע עלי אנשים שהתקנאו בעשרו של אבי, והאמת היא שאני טהורה לגמרי, ולכן מבקשת אני ממך, ריבונו של עולם שאם נתפשרתי והסכמתי לשידוך כזה, תיתן לי בזכות זאת, בנים צדיקים ותלמידי חכמים.

ואכן זכתה לארבעה בנים גדולי ישראל וחתנין רבנן רבי יחיאל רבה של סובלק, רבי ישראל, רבה של נוביסלץ, רבי מאיר מו"ץ בוילנא ורבי יהושע מחבר הספר "מעוז הדת". (שאל אביך ויגדך)

מעשה בשני יהודים ישבו זה בסמוך לזה ברכבת הנוסעת לראדין: האחד מהם ידוע ומפורסם בקרב העולם היהודי היה זה מרן ה"חפץ חיים", אשר שב אל ביתו שבראדין. ואולם, היהודי שישב לצידו, כלל לא הכיר את מראה פניו של ה"חפץ חיים", כיוון שהתגורר בעיר מרוחקת.

כדרכם של נוסעים. היושבים זה לצד חברו משך שעות רבות, נקשרה שיחה בין השנים. ובמהלך השיחה סח אותו יהודי לשכנו: "היודע אתה, נוסע אני לראיין להתברך מפי פאר דורנו, ה’חפץ חיים’!"

שכנו לספסל לא הגיב על כך.

אך הדובר המשיך: "אתה, כתושב ראדין, בודאי שמעת על הצדיק המופלא הזה, הלא כן? ואולי זכית לראותו אי פעם"...

מה הופתע האיש, בשמעו את שכנו אומר: "אין הוא צדיק כלל...הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים".

אחוז כעס קם השכן ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה?"

"אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה’חפץ חיים’", הוסיף.

התשובה הזו זעזעה לחלוטין את היהודי. "חצוף שכמוך!" קרא לעבר שכנו, הלא הוא ה"חפץ חיים". ואל שאר הנוסעים בקרון הפטיר: "הראיתם מימיכם אדם עלוב שכמוהו? מעז הוא לזלזל בפאר הדור, ב’חפץ חיים’! לא, איני מסוגל לשבת ליד אדם שכזה!" קרא בשאט נפש ועזב את הקרון.

כשהגיעה הרכבת ליעדה ועצרה בבית הנתיבות אשר בראדין, מיהר האיש לרדת מהקרון בו עשה את שארית הדרך. ’אינני חפץ להתקל שוב באותו יהודי עלוב, המעז פנים נגד ה’חפץ חיים!, הרהר, ועל כן חמק חיש מהר, עזב את שטח התחנה ופנה לעבר ביתו של מרן ה"חפץ חיים".

"אבינו איננו בבית", אמרו לו בני משפחתו של ה"חפץ חיים", כשהגיע אל הבית, "הואל נא להמתין, ר’ יהודי, עוד מעט מן הסתם הוא יגיע הביתה".

נרגש וקצר רוח המתין האורח לבוא בעל הבית.

בהתרגשות הרבה לא יכול לשבת על מקומו, והלך אנה ואנה בחדר. הן עוד מעט יפגוש פנים אל פנים את גדול הדור...ליבו החיש את פעימותיו. וכשנפתחה דלת הבית ונשמע קולו של מרן ה"חפץ חיים" הלם ליבו של האיש הממתין בכל עוז...עוד רגע, עוד רגע קט ויראה את ה"חפץ חיים"...

והנה הרואות עיניו נכונה? ההוזה הוא בהקיץ? אל החדר נכנס לא אחר מאשר אותו יהודי שישב לצידו ברכבת בראשית הנסיעה, אותו יהודי שבעטיו נאלץ לעבור לקרון אחר...ויהודי זה אינו אלא בעל הבית, ה"חפץ חיים"!

ליבו של האיש החסיר פעימה. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכל. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!"

"אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך צערו אותך. ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו""... (מעשיהם של צדיקים).

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

היצר הרע הוא כמו דייג ישנם שתי שיטות לדוג אחת ברשת ושניה בחכה, כך גם היצר הרע פועל ומכשיל אותנו בכמויות כמו "ברשת". ישנם אנשים שהיצר הרע לא יכול לתפוס אותם ניכשלים בכמויות כגון: אברכים שלומדים תורה לא נופלים בפח כל כך מהר כי חרדים לדבר השם. אז מה עושה היצר הרע צד אותם בחכה. אחד אחד כמו שהדג בא לחכה והדייג רואה שהחכה זזה אז הוא מושך את החכה ותופס אותו בלשונו. היצר הרע מגרה את האדם וכשהיצר מבחין שהוא אינו יכול להכשיל את האברך בעבירות ברשת שזו כמות גדולה הוא תופס אותו בלשון (בלשון הרע) ודג אותו עד כדי כך שקשה מאד להינצל מלשון הרע שאומרת הגמרא שאין אחד שניצל מלשון הרע ולכל הפחות מאבק לשון הרע.

אמרו חז"ל שלשון הרע הוא יותר חמור מכל העבירות, הקב’’ה סולח ביום הכיפורים למי שעושה תשובה על עבירות של אדם למקום אך לא על עבירות של בן אדם לחברו, אלה האדם חייב לפייס את חברו. והראיה לחומרת העונש מהמרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ונענשו במיתה שהתולעים אכלו אותם מלשונם ועד הטבור כלומר מידה כנגד מידה. כשם שנכשלו בלשון הרע התולעים אכלו את לשונם ומה אנחנו נאמר אם זה מה שקרה שהוציאו דיבה על הארץ שהיא חולות ואבנים דומם אז אם אנחנו נוציא דיבה על בן עליון נדבר לשון הרע על יהודי שהוא לא ארץ ישראל (דומם) הוא חלק אלוהך מימעל ממש אז עונשו הרבה יותר חמור.

הגה"צ ר’ משה אהרון שטרן שליט"א, משגיח דישיבת קמניץ בירושלים, סיפר לי מעשה מהחפץ חיים זיע"א, אותו שמע בבחרותו בארה"ב, במהלך שיעור מפי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

פעם יצאו החפץ זיע"א ואדם גדול נוסף (ויודע אני מי היה אדם גדול זה), לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה, הדרך ארכה להם כמה ימי נסיעה, כי המקום שאליו נצרכו להגיע רחוק היה. בהגיעם לאחד המקומות, שמו מיד פניהם לתור להם מקום אכסניה למען יוכלו להשיב את נפשם מעמל הדרך ולהשביע רעבונם.

והנה, לאחר שמצאו אכסניה אצל שולחנה של בעלת בית יראת שמים, שהידורי הכשרות אצלה ענו על הדרישות המיוחדות של החפץ חיים וחברו למסע, ישבו שניהם וסעדו נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: האוכל טוב מאד, ואילו אותו אדם גדול שחבר למסע אמר: כן, האוכל טוב למדי, אם כי חסר היה קצת מלח, אבל באופן כללי היה טוב מאד...

שמעה האשה ויצאה מהחדר, אבל מיד בצאתה מהחדר תפס החפץ חיים בידיו את זקנו וראשו ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועתה נכשלתי פה ממש ששמעתי וקיבלתי לשון הרע, ואני מתחרט כבר על שנסעתי אתכם, ובודאי לא היתה מצווה בנסיעתי אתכם...

כשראה אותו אדם גדול כיצד התעטף החפץ חיים ביגון, נאחז חרדה ותדהמה, אך גם תמה תמיהה מסויימת: מה לו כי נזעק ונסער כל כך? ואולם מכיון שבחפץ חיים מדובר, פתח ושאל: מה כבר אמרתי, רבי ישראל מאיר, איזו לשון הרע היתה פה?...

ענהו החפץ חיים: כלום אין לשון הרע במה שאמרתם לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הן לא היה שבישלה את האוכל כי אם המבשלת שהיא מעסיקה, וזו אישה אלמנה, ומיד כששמעה את הטענה מפיכם על המלח, הלכה למטבח ופתחה בטענות על המבשלת המסכנה: למה לא שמת מלח בתבשיל, והמבשלת ענתה, כמובן, כי כן שמה מלח, ואז כבר הרעימה בעלת הבית את קולה וגערה בה באומרה לה: הלא הרבנים הסועדים על שולחני ואוכלים את התבשילים שבישלת אומרים שלא שמת מלח, וכיצד זה את אומרת אחרת? כך התווכחו השתיים, כשהמבשלת אומרת בביטחה ששמה מלח ובעלת הבית מטיחה בה וצועקת עליה שהיא שקרנית, שכן אם הרבנים אומרים שהאוכל חסר מלח, בודאי שהיא משקרת, והאלמנה התכעסה ואמרה ברוגז: בטוחה אני ששמתי מלח בתבשיל, ושומעה כך, אמרה לה בעלת הבית: אם את כה מעיזה פנים לומר על הרבנים שהם שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה בך יותר כמבשלת!...

חברו למסע של החפץ חיים, שכאמור אדם גדול היה, יושב ושומע בהקשבה מרובה לדברי החפץ חיים ופליאתו גוברת מרגע לרגע על דמיונו המופלג: מנין לו כל זה? איך הוא בונה מדיבור כל כך פעוט מגדלים באויר? ובגמר פליאתו הוא אומר: רבי ישראל מאיר, הנכם מגזימים!...

ענה לו החפץ חיים: אם כן, אם ברצונכם להיווכח שצדקתי, הבה ניכנס שנינו למטבח ונראה מה מתרחש שם...

קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ונרגשות ומוחות דמעה מעיניהן, וכל זאת לאחר דיון ודיבור קולני ופוגע ולאחר שבעלת הבית הודיעה למבשלת שהיא מפוטרת, הכל כפי שתיאר החפץ חיים קודם לכן.

כשראה אותו אדם גדול מה שקרה, השתדל, כמובן, בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהם השלום והשלוה!..(שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זצ"ל היה מפורסם בעולם החסידות כאחד הצדיקים הגדולים וכבעל רוח הקודש. במיוחד נודע כסופר סת"ם, שכל מה שכתב היה בקדושה ובטהרה ובכל הכוונות הדרושות. סיפרו עליו, כי פעם אחת קנה אצלו אחד מהצדיקים המפורסמים ספר תורה ונתן אותו למגיהים שיגיהו אותו, בהבטיחו להם שעבור כל טעות שימצאו, יתן להם עשרים רובל.

אחד מן המגיהים הללו היה אדם מרושע והחליט למצוא טעות בכל מחיר, מה עשה? הלך וביצע מעשה זדון, בעוותו במו ידיו את המילה "נגע", ואחר כך רץ לרבי והודיע לו שמצא טעות. הלך הרי לצדיק רבי משה מפשעווארסק וסיפר לו שמצאו טעות במלה "נגע".

נענה רבי משה ואמר: אותו מגיה הוא שקרן ורשע, מפני שאני אפילו זוכר את הכוונות שכיוונתי בשעה שכתבתי מלה זו, ובגלל מעשה זדון זה שעשה, יבוא עליו הנגע.

ואמנם, אותו מגיה נענש ונעשה מצורע. (שאל אביך ויגדך).

דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים.

כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש ששביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה.

אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות.

כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש. ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (במסכת ערכין ט"ז, ע"א), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך". (מעשיהם של צדיקים).

"טהרות פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" ישנו תולעת ואזוב ישפיל את עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י).

בתקופת גלותו שכר הגר"א עגלון יהודי עם עגלתו, על מנת לנסוע בה מעיירה אחת לשניה. בדרכו סטה הסוס לצידי הדרך הכבושה, ובפרסות רגליו דרך על ערוגות גינה הגובלת עם הדרך ופגע בהן. כאשר הבחין הנכרי בעל הגינה בנזק שנגרם לערוגותיו, מיהר אל העגלה ועצר אותה. העגלון מיהר להסתלק, והנכרי בכעסו פגע באדם היושב בה, הוא הגר"א, על שלא השגיח על הסוס ולא עצר בו, שלא לנטות מן הדרך הכבושה.

הגר’’א יכול היה לענות לו: "לא אני אשם אלא העגלון, שלא כיוון את סוסו בדרך הישרה", אך בכל זאת החליט להמנע מכל תשובה. הנכרי, שתבע שישלמו לו דמי נזיקין, הוסיף להרביץ בו, והגר"א ספג את מכותיו של הנכרי ולא פצה פה.

לאחר זמן הסביר הגר"א כי לא פתח את פיו להצטדק בפני הנכרי, בעל הגינה, שכן אילו היה נכנס עמו בדברים ומטיל את האשמה על העגלון, היה רואה עצמו כמלשין על יהודי בפני נכרי, שהוא עוון גדול מאד. ("הגאון החסיד מוילנא").

מעשה ברבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", שהלך בחוץ לארץ בליווי תלמידו. הלכו אחריהם גויים פולניים והשמיעו דברי לעג על חשבונם. לא רצה הצעיר להישאר בעל חוב, והשיב להם מנה אפיים. הוכיחו החזון איש: אינך בן תורה! תמה התלמיד: וכיצד ובאיזו צורה משיב בן תורה? ענה החזון איש: בן תורה אינו משיב כלל! ("פאר הדור" לוקטו ממורשת אבות).

בדרך כלל מדברי הלשון הרע הם אנשים ביקורתיים שלא נוטים לדון כל אדם לכף זכות וזה נובע מגאווה וכבוד שראייתם היא רק בקלון הדיבור ולא משפילים עצמם כענוים ומשתלטים על תאוותם לדבר לשון הרע וכדי להינצל ממידה זו צריכים ללמוד הרבה תורה.

וציוו הכהן ולקח למטהר שתי צפרים םחיות טהורות ועץ אחז ושני תולעת ואזוב (מצורע יד-ד)

המאמין בה’ יתברך לעולם לא ידבר לשון הרע ואף אם הפסיד ממון רב בגלל הזולת, שהרי אמרו רבותינו במדרש (במדבר רבה כב, ח) זוזים למה נקרא שמם כן על שזזים מזה וניתנים לזה. העולם הזה כגלגל המזל יכול להתהפך על האדם ולעשותו לעני. ומי שמדבר על תלמידי חכמים גדול עוונו מנשוא וכבר אמר התנא באבות "הזהר בגחלתן שלא תיכוה" משום שזכות התורה מגנת בעדו. ואף אם הוא נראה אדם פשוט ביותר צריך זהירות יתירה שלא לדבר עליו.

מרן הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר שעדיף לאדם לעבוד בביוב שזו עבודה בזויה ביותר ולא לדבר על תלמידי חכמים, שהרי אמרו בתלמוד במסכת עירובין כל המדבר על תלמיד חכם נידון בצואה רותחת. במקום שידבר דברי תורה, יצר הרע מסיתו לדבר דברי איסור והוא עומד מהצד וצוחק עליו, כי עבור סיבות פעוטות ביותר נופל האדם לבאר שחת חס ושלום.

מכאן ילמד אדם לקח עבורו לשנן הלכות לשון הרע שחיבר מרן החפץ חיים זצ"ל, עוד בתקופתו של החפץ חיים היה חי רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל וכתב לבני עירו שמהשמים נתנו מקום לחפץ חיים שליט"א להתגדר בו והרבה לספר בשבחו.

ופעם בא יהודי אל החפץ חיים על מנת לרכוש את חיבוריו, אמר את כל הספרים אני מוכן לקנות, חוץ מספר שמירת הלשון, משום שאני סוחר, ובחברת הסוחרים לא שייך שלא לדבר לשון הרע לצורך עסק הסחורה, ועדיף להיות שוגג ולא מזיד. אמר לו החפץ חיים זצ"ל דע לך שלפני שהוצאתי ספר זה לאור התיעצתי עם רבי ישראל מסלנט ושאלתיו: אולי לא כדאי לפרסם הספר הזה שעדיף, שיהיו שוגגים ולא מזידים? אמר לי הרב: אפילו אם יקימו הלכה אחת מכל הספר הזה כבר היה שווה לכתוב את הספר אף אתה אני אומר לך כן: אף אם תקיים הלכה אחת מהספר הזה כדאי לך לקנות הספר הזה.

וזאת משום שעבירה זו חמורה ושקולה כנגד ג’ עבירות, גלוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה, שעליהם אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור, שהרי בעוון עבודה זרה בחטא העגל כתוב (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" לשון יחיד, וכן בגלוי עריות כתוב לגבי אשר פוטיפר כשהתגרתה ביוסף הצדיק (בראשית לט ט)"ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" בלשון יחיד וכן בשפיכות דמים כתוב אצל קין (בראשית ד יג) "גדול עוני מנשוא", ואילו על דבור לשון הרע כתוב (בתהילים) "לשון מדברת גדולות" לשון רבים, לומר ששקול עוון לשון הרע כנגד כולם. אם כן לא לחינם לדאבונינו מצוי מאד שמדברים לשון הרע על תלמידי חכמים כי אם כבר נוטלים עוונות הזולת כבר עדיף שיטלו עווונות הצדיקים. וכמה יקר מה שכתב הרמב"ן באגרתו: "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" (לבוש יוסף).

שבת מקור הברכה

כתוב במדרש הגדול (שמות כי-תשא לא, יז): גדולה שבת, שאין המצורע והזב והזבה, הנדה והיולדת וטמא מת, זוכין להיטהר, אלא אם כן עברה עליהן שבת, שכך הוא אומר בכולן:"שבעת ימים", ע"כ.

ננסה להבין מהו הענין המיוחד של השבת לגבי כל הטומאות שהוזכרו לעיל? במה השבת תורמת לטהרה מטומאות אלה?

כל הטומאות שהוזכרו במדרש הגדול נגרמו בגלל החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת; אילולא החטא - לא היו הטומאות הללו. לגבי 'טומאת מת' אומת הכתוב לאחר החטא: כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). לגבי 'טומאת נדה ויולדת' אומר הכתוב: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" (שם, טז) וכתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק יד) שנתן לאשה תשע קללות וביניהם: עינוי דם נידתה ועינוי לידה, ע"כ. לגבי 'זב' (ובמקביל באשה - 'זבה') נאמר בילקוט שמעוני (בראשית , רמז כז) לאדם נתן תשע קללות וביניהם: טומאת הזב, ע"כ.

טומאת 'צרעת', לפי חז"ל בהרבה מקומות זהו עונשו של המדבר לשון הרע, כענין שדרשו (ערכין טו ע"ב) "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא מצורע יד, ב) - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. ואומר מדרש תנחומא (ויקרא, מצורע אות ב): וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע, מה אמר? אמר רבי יהושע בן לוי: "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה); אמר להם: כל אומן שונא את חבירו וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו. אף אתם, אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות עולם כמוהו. אמר לו הקדש ברוך הוא: אתה ספרת לשון הרע, סופך ללקות בצרעת, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה" (שם, יד) במה אררו?

בצרעת, שנאמר: "כי צרעת ממארת היא" (ויקרא תזריע יג, נב), ע"כ הנחש קיבל את הצרעת הראשונה בעולם. ובגלל לשון הרע שלו, נענש כל העולם, ונגרמו כל הטומאות דלעיל.

לפיכך, כשרוצים לתקן את הטומאה, מצריכים להזכיר לטמא מה היה אילולא חטאו של אדם הראשון - שלא היה מגיע כלל לאותה טומאה. שאם היה אדם הראשון נשאר בגן עדן, החסרון של כל הטומאות דלעיל לא היו קיימים.

הזכרון היחיד שיש לנו היום מהמצב שלפני החטא הוא יום השבת, מצינו בירושלמי מסכת ברכות (ח, ה) אמר רבי יהודה בר סימון: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שהסתכל הקדוש ברוך הוא באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג), במה ברכו? - כיון ששקעה החמה בליל שבת, ביקש הקדוש ברוך הוא לגנוז את אורה (=אור הגנוז) וחלק כבוד לשבת והיה אותו אור גנוז משמש עד מוצאי שבת, ע"כ. אם כן, ברכה וקדושה מיוחדת היתה בשבת הראשונה בבריאה. ואת אותה התעלות של שבת בראשית אנו יונקים ממנה עד היום וזוכים להארה מיוחדת שגורמת לנשמה יתרה. וחז"ל דרשו את השינוי שחל ביום שבת, אם במאור פניו של אדם - שהוא שונה בשבת, ואם טעם המאכלים בשבת שהוא שונה, ובעיקר בנשמה היתירה.

לכן, כדי שהאדם יטהר מכל הטומאות שנגרמו בגלל החטא הקדמון, צריך לעבור עליו יום השבת, שהוא מעין עולם הבא, ולהזכיר לאדם את המצב בו היינו זוכים לו לא היה מגיע לידי אותה טומאה. ובכדי להטהר, צריכים את אותה התעלות של יום שבת, את קדושת השבת, כדי שאדם ישוב כביכול למצב של לפני החטא, ובזכות כוחות הטהרה והעילוי שישנם בשבת - אדם נטהר לאחר שבעה ימים. (אור חדש)

בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו בני ישיבת מיר לשנחאי. הם עשו מאמצים גדולים ביותר להגר משם, לארצות החופש. על אחת מפרשיות אלו מסופר כאן: סמוך לפרוץ מלחמת יפן-ארה"ב נדמה היה שהישיבה תוכל לקבל רשיונות יציאה לארה"ב וקנדה. לקבוצה בת כמה עשרות תלמידים הגיעו כבר הרשיונות, והם היו צריכים רק להחתים אותם בקונסוליה האמריקאית בשנחאי.

היה זה ביום חמישים כשהגיעו הרשיונות. ביום ששי הקונסוליה האמריקאית היתה סגורה לרגל יום אידם. וביום שבת יכלו להגיע לקונסוליה רק בחששות של חילול שבת. למרות השאלה של פיקוח נפש, החמירו התלמידים על עצמם, ודחו את הביקור בקונסוליה לאחר השבת. עקב איחורם זה, הפליגה האוניה המיועדת לארה"ב, והם המתינו שתבוא אניה נוספת. בינתיים פרצה מלחמת יפן-ארה"ב, והיו נאלצים להשאר בשנחאי במשך כמה שנים.

בשעתו היה נדמה שהוחמצה הזדמנות על הסף, אך כפי שהוברר לאחר המלחמה, היתה אז הסכנה גדולה ביותר.

היפנים ששלטו באזור המזרחי של האוקיינוס השקט, חלשו על כל נתיבי-הים לארצות-הברית. עם פרוץ המלחמה לכדו היפנים את האוניות שבלב ים, ביניהן אוניות שהיו בהפלגה משנחאי לארה"ב. את נוסעיהן העבירו היפנים למחנות ריכוז בדרום-מזרח אסיה, שם הוחזקו עד לסיום המלחמה בתנאי עינויים איומים. אם היו תלמידי הישיבה עוזבים את שנחאי בפרק זמן זה מי יודע מה היה חלילה עולה בגורלם. (מורשת אבות)

כשסבב רבי ישראל סלנטר בדרכים, היה מזדמן מדי פעם לפנדק אחד, שבעליו יהודי ירא שמים ותמים.

באחד מבקוריו באותו פנדק, שעה שהסב בחדר האוכל במחיצת הפונדקאי, נדהם רבי ישראל למראה עיניו: ליד שולחנו של בעל הפונדק מונחים היו נקניקים, שכשרותם מוטלת בספק גדול.

הכיר רבי ישראל את הפנדקאי כירא שמים, והבין כי מאן-דהו הסית אותו לדבר עברה.

החליט רבי ישראל להעז ולשאול את בעל הפנדק לפשר הדבר, ואכן הלה הודה, כי אין הוא מקפיד לאחרונה על מאכלות כשרים.

"מדוע סרת לפתע פתרום מדרכך וגיעלת שלחנך במאכלי טרפה?" יסרו רבי ישראל. "כיצד קרה הדבר?"

סיפר הפנדקאי התמים, כי אל הפנדק הגיע אדם אחד והוכיח לו במיני הוכחות, שאין השגחה עליונה - חלילה וחס! - בעולמנו.

הדברים זעזעו את רבי ישראל. "אילו הוכחות נתן לך אותו פורק עול?"

והפנדקאי הסיח לתומו: "הוא לקח פיסת נקניק בלתי כשר ואמר לי: 'אם אוכל מהנקניק הזה ותבוא עלי מיתה חטופה ומשונה - תהא זו הוכחה, שהקב"ה מעניש את החוטאים.

אם אם אטעם מן הנקניק, ומאומה לא יקרה לי - סימן הוא, שדברי הם הצודקים".

"ומיד אכל האיש מן הנקניק", המשיך הפנדקאי לספר, "ונשאר בריא ושלם, כפי שהיה לפני כן".

שמע רבי ישראל את הדברים, ונפשו נעגמה עליו. בצערו הרב לא הוסיף לדבר אל הפונדקאי.

חלפה שעה קלה, ואל הבית שבה בתו הקטנה של הפנדקאי. בשמחה נגשה אל הוריה והראתה להם ולאורחים, כי קבלה תעודת הצטינות על כשרון הזמרה שלה.

התמוגגו ההורים מנחת לשמע הבשורה המשמחת.

כעבור דקות מעטות קרא רבי ישראל לילדה ואמר לה: "שמעתי כי זכית בתעודת הצטינות על ידיעותיך וכשרונותיך בזמרה. התרצי להוכיח, כי בצדק נתנה לך התעודה?"

סרבה הילדה למלא את הבקשה ועזבה את החדר. מיהר רבי ישראל אל הפונדקאי וטען בפניו, כי בתו חסרת נימוס היא: סרבה להעתר לבקשתו של האורח. "אכן, אני אוכיחה על פניה", אמר האב. ומיהר לקרוא לבתו.

"מדוע סרבת למלא את בקשת האורח? מדוע לא רצית להוכיח את כשרון הזמרה שלך?" גער בה.

והילדה השיבה: "אבא, אמנם בבית הספר הוכחתי את כשרוני, על כן נתנו לי את התעודה.

אך אין זאת אומרת, כי מן היום הזה והלאה עלי להוכיח את יכלתי לשיר באזני כל מי שיבקש זאת ממני!"

"אהא!" שמח רבי ישראל בתשובה ופנה אל הפנדקאי, "ילדתך הקטנה חכמה ממך! הקב"ה הוציאנו ממצרים, ועשה לנו נסים ונפלאות: בקע לנו את הים וטיבע בתוכו את המצרים, ונתן לנו את המן - האם כל המעשים הללו אינם מהוים הוכחה מספקת לכך, שיש מנהיג לבירה?

הרי המעשים הללו הנם הוכחה לדורות בדבר מנהיגותו של ה', ואין הוא חייב לספק הוכחה לכל אדם מן השוק, כדוגמת אותו זולל נקניק, הדורש זאת!"

הבן הפנדקאי את הנמשל - ומיד סילק מביתו את כל המאכלות האסורים.

לכן יציאת מצרים צריכה להיזכר לדורות כאילו אנו יצאנו ממצרים והיא מוזכרת שלוש פעמים ביום בשמע ישראל ובאז ישיר משה... ובזכות יציאת מצרים קיבלנו את השבת שנעריך ונדבר בשבחו של הקב"ה שהבדילנו מן העמים ונתן לנו תורת עמת וההבדל בין יהודי לגוי זה השבת והשבת לאו דווקא ניתנה כדי שידעו שבששת ימים ברא את העולם כי זה גם הגוי יודע וגוי ששומר שבת חייב מיתה אלא בשביל נס יציאת מצרים שלא נשכח.

שלא בכל דור יקום עם קשה עורף ויבקש ניסים גלויים והחי יתן ללבו.

מעשה שהיה: מונית בעיר הקטנה, לא היה זה חזון נפרץ.

בעינים מלאות גאוה פתח הצעיר את דלת מכוניתו והזמין את הנוסעים שירדו מן הרכבת לעלות אליה ולנסוע מן התחנה אל מחוז חפצם. בעצם, רצה הצעיר לעלות לארץ ישראל לשם כך למד את מקצוע הנהיגה, אבל כיון שלא הצליח עדין להשיג אשרת כניסה אל ארץ הקודש, קנה לו מונית והתחיל לעבוד בהסעת נוסעים אל תחנת הרכבת וממנה.

במשך הזמן התחיל הצעיר לזלזל בשמירת השבת. הוא אחר בעבודתו ביום ששי עד אחרי הדלקת הנרות, והקדים להוביל נוסעים אל התחנה עוד בטרם צאת השבת.

רבה של העיר, רבי זלמן סורוצקין, נחרד בשמעו על הפרצה החמורה בחומת השבת שנפרצה בעירו. הוא שלח לקרוא אליו את הצעיר כדי לדבר על לבו בדברי נועם והלה הבטיח שיחדל ממנהגו. אך הוא לא קיים את הבטחתו. כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, והרב לא ידע איך יצליח להפסיק את חילול השבת המחפיר.

אביו של הצעיר, שהיה בעל בית נכבד, לקה בשיתוק חלקי בפניו, ובמשך תקופה ארוכה היה מאושפז בבתי חולים שונים בורשה ובוילנה. חשש הרב לדבר עם האב על חילול השבת של בנו, פן יגרום לו עגמת נפש ומצבו יחמיר, חס ושלום, אבל מצד שני פחד כי חילולי השבת ימשיכו ויתרחבו, ומי יודע לאן ידרדר המצב.

והנה קיבל הרב סורוצקין הזמנה לבוא ולהשתתף בכנס של רבני ליטא הפולנית: בכנס זה ישתתפו כשלוש מאות רבנים ועסקנים ובראשו ישבו הגאון בעל ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל.

נסע הרב לאספה והשתתף בכמה ימים של דיונים. כאשר ננעל הכנס עמד הרב סורוצקין לשוב אל ביתו באותה רכבת שבה נסע גם ה"חפץ חיים". הרכבת נצבה בתחנה משעה שבע בבוקר והיתה אמורה לצאת לדרכה בשעה שמונה.

מכל קצוי העיר נהרו אנשים רבים אל הרכבת כדי לראות את הצדיק בעל ה"חפץ חיים", ועד מהרה התמלא הקרון עד אפס מקום.

ה"חפץ חיים" התפלל תפילת שחרית בקרון והרב זלמן סורוצקין, שכבר התפלל בשעה מוקדמת יותר בבית מלונו, יצא החוצה אל רציף התחנה לשאוף אויר צח.

והנה, רואה הוא מרחוק דמות מוכרת מתקרבת אל התחנה. הוא הביט היטב על האיש, ולהפתעתו ראה את אביו של הצעיר בעל המונית הולך נשען על מקל ופניו חבושות, מתקרב אל תחנת הרכבת.

"מה שלומך", שאל אותו הרב, "האם כבר נשתחררת מבית החולים והנך שב אל ביתך?"

"לא, אינני נוסע הביתה", ענה האיש, "נוסע אני לראדין אל ה"חפץ חיים", כי בלילה שחלף חלמתי חלום ובו ראיתי את סבתי, אשר זה כמה שנים היא בעולם האמת, והיא אמרה לי: 'די לך לחפש תרופה למחלתך אצל הרופאים, כי הם לא יוכלו לעזור לך. סע אל ה'חפץ חיים' לקבל ממנו ברכה ותתרפא'.

"כאשר התעוררתי בבוקר", המשיך האיש לספר, "הייתי נסער כולי מן החלום והחלטתי לעזוב מיד את בית החולים ולנסוע אל תחנת הרכבת".

"הלא ה'חפץ חיים' נמצא עתה פה בקרון זה!" השתומם הרב.

כששמע האיש, שהצדיק הגיע אל העיר ואין הוא צריך לנסוע אליו לראדין, התרגש מאוד.

הוא ראה בזה סימן משמים על אמיתות דברי החלום ומיהר מיד לעבר הקרון. גם הרב הלך עמו והם מצאו את ה"חפץ חיים" שקוע עדיין בתפילתו הזכה, הנאמרת ברגש ובבהירות רבה כמונה מעות, וכל הקהל עומד סביבו ומקשיב לכל מילה היוצאת מפיו.

פתאום נצנץ רעיון במחו של הרב לספר ל"חפץ חיים" על אודות בנו של אותו בעל בית שהחל לחלל את השבת. אולי על ידי השפעתו יצליח לסתום את הפירצה הזאת. במחשבה זאת פנה אל רבי הלל גנזבורג, בעל נכדתו של ה"חפץ חיים", אשר ליוה אותו בנסיעתו. הוא ביקש ממנו לצאת עמו החוצה לסיפר לו את כל הענין.

"הבה נשוב אל הקרון ואני אקרא אלי אותו בעל בית ואשוחח עמו בחוץ, כדי שתוכל אתה למסור ל'חפץ חיים' את בקשתי", אמר לו הרב.

רבי הלל הסכים, אולם כאשר שבו אל הקרון נוכחו השנים לראות שכבר לא יוכלו לבצע את תכניתם, כי ה"חפץ חיים" סים כבר את תפילתו ואביו של הצעיר נגש אליו לבקש ממנו ברכה. בלית בררה התקרבו לשמוע את השיחה בין הצדיק ובין האב. וכך התנהלה השיחה: "רבי!" אמר האיש בחרדת קודש, "חולה הנני במחלה קשה זה יותר משנה. הייתי בבתי חולים בורשה ובוילנה, אך הרופאים לא מצאו מזור למחלתי; והנה הלילה באה אלי בחלומי סבתי מעולם האמת ואמרה לי לנסוע אל ה'חפץ חיים' והוא יתן לי ברכה ואתרפא".

כששמע הצדיק את דבריו ניתר ממקומו בחלחלה וקרא: "מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר?

חס ושלום! הברכות אינן מסורות בידי!"

וכדרכו בקודש חזר על דבריו שלוש פעמים והמשיך: "היודע אתה בידי מי מסורות הברכות? בידי שבת קודש... כמו שנאמר: 'ויברך אלקים את יום השביעי' וגם בקבלת שבת אנו אומרים 'לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה' ומדוע מבקש אתה ברכה ממני?

אלא מאי, אם תשמור שבת כהלכתה, ותרצה לקבל ברכה גם מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה. אבל אם אין אתה רוצה לשמור את השבת כראוי ואומר הנך בלבבך כי די לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר, זהו דבר בלתי אפשרי משום שאין בכחי לברך בלי ברכת השבת".

ושוב הטעים ה"חפץ חיים" את דבריו בחזרו עליהם שלש פעמים.

כל היהודים שמילאו את הקרון הקשיבו לדברי הצדיק באימה וביראה ובמיוחד אותו בעל בית אשר ניצב לפניו בהכנעה.

רבי זלמן סורוצקין ורבי הלל גנזבורג הביטו זה בזה בתמהון והתפלאו כיצד קלע הצדיק אל נבכי מחשבותיהם ואל נקודת התורפה שבענין.

אחרי אתנחתא קלה פתח ה"חפץ חיים" ואמר: "ושמא תאמר כי שומר אתה את השבת והנך ראוי לברכה. אך הלא נאמר בשבת 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך...'

אזהרה כזו לא נאמרה בשאר המצוות, אלא רק במצוה זו של שמירת השבת. לא כתוב, למשל, 'לא תאכל טרפה אתה ובנך ובתך', או 'לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך', כי במצוות אלו כל אחד אחראי כלפי עצמו, אבל בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, אף אם הם גדולים. לכן אפילו אם שומר אתה את השבת, אל בנך... נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אין אתה יכל לקבל ברכה ממקור הברכות - שבת קודש, וגם ברכתו של ישראל מאיר לא תועיל לך כלום".

כששמע האב דברים נוקבים אלו הזדעזע מאוד. הוא אשר ידע, כנראה, כי כל דברי הצדיק הם אמת ויציב, לא יכול עוד להתאפק וצעק: "רבי, מקבל אני עלי שמהיום והלאה לא יהיה עוד בביתי כל עוון!"

עתה נאות ה"חפץ חיים" לברכו. ואמנם כאשר שב האב אל ביתו, דיבר על לב בנו וחלולי השבת פסקו.

מעשה שהיה: למר יוסף פרץ היתה חנות גדולה לממכר שטיחים בעיר האג. חנותו היתה מן הגדולות והחשובות בעיר, ולמרות גילו המבוגר, הוא ניהל אותה עדין במלוא המרץ והתבונה.

באותו ליל שבת חרפי היה קר בחוץ וערפלים כסו את פני השמים, אך בבית משפחת פרץ היה חם ונעים. תנור דולק בעל שלהבת עליזה הפיץ מחומו על פני הבית. הטרקלין הגדול והמרוח היה נקי ומסודר. במרכזו ניצב שולחן גדול מכוסה מפה צחורה וערוך בטוב טעם ובהדר. שני נרות תקועים בפמוטי כסף גדולים עמדו במרכז השולחן. בראשו היו שתי חלות מכוסות במפית רקומה ולידן בקבוק יין כרסתני ואדום. לפני כל המסובים הונחו כוסות נאות, צלחות וסכו"ם מזהב, להרבות את יפיו של שלחן השבת.

מר פרץ ישב בראש השולחן, ולצדו ישבה אמו הישישה, שזכתה לשיבה טובה בבית בנה.

מסביב ישבו יתר בני המשפחה, ותחושת שלוה ועונג על פניהם. לאחר הקידוש, שנאמר בנעימה, נטלו המסובים ידינם וישבו לאכול את מאכלי השבת הטעימים. לאחר מכן פצחו בזמרה בקול רם ובשמחה.

לפתע נכנסה העוזרת והודיעה, שהגיע פקיד מחצר המלכות, הרוצה לדבר עם מר פרץ.

בעל-הבית הורה להכניסהו, והלה נכנס וברך לשלום את כל הנוכחים.

"מצטער הנני מאוד שאני מפריע אתכם בסעודתם", אמר, "הוד מעלותו הנסיך שלח אותי לבקש ממר פרץ את השטיחים המופיעים ברשימה אשר בידי. הערב תתקיים הצגה חגיגית בארמון, והוד מעלתו זקוק מיד לשטיחים אלו".

"אבקש את סליחתך", ענה מר פרץ, "הגד נא לנסיך, שצר לי מאד כי לא אוכל למלא היום את בקשתו. עתה שבת אצלנו, ובה אינני עוסק במסחר. רק מחר בערב אוכל למסור להוד מעלתו את השטיחים המבוקשים".

"לא יתכן", פסק הפקיד, "ההצגה מתקיימת היום בערב, ואי-אפשר לחכות עם השטיחים לתפאורה ולקישוט האולם עד מחר. הם דרושים לנו עוד היום".

"מצטער מאד", אמר מר פרץ, "הואל נא להתנצל בשמי לפני הוד מעלתו הנסיך, שכן לא אוכל בשום אופן למכור לו היום את השטיחים".

הפקיד הלך, והמסובים המשיכו בזמירות. כעבור שעה קלה חזר הפקיד שוב.

"מר פרץ, הנסיך מבקש בכל לשון של בקשה, שתשלח מיד את השטיחים. אין להשיגם בשום חנות אחרת, ואנו זקוקים להם מאד ובדחיפות. אם לא נקבל אותם מיד, תשתבש כל התכנית".

מר פרץ האזין בקור-רוח לבקשתו הנמרצת של הפקיד וענה בשלוה: "חוזר אני על אשר אמרתי: שבת היום, ואני מצטער שלא אוכל למלא את בקשתו של הוד מעלתו".

השליח הלך, אבל אחרי ברכת המזון חזר שוב, והפעם היה בידו מכתב בכתב ידו של הנסיך: "מר פרץ היקר, נאלץ אני לבקשך שוב לשלוח לי את השטיחים שביקשתי. הם נחוצים לי ביותר. ואני מוכן לשלם בעבורם אפילו פי שנים או פי שלושה ממחירם. אם תסרב למלא את בקשתי, לא תהיינה התוצאות נעימות ביותר. אנא, שקול שוב את הענין".

אחרי שקרא מר פרץ את המכתב, החתום בידי הנסיך, נענה ואמר: "בגלל קדושת השבת אינני יכול להשיב לנסיך בכתב על מכתבו, לכן אבקש ממך להגיד לו, כי אמנם שליט נכבד ונעלה הוא, אבל יש מעליו מלך רם ונישא, שהוא מלך מלכי המלכים ולו עלי לציית תחילה.

הוא ציוה עלי לא לעסוק בשבת במשא ובמתן, ואת מצוותו אני שומר. אמנם אצטער מאוד אם אפסיד לקוח חשוב כמו הנסיך, אך אינני יכול לנהוג אחרת".

אחרי שיצא הפקיד מן הבית, השתררה מבוכה בין בני-המשפחה. הבנים הגדולים, שהיו שותפים בניהול החנות, העלו את האפשרות שהיתה קימת, לדעת, לשלוח שטיחים בלי לציין את מחירם. הם אמרו, כי הנסיך הוא מן הקונים הקבועים והטובים ביותר של החנות, וחבל להפסיד לקוח כמוהו. ולא רק זה אלא כי הוא יכול להתנכל לפרנסתנו. אבל הסבתא, אמו של מר פרץ, הסתה אותם ואמרה: "אל תצערו את אביכם. להפך, עליכם לשמוח על שהיה לו העוז לעמוד בנסיון ולהקריב קרבן למען שמירת השבת. הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את תורתו הקדושה וציוה עלינו לשמור על קדושת השבת, ימלא את מחסורנו ויעשיר אותנו בכפל כפלים בזכות מצוה זו".

הבנים נוכחו בצדקת דבריה וחדלו לדבר בענין זה. השבת עברה על כל בני-המשפחה בהתרוממות רוח ומתוך תחושה של התגברות ועמידה בנסיון.

במוצאי שבת קיבל מר פרץ הזמנה להתיצב ביום שני לפני הנסיך. רבות חשבו בני-המשפחה על פשר הזמנה זו. הם ידעו כי לפי החוק אין הנסיך יכול לעשות לו דבר. הולנד היא ארץ חפשית, ובה אין בני משפחת המלוכה יכולים להעניש את האזרחים, אם לא רצו למלא את בקשתם. בכל זאת, פעם לבו של מר פרץ בחזקה, כאשר נכנס אל לשכתו של הנסיך.

להפתעתו, קיבל אותו הנסיך בחיוך רחב ובסבר פנים יפות. הוא אמר לו: "סלח נא לי, מר פרץ ידידי, על אי-הנעימות גרמתי לך בליל שבת. ברצוני לספר לך מה ארע. רעי ברון היה אז בביתי ושוחחנו על נושאים שונים. השיחה גלשה אל ענין היהודים ולברון היתה עליהם דעה שלילית ביותר. הוא טען, שהיהודים הם רודפי ממון ואנוכיים, וכי הם מוכנים לעשות הכל למען בצע כסף. אני התנגדתי לדעה זו והבעתי את דעתי החיובית על בני העם היהודי. החלטנו לערוך נסיון, בחרנו בך להעמיד אותך במבחן. אני שמח שהצלחת לעמוד במבחן זה והוכח שאני צדקתי. אני וכל משפחת המלוכה בהולנד מעריכים את היהודים ויודעים שאתם אזרחים הגונים ונאמנים ביותר. כמובן, אמשיך להיות לקוח של חנותך, ואשתדל שגם המלך ימנה עם לקוחותיך".

אחרי כמה שבועות קיבל מר פרץ תעודה, המאשרת שהוא נרשם בין ספקי חצר המלכות, ושילש את הכנסותיו.

מעשה שהיה: רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, נודע בפקחותו ובעמידתו על משמר קדושתה של העיר.

בהזדמנות אחת נודע לו על בית שבו מבעירים אש ביום השבת. מה עשה?

מיהר רבי יוסף חיים, הלך אל אותו בית ופתח את דלתו בלי לדפוק. כשנכנס פנימה, נדהם בעל-הבית מהופעתו הפתאומית של הרב, אשר "תפס" אותו בקלקלתו.

"הכיצד יעשה כן, רבי", שאל במבוכה, "האם מן הנימוס להכנס לבית בלי לדפוק?!"

"כאשר נופלת דליקה", ענה לו הרב זוננפלד, רצים הכל להציל מה שניתן ונכנסים פנימה בלי לדקדק בעניני נימוס..."

מעשה שהיה: אברך אחד בא אל רבי אליעזר גורדון מטלז זצ"ל, כאשר היה רבה של קלם, ורצה להבחן על ידו ולהסמך להוראה.

בחן אותו הרב ומצאו מלא וגדוש בש"ס ובפוסקים וראוי להיות מורה הוראה. תוך כדי השיחה שאל אותו: "אדם שנקף אצבעו בשבת ודמו שותת, מה דינו?"

"רק רגע", השיב האברך, "מיד אעיין בשולחן ערוך".

"לא", אמר רבי אליעזר, "אסור למר להיות רב בישראל, מפני שעד שיעיין בשולחן ערוך תצא נפשו של אדם מישראל..." ולא הסכים לסמוך אותו להוראה.

ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית (מצורע יד-לה)

הרב ר' מרדכי מפינטשוב ז"ל היה תלמידו של "החוזה" הקדוש מלובלין ז"ל, והיה עני מדוכא, וגם היו לו שלוש בנות שהגיעו לפרקן, ולרש אין כל צרכי נדוניא ונישואין. כפעם בפעם כשהיה נוסע לרבו הקדוש, היתה אשתו מציקה לו ומזהירה אותו שישיח את מצבם המדוכא לפני הרב ויבקש ממנו עצה וברכה. אבל הוא בכל פעם כשהיה בא אל הרבי היה שוכח לגמרי על מצבו, ולא דיבר עם הרבי על אודות זה כלל. פעם אחת נמלכה אשתו, ונסעה גם היא ללובלין אחרי בעלה, בלא שהגידה לו מקודם שהיא נוסעת. כשבא ללובלין וראה את אשתו, הוכרח כבר להגיד לרבו את כל אשר אתו. אמר לו הרבי: למה לא אמרת לי מזה עד הנה?

השיבו רבי מרדכי: חשבתי שהרבי ברוח קדשו יודע בעצמו את מצבי.

לא כן, השיבו הרבי, הנה בנגעי נפש כתוב בתורה: "אדם כי-יהיה בעור-בשרו שאת... והיה בעור-בשרו לנגע צרעת והובא אל-אהרן הכהן... וראה הכהן את-הנגע"

(ויקרא יג, ב-ג) כלומר: כאשר יובא המצורע אל הכהן, וראה הכהן בעצמו את הנגע, בלי שיגידו לו על זה מקודם, אבל בנגעי בתים כתוב: "ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית", הרי שבנגעי בתים, רוצה לומר, בצרכי הבית, צריכים להגיד לכהן... (סיפורי חסידים)