פרשת בהר -חוקותי

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (חוקותי כו-ג)

פרש רש"י שתהיו עמלים בתורה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שאם נשמור על התורה והמצוות נזכה לכל הברכות הטובות. וזה דוקא אם נעמול,משום שעיקר התורה תלוי בהתמדה ובעמל, שכן ההשקעה, המאמץ, הדבקות והעמל, מראים על אהבת התורה, ולא רק זאת אלא זוכה שהתורה נהפכת להיות שלו, קנינו האישי. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דהיינו, אם חפצו וחשקו רב בעבודת ה' ובתורתו,אז מסיים הפסוק ובתורתו שלו יהגה יומם ולילה. וכן אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". הכל תלוי בחיפוש, ואם אדם מבקש ומחפש סופו שימצא.ועוד נאמר "תורת משה עבדי שמי שממית עצמו על התורה ודבר בה כמו משה זוכר שהיא תקרא על שמו.

בספרי המוסר המשילו את האדם לחבית ריקה ששטה על פני המים שבתחילה קשה מאוד להחדירה לתוך המים,אולם אם מתאמצים המים חודרים והחבית צוללת בפנים, ואז קשה להרימה. הנמשל מתאים לנו שבתחילה מאד קשה לשבת וללמוד,אולם אם אדם מחדיר לעצמו את "המים" (אין מים אלא תורה) סוף דבר כבר קשה לצאת מהם,ושום כח שבעולם אינו יכול לנתקו.

רבינו ה"חפץ חיים" היה תמיד מעודד את הבחורים לשבת וללמוד באמת וביגיעה בהזכירו דברי רש"י": "שתהיו עמלים בתורה" וציין שלא כתוב שתהיו עוסקים בתורה אלא עמלים בתורה,ופעם בא אליו איזה בחור וטען שזה לו כבר כמה שנים שהוא יושב ולומד, ועדיין לא נהיה רב או דיין או ראש ישיבה,ומשום כך כונתו לעזוב את הישיבה. ענה לו ה"חפץ חיים" שהקדוש ברוך הוא לא בקש משום אדם להיות דיין או ראש ישיבה,או מורה צדק. אלא, בקש שנעמול בתורה, ואין חשוב להקדוש ברוך הוא כמה גמרנו בלמודינו,אלא כמה למדנו ביום בעמל וביגיעה וממילא אין לשום אדם להתעצב על הספקיו בלמוד וכו' וכבר התבטא פעם אחד הגדולים: "הקדוש ברוך הוא סופר שעות ולא סופר דפים"

עמלה של תורה תלויה ברצף הלמוד. וכאשר אדם זוכה לעמול בתורה ללא הפסקות הוא הולך ומתעלה ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואמרו חכמי המוסר שיש ללמוד מוסר מהתרנגולת שצריכה לדגור על הביצה ברציפות. מפני שאם היא תדגור חמש דקות ותפסיק ועוד חמש דקות ותפסיק. בסופו של דברלא רק שמהביצה לא יצא כלום, אלא, היא תסריח ולא תהיה ראויה לשום תשמיש.

וכן אותו דבר לגבי קומקום חשמלי שאדם משתמש בו. אם ידליק ויכבה ושוב ידליק ויכבה לעולם המים לא ירתחו, אולם אם ירתחו ברציפות הרי שיגיעו אל המטרה הנכונה. והנמשל באדם שיושב ועוסק בתורה. אם יושב ולומד ברציפות הרי הוא מגיע לגדולה, אולם אם חלילה הוא לומד בהפסקות לא יגיע לעולם לגדולה.

על פי זה באר הגאון רבי חים שמואלביץ' זכר צדיק לברכה בשיחות מוסר שלו את הקושיה הגדולה על רבי עקיבא זכותו יגן עלינו אמן, הרי רבי עקיבא הלך ללמוד שתים עשרה שנה וכבר עמד להכנס לביתו,אלא ששמע את אשתו אומרת לשכנה: "אם היה שומע לי ישב וילמד עוד י"ב שנה" מיד הלך רבי עקיבא ולמד עוד י"ב שנה, וחזר עם כ"ד אלף תלמידים. לכאורה תמוה מדוע לא נכנס לפחות לומר לרעיתו יישר כח, ישב וישתה משהו עמה ויחזור ללמודיו? אלא,שאינו דומה למוד של עשרים וארבע שנה ברציפות לשתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה.

הדברים הללו נוקבים ויורדים חדרי בטן, עד היכן כוחה של התמדה ועמלה של תורה,וחובה עלינו ללכת ולהתאמץ יותר לעמול בתורה, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו ללמוד וללמד,לשמור,לעשות ולקיים את כל דברי התורה. ונזכה להתאמץ ולעמול בתורה הקדושה, אמן. (כותנת פסים)

עלינו ללמוד מוסר גדול מרבי עקיבא שבגיל ארבעים חזר בתשובה והגיע לגדולתו ע"י התמדה בלימוד תורה ועל ידי שמתמידים וממיתים את עצמינו באהלה של תורה ללא הפסקה גדולה בלימוד תיתקים בנו התורה ומי שאינו קובע עיתים מדוייקים לתורה תורתו נראית קרעים.

מעשה שהיה: פעם בא הרב מחרקוב לארצות הברית ונפגש עם רב שהתגורר שם. התפתחה שיחה ביניהם על שנים עברו, שבמהלכה שאל אחד את השני היכן למד בבחרותו.

אמר הרב מחרקוב: אני למדתי בוואלוזין...

ענה בן שיחו: גם אני למדתי בוואלוזין...

עתה קלחו כבר במהירות השאלות ההדדיות,ומכל מה שדיברו ביניהם התברר,כי לא רק ששניהם למדו באותה ישיבה,אלא למדו בה ביחד באותן השנים,ולא זו בלבד – אלא ששניהם ישבו על אותו הספסל,אבל הם לא הכירו זה את זה!...

כזו היתה ישיבת וואלוזין. תלמידים היו באים,מתיישבים ומשתקעים בלימוד התורה,ושום דבר אחר לא תפס מקום אצלם!

רבי שמואל אליעזר אידליס – המהרש"א אשר גר בפוזנא לא היה מוכר בשנותיו הראשונות כגדול בתורה,ולא עוד אלא הבריות היו מבזים אותו כיון שגדל את שערות ראשו,ובשל שערותיו הארוכות חשבוהו אנשי עירו לתמהוני.

המהרש"א נתק עצמו מהטרדות היום יום ודאגות הפרנסה לא העסיקוהו כלל אלא כל מעיניו היו נתונים רק בעולמה של תורה, הוא ניתק עצמו מהבלי העולם הזה והעפיל במעלות התורה.

ומדוע אם כן צדיק כה גדול החליט לגדל שערותיו? – סיבה זו ידעה אשתו ושמרה אותה בסוד. כיון ששקידתו של המהרש"א בתורה לא ידעה גבול, הוא רצה להפיג מעיניו את השינה – כאשר היה יושב וכותב את פרושו על כל הש"ס בלילות, היה קושר את שערותיו לחבל שקצהו קשור בתקרה ואם השינה תגבר עליו ותאיים להרדימו, וראשו ישמט חלילה על השולחן,מיד ימשכו שערותיו והוא יתעורר, בדרך זו לא יוכל להרדם בשעת תלמודו. כל זה עשה בינו ובין עצמו כדי שלא יישן לילה שלם עד שגמר פרושיו על כל הש"ס. רק בימים היה ישן כשלוש שעות.

אט אט נתגלתה גאונותו ותלמידים רבים נקצבו אליו ובקשו ללמוד תורה מפיו ואכן הוא העמיד תלמידים רבים אשר הדליק בהם תשוקה מופלאה לאהבת תורה. (613 סיפורים תרי"ג מיצוות)

מעשה שהיה – כשהיה רבי אליעזר בן הורקנוס צעיר לימים – לא למד תורה. אפילו תפילות וברכות לא ידע. מידי יום יצא עם אחיו לחרוש את שדות אביהם, ואל בית המדרש לא פנה.

חרשו אחיו את האדמה הטובה אשר במישור, ואילו אליעזר חרש על ההר התלול, שאדמתו קשה וסלעיו מרובים.

והנה הבחין אביו, כי בנו יושב ובוכה. ניגש אליו ושאלו: "מדוע תבכה? האם משום שאחיך חורשים אדמה נוחה וטובה, ואתה חורש על סלעים? אל תבכה, בני, עכשיו תחרוש אתה במישור".

פנה אליעזר לחרוש במישור, ושוב הבחין אביו כי הוא בוכה. קרב אליו ושאלו בפליאה: "מדוע תבכה עכשיו? שמא מצטער אתה על שבמישור הנך חורש?"

"לא", השיב.

"אם כך, מדוע תבכה?"

השיב הבן: "משום שרצוני ללמוד תורה. אם הצלחתי לחרוש את אדמת ההר הסלעית ודאי יש בכוחי ללמוד תורה!"

צחק האב: "בתורה אתה חפץ? בחור גדול כמוך יתחיל עתה ללמוד תורה? בעוד שנים אחדות ילמדו בניך תורה!"

אך אליעזר לא אמר נואש. "רצוני לעלות לירושלים וללמוד שם תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי!" בקש.

התכעס האב: "את כל השדה שלפניך – עליך לחרוש וכל עוד לא תסיים – לא תקבל דבר מאכל!" ובלבו חשב: "העבודה הקשה תשכיח מראשו את רצונו ללמוד  תורה!"

בבוקר המחרת השכים אליעזר קום וחרש את כל השדה הגדול. בסיימו, לא פנה הביתה לאכול-אלא צעד ברגל לירושלים.

ארוכה היתה הדרך והרעב הציק לאליעזר.כה רעב היה,עד אשר לעס בפיו גושי אדמה לבל יחוש ברעב.

והנה נראו לפניו בתיה של ירושלים. החיש את צעדיו אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי,ונכנס. בבית המדרש ישבו רבן יוחנן ותלמידיו. התישב אליעזר בצד והטה אוזן, אך הכל היה זר לאזניו – מאומה לא למד עד כה.

מלאו עיניו של הבחור דמעות,על שאין הוא מבין מאומה. לפתע ראה רבן יוחנן את הצעיר היושב מן הצד ובוכה,קרא לו ושאלו: "מדוע בוכה אתה,בני?"

סיפר אליעזר: "משום שמבקש אני ללמוד תורה כיתר התלמידים".

"האם לא למדת מאומה עד עתה?" שאל רבן יוחנן,בהביטו אל הבחור המגודל הנצב לפניו.

"מאומה", הודה אליעזר בן הורקנוס בלשון רפה.

"אלמד אותך אפוא קריאת שמע,ברכת המזון ותפילה",אמר רבן יוחנן בן זכאי,והחל מלמדו. הבחור גילה חריצות מופלאה, וחזר על כל שלמד עד שידע זאת היטב.

משידע את הברכות והתפילות – למדו רבן יוחנן דברי תורה, וגם אותם למד הצעיר בחשק רב ובהתמדה גדולה.

והנה חש רבן יוחנן בריח רע של אדמה לעוסה העולה מפיו של תלמידו. הבין – כי לא בא אוכל לפיו זה זמן רב. קרא לו ושאלו: "אליעזר, האכלת כבר היום?"

בוש רבי אליעזר לספר כי לא אכל מאומה – ושתק.

שלח אפוא רבן יוחנן תלמידים אל מקום אכסניתו של רבי אליעזר,ובקשם לברר אם קיבל היום דבר מאכל. ואז נודע כי זה שמונה ימים לא טעם כלום.

שוב קרא רבן יוחנן לרבי אליעזר,וכך אמר לו: "אליעזר בני! כשם שיצא מפיך ריח רע,על שלא אכלת שמונה ימים – כן תזכה ויצא לך שם טוב מפי כל הבריות,על שתהיה תלמיד חכם מפורסם! ומהיום והלאה, מוזמן אתה לסעוד על שולחני".

נשאר רבי אליעזר שנים רבות בבית מדרשו של רבן יוחנן ולמד תורה יומם ולילה,עד שנעשה חכם גדול ומפורסם.

באחד הימים ערך רבי יוחנן סעודה גדולה,אליה היו מוזמנים גדולי תורה ואנשים נכבדים וחשובים. כשהסבו הכל אל השולחן,ורבי יוחנן אמר דברי תורה,נכנס לפתע אורח בלתי קרוא: הורקנוס. אביו של רבי אליעזר.

ומדוע בא? כדי להתאונן על בנו אליעזר,שעזב אותו וברח לו לירושלים.

כשראה רבן יוחנן את אביו של רבי אליעזר אמר לתלמידיו: "פנו לו מקום בין האנשים הניכבדים היושבים כאן".

והנה רמז רבן יוחנן לאחד התלמידים לקום ולשאת דרשה בפני הקהל. קם התלמיד ממקומו,ואת מי רואות עיני הורקנוס? את אליעזר בנו!

דברים יפים ומשמחים את האוזן,כמו דברי התורה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני,יצאו מפיו של רבי אליעזר. ובסיימו,קם רבן יוחנן והטביע נשיקה בראשו.

ראה זאת הורקנוס – ופחד ורחב לבבו: הזהו בנו?? הוא קם ממקומו וסיפר: "באתי לירושלים במטרה להתאונן על אליעזר בני ולהעניש אותו. בקשתי להדיח אותו מכל אוצרותי. אך כעת, כשראיתי כי תלמיד חכם מופלג הוא,הריני אומר: את כל אוצרותי אתן לו, ואחיו לא יקבלו מאומה!"

השיב רבי אליעזר: "אבי, אילו חפצתי בכסף ובזהב – יכלתי לבקשו ישירות מאת ה',אשר לו הכסף ולו הזהב. לא למען כסף וזהב באתי הלום,אלא משום שאוהב אני את התורה ובה חשקתי. ואת כל האוצרות – תן לאחי,שכן אינני זכאי ליותר מהם. דע לך, אבא, כי אינני מבקש מאומה מהקב"ה,לבד משאוכל לשבת וללמוד תורה!"

ואמנם, נשאר רבי אליעזר בירושלים והוסיף ללמוד תורה עד שנעשה רבם של כל ישראל.

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן מנחה. החפץ חיים נחרד מעובדה זו שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים. זמן רב לאחר אותו מקרה כאשר כבר עברו כמה שנים מאז שהשמש הלך לעולמו,שמעו יום אחד את החפץ חיים שהוא נאנח ואומר! וי...וי...מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה עם אותן חמש דקות שנגרם על ידו בשוגג ביטול תורה...  ("לשכנו תדרשו").

אדם נכבד תושב לונדון ביקר בארץ ונכנס אל מרן הקהילות יעקב והושיט לו פתקה שעליה כתב את שמו. מיד שאלו מרן אם יש לו אב בשיכון ויז'ניץ בבני ברק,אשר שמו פלוני בן פלוני,והשיב לו הן. מכן לא הכיר אותו ולא את אחיו וביקשו שיאמר לאחיו שיבוא אליו.

כאשר בא אליו אחיו,שאלו: אתה למדת כשהיית בחור בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהרים. ואמר הן. אמר לו: זוכר אתה את השמש הזקן שהיה מנקה את בית המדרש שם? אמר לו: הן. ושוב שאלו: הזוכר אתה גם שהיה מפריע לך בלימודך על ידי עבודות הנקיון,והטריד אותך בזה שאמר לך שתלך ממקום למקום? גם על זה השיב לו בחיוך.

אמר לו מרן: הלילה בא אלי השמש ואמר לי שאין לו מנוחה,בעולם העליון מכיוון שביטל אותך מתורה,ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על כל ביטול התורה וכן עשה.

ואמר על זה מרן: אף על פי שהשמש עשה את מלאכתו ובאמת צריך היה לנקות את בית המדרש,בכל זאת מכיון שיצא על ידי זה ביטול תורה – לא היתה לו מנוחה. (מורשת אבות)

ואכלתם לחמכם לשובע (חוקותי כו)

הלחם יהיה כל כך טוב וטעים שתוכלו לאכול אותו אפילו בהיותכם שבעים (הרב חידא ז"ל נחל קדומים) כידוע שזו ברכה גדולה כמו שבקש יעקב אבינו עליו השלום לחם לאכול ובגד ללבוש, וצריך זכות לאדם שיהיה בריא ויאכל לתאבון, דבר אחר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, הכונה היא מפני רוב השובע שיהיה בארץ לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש פרנסה.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי כו-י)

כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".

את שבתותי תישמורו ומיקדשי תיראו אני ה’ (בהר כו-ב)

ויהי כאשר נלחם יהושע עם האמורי ויום השבת קרב לבוא ויצר לו מאד, ויירא פן יחללו בני ישראל את השבת, ויאמר אל השמש דם ואל תאוץ לבוא עד כלות המלחמה, ויאמר השמש, לא אשמע בקולך כי גדול אני ממך, אתה נוצרת ביום הששי ואנכי נעשיתי ביום הרביעי, ויהי כשמוע יהושע את הדברים האלה, ויפרש את דגלו אשר כתוב בו משנה תורת ה’ לעיני השמש ויצוהו בשם ה’ לעמוד בחצי השמים. וידם השמש וירח, עמד שלשים ושש שעות עד מוצאי שבת, ויראו כל מלכי הארץ וישתאו וישתו ממועד מאד, כי לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו, שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק איילון.

עונג שבת

ויהי כאשר כילה יהושע  לכבוש את כל הארץ, וישלח אליו שובך מלך ארמיניה מכתב לאמור, ידעתי את אשר עשית למלכי ארץ כנען, את אנשיהם הרגת, ועל כן קראתי לארבעים וחמישה מלכי פרס ומדי ואומר להם, אספו את אנשי חילכם הרבים והעצומים כחול אשר על שפת הים, ולקחנו גם את יפת גבורנו ויצאנו על יהושע למלחמה, והשמדנו אותו ואת אנשיו עד בלתי השאיר בהם שריד ופליט ועתה הכן לך כלי מלחמה והכון לקראתנו ולא תאמר נפלו עלינו מלכי פרס ומדי פתאום, ויהי כבוא המכתב אל יהושע ויקרהו ויצר לו מאד, ויתאפק ולא הגיד לבני ישראל את דברי המכתב עד כלות ימי חג השבועות, כי אמר, אל  ידע העם את הדבר הרע הזה ולא יהפך חגם לאבל.  ויפגמו בענג החג שהוא שבת לכל דבר ויהי אחרי חג השבועות, ויקהל אליו יהושע את בני ישראל ויקרא לפניהם את מכתב שובך מלך ארמיניה ויאמר, מלחמות רבות נלחמנו, ונכה מלכים עצומים ונלכד ערים גדולות ובצורות כי הפיל ה’ אימה  ופחד על כל הקמים עלינו ויתנם בידינו. ועתה חזקו ואמצו ואל תיראו את ארבעים וחמשת המלכים ורבבות גבוריהם הבאים עלינו נבטח נא בה’ ויושע לנו, ויענו בני ישראל את יהושע לאמור, השיבה נא דברך למלך ארמיניה לאמור, רבה צבאך וצאה וישלח יהושע אל שובך לאמור בשם ה’ אלהי ישראל אלהי אברהם יצחק ויעקב מיהושע בן נון עבד ה’ אל שובך מלך ארמיניה המשתחוה לעץ ולאבן מכתב, הנה קראתי את דבריך אשר שלחת ליראני ולבהלני לאמור בוא אבוא אליך עם מלכים רבים ועצומים לעשות אצתך כלה, כי רבו גבורים ועצומים אנשי חלי ולסוסי ולמרכבות אין מספר ועתה דע לך, מלך ארמיניה כי אימתך לא תבהיל אותו אתה בא אלי ברכב ובסוסים ואני בא אליך בשם ה’ אלהי השמים והארץ, אשר עשה לנו ניסים ונקמה בפרעה , באותות ומופתים באדמת בני חם שוב בארצך ואל תבוא אלי לטמא את הארץ הקדושה בגלוליך ובשקוציך ויצאתי אנכי לקראתך בעוד שבעת ימים  ועשינו מלחמה.

ויהי כשמוע מלך ארמיניה את דברי יהושע ויחרד חרדה גדולה עד מאוד, ויפול מעל כסאו ארצה ויקרע שמלותיו ויאמר, אהה אבדנו אבדנו. ראו עד כמה שחשוב היה ליהושע בן נון לא לפגוע בעונג שבת ולגייס כוחות סדיר ומילואים שזה פיקוח נפש. והקב’’ה גמל מידה כנגד מידה וגרם לשובך להכנס לפחדים וחרדות והשבית לו את כל הביטחון והרצון לצאת למילחמה

המחלל שבת נחשב כגוי

ונוכל לראות עוד את חומר העון שיש באיסור חילול שבת - דהלא בכל העונות, לבד מאיסור עבודת כוכבים, קימא לן, דאם הוא מומר, חס וחלילה, לאחד מהם, אינו מומר לכל התורה, ואילו באיסור שבת קימא לן (בסימן שפ"ה ס"ג) דאם הוכח אצלו איסור שבת ועובר עליו כמה פעמים בפרהסיא, הוא מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים ממש. ואם הוא דר עם ישראל ברשות אחד, צריך לשכור ממנו הרשות כמו אם הוא דר עם העובד גילולים, ואם שחט, אף שאיש ישראל אחד עומד עליו ורואה ששחט כדין, אפילו הכי שחיטתו נבלה גמורה, מטעם דהוא אינו בר זביחה כלל, כדאיתא בפוסקים. וטעם לכל זה - דהמחלל את השבת, כופר במעשה בראשית כמו עובד כוכבים.

וזה לשון הרמב"ם פ"ל מהלכות שבת: השבת ועבודת כוכבים, כל אחת משיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש-ברוך-הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ושניהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם וכו’, עיין שם.

ועל כן גם עונש מחלל שבת הוא בסקילה כעובד כוכבים, וכשהוא בלי התרא, הוא על כל פנים בכרת. מכל זה יוכל האדם לראות את גודל הענין של שבת, וכן יש עוד כמה מאמרי חז"ל המפליגים מאוד בעון חילול שבת. (אות ישראל)

תנאי שמבלעדיו אי אפשר להיות שומר שבת - ללמוד הלכות שבת

וזכות שמירת שבת כהלכה מועיל למחול לו על כל עונותיו, כמו שכתוב בגמרא: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו חטא כדור אנוש - מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שאמר כהלכתו, משום שיודע שיש ל"ט אבות מלאכות, ובכל אב כמה וכמה תולדות, ובירושלמי פרק כלל גדול איתא, דרבי יוחנן וריש לקיש דיקו כל כך עד שמצאו בכל אב ל"ט תולדות, ולזה רמז הגמרא שישמור שבת כהלכה, דהינו שלא לחלל אותה בשום פרט.

אך באיזה ענין נוכל לבוא לזו המדרגה שישמור שבת בכל פרטיו, העצה היעוצה לזה – שיזרז את עצמו ללמוד הלכות שבת ולחזור עליה תמיד, כדי שידע האסור והמותר, דאי לאו הכי אפילו אם ילמוד כל ענינים המוסרים המזרזים לשמירת שבת כראוי - לא יועיל לו, וכדאיתא במדרש משלי: "לדעת חכמה ומוסר" - אם יש בידו של אדם חכמה, יכול הוא ללמוד מוסר, ואם אין בידו של אדם חכמה, אין יכול ללמוד מוסר. והכונה - דאם הוא טועה בעיקר הענין, שחושב שאין זה בכלל איסור, מה יועיל לו המוסר בזה? (אות ישראל)

גדולה שבת שנתקדשה בשלש קדושות: מעשה, דיבור ומחשבה

קדושת המעשה

גדולה שבת ומיוחדת במינה, ששיך בה שלוש קדושות. קדושת המעשה הלא הם כל איסורי ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואיסורי רבנן שנצטוינו שלא לעשותם.

קדושת הדיבור

נצטוינו שלא לומר בשבת: למחר אעשה כך או כך. כל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור גם לומר בשבת שיעשנו בחול, וזהו איסור מדינא.

ואף דיבור חול בשבת החמירו בזוהר (ח"ב דף מז:) מאוד משיחת חול בשבת. והרב "פלא יועץ"

כתב בזה סברא פשוטה, שהרי נצטוינו לשבות ממלאכה כשם ששבת מלכנו אלקינו ביום השביעי, והלא מה היתה מלאכתו יתברך בששת ימים - דיבור, שנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו" (תהילים לג, ו), ואם כן, ממלאכתו של ה’, שהיא דיבור, נצטוינו לשבות אף אנו, והוא על ידי שנשבות בדיבורנו מדברי חול, וכל דיבורנו יהא קודש ועסק התורה בלבד.

אחר שקיבל בעצמו להזהר בשביתת המעשה, אז יראה לשמור הדיבור, כי דיבור חול בשבת פוגם, חס וחלילה, עד למאוד, כמובא בזוהר הקדוש (בשלח סוף דף מז ע"א) וזה לשונו: "וכבדתו מעשות דרכיך", כמה דאוקימנא "ממצא חפצך ודבר דבר", והא איתמר בגין דההיא מלה סלקא ואתער מילה דחול לעלא, מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאישתדלא ולא באחרא, תא חזי, ההוא מילה דנפיק מפומיה דבר נש סלקא ואתער אתערותא לעלא אי לטב אי לביש, ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא, מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא, ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך, ובשבת במלי דשמיא ובקדשא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. עד כאן לשונו.

וכמובא במדרש (ויקרא רבה לד), רבי שמעון בן יוחאי הוה ליה אמא סבתא דהוה משתעי סגי.

אמר לה: אמא, שבתא הוא. שתקה. כי הקפיד אפילו על אשה שלא תדבר בשבת. ואשרי חלקו למי ששומר דיבוריו בשבת, כי נעשה מרכבה לפה העליון, כי בשאר ימים גם כן – כל דיבור הוא ענין גדול, וכל שכן בשבת קודש, ואז כל אחד שובת ממלאכתו, ואם יקבל על עצמו שביתה בדבור - אשרי חלקו וגורלו.

לכן כשיושבים חברים ביחד ומדברים דיבורי יראת ה’ ואחדותו, ומזמרין שירין ותושבחין לפני קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה גם כן ענין גדול למאוד, כי אין להקדוש ברך הוא נחת יותר מכשישראל יושבין ביחד באחדות ומזמרין ומשבחין לכבוד שמו יתברך ויתעלה, וכן מי שמוטל עליו להדריך ולומר דברי תורה לישראל, לפעמים לצורך הדרכת עם הקודש צריך לדבר, אבל גם בזה יש הרבה גנבת ה’בעל דבר’ להמשיכו לדברים בטלים או ללשון הרע וכדומה, על כן, לפעמים, שב ואל תעשה עדיף.

וצריך כל אדם הרוצה להיות בכלל שומרי שבת, לבקש רחמים מה’ כל השבוע על זה, וכל שכן בערב שבת קודש בטבילת המקוה ובמנחה של ערב שבת קודש, שיזכהו ה’ לשמור שבת כהלכתו, כי באם זוכה לזה, אז רוחצין נשמתו בשבת כמו רחיצה של נהר דינור.

ועיקר - ללמוד הלכות שבת קודם בקיצורים שחיברו יראי ה’ ונתקבלו פסקם בישראל, למען ידעו להזהר מאיסורים, ואחר כך ילמוד בפוסקים, כל אחד לפי שכלו ודעתו.

קדושת המחשבה

עיקר השבת ניתנה למנוחה ושלוה, והמנוחה לא תהא אלא אם כן מחשבתו של אדם אינה טרודה. ואמרו במכילתא: יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה.

הרי לנו לראות שאף את מחשבתנו יש לקדש בשבת לפנותה מכל עניני ועסקי עולם הזה, וליחדה רק לאהבה וליראה את ה’.

ומצאתי לזה רמז במקרא. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ג’ לשונות נאמרו במקרא זה: ויכולו, ויכל, וישבות, לרמוז לנו כנגד ג’ קדושות שנתקדשה שבת.

ויכולו השמים והארץ כנגד שביתת המעשה, דיש לנו לשבות ממלאכה כשם שכביכול כלו מלאכות שמים וארץ. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו - כאן בא לרמוז הדיבור, שכביכול כלה מלאכתו יתברך, שהיא נעשתה בדבור, וכנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו", ואחר כך וישבות מכל מלאכתו אשר עשה, רומז על השבתה בלב, וכמו שאמרו רז"ל: אין השבתה אלא בלב, וכנאמר בענין החמץ: "וכשאור תשביתו" הינו ביטול בלב, שיש לבטל בלבו כל עסקי מלאכות עולם הזה.

מעלה נפלאה שלא להסיח דעת בשבת מקדושת שבת, וג’ עצות לזכות לזה מובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פרשת בשלח ופרשת קדושים) שקיבל מרבו, רבנו הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, שבשבת אסור להסיח דעתו מקדושת השבת קל וחומר מתפילין, ותפילין נלמד קל וחומר מציץ שאסור להסיח דעתו ממנו, כי קדושתו חמור מציץ, כל שכן קדושת השבת שקדושתו גדולה יותר מקדושת התפילין - שבשבת פטור מתפילין מצד גודל מעלת וקדושת השבת - בודאי אסור להסיח דעתו משבת. ועין שם שמאריך בזה במתיקין ודובשין.

ומובא בספר "טהרת הקודש": והנה הגם ענין זה שלא להסיח דעתו מקדושת השבת הוא מדרגה גדולה, ואין שייך לאנשים כערכנו אשר אנו רחוקים מזה, אבל עם כל זה, אחי אהובי, דע שיש בענין זה גם כן שני מיני בחינות בכללות, כי זכור ושמור הנאמרים בדברות ראשונות ואחרונות, בדבור אחד נאמרו, וזכור דרשי שהוא זכירה בפה, ושמור הוא ענין מחשבה, כידוע, שלא להסיח דעתו.

והנה הגם שדרשו על זכור - זכירה בפה, אבל דע כי נכלל בזה גם המחשבה, כי עיקר זכירה הוא במחשבה, כמו שכתוב (דברים ט): "זכור ואל תשכח", כי זכרון עיקרו במח ובמחשבה, ולמי שהוא קשור באיזה ענין אינו שיך בו לומר זכור, כי הוא ממילא אינו שוכח, מה שאין כן מי שהוא רחוק מהדבר, ואז יכול לשכוח, לכן צריך לעוררו זכור ואל תשכח.

לכן אמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו", וידוע כי קודש הוא בחינת חכמה שהוא מחשבה, ואמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו" - במחשבה, ועל כן דרשו על זה רז"ל (ביצה טו): זכרהו - מאחר שבא להשכיחו, לכן כתבו זאת משש זכירות תמידיות, שאפילו ביום חול אם אדם נזכר משבת, מקיים מצות עשה של זכור את יום השבת. וכתב החרדים ז"ל (מ"ע מן התורה התלויות בלב אות ל"ג) בשם הרמב"ן, שעיקרו של הפסוק (זכור את יום השבת) מיירי בכל הימים לזכור את יום השבת בלב ובפה, ומכל שכן בשבת קודש בעצמו, בכל רגע שאדם נזכר שהיום שבת וזוכר מקדושת השבת, מקים זה המצות עשה.

והנה מי שאינו מקושר באיזה דבר, אז נחלש אצלו כח הזכרון ובטבעו לשכוח מזה הדבר, והנה לבוא לזכרון הדברים שיזכיר עצמו תמיד מקדושת השבת, יש לזה שלוש עצות: אחת - שירגיל עצמו תמיד בפה קדושת השבת, כמו שבת קודש או שבת מלכתא קדישא, וירגיל עצמו לשמוח באמרו זאת רק יהא בהסתר שלא להראותו לאחרים, שלא יהא נראה כמתחסד ביותר, כי זו מידה גרועה מאוד ונחשב לשטות, כי גם בשמים שונאים תנועות משוגעות, כמובא במגן אברהם (סימן צ"ה סע"ק א’), וזה לשונו: ואותן המגביהין ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם. עד כאן לשונו.

ועצה שניה לזכרון - לקים מה שנאמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" שהוא לשון סימן, שיעשה לעצמו איזה סימן של ידי זה הסימן יזכור תמיד קדושת השבת, כמו איז כפתור בבגדו או איזה משיחה או איזה כלי וכדומה. כל אחד לפי ערכו יעשה לעצמו איזה סימן, שכל זמן שיסתכל על זה הסימן, יזכור מקדושת השבת.

ועוד עצה הנעלה מזה - שירגיל עצמו בכל עניניו, דהינו, הן בשעת התפילה וכן בשעת הלימוד, שיצייר במחשבתו כאילו קדושת השבת מדבר עמו, וכן בשעת אכילת סעודת שבת יצייר בדעתו כאילו קדושת השבת אוכל עמו ביחד, ובזה ההרגל יהיה תמיד נחקק לפניו קדושת וזכרון השבת.

ועוד הנעלה מזה - שירגיל עצמו לצייר נגד עיניו אותיות שבת, כמובא בספר הקדוש "בני יששכר", שאותיות שבת מסוגל לצייר נגד עיניו כמו אותיות הוי"ה ב"ה, כי כ"ז אתון קדישין עם האותיות מנצפ"ך כפולים, כל אחד מהם יונק משם הוי"ה ב"ה, וכ"ז פעמים שם הוי"ה ב"ה הוא כמספר שבת, וזה שבת שלים מכל סטרוי, ועיין שם.

לצדיק רבי זונדל מסלנט, שהיה רבו של רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, נולד בן. אך לדאבון לב הוריו נפטר התינוק עם כניסת השבת, ומכיון שכך, לא הספיקה השמועה להתפרסם בעיר.

בליל שבת באו ידידיו של רבי זונדל למסיבת "שלום זכר" והוא, שבאים אוהביו וקרוביו לברכו על הולדת הבן[, והוא קיבל אותם כאילו לא ארע דבר. האורחים שתו לחיים וברכו אותו בברכת "מזל טוב" כנהוג, והצדיק הבליג על צערו ויגונו ולא אמר להם מאומה, כדי שלא יצטערו בשבת.

קידוש וסעודות שבת

 אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנים לו משאלות לבו לטובה, שנאמר: "והתענג על ה’ ויתן לך משאלות לבך (תהילים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו. כשהוא אומר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג). הוי אומר: זה עונג שבת. במה מענגו?

רב יהודה בן רב שמואל בר שילת בשם רב אמר: בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומים שנחשבו מאכלים חשובים בזמנם[. (שבת קיח:)

סעודות שבת - מצוה רבה ויקרה מאד, וצריך לזהר לקימן בקדושה ובכונה טהורה

כתב בספר "סידורו של שבת": כי הנה גם באכילה ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכון בהם לעשותן לשם פעלן, אבל לא, חס ושלום, שבאכילת שבת קודש או בשארי המצות הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כרסו באכילה ושתיה למאת תאותיו והנאות הגופניות בזה.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה כא, כה מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום, והוא כלל לכל שבתות ומועדים כיצד יתנג באכילתו): שאל מין אחד את רבי עקיבא: למה אתם עושין מועדין, והלא כתב (ישעיה א, יד): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". אמר לו: מי כתיב ’חדשי ומועדי שנאה נפשי’, ’חדשיכם ומועדיכם’ כתיב. בזמן שאתם מכונים להנאת גופכם בלבד - הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי לשם שמים אז אינם שנואים ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים.

ועוד אמרו (שבת קנא ע"ב): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג) - אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדי, כסבורין שמענגין שבתות וימים טובים וכו’. עד כאן.

ולכן לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה, כי כיון שהעונג העיקרי להתענג בשבת הוא אינו עונג הגופני השוה לכל, אלא הוא שמחה עצמית מחמת הרגשת הנפש בחדות שמו יתברך, ואיך שייך ציווי על הדבר התלוי בכוונת הלב? וממה נפשך: אם מרגיש בנפשו זה השמחה ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ברוך-הוא ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו - זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה. ואף על גב דאיהו לא חזי ואינו יודע בעצמו מפני מה הוא שמח עתה טפי מיום אתמול, ומתמה מה יום מיומיים, אך מזלה חזי ונפשו היא המשמחת אותו כמדובר. ואם אינו מרגיש יתר שמחה, אפילו כל דהוא השתנות מימות החול, וכאז כן עתה, ואוכל ושותה למלאת בטנו ולהשלים תאותו עתה הנה אלהי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו - שמחת מילוי כרסו. (אות ישראל)

הלא תראה מה שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כג ע"א): אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה’, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה כלומר, לשם תאותו ולא לשם מצותו. זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ’ופושעים יכשלו בם’. ופרש רש"י: ’ואחד אכלו לשם אכילה גסה’ - מחמת תאוה שאוכלו ברעבון. הרי דאפילו באכילת הפסח, שהיא מצות עשה דאוריתא, אם אוכלו למלאות רעבון נפשו, נאמר בו, חס ושלום, ’ופושעים יכשלו בם’.

ועל זה ימס לב כל אדם לראות בעין שכלו ליצא מכלל הזה, ולבל הכנס, חס ושלום, לגדר ’ופושעים יכשלו בם’, ולהבחין באמת באמיתות לבבו אם אוכל רק לכבוד שבת, לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם בזה, או אם לכבוד עצמו הוא דורש, כי יחפוץ לאכול על כי ירעב ללחם וצמא למים, כי "הוא אכול ושתה יאמר ולבו בל עמו" (ע"פ משלי כג, ח) שמחת הלב בה’. (אות ישראל)

זהירות מפטפוטי דברים מיותרים על שולחן השבת

בסעודת שבת מלכתא קדישא צריך להיזהר בדיבור חול ופטפוטי מילים, כי באם יתחיל בפטפוטי דברים עם בני ביתו וכו’, ימשך לו על ידי זה ביטול זמירות בכונה וביטול ברכת המזון בכונה, שכן הוא הדרך - דיבור ממשיך דיבור, כי עיקר קדושת ושמירת השבת היא בדיבור. ומובא בזוהר הקדוש (בשלח מז): מאן דיתיב בהילולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא. ואם תקים "ממצווא חפצך ודבר דבר" יקוים בך סיפה דקרא: "אז תתענג על ה’". וכתיב "שומר שבת מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. (שלחן הטהור, מ’ בת קודש, סעודת שבת מלכתא ד"ה ויש לרמז).

חוק חקק הקדוש-ברוך-הוא בטבע שהבנים נמשכים אחר האבות, ורוצים להיות להם שייכות של ידידות והתקשרות אתו ולהחליף עמו דברים, ובפרט כשיושבים יחד בסעודה שגם הסעודה לבדה מביאה התקשרות בטבע בני אדם, כידוע.

ובפרט בשבת קודש ויום טוב שהקדושה שורה בכל בתי ישראל ובכל נפשות ישראל מגדול ועד קטן, בכוחו של כל אב בית לנצל הזדמנות מפגש המשפחה אז, להמשיכם במעשיות מצדיקים ודברי חז"ל וזמירות של קודש ושיחה נאה של יהדות, ומה נעימה ישיבה כזאת, וכמה היא מעוררת הנפשות.

אבל מה נואלו אותם שגם אז הם מפטפטים בדברי הבל, ומאבדי המתנה היקרה הזאת קדושת השבת קודש והימים טובים, וגומרים הסעודה והולכים לישון ואינם מזכירים לבני ביתם דבר ולא חצי דבר מעניני יהדות, אלא חיובא רמיא על בעל הבית בכל עת מלוא, ובפרט בשבת קודש ויום טוב לישב עם בני ביתו ולהמשיכם ולהבינם את עניני היהדות באפנים שונים על ידי מעשיות ומשלים, וידבר אז על מעלת וקדושת ישראל וגודל ערך התורה והמצות וכו’. (ס’ הנהגות החינוך, פי"ד ענף ד’ אות ו’, בשם ס’ בית יהודי)

"מלוה מלכה" אצל הגאון מוילנא

הגאון מוילנא זצ"ל החמיר מאוד בסעודת "מלוה מלכה", והיה מקפיד לאכול בסעודה זו פת חמה, שנאפתה לאחר צאת השבת. אף אמר, שגם נשים חייבות לאכול סעודת מלוה מלכה.

פעם אחת רצתה אשתו להתענות תענית של כל ימות השבוע ("הפסקה"), ממוצאי שבת עד ערב שבת הבאה, ומיד אחרי הבדלה שכבה לישון.

כשנודע הדבר לגר"א, שלח להודיע לה, כי שכרה של כל תענית ה"הפסקה" אינו שקול כנגד הפסד מצות סעודת "מלוה מלכה" אחת.

במוצאי שבת אחד נכנס רבי חיים מוולוז’ין, תלמידו של הגר"א, לביתו של הגאון. שאל אותו רבו: "האם אכלת כבר סעודת מלוה מלכה?"

ענה רבי חיים, כי אינו חש בטוב ולכן התיר לעצמו לא לאכול סעודה, אלא לקיים את מצות "מלוה מלכה" בעוגת דבש, אבל הגר"א לא הסכים עמו והורה לו לערוך מיד את הסעודה בהלכתה.

פעם אחת חלה הגר"א במוצאי שבת והקיא, ומרוב חלשתו נרדם בלי לאכול את הסעודה. כשהקיץ משנתו, ביקש מהסובבים אותו לראות עם עדיין לא האיר השחר, וכשענו לו כי עוד לילה, ביקש להאכיל אותו כזית פת, כדי לצאת ידי חובת סעודת "מלוה מלכה".

אמר רבי שמעון בן פזי: "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצל משלוש

פורעניות: "מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום וממלחמת גוג ומגוג". (שבת קיח,ע"א)

אמר רבי יוסי: "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת". (שבת קיח, ע"ב)

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה אני נותן לכם מבית גנזי והיא השבת ועל ידי השבת תמשכו שפע ברכה ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ומכאן למדו חכמים וקראת זה קידוש ועונג וסעודה ומכאן נפסקה ההלכה אין קידוש אלא במקום סעודה. וישנם מעלות גדולות בסעודת שבת וגם בסעודת מלוות מלכה שהיא סעודה רביעית שאוכלים אותה אחרי ההבדלה.

אם בחוקותי תלכו (בחוקותי כו-ג)

 קשה מה המשמעות "תלכו"? ואפשר לומר שידוע ההפרש בין אדם לבהמה, האדם לא נולד שלם, כשנולד לא ידע לאכול, ולא לדבר, ולא להתהלך, ולאט לאט מתפתח עד שמגיע לשלמותו, מה שאין כן הבהמה, שור בן יומו קרוי שור ללמד אותנו כי הבהמה לא נולדה להשתלמות, איך שהיא ביום לידתה כך נשארת עד יום מותה, ואין לה השתלמות עצמית, מה שאין כן האדם נולד להגיע לשלמות, וכל יום ויום הולך ומוסיף, לכן ביארו המפרשים שהבהמה עיניה למטה, היות שאין לה כל השתלמות עליונה ורוחנית, וכל שאיפתה רק למטה לאכול ולאכול, לכן עיניה למטה בארץ כי משם היא נזונית, מה שאין כן האדם עיניו למעלה והולך בקומה זקופה, ומסתכל בעליונים שמימיים ולא ארציים.

וזהו "אם בחוקותי תלכו" כלומר, האדם נוצר ללכת ולא לעמוד במצב אחד, כי אם להוסיף ולהתקדם, ישנם בני אד הולכים ומתקדמים, אבל רק בענינים גשמיים בעניני עולם הזה והם דומים לבהמה,מה שאין כן האדם השלם, הולך ומתקדם בענינים רוחניים, כי עיקר יצירתו היא להתקדם ברוחניות. כדכתיב "אם בחוקותי תלכו", כלומר, כל אדם צריך ללכת ולא לעמוד, ובאיזה ענינים ללכת ולהתקדם בעניינים רוחניים, וזה אומרו "אם בחוקותי תלכו.

ועל פי זה נראה בס"ד לבאר מאמר רבותינו בסוף מסכת נדה ומסכת מגילה תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות. וצריך להבין אם כן למה כתב הנביא "הליכות" יכתוב הלכות? אלא בא ללמדנו, שלא מספיק לקיים הלכות אלא צריך גם "הליכות" כלומר, שתמיד יהיה במצב של הליכה, ולא יעמוד במקום אחד, ועוד נראה לי לבאר שבא ללמדנו כי גם על ההליכה מקבלים שכר, על דרך שביאר מורי רבינו עזרא עטייה ע"ה על הפסוק (איוב ל"ד י"א) "כי פועל אדם ישלם לו, וכאורח איש ימציאנו", כלומר, לעתיד לבוא ישלמו על הפעולות הטובות שעשה כל אחד, ולבסוף יתנו לו גם אל "אורח איש", כלומר על ההליכות שהלך אדם בעשותו את המצות ולזה  אמר "וכאורח איש ימציאנו (קול יהודה).

אנו רואים אנשים המשקיעים את כל מירצם וכוחם בפרנסה וכמעט לא נותר להם זמן לעצמם. אם כן, מה היתרון של האדם על הבהמה? ההיפך הוא הנכון. לכאורה, הבהמה חיה חיים נוחים ביותר ללא טרדות מיותרות.

מבאר זאת באופן נפלא הרה"ג ניסים עטיה שליט"א בספרו "לדעת חכמה ומוסר" אכן היתרון שיש לו לאדם על בעלי החיים הוא שלאדם יש תכלית אמיתית ואם יעסוק בתורה יהיה מכובד על הבריות, כיוון ששאר כל הבריות כאין וכאפס לעומתו מבלי תכלית אמיתית, זהו מה שלימדונו חז"ל "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות", דהיינו, יותר מכל הבריות שבעולם. והמחלל את התורה גופו מחולל מכולם, שהרי הם בריאים וחזקים יותר ממנו. כן אם לא זכה אומרים לו "יתוש קדמך!" במעלות הבריאה, ואם זכה הוא קודם לכל אלו שנבראו לשמשו והוא מכובד עליהם.

אכן, לצערנו, יש כאלה שרואים את הכסף והזהב כתכלית בחיים וכל מאוויהם וחייהם הם להגיע לתכלית זו ולצבור עוד ועוד ממון ולעולם לא יהיו שבעים. כל זה נובע מכך שאינם מבינים את מהות החיים ואת היעוד שלשמו נשלחו. אנשים מסוג זה ניתן לומר להם "יתוש קדמך!"

בספר "אוצר המדרשים" מסופר על רב כהנא שנפקד בבן לאחר שנים רבות. כשהיה הילד בן שלוש אמר רב כהנא לאשתו: "צריך לקחת את הילד למלמד".

אמרה האשה "אני לא יכולה בלעדיו...תביא את המלמד אלינו. הוא יקבל כאן חדר ואני אבשל בשבילו, והוא יאכל וישן כאן".

הלך הרב כהנא ומצא בשוקי טבריה את רבי אליעזר זעירא, עליו מסופר שלבש שחורים כי התאבל על ירושלים. חבריו רצו לנדותו בטענה שזו גאווה, אבל לאחר שראו שהוא תלמיד חכם – עזבוהו לנפשו.

ישב רבי אליעזר ועשה ציציות.

שאל אותו רב כהנא: "יש לך אשה וילדים?"

ענה "כן".

"היכן הם?"

"אשתי זו התורה והילדים הם המצוות". ענה רבי אליעזר.

ראה רב כהנא שכך והביא אותו להיות מלמד לבנו. לימד אותו עשרים ושמונה שנה, בא לרב כהנא ואמר לו "לימדתי את בנך את כל התורה כולה. סיימתי את תפקידי".

יצא הבן לשוק של טבריה והתפעל ממה שראו עיניו, ניגש למוכר משקים וביקש לשתות כוס מים.

ענה המוכר "בבקשה, אך קודם תשלם".

אמר הבן "אבל אין לי כסף!"

"אם אין כסף אין מים!" ענה המוכר.

אמר לו הבן "אני בנו של רב כהנא!"

ענהו המוכר "ואני נכדו של יעקב אבינו...מים מקבלים רק תמורת כסף".

חשב הבן ואמר "אני יודע את כל התורה כולה!"

ענה המוכר "יופי, אך כדי לשתות צריך לשלם!"

חזר הבן הביתה ואמר שהוא רוצה לעבודת "לעשות כסף" כי זה מה שהאנשים מעריכים. נתן לו אביו יהלום גדול ואמר לו "צא מחר לשוק ומאחר ואתה לא מבין כ"כ במסחר, תסתובב בשוק ותשאל על המחירים שיציעו לך. אל תמכור עדיין את היהלום. בערב תספר לי על ההצעות ואז נחליט למי למכור".

יצא הבן לשוק והגיע לרחוב הסנדלרים, שאל אותם "כמה אתם מציעים עבור היהלום?"

ראו הסנדלרים את היהלום והתפעלו מגודלו והציעו הם מאה זהובים.

משם המשיך לשוק הרצענים והציע אותו להם. הביטו הרצענים ואמרו "נשלם לך עבורו אלף זהובים!"

המשיך לשוק הטבחים ושם הציעו לו תמורת היהלום חמשת אלפים זהובים.

בסוף היום הוא הגיע לשוק היהלומנים. היהלומנים לא ראו מימיהם אבן כ"כ גדולה והציעו לו מיד מיליון זהובים!

חזר בערב הביתה וסיפר לאביו על סיורו ותוצאותיו.

אמר לו אביו "אני לא מבין! הרי הציעו מגוון של מחירים. מי באמת צודק, הסנדלרים או היהלומנים?

"אם כך," שאל רב כהנא "למה בשוק הסנדלרים הציעו לך מאה?"

ענה הבן "פשוט מאוד, הם לא מבינים באבנים יפות. כדי לדעת מה ערכה האמיתי של האבן, צריך ללכת למקום שבו מבינים באבנים, רק בשוק של היהלומנים".

אמרו לו רב כהנא: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. צריך ללכת למי שמבין בסחורה המדוברת, ולשמוע ממנו בכמה הוא מעריך אותה. אתה יצאת לשוק והסתובבת בין אנשים שעסוקים כל היום ב'לעשות כסף' ושמעת מהם שהם לא מעריכים את כל התורה כולה, כי הם לא מבינים בתורה.

מחר תצא איתי לישיבה שם הם יודעים להעריך סחורה זו ואז תראה כמה היא שווה בעיניהם". (אור דניאל).

מובא בקונטרס די לצרות של ברסלב שכל הצרות והיסורים שהאדם סובל, הם רק מחמת ביטול תורה, כי מי שמבטל תורה, הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורים מכערין, ועוכרים אותו (ברכות ה), ועל כן אם אתה רוצה לומר "די לצרות" שלך, ראה לברוח אל התורה הקדושה, ותרגיל את עצמך ללמוד את התורה הקדושה, אשר אין לך עוד טוב, ואין לך עוד נעם כמו למוד התורה הקדושה בתמימות ובפשיטות גמורה שתרגיל את עצמך ללמוד בכל יום מקרא, משנה, גמרא, מדרש, הלכה ואגדה, ואמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי, ראש השנה, פרק ד, הלכה ח') כיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם וכל היסורים והצרות יבדלו ממך, כי אצלו יתברך מאוד מאוד חשובה התורה, וכל העוסק בתורה, אינו צריך לא חטאת ולא עולה ולא מנחה ולא אשם (מנחות קי). ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, ומי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה (אבות ו) ואם היו בני אדם יודעים מעלת למוד התורה, שאפילו אדם לומר בתמימות ובפשיטות, ואומר את התיבות של מקרא, משנה, גמרא, מדרש הלכה ואגדה ואיך שזה מבטל את כל צרותיו, אז היו רגילים ללמוד תורה בכל יום ויום, כי אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה עמו (ברכות ו) ועל כן, אהובי, בני היקר, אם אתה רוצה לומר די לצרותיך, הרגל את עצמך ללמוד בכל יום את התורה הקדושה, ותעשה לעצמך קביעות עצומה לקרוא בכל יום במקרא, במשנה בגמרא במדרש, בהלכה ובאגדה בחשק חדש, ותכף ומיד כשתכניס את עצמך לתוך התורה, על ידי זה תפטר מכל הצרות, ואמרו חכמינו הקדושים, כיון שקרא אדם תורה, נביאים וכתובים, ושנה מדרש, הלכות ואגדות, ושנה הגמרא, ושנה הפלפול לשנה, מיד רוח הקודש שורה עליו (עין תנא דבי אליהו, זוטא, פרק א'), כי התורה משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו (קדושין פב), וככל שהאדם בורח יותר אל התורה הקדושה על ידי זה הוא אומר "די לצרות" שלו.

אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פרקט, הלכה ה') מה התינוק הזה צריך לינוק בכל שעה שביום רק כל אדם בישראל צריך להתיגע בתורה בכל שעות שביום וכמו התינוק עיקר חיותו הוא ניקה מדדי אימו כמו כן צריך כל אדם בישראל להרגיש שעיקר חיותו הוא עי שלומד תורה וזה צריך להיות אצלו תמיד חדש המאמר חז"ל (ערובין נד) מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה כשעה הראשונה אף דברי תורה חביבין על לומד בכל שעה כשעה הראשונה.

פתח רבי אבא ואמר (משלי ו-כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר", כי נר מצוה פירושו: כל מי שמשתדל במצות התורה בעוה"ז, נערך לפניו על כל מצוה ומצוה נר אחד להאיר לו בעולם הבא. "ותורה אור" מי שעוסק בתורה זוכה לאותו האור העליון שממנו נדלק הנר. כי נר בלא אור אינו כלום, ואור בלא נר גם כן אינו יכול להאיר נמצא ששניהם צריכים זה לזה, צריכים מעשה המצוה לתקן את הנר, וצריכים לעסוק בתורה להאיר הנר.  וידעתם כי אני ה'... ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו-ז)

האלוהות עצמה אין שום אנוש שיכול להשיגה "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" בני ישראל מגיעים לידי הכרת האלוהות על ידי אור התורה והמיצוות כי "אוריתא ישראל וקודשא ברוך הוא חד" על ידי "ולקחתי אתכם לי לעם'' כלומר מתן תורה תבוא האפשרות של "וידעתם כי אני השם"...וכל דבר אחר שלא כתוב בתורה זר, ומכאן בא השם ע"ז שכל עברה היא מלשון מעבר מצד הקדושה לצד האחר והזר של הקדושה. (קדושת לוי).

אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (בחוקותי כו, ג-ד)

רש"י מביא את התורת כהנים: "אם בחוקותי תלכו", יכול זה קיום המיצוות? כשהוא אומר: "ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה, ע"כ. זאת אומרת, חוץ מקיום המצוות עצמם ישנו דגש מיוחד על לימוד העמלבתורה. ואם כך יהיה, מבטיח הקדוש ברוך הוא שיתן גשמים בעתם ונתנה הארץ יבולה.

הגמרא מביאה שתי דוגמאות לתקופת ש"אם בחקותי תלכו" שיהיו עמלים בתורה, שיזכו לגשמים בעתם כהבטחת התורה. התקופות שהגמרא מביאה הם של שמעון בן שטח ושל הורדוס המלך. אם נבדוק את התקופות הללו, נראה שדווקא באותם תקופות רדפו והרגו את תלמידי חכמים והיתה שממה יחסית בלימוד התורה.

שמעון בן שטח היה בתקופתו של המלך אלכסנדר ינאי, שרדף את החכמים בחימה שפוכה והרג בהם, עד שגדולים ובראשם יהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי נאלצו לברוח לאלכסנדריה שבמצרים. רק שמעון בן שטח ניצל מרדיפותיו של אלכסנדר ינאי מפני שהיה אחיה של אשתו המלכה שלומית אלכסנדרה, והיא הגנה עליו.

וכך מסופר בגמרא (ברכות מח ע"א) ינאי המלך ואשתו המלכה אכלו לחם, ולאחר שהרג את רבנן לא היה לו איש לברך, אמר ינאי המלך לאשתו: מי יביא לנו גברא שיברך לנו? אמרה לו: ישבע לי שאם אביא לך לא תצער אותו. נשבע לה, הביאה את שמעון בן שטח אחיה והוא זימן ע"כ (וכן ראה קידושין סו ע"א).

כמו כן בתקופתו של הורדוס רדפו והרגו בתלמידי חכמים, כפי שמספרת הגמרא (בבא בתרא ג ע"ב) שהורדוס היה עבד בבית חשמונאי ונתן עיניו באותה תינוקת מבית חשמונאי, שמע הורדוס העבד בת קול האומרת: כל עבד שימרוד עכשיו יצליח. קם והרג את כל אדוניו השאיר את התינוקת. לקח לעצמו הורדוס את המלוכה למרות שהוא עבד, ואמר מי דורש: מקרב אחיך תשים עליו מלך" (דברים, שופטים יז טו) רבנן, קם והרג את רבנן והשאיר את בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה. וגם לו ניקר הורדוס את עיניו, ע''כ.

אם כן, מצינו שבאותם תקופות של שמעון בן שטח והורדוס המלך, היו תקופות קשות לתלמידי חכמים ולתורה. אם כן, כיצד אפשר להבין את הדוגמאות שמביאה הגמרא בתענית, של "אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, אזי"ונתתי גשמיכם בעתם" שזה היה בתקופת שמעון בן שטח ינאי המלך והורדוס המלך?

והנה, מצינו במדרש שוחר טוב (תהילים מזמור עב) על הכתוב: "אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך ידין עמך בצדק וענייך במשפט: (תהילים עב א-ב) רבי אליעזר אומר: כל מקום שאין דין יש דין, וכל מקום שיש דין אין דיין. כיצד בזמן שאין עושין הדין בארץ, עושין הדין בשמים והקדוש ברוך הוא יושב עליהם בדין ופורע מהן. אבל בזמן שהדין בארץ אין הקדוש ברוך הוא יושב עליהם בדין. אמר הקדוש ברוך הוא: נטלתם אומנותי מה יש לי לעשות? היא היתה אומנות שלי, שנאמר: "כי אלהי משפט ה'" (ישעיה ל, יח). ואומר: "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא, בחוקותי). והואיל ונטלתם אומנותי, אבקש אומנות אחרת "ונתתי גשמיכם בעתם" (שם ד), לכך "ידין עמך בצדק ועניך במשפטך" ויעשה הדין ע"כ.

מה זה אומר, כדי לזכות לגשמים בעתם צריך שיתקיים הדין למטה, ואז כביכול הקדוש ברוך הוא מתפנה לעשות גשמים בעתם בברכה. אבל אם אין דין למטה, הקדוש ברוך הוא עושה דין. ואם לאחר שהקדוש ברוך הוא יעשה את הדין על ידו או על ידי שליח, ובפועל ימוצא הדין, גם אז יזכו לגשמים בעתם.

בשתי התקופות לעיל (ינאי המלך והורדוס המלך) היה פגם בעשיית הדין למטה ולכן נפרעו מתלמידי חכמים. בזמן ינאי המלך מביאה גמרא (סנהדרין יט ע"א) מעשה בעבדו של ינאי המלך שהרג אדם, אמר להם שמעון בן שטח: תנו עניכם בו ונדון אותו. שלחו לינאי: עבדך הרג. שלח להם ינאי את עבדו למשפט. אמרו לינאי: גם אתה צריך להגיע למשפט, שנאמר: "והועד בבעליו" (שמות משפטים כא כט) אמרה התורה: יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. הגיע גם המלך והתיישב בבית הדין. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגלך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם  אתה עומד, שנאמר" ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים, שופטים יט יז) אמר לו ינאי לשמעון בן שטח: לא כשתאמר אתה, אלא שיאמרו חבריך. נפנה שמעון בן שטח לימינו כבשו פניהם בקרקע (רש"י: שהיו יראין ממנו) ופנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות (רשי"י: הקדוש ברוך הוא) ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, ע"כ רואים מכאן שהחכמים פחדו ליישם את הדין. ואם אין דין למטה הקדוש ברוך הוא עושה דין מלמעלה,  ולכן נפרעו באותו דור מתלמידי החכמים.

כמו כן מצינו שהיה פחד של חכמים מהורדוס המלך הרי הוא היה עבד ולא היה ראוי למלוכה ואף על פי כן לא קמו למחות בו אלא יראו ממנו, כי שמביאה הגמרא בהמשך (בבא בתרא ד ע"א) לאחר שניקר הורדוס את עיניו של בבא בן בוטא הגיע אליו הורדוס בדמות אדם אחר ואמר לו: תקלל את המלך ואמר: מפחד אני לקלל למרות שהורדוס אינו עושה מעשה עמך (אינו מתנהג בהתאם) "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ). הרי נאמר נשיא בעמך לא תאור לאחר מכן הזדהה הורדוס ואמר: אילו ידעתי עד כמה רבנן זהירים בכבוד המלכות לא הייתי הורגם, וכעת מה תקנתי, אמר לו בבא בן בוטא: אתה ריבית אורו של עולם (על ידי הריגת תלמידי חכמים) דכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג) לך ותעסוק באורו של עולם (בניית בית מקדש חדש) דכתיב: "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב) ע"כ.

התורה מקשרת בין "אם בחוקותי תלכו" "ונתתי גשמים בעתם" המדרש בתהילים: "אם בחוקותי תלכו" הוא, שתעשו דין למטה אזי תזכו לגשמים בעתם. אבל אם הדין לא נעשה למטה, הקדוש ברוך הוא עושה דין על ידי שלוחיו  אם זה המלאך גבריאל או המלכים ינאי והורדוס. אך לאחר שנעשה הדיןף הם זוכין לגשמים בעתם בגלל הזכויות הנוספות שישנם באותו דור בדורו של ינאי בגלל שמעון בן שטח שהחזיר את התורה ליושנה לאחר שהיה העולם שומם מתורה (ראה קידושין סו ע"א) ובדורו של הורדוס בניית בית המקדש מחדש (אור חדש).

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם (בחוקתי כו-מב)

אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.

בתקופת נפולאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפולאון אכן ביטל כמה גזרות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה....

אל אותם יהודים תמימים הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

בנו האהוב והמפונק  של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא יעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נדח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים.

באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכסא הרם.

בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל היסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו!

חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח.

"בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!"

מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר.

"האם אין הבנין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים.

מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני"....

"משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה??"

"כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בנכר, מרוחק מארמונו שלו"...

היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקוה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תמשך גלותנו?.... אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". (מעשיהם של צדיקים)

אל ארמונו של מלך ספרד הגיעה קבוצת נכרים. בפי הבאים היתה האשמה חמורה: בביתו של יהודי מיהודי העיר נמצא הרוג מבין בני העיר!

בטרם הספיק המלך להשיב דבר למתלוננים, פצה פיו יועצו של המלך. הלה, שונא יהודים מושבע היה, ומפיו נטפו דברי ארס ושטנה נגד היהודים.

דבריו של היועץ עודדו את המתלוננים והם אמרו: "אם המלך לא יעשה משפט ביהודים – נלך אנחנו בעצמנו אל שכונת היהודים, ושם נהרוג כל יהודי ויהודי שנמצא!"

לשמע דבריהם אמר המלך: "ידוע לי כי אין בפיכם אלא עלילת שקר בלבד. השארו כאן – ועד מהרה תוכחו בדבר, וידעו הכל כי עלילה חרשם על יהודי עירנו".

נותרו המתלוננים בהיכלו של המלך, והמלך שלח לקרוא לאותם יהודים, עליהם ספרו המתלוננים כי בביתם נמצא ההרוג.

"אמרו לי את האמת", פנה המלך אל היהודים שנכנסו לחדרו, "מה היתה כונתו של דוד המלך שאמר בתהילים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"? שמעתי מחכמים הבקיאים בלשון הקודש, כי לתנומה ולשנה יש משמעות זהה. אם כך, מדוע יש כפל בפסוק?"

היהודים דממו. ניצבו מחרישים אל מול המלך, אינם יורדים לסוף כונתו.

"אתם שותקים. אינכם יודעים להשיב. אבל לי יש הסבר לפסוק, ואותו הבנתי לאחר מה שראו עיני בלילה האחרון.

"בלילה הזה התהפכתי על משכבי ולא הצלחתי להירדם. משנקפו השעות החלטתי לקום ולצאת לחצר. טיילתי אפוא בחצר, לאור הירח המלא, ופתאום ראיתי – מבעד לאשנבי הגדר המקיפה את חצרי – קבוצת אנשים רצה ברחוב. קרבתי אל אחד האשנבים והבטתי החוצה. ומה רואות עיני? אחד מן האנשים הרצים החזיק אדם על כתפו....'בודאי יש דברים בגו', הרהרתי, ונחפזתי לשלוח שלושה מעבדי בעקבות הרצים. ציויתי על עבדי לעקוב חרש חרש אחר האנשים ולודא אם האיש שנושאים הם על כתפיהם חי הוא או מת.

"ואכן, עבדי לא הכזיבו אותי. הם עקבו אחר האנשים הרצים ונוכחו שנושאים הם אדם מת על כתפיהם ומניחים אותו בחצר ביתם של אותם היהודים העומדים כאן בחדר.

"ומי היו האנשים שנשאו את המת? – מבקשים אתם לדעת", הרעים המלך בקולו, "הללו היו אותם אנשים היושבים פה בחדר, אותם בני בליעל שחרשו מזימה נגד יהודי העיר!

"ועכשיו מבינים אתם את כפל הלשון בפסוק "לא ינום ולא יישן"! – הקב"ה, אלקי היהודים, היושב בשמים לא ינום, אף לא יניח לאחרים לישון, כאשר יש הכרח בדבר. וכך גרם לי בלילה האחרון נדודי שנה, כדי שאראה את הדברים במו עיני והעלילה תתבטל!" (מעשיהם של צדיקים)

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (חוקותי כו,מב)

יש להבין איך נכנס פסוק זה באמצע התוכחה, והרי פסוק זה נראה כנחמה?

והענין יובן על פי משל: שני גנבים נתפסו בשעת גניבה, וכאשר הביאו אותם לפני השופט, התחיל לשאול ולחקור אותם מאיזה עיר הם, מאיזה משפחה הם באים ומי אביו של כל אחד? ענה הגנב הראשון: אבי הוא פלוני וכעת הוא נמצא בבית הסוהר, בגל שנתפס על עוון גניבה. אחר כך הביאו את הגנב השני, שאל אותו השופט: בן מי אתה? השיב הגנב: אבי הוא רב בעיר הגדולה ואני לומד אצל חכם פלוני, ואני גר עם בית אבי בשכונת הרבנים.

השופט היקל במשפטו של הראשון ופסק לו מאסר ששה חודשי בבית הסוהר, ועוד קנס בסך מאה דינרים. ואילו לשני הגדיל את העונש ופסק לו שנה מאסר וקנה של מאתיים דינרים.

הגנב השני התפלא מאוד על פסק דינו של השופט, ושאל אותו: מדוע הקלת בעונשו של הגנב הראשון, ולי החמרת ופסקת עונש כפול? השיב לו השופט: הראשון הוא גנב בן גנב, וכל חינוכו היה בין חברת הגנבים, לכן אין להאשימו כל כך, ואין להטיל עליו עונש יותר ממה שפסקתי לו. אבל אתה הלא גדלת בין ברכי חכמים ובבית אביך הצדיק והישר, ואיך הגעת ובאת להיות בחברת  גנבים? לכן החמרתי בעונשך.

והנמשל, כי אכן פסוק זה הוא לא דברי נחמה, אלא אדרבה דברי תוכחה, שכן הוא אומר "וזכרתי את בריתי יעקב", כלומר אזכור את אביכם יעקב אשר גדלתם על ברכיו ואשר בריתי היתה אתו, ולא עוד אלא "ואף את בריתי יצחק", אבי אביכם, "ואף את בריתי אברהם אזכור", ותראו עד כמה יקר הוא הגזע אשר צמחתם ממנו. זאת ועוד "והארץ אזכור", שחטאתם נגד הארץ הנבחרת, מגיע  לכם עונש של "והארץ תעזוב מהם". וממילא פסוק זה נכתב דרך תוכחה, איך עזבו את אבותיהם הקדושים וירדו מטה מטה (אהל יעקב לוקט מלבוש יוסף)

יש להבין, מדוע הכתוב אינו מונה את שלושת האבות כסדרם: אברהם יצחק ויעקב?

ויש לומר כי כך אמר הקדוש ברוך הוא: כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי- הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי – הרי אברהם עמו שהוא כדאי (רש"י).

ועוד ניתן לבאר על פי משל: נכנס אדם לחנות וביקש לקנות קילו אגוזים. לאחר ששילם למוכר ביקש הקונה שיוסיפו לו במתנה שנים שלושה אגוזים, והסכים לכך המוכר. והנה נער אחד שהיה ניצב שם וראה שהמוכר נתן לו בחינם כמה אגוזים, ביקש שיתן לו גם במתנה כמה אגוזים כשם שנתן לקונה.

אמר לו המוכר: הקונה שקנה ממני כמות של אגוזים הוספתי לו כמה אגוזים במתנה, אבל אתה שלא קנית מאומה, איך תבקש ממני תוספת אם אין את העיקר?

והנמשל, אם הקדוש ברוך הוא היה זוכר לפי הסדר: "וזכרתי את בריתי אברהם ואף את בריתי יצחק וכו', היו באים גם בני ישמעאל ועשו, והיו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור להם ברית אברהם ויצחק כיון שאברהם הוא אבי ישמעאל, ויצחק הוא אבי עשו, לכן אמר קודם "וזכרתי את בריתי יעקב", ורק אחר כך הוסיף "ואף את בריתי יצחק" וגו', וכיון שבני ישמעאל ועשו אין להם כל זכות לגבי יעקב, אינם זכאים גם לדרוש "תוספת זכות" לגבי אברהם ויצחק (אהל יעקב).

ועוד יש לומר לפי הדורשים את הפסוק הזה לחובה שהלא כל הקללות הללו באים בעוון העדר לימוד תורה, לכן כשמידת הדין מבקשת להיפרע מאותם שלא עוסקים בתורה היא מעוררת תחילה את הברית אשר כרת ה' עם אבותינו (לבוש יוסף)

והארץ אזכור (חוקותי כו-מב)

ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל  בתנאי  שעם ישראל ישמור תורה ומיצוות ולא יטמאו את הארץ ולא הארץ תקיא אתכם.

אם עם ישראל לא עומד בתנאי של בורא עולם ,אזי הוא ניקרא עם כובש ואין לו זכות להתישב בארץ כדת כי הקב"ה גירש את הכנעני  החיתי  החיווי והיבוסי שהיו  יושבים  בארץ ישראל עוד מלפני אברהם אבינו ונתן לנו את הארץ בתנאי שנישמור על קדושתה ובטח ובטח לא לחלל בה שבת בפארסיה.

מפליא כיצד זה תנועת הצינות החילונית שבנתה את הארץ מעזה לקום ולכבוש את הארץ בטענה שארץ ישראל של היהודים תוך כדי שמיסתמכת על תורתנו הקדושה.

ומתעלמת מין הצד הרוחני שבענין ומנסה  להביא רוח חדשה של עם ישראל מודרני ללא תורה מיצוות ללא מיצוות בבסיסיות שבזכותם יש לנו קיום בארצנו שהם שבת נידה תפילין וכו...

עם ישראל ללא תורה הוא עם כובש ואין לו זכות ליטעון שהארץ שלו שנאמר"נתתי לכם ארצות גוים למען תישמרו חוקותי" . שימו לב הקב"ה נתן לנו ארצות גוים  לא שלנו הארץ היתה מלחתחילה אלא של הגוים ובזכות שנישמור חוקותיו הארץ תהיה שלנו כדת ודין וניראה בה ברכה והצלחה.

הציונות היתעלמה מהעובדה הזאת והחזירה בשאלה את אותם ספרדים דתיים תמימים שלא היה להם את הכלים והדעת להבין לאיזה פח הם נופלים עד עצם היום הזה הם נימצאים בגלות ערומים ממיצוות  משל למה הדבר דומה מספרים על חכמי חלם שניסו להרחיב את שטח עירם, כי לא יכלה הארץ לשאת את האוכלוסיה המרובה שלהם. נתכנסו וישבו על המדוכה הזו, נענה ראש הקהל ואמר: היות ובצד צפון חוסם ההר את מבואות העיר על כן עצתי נתאסף כולנו ונדחוף את ההר, ובזה נרחיב את העיר וכל המשתתפים באסיפה הסכימו. גזרו על ביטול מלאכה לכל בני העיר, ויצאו כולם ביום המיועד לדחוף את ההר. ויתקרבו להר פשטו גלימותיהם ועשו כמין ערמה גדולה של גלימות וציוד שהביאו והחלו לדחוף את ההר בכל כוחם, דוחפים אנה ואנה בעמל וביגיעה רבה, ופניהם אל ההר ובמקביל עברו על ידם גנבים

וראו שהם עסוקים במשימתם המוזרה ופניהם מרוכזים כלפי ההר גנבו את גלימותיהם, וינוסו משם עם שללם בידם. ויהי כעבור זמן אנשי חלם רצו לנוח פנו לעבר גלימותם וימהרו והנה נפקד מקומם (נעלמו). אמר להם ראש הקהל בשמחה: נו, אתם רואים, לא לחינם יגענו, כנראה שדחפנו את ההר מרחק כה רב עד שאין רואים את גלימותינו.

והנמשל - עם ישראל חשב שמצא דרך חדשה והחל לפשוט את גלימותם שהם תורה ומצוות. הם ניגנבו ע"י היצר הרע כשראה אותם שקועים בטומאה עד שהרחיק אותם טוטאלית גנב להם את כל יהדותם, עד שהם חושבים שדחפו את ההר. אך למעשה בני ישראל רחוקים כשלא מרגישים שום קשר לתורה ולמצוות לא חגים ולא שבת בלי תפילין וברכת המזון ואינם מבינים שהם עומדים במקום. אך בני ישראל יהודים כשרים וישארו לנצח יהודים מה שלא יעשו, לכן צריך לצאת מהבועה שנכנסו אליה לפקוח את עיניהם ולהביט לדורי דורות היתכן שמיליארדים של יהודים מבריתו של אברהם אבינו טועים.

התבוננו בבשרכם, וזה כבר עדות לבריאה מופלאה, איך יתכן שמערכת העיכול של האדם מפרקת מזון כגון בשר צלי לנוזל ואילו את עצמה שהיא גם בשר ודם אינה מפרקת, זה פשוט מדהים שנאמר "מבשרי אחזה אלוה" רק מלראות איך בנוי גופנו דיינו, שלגדולתו אין חקר ואי אפשר להתעלם מבורא עולם מלוא כל הארץ כבודו וכמה יתגאה האדם האם בעושרו הלא ה' מוריש ומעשיר, האם בגאותו הלא ה' מלך גאות לבש האם בחכמתו הרי הוא מקור החכמה מקור כל המידות. יהי רצון שדברים אלו יעוררו את לבנו לתשובה אמיתית ושלמה אמן כן יהי רצון.

"אילו נתן לנו את התורה, לא הכניסנו לארץ ישראל - דיינו"

הדברים הללו מכוונים לנגד התנועה ציונית החלוצים החופשים שחשבו לבנות ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר זאת התורה - דיינו. כי ארץ ישראל בלא תורה אינה טובה יותר מחוץ לארץ ואדרבה, מוטב להשאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את הקדוש ברוך הוא בארמונו שנאמר בישעיה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" כי "נתתי לכם ארצות גוים לשמור חוקותי" ואם איננו שומרים על הכללים של הקב"ה בארץ ישראל אז נאמר והארץ תקיא אתכם וכו'.

ידוע מה אירע בקבלת התורה ע"י המלחמה בעמלק ונצחון בגדר הטבע וסיפור יציאת מצרים על פי ניסים שמעל הטבע, כי כדי לקבל את התורה הקב"ה רוצה מסירות נפש וכן גם הכניסה לארץ ישראל כרוכה ביסורין שנאמר ארץ ישראל נקנית ביסורין. משל למה הדבר דומה לעשיר מופלג אחד שהיה לו בן חכם ומוצלח נאה ומוכשר אך היה עצל. הגיע זמנו להתחתן אמרה האם לאביו לאמר: חינכנו אותו השכלנו אותו בתורה ודרך ארץ אך ברצוני שיהיה עמל שנאמר: "שיטע אדם כרם, ואחר ישא אשה" ועד שלא ירויח מפרנסתו לא ישא אשה. וביקש האב שיעבוד יום אחד, בתור שכיר ואז הוא יחתן אותו. הבן העצלן התאכזב וזעק שאין לו כח לעבוד. נכמרו רחמי האם ונתנה לו מטבע זהב ליום עבודה ממוצע. שיתן אביו כאילו הוא עבד. הגיע הבן שמח לאביו והביא לו את המטבע. זרק האב את המטבע לאש (באח), ראה הבן ולא הבין למה. האב אמר: "אין זה כסף שהרווחת".

תמה עוד יותר הבן והלך לספר לאמו, ואמו נתנה לו עוד מטבע וכן הסיפור חוזר על עצמו. אמרה לו אמו, יתכן שלאביך יש רוח הקודש צא ותעבוד בשוק ותביא לו את דמי יגיע כפיך נראה מה יאמר. מסקרנותו הלך ועבד קשה ובערב הביא משכרתו. זרק אביו את מטבעו לאש, נזעק הנער. אחז בידו וקרא: "לא אבי, אל תשליך את המעות" אורו פניו של האב והחזיר לו את כספו. ואמר: "עתה ידעתי כי זהו יגיע כפך".

"כיצד ידעת?" שאלה האם. ראיתי שהוא זעק וחס על הכסף בזה יגע וחיבב את מטבעו שעמל עליו קשה. ואז ידע להעריך ממונו וכך ניתנה תורתנו הקדושה ניקנית ביסורין בעמל וביגיעה ואז יחבבוה כרום ערכך כמו מלחמת עמלק, שהקב"ה הניח לעם ישראל להלחם עם עמלק ובני ישראל גברו על עמלק ובתמורה הם קבלו את התורה הקדושה ואחרי מאמץ להגיע למעמד הר סיני ערך התורה עמד ברומו של עולם והתרגשות מעמד הר סיני הביאה את עם ישראל לאחדות עצומה שנאמר "ויחן ישראל נגד ההר".

אלו נתן לנו את התורה הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה - דיינו.

לא זכו ישראל לנחול את הארץ ולבנות את בית הבחירה אלא מכח קבלת התורה ומסירות נפשם בשבילה. וכשביטלו תורה, גלו מארצם וחרב בית המקדש כמו שנאמר: "על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי" (ירמיה) וכל זמן שלא נשוב ללמוד תורה לא ניגאל, חלילה, שאמרו חז"ל: "צדיקים במה שהם חוטאים - בו מתכפרים".

משל למה הדבר דומה: לאדם שעינה את עצמו ימים רבים לא אכל ולא שתה טיבעו שהוא נחלש היתכן שהוא יחזור למצבו התקין בלא לאכול ולשתות? לכן אם בעוון ביטול תורה נחרב הבית - היתכן שיבנה בלא לימודה? שנאמר במשלי "לכו לחמו בלחמי" שהיא כמו אוכל לנפשנו.