פרשת מטות מסעי

לאותו יהודי כופר לא היו ילדים כי אשתו היתה עקרה והוא מירר לה את חייה שנאה שינאה גדולה רחמנא ליצלן.

התפרץ היהודי לדבריו של הרב ואמר לו איזה שטויות אתה מדבר כל חיי אני נודר ולא מקים למה הקב"ה לא לוקח את אשתי, אני לא סובל אותה שיקח אותה כבר.

תדהמה גדולה נפלה על הקהל לאור דבריו הגסים של היהודי, ענה לו הרב זה בדיוק העונש שלך בגלל שאתה נודר ולא מקים רחמנא ליבה בהא יודע כוונותיו של האדם לכן הוא לא ממית את אישתך ועוד יאריך ימיה כדי שתישאר ותיסבול איתה עד סוף ימיך.

מעשה ברבי משה מפשוורסק הגיע לעיירה אחת, ונודע לו כי סוחריה היהודים אינם זהירים במידות ובמשקלות. הזמין אפוא את בני העיירה לשמוע את דרשתו בבית המדרש.

"בודאי יודעים אתם", פתח דרשתו ואמר, "את ששנו חכמינו במסכת סוטה (ח’,ב’): ’במידה שאדם מודד מודדין לו’. וכאשר יש לאדם מישראל מאזני שקר בחנותו, הרי שלאחר מותו ימדדו וישקלו את זכויותיו וחטאיו במאזני השקר שלו, והוא יצא חייב בדינו..."

בהזדמנות אחרת, כשהגיע רבי משה לעיר קראקא, נודע לו כי רבים מעשירי העיר נודרים בבית הכנסת בשבת לנדב בעין יפה לצרכי העניים, וכשבאים אליהם הגבאים לגבות את הכסף בימות החול, הם מקטינים את הסכומים ונותנים פרוטות עלובות.

בשבת, בשעת סעודה שלישית, בעוד עשירי העיר מסובים גם הם לשלוחן, אמר רבי משה: "יודעי אתם, בודאי, כי מכל מצווה שמקיים אדם מישראל נברא מלאך טוב, ומכל עברה מלאך רע ומשחית. מתוך כך מבינים אנו, כי שם, למעלה, יש לא רק מלאכי אמת אלא גם מלאכי שקר, הנבראים מהבל פיהם של יהודים עשירים. אותם יהודים המבטיחים ואינם מקיימים, ועושים שקר בנפשם. לאחר מותם של אנשים אלו עתידים לבוא מלאכי השקר ולהעיד על מעשיהם. ומכיון שמלאכי שקר הם יש להניח כי יספרו על מעשים שלא היו ולא נבראו, ועלולים הם להטות את גזר דינם של האנשים לחובה..." (מעשיהם של צדיקים).

מעשה בנערה אחת  יפת תואר, לבושה בבגדים נאים ומקושטים בתכשיטים, אשר הלכה בדרך אל בית אביה. והנה לפתע שמה אל ליבה כי טעתה בדרך אל בית אביה. והנה לפתע שמה אל ליבה כי טעתה בדרך, והיא הולכת במקום לא מיושב.

המשיכה ללכת כדי למצוא את דרכה, אך הצמא החל להציק לה. מכיוון שכבר עברו מספר שעות בהם לא שתתה. והנה לשמחתה ראתה לפתע באר מים בזריזות הגיעה עד לבאר היא אחזה בחבל שמחובר בקצהו של הדלי, והיא החלה להשתלשל מטה אל המים כדי לשתות ולהרוות צימאונה ואכן, מה גדלה שמחתה כשרותה. אך עתה בהיותה במעמקי הבאר ניסתה לעלות למעלה ולטפס בחבל, אולם לא הצליחה.

לאחר מספר נסיונות נוכחה לדעת שאין באפשרותה לעלות למעלה, החלה בוכה וצועקת במר נפשה מי הוא זה אשר יצילנה ויעזור לה לעלות למעלה. בעודה בוכה וצועקת לעזרה עבר ליד הבאר אדם אחד, הוא נדהם לשמוע קולות וצעקות בוקעות מתוך הבאר. תחילה נרתע לאחוריו, כיוון שהיה בטוח שהקולות שהוא שומע הם דמיוניים או אולי קולות של רוחות ושדים. אך כשהקשיב היטב ושמע שוב את קולות הבכי פנה אל תוך הבאר ושאל מי צועק שם, האם מבני אדם או שמא רוח או שד? כששמעה הנערה את קולו בכתה לפניו ואמר "עזור לי לצאת מפה, מבני אדם אני, האמן לי, הוצא אותי מפה זעקה, ותוך כדי בכי סיפרה לו את סיפורה כיצד צמאה למים, ירדה לבאר ולא הצליחה לעלות.

אמר לה האדם: "שמעי לי, אם אני מעלה אותך מהבאר הרי זה רק בתנאי שתסכימי להינשא לי," הסכימה לכך הנערה מיד.

חיש מהר שלשל את החבל והעלה אותה בריאה ושלמה למעלה. ואז החלה להתעניין מאין הוא, וסיפרה לו מאין היא, ומי הם בני משפחתה, אנשים מכובדים וידועי שם, "ועתה לאחר שהבטחתי לך שאנשא לך, בוא אל הורי ואני מתארסת לך", הסכים לכך וכרתו ביניהם ברית.

שאל אותה מי יהיו העדים שכרתנו ביננו ברית? באותו רגע עברה במקום חולדה, אמרה הנערה, הנה, "חולדה" וגם "באר" זו יהיו לעדות, שאין אנו מכזבים אחד לשני. הסכים האיש לעדים אלו. ונפרדו כשהוא מבטיח לבוא לבית הוריה ולבקש להינשא לנערה זו שהציל.

עבר זמן מה, והאדם לא בא לבית הנערה אלא שכחה, ואילו הנערה זכרה היטב את הבטחתה ואת שבועתה ועל אף שביקשו ממנה הוריה להינשא לבחור זה או אחר סרבה. וכדי שלא יאלצוה להנשא בעל  כורחה, ועל ידי כך תפר את ההבטחתה שמה עצמה לשוטה, היא קרעה את בגדיה, פיזרה שערותיה, ובני אדם נמנעו מגשת אליה. והיא עצמה הסתגרה בבית הוריה וחיכתה לקיים את שבועתה.

אך לא כן האדם אשר כרת עמה ברית, כאשר נפנה ממנה והלך לדרכו שכח את השבועה שנשבע והגיע חזרה לעירו, כעבור זמן מה נשא אשה ונולד לו בן. והנה יום אחד בשעה שהיה התינוק בן שלושה חודשים הגיחה לפתע חולדה גדולה וחנקה את הילד. נבהלו בני הזוג, אך מקרה זה לא הזכיר לאדם את הנדר שנדר.

כאשר ילדה אשתו בן בפעם השניה הלכה עמו יום אחד ליד הבאר והנה נפל התינוק לתוך הבאר ומת.

אמר לו אשתו דבר מוזר קורה לנו, בנינו מתים לא בדרך רגילה, אלא במיתה משונה עם על ידי חולדה ופעם נפילה לתוך באר. כשאמרה דברים אלו ניזכר לפתע בהבטחה שנתן לנערה שהציל, ואת העדים החולדה והבאר. והנה עדים אלו באו עתה להענישם על שלקח אשה אחרת. סיפר האדם לאשתו את כל המעשה, והחליטו כי עליהם להתגרש.

אמרה לו האשה אתה צריך ללכת ולישא את הנערה שהצלת, כי זהו חלקן שנתן לך הקדוש ברוך הוא. עזב האדם את ביתו והלך אל העיר שהנערה אמרה לו.

כשהגיע אל העיר ושאל אודות הנערה ומשפחתה, נדו לו כולם בראשם ואמרו, שוטה היא, לא ניתן לגשת אליה ולדבר עמה. אמר האיש אף על פי כן הולך אני לבית הוריה. סיפר לאביה את כל המעשה ואמר שמוכן הוא לשאתה לאשה למרות שגעונה.

כשהגיע אל הנערה עשתה שוב עצמה כשוטה כיוון שעבר זמן רב והיא לא הכירה אותו והוא החל לספר לה את המעשה ואת העדים חולדה ובאר שהעידו. אמרה הנערה, אכן אתה הוא זה שנשבעת לשאת אותי לאישה זוכרת אני את העדים שהועדנו, והסכימה להינשא לו וזרקה מעליה את מעטה השוטה, וחתונתם נחוגה ברוב שמחה והדר. (סיפור זה קרה בימי בית שני 70 שנה קודם מלחמת יון).

ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה ושמעאשה בים שמעו והחריש לה, וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו (מטות  ל, ז-ח)

גם הבעל יכול להפר את נדר אישתו ואמרו במדרש אל תהיה פרשת נדרים קלה בעינך שביגלל נדר נהרגו סנדרין הגדולה.

מעשה היה בנבוכדנצר שבשעה שנצח נבוכדנצר את צדקיהו המלך עשה אותו לאדון על חמישה מלכים, כמו שנאמר בירמיה פכ"ז ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה. ובשעה שהיה נבוכדנצר עם צדקיהו, היה צדקיהו נכנס ויוצא אצלו בלי רשות, שהיה חשוב מאד בעיני נבוכדנצר. יום אחד נכנס צדקיהו אצל נבוכדנצר ומצא אותו אוכל ארנבת בעודה חיה. שצד אותה ובעודה מפרפרת אכל אותה. שדרך הגבורים ההולכים במלחמה לאכול בשר חי בלי בישול כדי לחזק לבם ולעשות מעשים אכזרים, אבל נבוכדנצר עשה אכזריות יתירה מזו, שברגע שתפשה אכלה כשהיא חיה. וכשראה נבוכדנצר את צדקיהו כשהוא נכנס אצלו אמר לו השבע לי שלא תגלה לאיש האכזריות שעשיתי. נשבע לו צדקיהו במזבח הפנימי, שהיה בבית המקדש שעליו היו מקטירים הקטורת שלא יגלה לאיש. לימים דברו חמשת המלכים סרה על נבוכדנצר ואמרו לצדקיהו: המלוכה ראויה לך שאתה מזרע דוד, ולא לנבוכדנצר שהוא איש שפל.

וכשראה צדקיהו שהללו מדברים סרה בנבוכדנצר ואותו משבחים, ביקש אף הוא לגלות את מה שראה, אבל בגלל השבועה שנשבע, לא היה יכול לגלות, ונצטער על כך. וכשראה שהוא מצטער, אמר: יכול אני להתיר עצמי בלי רשותו. וכששמעו המלכים האלה דבריו הלכו ואמרו לנבוכדנצר יהודי זה שהוא חשוב כ"כ בעיניך, שהוא נכנס ויוצא בארמונך בלי רשות, אמר לנו שראה אותך אוכל ארנבת חיה. וכששמע נבוכדנצר הדבר הזה, בא לירושלים וישב בחומת אנטוכיה, ומיד יצאו סנהדרי גדולה כדי להקביל פניו. ויש אומרים ששלח וקרא לסנהדרין ולצדקיהו. כשבאו הסנהדרין הושיב אותם על כסאות של זהב. אמר להם רוצה אני שתסבירו לי את תורתכם. הביאו לו ספר תורה והיו הולכים ומבארים לו פרשה פרשה. וכשהגיעו לפרשת נדרים והתחילו לפרש לו הפסוק איש כי ידור נדר לה’ וגו’ שאל אותם מה הדין אם אדם רוצה להתחרט על הנדר או על השבועה, האם הוא יכול לחזור בו. אמרו לו אם הוא הולך אצל חכם והוא מבטלו הנדר, או השבועה. הנדר או השבועה  בטלים. אמר להם בודאי אתם בטלתם את השבועה שנשבע לי צדקיהו. ויש אומרים כך אמר להם נבוכדנצר השבעתי לצדקיהו שלא יגלה והוא אמר שהתיר הנדר, אמר להם וכי ע"י התרה בטל הנדר. אמרו לו הן, אמר להם האם אין צריכה ההתרה להיות לפני זה שנשבע לו אמרו לו הן. פנה נבוכדנצר ואמר לסנהדרין אם כן כיצד התרתם הנדר לצדקיהו שלא בפני. אז נדהמו הסנהדרין ולא ידעו מה להשיב. מיד שמטו כסאות הזהב שמתחתיהם וישבו על הארץ. וזהו מה שנאמר באיכה: ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. אח"כ לקחו בעונות את הסנהדרין וקשרו אותם בזנבי סוסיהם וגררו אותם מירושלים ועד לוד. וזהו שנאמר באיכה הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים. ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו, ואת עיני צדקיהו עיור ואסר אותו נבוכדנצר ונשאר במאסרו כל הימים שנבוכדנצר היה חי ומכאן אפשר לראות מה חמור עון הנדרים, שגרם למותם של שבעים הסנהדרין. וכן תראו שנדרים בגימטריא רוצח, שעל ידם אפשר להרוג נפשות כנ"ל. וכן בעון נדרים בנים מתים ר"ל. יהיה רצון שיצילנו השי"ת מעון זה ומשאר עוונות אמן. (מעם לועז)

ומשה בא לידי כעס ויקצוף משה על פקודי החיל...כמובן לשם שמים אך גם כעס לשם שמים פוגע בנשמה.

כמו שכתוב בסדרת תיקון המידות: גדול תלמידי האר"י ז"ל רבי חיים ויטאל אמר: "מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העברות אפילו שהוא כועס בשביל מיצווה. ואפילו כשאני (ר’ חיים ויטאל) הייתי מלמד את אחי, והייתי כועס עליו לפעמים לשם שמים גם על הדבר הזה הזהירני מורי ז"ל והוכיחני במאוד מאוד והיה ניתן טעם זה ואומר: "כל שאר העבירות פוגמים באיבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת בכל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה. ולגבי הפסוק שלנו "ויאמר אלעזר הכהן"... זעזוע יעבור בקרבנו אם נצייר לעצמנו את אשר התחולל באותה שעה במחנה ישראל, שישים ריבוא מבני ישראל עומדים לפני משה רבינו ומצפים לשמוע מפיו הלכות הגאלת כלים אשר שמע מהקב"ה, והוא עומד כנגדם ושותק. ובמקומו יוצא אלעזר ואומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ את משה" מיד תלוי כל ישראל את עיניהם במשה ותמהים תמיהה עצומה: הרי הקב"ה דיבר עם משה וכי למה משה לא מדבר? למה אלעזר הכהן נושא דבריו במקומו?

ומהי הסיבה? כמו שאמר ריש לקיש בנ"ל כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ומשה נשכחה ממנו ההלכות כי כעס ואליעזר הכהן העביר את השיעור במקומו וכנראה כעס משה יתר המידה בימי אבלו של משה נשתכחו 300 הלכות והחזירן ענתיאל בן קנז בפלפולו. והאבק של כעס שהיה למשה רבנו נימדד בשמים כקצף גדול כשאמר שימעו נא המורים.

אמרו בגמרא: אמר רבי אלעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". בזכות אותם אנשים היודעים לותר, יש קיום לכל העולם. ואימתי עת זו? שעת מריבה. בשעת מריבה אין אנשים מוכנים לשתוק. והתוצאה היא השתלטות הכעס על האדם. מדוע כועסים אנשים על זולתם? התשובה מזעזעת ומחרידה, אבל תשובה אמיתית חוסר אמונה גורם לכעס.

כאשר ניגש לאדם הכועס, ונאמר לו: אינך יהודי מאמין! הוא יזדעזע. האם משום שאני כועס על חברי שפגע בי, שהעליב אותי, שגרם לי נזק, אינני בכלל יהודי מאמין? וכי מה הקשר בין השנים?

אדם הכועס חושב שחברו גרם לו רעה, אבל לאמיתו של דבר החבר הוא רק שליח מההשגחה העליונה, כדי שהאדם יקבל עלבון או נזק המגיע לו. ומה טעם לרגוז ולקצוף על שליח?! מכאן שהכועס חושב חס ושלום, שענינים מסוימים נחתכים על ידי בשר ודם, והרי זוהי כפירה!

הבולמים פיהם בשעת מריבה, חיים בהרגשה ומצהירים: כי רצון ה’ הוא השולט והמנהיג. ולכן תגובתם במקרים כאלו היא השתיקה, כי הרי ה’ אמר לו קלל!

הכעס הוא מידה רעה: וכאשר הגרב מחלי הגוף, כן הכעס מחלי הנפש. ואמרו רבותינו: כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ואין רעה אלא גיהנום, שנאמר: "כל פעל ה’ למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז ד), ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: "ונתן ה’ לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח, סה), אי זה דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות (נדרים כב ע"א) ועוד אמרו רבותינו: כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגובה אפו בל דרוש אין אלהים כל מזימותיו" (תהילים י ד), ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז ט), וכתיב: "וכסיל יפרוש איולת" (משלי יג טז) ובידוע שעונותיו מרובים מזכויותיו, שנאמר (שם כט, כב): "ובעל חמה רב פשע" (נדרים כב ע"ב), ועונשו גדול מאוד שנאמר: "גדל חמה נושא עונש" (משלי יט, יט).

ואתה רואה, רוב בני אדם, כשהם כועסים ומתחזקים בכעסם, אינם משימים ליבם על מה שעושים ברוב הכעס, ועושים הרבה ענינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא הכעס – כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים וכן אמר אליהו לרב יהודה, לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט ע"ב לוקט  אורחות צדיקים).

חז"ל אומרים כל מי שכועס אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו אם הוא נביא נבואתו מסתלקת ממנו כן כשמשה רבנו קצף וקרא לבני ישראל שימעו נא המורים חכמתי הסתלקה ומי שלימד את העם הילכות הגאלת כלים אחרי שניצחו במלחמה זה אלעזר הכהן ולא משה רבנו.

וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה" (שם שם , כא) מלמד, שנשתכחה הלכה ממשה (ספרי מטות לא, כא). ועתה הבן: אם כך הגיע למשה רבנו, עליו השלום, שהיה אב לחכמים מה יגיע לכסילים הכועסים?! ולכם אמר שלמה: "אל תיבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז, ט).

ידוע חומרת הכעס, כמה החמירו בש"ס ובזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל תסמר שערת אנוש. ולפי חומר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומידת הכעס, לו בכח יגבר ברוב עוז ותעצומות, לגדור בעצמו גדרים וסיגים למשוך עצמו ולהציל.

עצה

נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשום בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים וזוהר הקדוש ודברי האר"י ז"ל, ויהיו לזיכרון בעיניו, ובהם יהגה מידי יום יום למען יירא ויפחד ויחזור לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, ואם לאו יקנוס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצור ברוחו מלכעוס, על כל פנים ישמור לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע וכאין לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי רצוי, ואף אם ליבו בוער כאש, וחמתו בערה בו, לעצור במלין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פרות, כי ידוע שעברת הכעס גוררת עברות רבות ורעות, כגון אש המחלוקת, וילבש קללה, וכהנה רעות רבות, והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (חולין פט, א) על פסוק תולה ארץ על בלימה (איוב כו-ז) שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה (פלא יועץ).

מצינו בגמרא שבת (לא) מעשה נפלא בשני חברים שדיבור אודות מידת הסבלנות של הלל, נשיא ישראל, והתערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, אם יוכל האחד מהם להביא את הלל לכלל כעס. הלל היה גדול הדור ולא קל להכנס אליו לשאלות פשוטות קם אחד מביניהם, והלך ביום שישי מתחת ביתו של הלל, והיה צועק: "מי כאן הלל", כביכול אינו מכיר את ביתו. מיד יצא הלל באמצע המרחץ, ושואל את האיש מה רצונו, פתח את פיו אותו אדם ושאל, מפני מה ראשם של הבבלים עגלגל? השיבו הלל בנחת: "שאלה גדולה שאלת בני", ותרץ לו שזה משום שהמיילדות מזניחות את הילדים.

הלך לו אותו אדם וחזר אחרי כמה דקות, וצעק שנית: "מי כאן הלל". שוב יצא הלל בנחת, שאלו הלל: "מה רצונך, בני?" ענהו אותו אדם: "שאלה יש לי לשאול, מפני מה רגליהם של האנשים הגרים באפריקה רחבות?" השיבו הלל: "מפני שיש שם ביצות, והשם יתברך עשה אותם כך, שלא ישקעו בבוץ.

שוב נפרדו, אך אותו אדם חזר בשלישית, וצעק: "מי כאן הלל", יצא גם הפעם הלל בנחת ושאלו: "מה רצונך, בני?" שאל אותו האיש: "מפני מה יש אנשים בארץ מיוחדת שעיניהם שטוחות?" ענהו הלל: "מפני שיש רוחות המעיפות את החולות בעיניהם". התרגז אותו האיש ואמר להלל הזקן: "יש לי שאלות רבות לשאול, אך מפחד אני שתכעס", ענהו הלל: "שב בני, ותשאל את אשר תחפוץ". ישב אותו אדם, ואמר לו: "אתה הוא הלל שאומרים עליך נשיא ישראל?" ענהו: "כן". אמר לו אותו האיש: "אם אתה הוא, יהי רצון שלא ירבו כמותך בישראל", נבהל הלל ושאלו: "מדוע בני תאמר כך?" ענהו: "מפני שעל ידך הפסדתי ארבע מאות זוז, ואמד והסביר להלל את סלע מחלקתו עם חברו, ואיך שסבלנותו של הלל גרמה לו להפסיד ארבע מאות זוז. מיד ענהו הלל: "תדע בני, שמוטב להפסיד ארבע מאות זוז, ועוד פעם ארבע מאות זוז, ובלבד שהלל לא יכעס".

והקורא זאת יחרד וילפת עד היכן כוחה של סבלנות. ועוד מספרים על רבנו החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, שהיה זקן מופלג, ובנה את סוכתו במאמצים מרובים, ולאחר שגמר את בניתה, באה אשתו ואמרה לו, שאם היה מעמיד סוכתו בקצה השני של החצר, היה הדבר יותר יפה, מיד הלך החפץ חיים עקר סוכתו, והעמידה באפיסת כוחות בקצה השני. שוב יצאה הרבנית, והפעם אמרה לו שבאמת עכשיו היא רואה שהמקום הראשון היה יותר יפה ונוח. בלי אומר ובלי דברים הלך החפץ חיים בשלות נפש, פירק את סוכתו והעמידה שוב במקומה הראשון, כאלה היו רבותינו גדולי ישראל, מעבירים על מידותיהם ונזהרים מהכעס פנימי וחיצוני כאחד. (כותונת פסים)

רבותינו הזהירונו מאד בענין הכעס, שעל ידו אפשר לאבד גם את שלוותו, וממש לאבד את כל חייו. מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.

כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.

בספרים הקדושים מובא, שאדם צריך להיות סבלן, ולא להפך חס וחלילה, כיון שפעמים רבות כשאדם הוא חסר סבלנות, הוא יכול לדחות אנשים ולטרדם מהעולם, ובמדרש קהלת רבה מובא מעשה בפרסי אחד, שבא לפני רב ובקשו ללמוד תורה, ואמר לו הרב לומר "אלף", שאלו הפרסי, ומי אמר שזו אלף? וכן עשה בשאר האותיות. כעס הרב וגרשו, הלך אותו פרסי לשמואל ובקש ללמוד תורה, ושוב חזר על אותם קושיות, מי אמר שזו אלף? ומי אמר שבו בית, גימל, וכו’. תפס שמואל באזנו חזק, ואז צעק הפרסי: "אוי האוזן", אמר לו שמואל, ומי אמר שזו אוזן? ענה לו הפרסי, כולם יודעים שזו אוזן, ענה לו שמואל, כולם יודעים שזו אלף, בית וכו’. ואז ישב ולמד בשמחה, ועל כך אמרו "טוב ארך אפים של שמואל מהקפדתו של רב".

סיפרו על אדם חשוב שאשתו צעקה עליו ושתק, ואחר כך לקחה קתון של מים ושפכה עליו, וגם לכך לא הגיב, אלא אמר לה בחיוך: "ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם", האדם כשפוגעים בו לא די שאינו צריך לכעוס, אלא צריך הוא לשמוח על כך. ותמיד ירגיל אדם את עצמו שלא לכעוס משום סיבה שבעולם, ואפילו אם יש סיבה להתרגז. לכן נימשל האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" כמו שעץ מקבל מים מלוכלכים ונותן פירות מתוקים כך אדם צריך לינהוג גם אם פוגעים בו יגיב בחיוב. ומסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שהיה פעם באמצע שעור, ובא אדם שוטה ושאל אותו, מדוע עשה הקדוש ברוך הוא את האף והאזנים בולטים, ואילו את שאר האברים שקועים? ענה לו הרב בניחותא: "כדי שיהיה למשקפים מקום לנוח"... וכל זה ענה בפשטות ללא כעס על שסטה ממסלול השיעור אם ששאל שאלה שטותית, וכיוצא בזה.

מצינו להרמב"ם שכתב, שהמידה שהאדם צריך להתפאר בה ביותר היא מידת הסבלנות, משום שאין למעלה ממנה, ולא לחינם אמרו: שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, והאם לא משתלם לעשות כל העבודות שבעולם כדי להינצל מכל מיני גיהנום, ה’ ישמרנו ויצילנו. (כותונת פסים).

מדבריו של היעב"ץ (מגדל עוז) וכך כתב: "הרוצה לזכות במידה זו שיהא דן את חברו לכף זכות, שלא יהא נמהר לחתוך את הדין על חברו, כי מצינו גדולי עולם שנכשלו בכך כעניין עלי הכהן...על כן אנו צריכים לעין בעיון עמוק ורחב ובישוב הדעת, על מעשי איש ופקודתו קודם שנחליטהו ונוציא לאור משפטו".

בספר "שבעים פנים לתורה" מספר רבי שמחה רז נ"י על אחד התלמידים בת"ת "עץ חיים" שראוהו מפזר כסף רב.

מנהל הת"ת, הרב ניסן אהרון טיקוצ’ינסקי, מספר: ניגשתי ושאלתי אותו: "כספים אלה שבידך מניין הם לך?" והוא משיב לי בתירוצים הרגילים "חסכתי, מצאתי" וכיו"ב. החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת, בר’ אריה לוין.

קרא ר’ אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר’ אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: "אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, תאווה מצויה בממון – הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה ’חולשה’ לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי ’מודה ועוזב ירוחם’".

הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורוגע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מידי פעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כספים וביקשתי מר’ אריה שיאמר לאב את שגילה לו הבן...

משסיפר ר’ אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על הרצפה והחל לצרוח: "אוי לי, הרגתי את חותנתי!"

נדהמנו, ניסינו להרגיע את האב, אולם הוא ממשיך לבכות וליילל: "אויה לי, מה עשיתי, רוצח אני!" לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות.

הושיט לו ר’ אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו אז גילה האב: "מביתנו נעלמו כספים מידי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו, כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים...אולם כשהכספים נעלמו חדשים לבקרים, אמרתי לאשתי: ’עלינו לעשות סוף לעניין, כספים ממשיכים להיעלם. כיצד? בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך איני חושד, הרי יודע ומכיר אותך זה שנים רבות ביושרך ובאמונתך, אין זאת אלא שידה של אמך במעל..ועתה, עליך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מיד, אזי אני עוזב את הבית...’ נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את עמה למושב זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי....אללי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, כיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!"

בעמל רב עלה בידי ר’ אריה להרגיע את האב. הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא, אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו לפייס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שאירע עם אמה. ואכן, ר’ אריה שוחח עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו...

מכאן עלינו ללמוד עד כמה מחוייבים אנו לא לדון אדם לכף חובה (אור דניאל).

היה זה בשנת תקע"ד, בזמן מלחמת העולם הראשונה, המצב הכלכלי של יהודי ירושלים היה בכי רע לא די היה בשלטון המר של התורכים, וימי המלחמה הוסיפו מצוקה ורעב נוראים.

והנה בתקופה קשה זו היה למוהל ירושלמי ישר והגון מטבע נפוליון זהב שלם, אשר שכן כבוד בפינת הארון בביתו הדל.

נפוליון זהב בימים ההם שויו היה רב, אוצר יקר. במחיר נפוליון אפשר היה לכלכל משפחה שלמה במשך שנה תמימה. אמנם היו אלה ימי רעב לעניים אך תמורת כסף יכלו להשיג מצרכים רבים, אלא שכסף אין ואילו יהודי זה היה לו מטבע זהב והוא שמר עליו בפינת ארונו ולא העיז להשתמש בו לעת עתה.

והנה יום אחד הבחין בנו הקטן של המוהל ילד כבן שבע במטבע השמור אשר בארון ביתם. לא הבין הילד מה ערכו של המטבע הוא לא הבדיל בין נפוליון זהב לבין מטבע פשוט עשוי מנחושת אשר צבעו היה צהוב כצבע הזהב – היה זה מטבע פשוט בשם חירעלע. הוא רק ידע כי במטבע אפשר לקנות בחנות סוכריה או דבר מאכל מתוק אחר. לא היסס הילד הושיט ידו למטבע וקנה בחנות המכולת ממתק וליקק להנאתו.

בינתים חזר המוהל לביתו וכמנהגו הציץ בארון למשש או "אוצרו" ומה נבהל כשראה שהכסף "נפוליון הזהב" איננו, אשתו הוזעקה אף היא אך כמובן היא לא ידעה היכן הכסף, השנים יצאו לחפש את בנם והוציאוהו ממשחקיו ולשאלת הוריו המודאגים ענה, כן, לקחתי את הכסף מהארון וקניתי לי ממתקים.

מובן שהאם רצה במהירות אל המכולת ובצעקות רמות פנתה אל החנוני – גנב, גנב!  לקחת את "נפוליון הזהב" שלי לקחת נפוליון שלם – נפוליון זהב ששמרנו עליו שיהיה לנו אוכל לשנה שלמה ועכשיו מה יהיה?

החנוני היה נרעש ונפחד וקרא נגד: מה את רוצה ממני?! בנך לא נתן לי נפוליון זהב אלא חירעלע, מטבע פשוט דומה לזהב, כנראה שבנך רק חשב שזה נפוליון זהב. אך האשה עמדה כעוסה, פניה אדומות ובאגרופים קמוצים קראה בקול לבנה ושאלה – מאיפה לקחת את המטבע? והילד ענה רועד כולו מהארון. רואה אתה, צעקה, האשה אתה שקרן, בארון היה שמור רק נפוליון זהב. גנב, החזר את הכסף צעקה האשה.

אך החנוני בשלו, לא קבלתי נפוליון, טעות בידך. עודם צועקים ואנשים רבים נאספו סביבם, האשה צועקת בקול והחנוני עומד המום ומסכן מהבזיונות שבעו אליו מכל הצדדים לבסוף הוחלט כי ילכו לבית דין.

מאחר ובית דין שמע את טענות הצדדים לא נותר להם אלא לחייב את החנוני בשבועה. והחנוני אכן הסכים להשבע כי לא קיבל נפוליון זהב מהילד.

כשראה המוהל שהחנוני אכןמוכן להשבע באמת הוא החליט לותר הוא יגרום לחנוני להשבע לשקר? לא ולא, ולכן ויתר על השבועה, אך מובן מאליו שעל אף שהמוהל ויתר על השבועה, אך מובן מאליו שעל אף שהמוהל ויתר על השבועה, יצא החנוני מבית הדין בראש חפוי, השומעים את המעשה דנו אותו לגנב ושקרן, חייו וחיי משפחתו היו רצופים בזיונות וחרפות, ועוד היו כאלה שהדירו רגלם מלקנות אצלו, ומצבו הכלכלי הלך ונתדלדל.

חלפו להם מספר שנים, המלחמה תמה, האנגלים שלטו בארץ והנה יום אחד מקבל המוהל מכתב מאברך שכותב לו כך:

לפני מספר שנים, בעיצומה של המלחמה האיומה, הלכתי ברחוב וראיתי את בנך הולך עם נפוליון זהב בידו, רעב הייתי, בני ביתי רעבו ללחם, חשבתי לעצמי בודאי בביתך יש הרבה נפוליונים אם לבנך יש אחד  ביד, מה עשיתי? החלטתי לעשות כאן הלואה וכאשר הקדוש ברוך הוא יעזור לי אחזיר לך. נגשתי לידו, שאלתיו מה יש בידו והוא הראה לי את הכסף התחלתי לשחק עמו ותוך כדי משחק החלפתי את נפוליון הזהב מידו במהירות ושמתי בכף ידו מטבע דומה בצבע ולא בערך חירעלע! הילד לא שם לב להחלפה. עתה, כשהמלחמה עברה אני מחזיר לך את ההלואה שלקחתי שלא בידיעתך אבל דע לך שזה היה באונס גמור מצידי ואני מבקש סליחתך".

המום למראה המכתב נשאר המוהל לעמוד על מקומו החנוני צדק, הוא דיבר אמת ולא שלח ידו בממון חברו כיצד שפטו אותו כל האנשים של בצדק, מה גדלו דברי חז"ל שאמרו "והוי דן את כל האדם לכף זכות! (613 סיפורים על תרי"ג).

וכמו שמסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שאמר שלמד לקח כיצד לדון את האדם לכף זכות בכל מקרה מידיד נעוריו ר’ שמואל קוק זצ"ל. כי פעם השתתףו בלויה קשה מאוד של רבי אלעזר ריבלין זצ"ל, בשעת הלויה היו עיני כולם ספוגות דמעות. באמצע מסע ההלויה רואה ר’ אריה את חברו ר’ שמואל קוק נכנס לחנות עציצים וקונה עציץ יפה, כשראה זאת ר’ אריה אמר בליבו אני חייב להוכיח את ר’ שמואל על כך, כשיצא מהחנות, שאלו כיצד אתה מסוגל באמצע לויה לקנות עציץ, וכי זה הזמן לכך?

ענה לו ר’ שמואל אומר לך את האמת: הייתי מטפל בחולה מצורע המאושפז בבית חולים מיוחד למצורעים, ואתמול הוא נפטר. הרופאים קבעו שצריך לשרוף את כל מה שבא איתו במגע, כולל התפילין. לאחר שהשתדלתי נמרצות אצל הרופאים הסכימו שאת התפילין נקבור באדמה בתוך עציץ חרס בתנאי שאביא עציץ עד שעה שתים עשרה. כעת שעה אחת עשרה, בבקשה מכבודו שלא עכבני.

סיים רבי אריה לוין ואמר כי מעשה זה לא נשכח ממנו...

מעשה בישיבת פונביז’ שאחד האורחים ראה בשבת בחור מהישיבה שהיה נודף מפיו ריח עשן סיגריה. כשחקר בדבר התברר שהבחור הזה גוי בשלב גיור וחייב לחלל שבת לפחות בדבר אחד כדי שלא יהיה ב"גדר גוי ששבת חייב מיתה" (לבוש יוסף).

מעשה שהיה ברבנו ה"חפץ חיים" שבאו אליו אורחים לסעודת ליל שבת, ומיד בבואו מזג הכוס והתחיל בקידוש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכו’" ונטל ידיו, ואחרי שאכלו את הדג עמד וניגן "שלום עליכם", "אשת חיל" וכו’, והסביר לאורחיו, שכיון שחשש שמא הם רעבים, החליט קודם לקדש ולהאכילם ולאחר מכן לכבד את המלאכים, שכן הם ודאי אינם רעבים ויכולים לחכות...

תמיד צריכים לזכור, להיזהר בכבוד הזולת, גם כאשר מעשינו לשם שמים, בגמרא בבא בתרא (טז) מסופר על פנינה  שהכעיסה את חנה בילדיה, והעידו חכמינו זכרונם לברכה, שהיתה כונתה לשם שמים, כדי שתצטער ותתפלל להשם יתברך מעומק הלב ותיפקד, אך למרות הכל, ואף על פי שבורא עולם בוחן ליבות וכליות, נענשה פנינה, שמתו כל ילדיה, ואילו חנה ילדה שבעה ילדים, וכמו שנאמר: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", וכמה עלינו ללמוד מוסר מסיפורים אלו, שלא לצער שום בריה, וגם לשם מצוה, כיון שאין מי שמרגיש בדיוק מה מרגיש השני באותו רגע, פעמים שאדם צוחק עם חברו, וחברו זה עתה נמצא במצב רוח שאינו טוב, וכל מילה מיותרת עבורו כמדקרות חרב, ואין אדם יכול להבין עד שירגיש את אותו מצב, וכדברי רבותינו: "אל תדין את חברך עד  שתגיע למקומו", באותו מצב ובאותו מקום וזמן.

והמשילו זאת במשל נפלא: מלך אחד יצא לטייל באיזה מקום, ראוהו אויביו בלא שמירה, רדפו אחריו להורגו, המלך בראותו את צרתו בא ונכנס לבית איזה אדם וביקש מסתור, אותו אדם שהכיר את המלך החביאו מתחת לעשרות שמיכות, וכשבאו אויבי המלך התחילו להוריד שמיכה ועוד שמיכה, אך כיון שהתיאשו עזבו באמצע והלכו, אחרי מספר שעות יצא המלך בליווי לארמונו, ותפש את אויביו, מיד שלח מתנות לרוב לאותו אדם מצילו, והתיר לו לבוא ולהיות מרואי פני המלך בכל עת וזמן שיחפוץ.

פעם אחת באמצע משתה, כטוב לב המלך והשרים ביין, פנה אליו אותו אדם ואמר שרצונו לשאול שאלה אחת, המלך והשרים היטו אוזנם לשמוע שאלתו, והוא בכסילותו שאל את המלך כיצד הרגיש המלך באותו רגע כשנכנסו אויביו והוציאו שמיכה אחרי שמיכה? כשמוע המלך את שאלתו, כעס מאוד, וציוה לתלותו מחר בשעה מסוימת על שביזה את המלך ברבים! למחרת בעמדו על הגרדום דקות מספר לפני צו המלכות, כשהחבל כרוך על צוארו, בא המלך ואמר לו: "כמו שאתה מרגיש כעת כך הרגשתי אז, אך כיון שאם הייתי מסביר לך זאת לא היית מרגיש, אלא מבין, לכן נתתי לך גם את האפשרות להרגיש זאת על בשרך, וזוהי התשובה לשאלתך" וציוה המלך לשחררו לביתו.

הנמשל ברור ומובן הוא, פעמים אנו לא יודעים בברור את הרגשת חברינו, וגם אם אנו "שומעים" או "יודעים" את מצוקתו, הרי אין אנו מרגישים זאת בברור, ואינו דומה זה לזה.

בגמרא תענית (כא) מסופר על נחום איש גם זו, שהיה סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו, וקיטע בשתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, כששאלוהו תלמידיו לסיבת חליו, ענה להם שפעם בא עני וביקש דבר לאכול, ואמר לו שימתין עד שיפרוק מהחמור את המשא, ובינתיים מת העני, ואז נפל רבי נחום איש גם זו על העני,ואמר: "עיניים שלא רחמו יסומו ידים ורגלים שלא מהרו יקצצו, ולא נחה דעתו עד שגזר על עצמו שכל גופו יתמלא פצעים,  כששמעו זאת תלמידיו, אמרו לו: "אוי לנו שראינוך בכך" ענה להם: "אוי לכם אם לא ראיתוני בכך" וזאת העניש את עצמו על דבר שעשה בלא כוונה, והתכוון להיטיב. וחס וחלילה מה נענה אנן יתמי דיתמי?

על כן חובה עלינו להרבות בכבוד הזולת, חביב אדם שנברא בצלם ואז נזכה שבאותה מידה ירחמו עלינו משמים, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. (כותונת פסים).

מספרים על בן מלך אחד, שהיה בעצבות גדולה, וחשב לשלוח יד בנפשו. הלך להתייעץ עם אחד החכמים הגדולים של הממלכה, והוא השיאו עצה להשיג חולצה של אדם שאין לו דאגות ושמח בחלקו. וכשילבש חולצה זו יתרפא. מיד הלך בן המלך והתחיל לחפש נסיכים, עשירים, רוזנים, מי שמח בחלקו למי אין דאגות?

פעם אחת יצא בחברת עבדיו כדי לצוד ציד, ובדרכו פגש איזה רועה צאן יושב תחת העץ ומנגן בחלילו, ונראה כאילו אינו מבני עולם הזה. פנה אליו הנסיך ושאל אותו לשמו ולמעשיו, ענה לו אותו רועה צאן, שהוא יוצא בכל בוקר לרעות את צאונו, ויושב לנוח, ולנגן מעט, וכך מבלה הוא את יומו בששון ובשמחה, ולא חסר לו מאומה. הביט בו הנסיך וראה אותו לבוש בלוי סחבות וגופיה דלה עליו.

שאל בן המלך את רועה הצאן: "האם אתה שמח בחלקך?" ענה לו הרועה: "כן" המשיך בן המלך לחקרו: "האם אין לך דאגות? "ענה לו הרועה: "אין". חזר ושאלו: "האם היית מוכן להתחלף איתי ולהיות נסיך? ענה לו: "לא".

הרהר הנסיך בלבו שהנה זכה סוף סוף למצוא אדם ששמח בחלקו, ואינו דואג. פנה אליו הנסיך ואמר לו, שהוא מבקש ממנו חולצה אחת תמורת תשלום. ענה לו אותו רועה צאן בפשטות ובתמימות: "אין לי חולצה"...ילמד אדם ממעשה זה, שלא העושר הוא המביא את האושר, אלא אפילו עני חסר אמצעים יכול לשמח את עצמו על ידי מה שיש לו.

מיצינו בתורה הקדושה בפרשת וישלח כשניפגשו יעקב ועשיו, הציגו איש לרעהו את כל הבנים והבנות שברשותם והנה יעקב אבינו, עליו השלום, אמר "יש לי כל". כלומר ולא חסר לי מאומה. ואילו עשו הרשע אמר: "יש לי רב" דהיינו, יש לי הרבה. כך היא מדתם של רשעים, שאינם שמחים בחלקם, אך אנו עם ישראל חי וקיים לעד בזכות השמחה בכל מה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, וכמאמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלקיך" ועל ידי השמחה יכול לצאת מכל הצרות, כדכתיב: "כי בשמחה תצאון" ודרשו: "תצאון" מכל הצרות.

הגמרא בתענית (כב) מספרת על רב ברוקא שפגש את אליהו הנביא בשוק ושאל אותו אם יש משהו בשוק שהוא בן עולם הבא? הצביע אליהו הנביא על שני אנשים שנראו כפשוטים ואמר לו: הללו בני עולם הבא הם. ניגש אליהם רב ברוקא ושאל למעשיהם. ענו לו: אנשים בדחנים אנו. אם רואים אדם עצוב משמחים אנו אותו. משמחים חתן וכלה וכו’. ילמד אדם מהגמרא, עד היכן כח השמחה, אפילו להביאו לעולם הבא, ורבנו האר"י זכרונו לברכה, זכותו יגן עלינו אמן, אמר שאין דבר הגורם מניעה בעבודת ה’ כמו העצבות והמרה השחורה, וכבר ידוע מחכמי הרופאים שיש בכח השמחה להעביר מהאדם את כל המחלות והכאבים, וחס וחלילה להפך, על ידי העצבות אפשר להגיע למחלות שונות ומשונות.

הרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו אמן, אמר: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", ובלקוטי מוהר"ן (סימן רפ"ד) כתב שלמדת השמחה אפשר להגיע על ידי מציאת נקודות טובות בעצמו, והביא ראיה מהתפילה שאנו מתפללים לבורא עולם: "מה אנחנו, מה חיינו וכו’" אך אחרי כן מיד אנחנו מחיים ומשמחים את עצמנו באמירת: "אבל אנחנו עבדיך, עמך בני בחיריך". ובאופן כזה יהיה האדם בשמחה בכל עת ובכל מצב, כיוון שעם כל הרע מוכרח שתהיה בו איזו נקודה טובה, שאין בשום בריה בעולם. רק צריך לחפש זאת.

עוד כתב שם, שטוב לשמוע נגונים שמשמחים אותו, והאריך מאוד בשבח הנגינה, וכבר אמר הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זכותו יגן עלינו אמן, שעל ידי הנגון אפשר לפתוח את כל שערי השמים. וגמרא מפורשת הוא בערכין (יא) "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב – זו השירה". ובגמרא שבת (ל) אמרו: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

מסופר על בת צדיק אחד שהיתה עקרה שנים רבות, והלכה לצדיק רבי רפאל מברשיד זכותו יגן עלינו אמן, כדי להתברך מפיו, אמר לה הצדיק: אם תהיי בשמחה תזכי בקרוב לבן זכר של קימא. הלכה אותה בת לאביה וסיפרה לו את דברי הצדיק, ואמרה שאינה מבינה מה הקשר בין שמחה לבנים? הסביר לה אביה את כונת הצדיק, והראיה לדבריו, שהרי מצינו בשרה אמנו, עליה השלום, שהיתה עקרה, וכתוב בה: "ותצחק שרה בקרבה". מיד סמוך לה "הנך הרה ויולדת בן". וכן דוד המלך אמר: "אם הבנים שמחה" אם רצונך להיות אם הבנים תהיי בשמחה, ואכן כך עשתה, וזכתה לבן זכר בשעה טובה ומוצלחת.

השמחה כוחה גדול. אך אי אפשר להגיע לשמחה פנימית אמיתית ללא לימוד התורה וקיום המצות, וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם משמרים את מצותי ושמחים בהם, אני מוסיף לכם שמחה על שמחתכם" לכן נשתדל יותר בקיום התורה והמצות, ובשמחה הגדולה של: "אשר בחר בנו מכל העמים  והבדילנו מן התועים" ואז נשמח בשמחת עולם, בגאולת ישראל, אמן. (כותונת פסים).

ולישרי לב שמחה

המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חופשי מדאגת העולם, גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא. ועתה, הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל  כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה כל ימיו, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר (אבות פ"ד מ"א) אף אם הוא עני, כי ישמח  בשם, שהוא חלקו ונחלתו, וכן כתוב: "חלקי ה’ אמרתי" (תהילים קיט, נז) וכתיב: "ה’ מנת חלקי וכוסי" (שם טז, ה)  וכן הוא אומר: "ישמח לב מבקשי ה’ (שם קה, ג). עיין במאמרים "הכל לטובה" "ויסורין".

והמידה הזאת, בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר: "שמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (שם לב, יא): וכן הוא אומר: "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא). לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות, ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך העליון, אשר כל בני מעלה ישתחוו לו, וכן אמר דוד: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (שם קיט, קסב) וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר פי אלף יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים במצוות ובתורה, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות לקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו, הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל. הקב"ה ומגלה להם רזים וחדושי של מעלה, לפי שהוא ירא השם ברוך הוא וישר, ונכנס הטעם בקרבו, וזהו שאמר שלמה: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו), "ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים (משלי כג, טז) וכן אמר דוד: "ברכי נפשי" (תהילים קד, א). לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת ענין סודה, היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תיחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו, וזוכרת אותו בלילה על יצועה, אז השם ברוך הוא שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, כענין שנאמר: "שוש אשיש ותגל נפשי באלהי" (ישעיה סא, י). ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה.

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב). וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא היו מכונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים היו מביאים לפניהם נבל ותוף חליל וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב "והיה כנגן המנגן ותהיה עליו ידה" (מלכים ב’ ג, טו) "ופיקודי  ה’ ישרים משמח לב" (תהילים יט, ט).

נצטט מאמר מקוטנרס אין בעיות של ברסלב

יהודים! עליכם לדעת, כי בזה העולם יכולים לחיות חיי גן עדן ממש, ולהפוך את כל החיים לחיי שמחה וחיי אושר, ולא יחסר לכם שום דבר, כי השמחה צריכה לבוא מאיתנו ולא מהשמים ולהיפוך יכולים להפוך את כל החיים לבעיות רציניות, לצרות וליסורים, למרירות ולהרפתקאות, עד שיתהפכו החיים לחיי גיהנום ממש, רחמנא לצלן, ועל כן אשאל אתכם, האם אינו כדאי לכם להתישב בדעתכם כמה רגעים, ולשמוע היטב היטב מה שאני מבקש מכם ומדבר אליכם, ועל ידי זה תהפכו את חייכם לחיי גן עדן, לחיי נועם ושמחה. על מה ולמה לכם ללכת כל כך ממרמרים ולהיות במחלוקת ובמריבות עם זולתכם, ולקלל זה את זה, ולהסתבך בחובות וליפול בקטנות המוחין ובחלישות הדעת?! מדוע לא תתישבו אחת ולתמיד ותדעו, כי את העולם הזה ברא הקדוש ברוך הוא, מלך חי וקיים, והוא משגיח על הבריאה בהשגחה נוראה ונפלאה עד מאד, עד שאין עשב קטן זז ימינה או שמאלה בלי השגחתו הפרטי פרטית, כי הוא יתברך צופה ומביט מראשית כל עלמין ועד סוף כל עלמין, על כל פרטי פרטים של הבריאה, ודומם, צומח, חי, מדבר, הם עצם אלקותו יתברך, כי הכל לבוש לגבי גלוי האין סוף ברוך הוא יתברך, כי הכל לבוש לגבי גלוי האין סוף ברוך הוא יתברך שמו, והוא יתברך מנהיג בכל רגע ודקה את כל הבריאה כולה, ועכשיו אשאל אתכם, אם הקדוש ברוך הוא צופה ומביט אפילו על עשב קטן, ומשגיח עליו על כל תנועה ותנועה לאיזה צד שיתנועע, על אחת כמה וכמה השגחתו הפרטית על בן אדם המדבר, ובאין ערוך לזה כלל על אחת כמה וכמה השגחתו הפרטית על עם ישראל בניו הקדושים, איך שמשגיח על כל אחד ואחד בלי יוצא מן הכלל, ואז, אה ובי, אם תכניסו בעצמכם ידיעות אלו, תתחדש לכם בריאה חדשה, כי תראו ותסתכלו ותבינו ותשכילו, שכל מה שעובר עליכם בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, הכל מושגח ממנו יתברך, ועל כן מה ולמה לכם הויכוחים?! ומה ולמה לכם הבעיות?! ומה ולמה לכם לריב זה עם זה?!

יותר טוב לכם לדבק עצמכם לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, ולברוח רק אליו יתברך, ואז תפתרנה כל הבעיות, ותראו שאין בעיות כלל, כי עיקר כל הבעיות, הצרות והיסורים, המרירות, הקטנות והדינים שעוברים עליכם, הוא רק מפני שנתקתם עצמכם ממנו יתברך, עד שאין אתם מסתכלים עליו יתברך, כי עקרתם את עצמכם לגמרי ממנו יתברך, עד שאתם חושבים כאילו כל הבריאה כולה מתנהלת לבדה, וכאילו אלו הרשעים המינים והכופרים והאפיקורסים עושי חיל מעצמם, ואין אתם יכולים להבין כי גם שם מוסתרת השגחתו הפרטית בשביל הבחירה והניסיון, לנסות אתכם האם אתם אוהבים את הקדוש ברוך הוא באמת, והאם אינכם מתפעלים שאתם רואים בהצלחת הרשעים, ובהצלחת אומות העולם המינים והכופרים והאפיקורסים?! ואז אם תכניסו בדעתכם היטב היטב, אשר הוא יתברך נמצא, ובלעדיו יתברך אין נמצא כלל. הקב"ה משלם שכר מיצוות לרשעים בעולם הזה ובעולם הבא נישמתם סובלת וניזרקת מדחי לדחי. צריך לדעת שבכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, אז ממילא תתבטלנה מכם כל הבעיות, ותראו אשר אין שום בעיות, ותחזרו אליו יתברך, ותמשיכו על עצמכם ערבות, נעימות, ידידות, זיו חיות אלקותו יתברך, אשר אין טוב מזה, וכשאדם מכניס בדעתו ידיעות אלו, נמשך עליו אור רוחני, אור דק כזה, שמרגיש את הגן עדן בזה העולם ע"כ אשרי מי שיכניס בדעתו ידיעות אלו ואז יבחין שאין בעיות כלל וכדי לברוח אליו יתברך ולזכור את המימרות "השמח בחלקו הוא העשיר" ו"הכובש את יצרו הוא הגיבור" "ואיזה הוא החכם? הרואה את הנולד" שנאמר דע "מהאין באתה (מטיפה סרוחה) ולאן אתה הולך (למקום עפר רימה ותולעה) ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.

צריך שתדע, כי החיים של האדם בזה העולם מלאים אכזבות, כי הרצון של האדם הוא תמיד להתעלות – בין ברוחני ובין בגשמי, ולבסוף לא הולך לו, רק נופל ויורד תמיד אחרונית, ויש לו אכזבות גדולות, עד שיש בני אדם שכל כך התאכזבו בחייהם, עד שנמאסו להם החיים לגמרי, והם קצים בחייהם, ומבקשים נפשם למות, מרוב מרירות ועצבון שמסבבים אותם. ועל כן עליך לחזק עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ואל תבקש ואל תחפש אחר גדולות ונפלאות ממך, ובאופן כזה "לא תתאכזב" בחייך, ולא ימאסו לך החיים. הרגל עצמך לא לרצות שום רצון נגד רצונו יתברך, אלא בטל רצונך לרצונו יתברך, וכמו שהוא יתברך רוצה כי בזה העולם  עוברות על כל אחד אכזבות מרות וקשות בכל יום ויום ובכל פעם באופן אחר, עד שאם תסתכל היטב, תראה, תבין ותשכיל, כי האכזבות אוכלות אותך לגמרי, ואי אפשר להנצל מהן, כי אם על ידי שתקח את עצמך בידך, ותאמר לעצמך: למה לי להסתכל על זולתי, ולמה לי טובת זולתי, יותר טוב לי לבטוח בהקדוש ברוך הוא מלבטוח בבשר ודם, הלא בשר ודם ממילא לא יעזור לי, אדרבה אם רק יוכל הוא יאכזב אותי, ועל כן מה ולמה לי להסתכל עליו, ולמה לי להבהל ממנו כל כך?! ואז אם תכניס ידיעות אלו בעצמך, ותקח הכל בידיך, ולא תבטח בבשר ודם, אז אף פעם "לא תתאכזב" משום בריה, ותהיה בן חורין ממש. כיזה ששם תמיד בטחונו בידי בשר ודם, הוא תמיד יתאכזב ממנו, כי בדרך כלל עליך לדעת, אשר בשר ודם אינו יכול לעזור לך, ואינו מעונין לעזור לך, כי כל אחד לטובת עצמו הוא דורש, ועל כן ראה, אהובי, אחי היקר, לתלות כל בטחונך רק בו יתברך, כי רק הוא יתברך יכול לעזור, וכשיהיה לך בטחון כזה, אז  "לא תתאכזב" משום בריה שבעולם.

צריך שתדע, כי בזה העולם צריך האדם לחזק את עצמו בכל יום ויום מחדש, ואל יפול בדעתו משום דבר שבעולם יהיה איך שיהיה ויהיה מה שיהיה, עליו לידע שיש לו רק תפקיד אחד בעולם, מהרגע שנכנס לאויר העולם עד הרגע שיוצא מאויר העולם – להכיר את הבורא יתברך שמו (עין זהר בא מב) ולקיים את מצוותיו הקדושות, ולמלא רצונו יתברך בהם, ועל ידי זה ימשיך את שכינת עוזו יתברך למטה בזה העולם, כדי שלו יתברך תהיה דירה כאן בתחתונים (עין מדרש תנחומא בחוקותי ג), וזה עיקר תכלית בריאת האדם, טיפה סרוחה, עפר מהאדמה, כדי שאפילו כשמסתובב בגשמיות העולם הזה, ויהיה מסובב בכל מיני מניעות, יסורים ובלבולים וכו’, עם כל זאת לא יפול בדעתו כלל משום דבר ומשום בריה שבעולם, רק תמיד ימשיך את עצמו אליו יתברך, זה עיקר שלמותו, ועל ידי זה הוא מוציא מהכח אל הפועל את תכלית בריאת האדם על האדמה, הינו שעל ידי שזוכה להכיר אותו יתברך, ומכל שכן כשזוכה גם לגלותו ולפרסמו לכל העולם כולו, אז זוכה להגיע אל השלמות העליונה, שאין שלמות אחריה, וככל שהאדם זוכה יותר לגלות ולפרסם את אמיתת מציאותו יתברך בעולם, כמו כן זוכה להתעלות בשלמות עליונה יותר, ובידיעות אלו כבר לא שייך שום אכזבות בחיים, כי ממי יש לו להתאכזב, הלא הכל לכל אין סוף ברוך הוא יתברך שמו, והוא יתברך אצל, ברא, יצר ועשה את כל העולמות, והכל בידו יתברך להרים ולהגביה או להוריד ולהשפיל, לכבד ולהעשיר או לבזות ולהעני, כי הכל ממנו יתברך, ועל כן מה שיך לקנא בזולתו, ומכל שכן להתאכזב מזולתו, אין לו רק אמיתת מציאותו יתברך שניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו אז אין לנו מה לסמוך על מראה עיננו וכשאדם בא לידיעות אלו, אזי זוכה להיות בן חורין בחייו, וחי חיים נעימים, ערבים ומתוקים, אשרי לו!

ועוד צריך שתדע כי מידת האכזבה, שהאדם מתאכזב מכל דבר או מכל בריה, היא מידה רעה עד מאוד, ויכולה להכניס את האדם לשגעון לגמרי, כי כשאדם רוצה איזה דבר, ולא הולך לו כמו שרוצה, אזי הוא מתאכזב, והאכזבה עלולה להביאו לידי מרירות, עצבון ודכאון, עד שיפול בייאוש גמור, ויתיאש לגמרי מחייו, וישכב על המיטה כפגר מת, שאינו עושה ואינו מתפקד מאומה, וחייו מרים ומרורים עד מאוד, וזה מביאו לידי שגעון ממש, רחמנא לצלן. וכל המשוגעים והמטורפים נעשו רק על ידי מידת האכזבה שהתאכזבו מאיזה דבר וכו’, מאיזה רצון וכו’, שלא הלך להם כפי שחפצו, על ידי זה נפלו ביאוש ובמרה שחורה, עד שמרוב שגעונות, אבדו עצמם לדעת, רחמנא לצלן, והכל נעשה עקב האכזבות שהתאכזבו מזולתם, אבל תכף ומיד כשאדם יודע שאין בלעדיו יתברך, ומבטל את עצמו לגמרי לרצונו יתברך, וכמו שהוא יתברך רוצה כן יהיה, על ידי זה יתרפא מכל מיני מחלות ושגעונות וטרוף הדעת שנבדקו בו, ואף פעם לא יתאכזב משום בריה שבעולם, ואפילו משידוך לא יתאכזב, מאחר שהוא יודע שזה רצונו יתברך, ואם הוא יתברך היה רוצה שזה יהיה לי ושייך אלי, אז בודאי היה מגיע אלי ונשאר אצלי. וכן בכל פרט ופרט בחיים, כשזוכה להכניס בדעתו אמיתת מציאותו יתברך, ויודע שהוא יתברך מנהיג את עולמו בהשגחה נוראה ונפלאה עד מאד, על ידי זה אף פעם אינו מתאכזב, ומכל שכן שאינו מצטער על עולם שאינו שלו, אשרי הזוכה להכניס בלבבו ידיעות אלו, אז יעבור את העולם הזה בשלום, ויצא מהעולם הזה הכי מאושר.

וצריך שתחזק את עצמך מאוד, לישב את עצמך "איפה אתה", למה אתה צריך להיות כל כך שבור, ואף שעוברים עליך עכשיו כל מיני מרירות ויסורים, עגמת נפש, צרות ומכאובים, עם כל זאת אין זו עצה ליפול כל כך בדעתך, ולהיות כל כך מיאש, ועל כן ראה, אהובי, בני היקר, לחזק את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ותשתדל לחזק אחרים, ובזה שתחזק אחרים, יהיה לך בעצמך חזוק, כי כל מי שמחזק אחרים, על ידי זה הוא מתחזק בעצמו, ועל כן ראה לישב עצמך "איפה אתה", למה לך להתבלבל מכל דבר שעובר עליך ולהיות שבור, הלא לשום דבר זה לא יביא אותך, ראה לקחת את עצמך בידיך, ותתחיל לחזק אחרים, ואז תראה איך שכל חייך ישתנו לגמרי, העיקר עליך לדעת, כי אסור ליפול בדעתך כלל בשום פנים ואופן יהיה מה שיהיה ויהיה איך שיהיה, אתה ראה לדבק את עצמך רק בו יתברך, ואז תצליח דרכך תמיד, והעיקר ראה לחזק את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ואז שום דבר שבעולם לא יוכל לשבור אותך, ועיקר השלמות הוא לשמור מאד על הדבור, כי טבעו של האדם, שמפקיר את דבורו ומדבר כל העולה על רוחו, וזה אשר מכניס בו כל מיני דכאונות ועצבות, מריבות ומחלוקת (זהר ויקרא מב), לא כן כשאדם זוכה לדבר רק ממנו יתברך, ומחזק ומאמץ את כולם, הוא אף פעם אינו מדבר מצרותיו ויסוריו, כי מרגיל את עצמו לחזק אחרים, על ידי זה  יש לו הצלחה גדולה בין בגשמי ובין ברוחני, לזאת ראה, אהובי, בני היקר, לישב עצמך עכשיו, ותשאל את עצמך "איפה אתה", ועל ידי זה באמת תזכה לעבור על כל צרותיך, ותזכה לחזק את כל בר ישראל, ואז תצליח דרכך, ואל יהיו קלים בעינים דבורים אלו, כי הם עיקריים גדולים בחיי יום יום, כי מי שזוכה לחזק את עצמו ולחזק את אחרים, על ידי זה מצליח תמיד, ולהפוך, כל הכשלונות של האדם בזה העולם וכל אכזבותיו הן רק מחמת שמניח את עצמו, ונופל בעמק דתהומא רבא, ועל כן תעשה כל מיני פעולות שבעולם לחזק את עצמך ולחזק את אחרים, ותרגיל את עצמך לשמור מאוד על דבורך, ולהיות רגיל לדבר רק דבורים טובים, ואז תצליח דרכך תמיד, וזה יסוד גדול בחיי האדם, כי אם היו בני אדם יודעים מה יכולים לפעול על ידי שמירת הדבור היו מצליחים לחזק את עצמם ולחזק את אחרים, ועל כן עשה זאת, איפא, בני, ותישב עצמך "איפה אתה", ותתרגל מהיום לדבר רק דבורי אמונה והשגחה פרטית עם כל מיודעך, ותעשה חומה סביבך מדבורי אמונה והשגחה פרטית, ואז תצליח דרכך תמיד.

והמסקנה הכי חשובה בעבודת ה’ ראה לחזק את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם להיות שש ושמח, ותראה איך כל החיים שלך ישתנו אם תלך בדרך השמחה, כי מי שמרגיל את עצמו לשמוח, אזי כל חייו הולכים בצורה אחרת לגמרי, ועל כן עשה כל מיני פעולות בעולם להיות עכשיו בשמחה, ואז טוב לך כל חייך, ואי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, שמחה של דבקות בחיי החיים בו יתברך, אלא אם תשאל את עצמך "איפה אתה", היות שאתה נופל בכל פעם בחלישות הדעת ובדכאון, ומכל דבר שעובר עליך אתה נשבר, ואם תשאל את עצמך דברים כאלו, אז תראה שהכל שטות וקטנות הדעת והמוחין, ותעלה מעלה מעלה, והקדוש ברוך הוא יצליח דרכך, ותזכה להתענג בנועם, ערבות, זיו, שכינת עוזו יתברך, ותהיה דבוק בו יתברך, אשר זוהי התכלית הטובה שאדם בא אל זה העולם – להרגיש רק את אמיתת מציאותו יתברך, וזה התענוג העולה על כל התענוגות, אשרי מי שאינו מטעה את עצמו, ומישב את עצמו היטב היטב בזה העולם איפה הוא, ואז יצליח דרכו כל ימי חייו, ויחזק את עצמו ואת אחרים, וירגיש עולם הבא בעולם הזה. ובמיוחד כמחדיר לעצמו את מידת אהבת ישראל ודן כל אדם לכף זכות וממילא כשיש אהבה אז קיים כלי קיבול לשמחה ולשלום עיין בשער אהבת ישראל ושלום בית.

בת הטבח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות בחיים. הטבח הובילה למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים. בסיר הראשון הוא שם גזר בסיר השני הכניס ביצה בסיר השלישי שפך גרגירי קפה.

לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת, דג את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה, סינן את הקפה ומז אותו בספל.

הביט בביתו ושאל: "מה  את רואה, יקירתי?" הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים: הגזר היה רך ונמעך. היא קילפה את הביצה, שהייתה קשה הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.

אמר הטבח: "כך בני אדם שונים התמודדים עם קושי זהה. המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים: הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאד וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות. הביצה, שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה. פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודים! לאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים אותם למוצר משובח".

"לאיזה מהם את דומה, בתי היקרה? כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, איך את מגיבה? כגזר שנראה חזק אך מאבד תכונותיו במצבי לחץ? כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר פיטורים, גירושים, מוות של אדם אהוב?

שנראית אותי דבר מבחוץ אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד? או אולי את פול קפה, אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? בשביל להיות פול קפה רק צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה... רק נשאר לנו לגלות מה היא וללמוד ממנה. כל חיסרון אפשר להפוך ליתרון כמו אם אדם עצלן שיהיה עצלן גם בלעשות עברות או אם אדם פזיז מידי וקופצני שישתמש בתכונה זו לעשות מיצוות שנאמר זריזים מקדימים למצוה.

שימחה תביא משיח

ישנו ציווי בתורה לקיים מיצוות בשימחה שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוהך בשימחה ובטוב לבב" מי שבשימחה תמיד יזכה ליראות במשיח צידקדנו.

על כן מי שרוצה להציל נפשו ולהדביקה בשרשה העליון, יעשה כל מיני פעולות שבעולם לשמח נפשו, ואפילו שכבר עבר עליו מה שעבר וכו’ ברוחניות ובגשמיות, ימסור נפשו הגיע אל מצות השמחה, שהיא יסוד כל היהדות, ואל יניח את עצמו ליפול מפגעי ומקרי הזמן, וכל הגאולה בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות תלויה רק במצות השמחה, כי אז בעת הגאולה תוגדל השמחה עד מאד, כמו שכתוב (ירמיהו ל"א): "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" וגו’, וכתיב (זכריה י’) "ובניהם יראו ושמחו, יגל לבם בהשם אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים" (ישעיהו ל"ה): "חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו, אמרו לנמהרי לב, חזקו, אל תיראו הנה אלקיכם נקם יבוא גמול אלקים הוא יבוא ויושעכם" וגו’, "ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" וגו’ וכתיב (שם נ"ה): "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, וכל עצי השדה ימחאו כף" וגו, וכתיב (צפניה ג’): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם לעבדו שכם אחד" וגו’, "ביום ההוא יאמר לירושלים אל תיראי, ציון אל ירפו ידיך, השם אלקיך בקרבך גבוריו יושיע ישיש עליך" וגו’, "ובעת קבצי אתכם, כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר השם".

הכל דמיונות

אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן. אחרי שיהיו לנו ילדים.

אנו מתוסכלים כי הילדים אינם מספיק גדולים, ושנהיה מאושרים יותר כשהם יגדלו. אחר כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה אתם. אנו בטוחים שנהיה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה.

אנחנו אומרים לעצמו שחיינו יהיו טובים יותר ויהיו מושלמים כשהבן/בת זוג שלנו יצליח יותר. כשתהיה לנו מכונית טובה יותר או בית יותר גדול, כשנוכל לנסוע לנופש, כשנהיה בפנסיה.

האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים "מעכשיו". אם לא עכשיו את מתי? החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה. מישהו אמר פעם: משך הרבה זמן היה נדמה לי ש"החיים האמיתיים" היו אמורים להתחיל עוד מעט. אך תמיד היה מכשול אחר, בעיה שעלי להתמודד אתה, פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם. רק אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכושלים האלה הם הם החיים שלי. הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר: האושר הוא הדרך לכך!!! יהיה טוב אם תשמור כל רגע שיש לך לבד או עם מישהו מספיק מיוחד ששוה לבלות את זמנך איתו. כי תזכור...הזמן לא מחכה לאף אחד. לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית, עד שתתגרש, עד יום ששי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב, או עד סוף חייך כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר. האושר הוא דרך לא גורל.

1. תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך.

2. תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף.

3. תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך.

4. האושר הוא המסע עצמו ולא היעד! כי אין אדם נפטר וחצי תאותו בידו לכן איזה העשיר השמח בחלקו שיודע להעריך את החיים בעולם הזה ולא מתרגל לכל הטובות שעשה עימו הבורא כמו חושים תקינים ראיה שמיעה ילדים וכו’.

נספר מעשיה כדי לסבר את האוזן: פעם אחת כשעסקתי בשיפוץ של בית ישן, שכרתי את שירותיו של אינסטלטור שיטפל בכל ענייני הצנרת של הבית.

אחרי שסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש, יצא אל האוטו שלו וראה שיש לו פנצ’ר. לא נעים, חשבתי לי. אחרי יום כזה הוא עוד צריך לתקן פנצ’ר...אבל הוא עשה את זה בצ’יק צ’ק, וכשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכנס לתא הנהג של הטנדר שלו. ניסה להתניע ו...כלום. המנוע שבק חיים. איזה מזל ביש, הרגשתי ממש לא נעים בשבילו. מיד הצעתי לו טרמפ הביתה. כשהגענו אליו הביתה, הוא הזמין אותי להיכנס ולהכיר את המשפחה שלו.

בעודנו פוסעים לעבר דלת הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד עץ קטן בצד השביל ונגע בקצות העלים שלו בשתי ידיו.

על מפתן הבית, שניה לפני שפתח את הדלת, חל באיש שינוי מדהים: פניו המיוגעות אורו בחיוך רחב ושמח, הוא חיבק את שני ילדיו והניף אותם באוויר בעליצות, ונתן חיבוק אוהב לאשתו. לא יאומן שהאיש קשה היום הזה, נמלא כל כך הרבה חיוניות ומרץ ושמחה כשנכנס הביתה.

בתום הביקור, לאחר שביליתי במחיצתם שעה נעימה, הוא ליווה אותי החוצה אל מכוניתי, עברנו ליד העץ שבצד השביל והייתי כל כך סקרן שלא יכול להתאפק ושאלתי אותו מה זה היה, הקטע של העץ.

"אה, זה מאוד פשוט", ענה לי "העץ הזה הוא עץ הצרות שלי. אני יודע שבסוג העבודה שלי, זה בלתי נמנע שיהיו לי צרות ובעיות וקשיים. אבל דבר אחד בטוח, הצרות האלו לא שייכות למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי. לכן, כשאני בא הביתה, אני פשוט תולה את כל הצרות של אותו יום על העץ, ומבקש מאלוהים שיטפל לי בהן. ואז, למחרת בבוקר, כשאני יוצא מהבית, אני ניגש לעץ ולוקח מעליו את הצרות שנשארו שם. ואתה יודע מה, ממש מפליא, אבל כשאני ניגש לעץ בבוקר להוריד את הצרות ממנו, תמיד תמיד יש עליו הרבה פחות צרות ממה שזכרתי שתליתי שם בלילה הקודם, כי הזמן שחלף משכיח את הצרות. עלינו לנהוג כמו העץ שנאמר "כי האדם עץ השדה" כשם שעץ כדי לגדול אינו צריך מי עדן אלא מספיק לו מים מלוכלכים בחולות כלומר משקים אותו מים מלוכלכים והוא להיפך מניב פירות טובים ומתוקים, כך גם צריך להרגיש  האדם גם אם עוברים עליו קשיים ביום יום ופוגעים בו בחברה משקים אותו מים מרים הוא צריך להניב פירות טובים שזה הארת פנים אהבת ישראל ולתלות הכל בחטא עץ הדעת שמאז בא מיתה ויסורין לעולם וכמו שרבי נחמן מברסלב אומר כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל.

מה מפתיע במין האנושי? משתעממים מלהיות ילדים, ממהרים להתבגר ואז משתוקקים לשוב ולהיות ילדים.... שהם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז מאבדים את כספם כדי לשקם את בריאותם...שהם חושבים בחרדה על העתיד ושוכחים את ההווה, כך שאינם חיים, לא בהוה ולא בעתיד... שהם חיים כאילו שלעולם לא ימותו ומתים כאילו שמעולם לא חיו..."

לכן צריך ללמוד שהם אינם יכולים לגרום לאף אחד לאהוב אותם אך ביכולתם לאפשר לעצמם להיות נאהבים...ללמוד שהערך הרב ביותר אינו טמון במה שיש להם בחיים אלא במי שיש להם בחיים...ללמוד שלא רצוי להשות עצמם לאחרים אלא להיות נאמנים לעצמם....ללמוד שאדם עשיר אינו זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שזקוק להכי מעט...ללמוד שזה לוקח כמה שניות לפצוע אדם אהוב פצעים עמוקים, והרבה שנים לרפאם... ללמוד לסלוח על ידי תרגול סלחנות...ללמוד שיש אנשים שאוהבים אותם מאוד, אך אינם יכולים להביע או להראות את רגשותיהם...ללמוד שכסף יכול לקנות הכל מלבד אושר...ללמוד ששני אנשים יכולים להביט באותו הדבר ולראות דברים שונים באופן מוחלט....ללמוד שחבר אמיתי הוא אחד היודע הכל עליהם ואוהב אותם בכל זאת...ללמוד שלא תמיד זה מספיק שאחרים יסלחו להם, עליהם לסלוח לעצמם....וכלל הכי גדול יש ללמוד

* אנשים ישכחו מה שאמרת,

* אנשים ישכחו מה עשית

* אנשים לעולם לא ישכחו מה שגרמת להם להרגיש ישמע חכם ויוסף לקח.

שאלו אנשים לרבי מאיר שפירא מלובלין: מנין למר הכח המושך הזה? השיב להם בענוות חן – כל חיי הם בשמחה, השמחה מושכת קהל. ראיתם פעם שמחת נישואין שהתזמורת מנעימה שם? הכל נמשכים אליה כדי להאזין לצלילי המנגינה....

יהודי שהוא עבד השם יש לו אמונה וזוכה  לשמחה וישוב הדעת. שאל אותי יהודי אחד למה החרדים מתלבשים כל כך מחניק שחור כמו גהנום הם מזכירים לי אבל מוות וכו’, למה הם לא מתלבשים כמו החילוניים ציבעונים שמחים מאירים – התשובה ברורה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. החברה הלא דתית נראית זוהרת לעין עם כל הטלויזיה ופאבים ודיסקוטקים ושעשועים למינהם אך מבפנים היא נכשלה אין לחברה הזו שמחת חיים אמיתית וסיפוק ושלווה בנפש כי הם מתעסקים רק בחומריות ומזניחים את הנשמה ואין להם מהיכן לשאוב רוחניות נפש ולהיות בשמחה אמיתית וכל מה שנראה לעין זוהר כולו שקר אחד גדול כמו הנערים שמשתכרים או לוקחים סמים ושמחים עם כולם זה לא שמחה אמיתית מהשכל זו שימחה כימיקלית. שמחה בגימטריה שכל והתוצאות מדברות בעד עצמם שהממוצע והסיכוי שזוג חילוני מתחתן הסיכוי שבסופו של דבר להתגרש הוא 49 אחוז. ישנם אלימות במשפחה חינוך הילדים מתחת לכל ביקורת משרד החינוך פשט את הרגל הוא מוכר מידע ולא ערכים, וגם בידע רק 42% מהנוער מוציא בגרות לעומת 82% מילדי העובדים הזרים מוציאים בגרות תחת תנאי עוני. בזמן שהציונים שלנו הכי נמוכים בעולם.

ישנם סמים ואלימות בקרב הנוער ואינני רוצה להעמיק ולפרט כולנו יודעים שהעולם הזה הוא שקר אחד גדול. עיין מאמר חינוך ילדים ותיבהל. המסקנה שהחברה הלא דתית נראית מבחוץ זוהרת אך בפנים היא חושך אחד גדול ואילו החברה החרדית שנראית לא טוב לעין שחור ולבן נראית מתה ח"ו מסתבר שזו החברה הכי חיה שנאמר הדבקים בהשם אלוהכם חיים כולכם היום משפחות מרובות ילדים מלאות שמחה חיי משפחה תיקנים הגרושים זה דבר נדיר במשפחה חרדית, האחדות בין האחים וכיבוד להורים זה רק יכול להיות חלום טוב של החברה החילונית. החברה החרדית שרה מזמרת לבורא עולם ומברכת על הרעה כשם שמברכת על הטובה ואיזה הוא העשיר השמח בחלקו רק אז ישנה שמחה וסיפוק אמיתי וכל זה נשאב מאמונה עזה בחינת חולת אהבה אני בבורא עולם שכל מה שהוא עושה לטובה. העולם הזה ניקרא עלמא דשיקרה כי הכל שקר והסתר פנים לכן החברה החרדית אינה בונה ומצפה הרבה מהעולם הזה אלא היא מצפה ובונה מהעולם הבא שנאמר על המצוות היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ישמע חכם ויוסף לקח ויקבל עליו עול מצות מובטח לו שורידו ממנו עול מלכות רק שינסה ויקיים נעשה ונשמע ויראה ישועות שנאמר טעמו וראו כי טוב השם אומר אור החיים הקדוש אם היו יודעים האנשים מהי מתיקותה של התורה היו משתגעים אחריה והחי יתן לליבו.

מעשה ברבי ברוקא שמצא את אליהו הנביא זכור לטוב בשוק. שאל ר’ ברוקא את אליהו ע"ה אם יש בין האנשים בשוק כאלו המזומנים לחיי העולם הבא. ובין כך באו לקראתם שני אנשים. אמר אליהו ע"ה לרב ברוקא הללו מזומנים לחיי העולם הבא. שאל אותם רב ברוקא מה מעשיכם שבגללם זכיתם לחיי העוה"ב. אמרו לו האנשים שמחים אנחנו ומשמחים אחרים, שבשעה שאנו רואים אנשים עצבים אנחנו משמחים אותם.

וזה שאמרו אנו שמחים ומשמחים אחרים בא ללמדנו, שאם אדם רוצה לשמח אחרים צריך הוא עצמו להיות שמח, שאם הם עצמם היו עצבים אפילו אם היו רוצים לשמח אחרים לא היו יכולים. וכן ישמח האב בשעה שנולדת לו בת למז"ט שכשמגדילים הצאצאים מביאים שמחה בבית, ורב חסדא היה אומר לי חביבים בנות יותר מבנים, כי היו לו חתנים גדולי הדור. וכן המשא ומתן שמחה, שכן ממעטים במשא ומתן בחודש אב, משמע שגורם שמחה לאיש, וכל השמח ביסורים מביא ישועה לעולם. וכבר אמר דוד המלך למרות יסוריו "למען יזמרך כבוד ולא ידום" כלומר למרות כל יסוריו של דוד המלך לא רק שהוא נדם ולא התלונן אלא שר ושמח וכתב שירות ותישבחות לבורא עולם שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום".

ומדרך העולם, כשאדם מצליח בעניניו הוא מייחס ההצלחה לחכמתו וכוחו, ואינו מזכיר את חסדי השי"ת שהפליא לעשות עמו. ורק כשהגלגל חוזר והוא יורד מנכסיו הוא אומר, ומה אעשה והקב"ה גזר עלי כך שאפסיד. וזהו שאומר כאן הכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שלא הזכרת את ה’ אלהיך בשעת טובה, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, אז תכיר שמן הקב"ה באה הפורענות עליך (מעם לועז)

מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20 דולרים. בחדר בו היו 200 אנשים, המרצה שאל, "מי מעונין בשטר זה של 20 דולרים? "ידיים החלו להתרומם. "אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת". הוא החל לקמט את השטר. ושוב שאל: "מי רוצה זאת?" הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו לתוך הרצפה באמצעות נעלו. הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך.

"עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?" עדיין הידים התרוממו לאויר. "חבריי", אמר המרצה. כולכם למדתם שיעור בעל ערך רב מאוד. לא חשוב מה עשיתי לכסף, אתם עדין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20 דולרים. פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים, ושוקעים בעפר בעקבות החלטות שקיבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכינו. אנו מרגישים אז חסרי ערך. אבל אין חשיבות למה שקרה או למה שיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם. אתם מיוחדים – לעולם אל תישכחו זאת!" אתם יהודים בנים של בורא עולם . לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על עתידתכם, כי אתם תכנסו למרה שחורה.

וכשם שאין שושנה בלי קוצים כך אין הצלחה בלי מאמצים השאלה אם רצונכם גדול תצליחו להתגבר על הכל. כי שמחה לא נופלת מהשמים אלא תלויה רק בכם וכשיש שמחה יש שכינה וכשיש שכינה המזל מאיר לכן שתי דברים צריך לזכור שצריך להיות תמיד בשמחה כדי שהמזל יאיר ולדעת שכישלונות הם ניסיון חיים ואין חכם כבעל ניסיון. הבדדות והעצב זאת הדרך הכי גרועה שיכול אדם ללכת בה ואין הקב"ה יכול לדור עם אנשים מדוכאים כי זה נובע מחוסר אמונה וביטחון בו יתברך לכן הבדידות היא מקום נעים לבקר בו בשביל חשבון נפש אבל מקום רע לגור בו. לכן יש משפט חכם שאומר: "כשאין השטח מוצל זה מפני שבמקום אחר יש מקור אור" והעולם הזה עולם של שקר והסתר פנים לכן הוא מוצל ומקור האור זה האור הגנוז מבריאת העולם לצדיקים כי ראה הקב"ה שהצדיקים האמיתים מועטים ושתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם שעליהם העולם מתקיים לכן כדי להתקרב לשמחה ולאושר צריך להתקרב למקור האור שזה צדיק האמת וכל אחד לפי האור שמאיר לו מה שאני מציע זה את אורו של רבנו נחמן מברסלב שאמר שאורו יאיר עד ביאת המשיח אש על המזבח לא תוקד וכו’ ונחזור לשמחת החיים מלאים עליות וירידות ולא תמיד אנחנו שולטים במצבי רוח יש יום ארוך ומיגע שנראה כאילו הוא לא יגמר ויש יום בו נבקש שיעצור ותשאר לעד.

גם ברכבת ההרים לא נשארת במסלול ישר היא עולה ויורדת ומתפתלת ומתפרקת וזה מה שיוצר לנו ריגושים, כשהיא עוצרת נחת, כשיורדת במהירות מתח, כשהיא מתהפכת פחד וכו’ וביננו מי היה עולה על רכבת הרים אם היא היתה נוסעת רק ישר, וכך הם החיים מלאים בפיתולים עליות וירידות פעם קורים דברים טובים ופעם רעים וכל זה כדי שנעריך את הטוב ולא נתרגל אליו עד שלא נעריך כלום כי רק טוב מביא לדכאון אנחנו רואים אנשי בוהמה מצליחים בכסף בכבוד וכו’, הכל חומר אצלם ישנם הרבה גירושין סמים וריקנות למרות שבחוץ הם נראים כוכבים. לכן הבה נתעודד כי אנחנו צריכים את העליות והירידות הללו.

היו היו בערבות סין איש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר.

שאל אותו בנו: "אבא למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב – אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק", הזקן נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד.

למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. הבן שאל את הזקן: "אבא האם אתה לא חושב זה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו".

הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואיתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן האורווה. אביו לעומת זאת נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת, "אבא", אמר הבן, "זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו" הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. "אבא!" קרא הנער. "שברתי את רגלי. האין זה נורא?" האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה, הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה. והזקן רק נד בראשו ואמר: " אין רע בעולם הכל הוא לטובה כי ה’ הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים זה לשם כפרת עוונות שקילקלנו את נשמתנו במעשנו לכן יסורין הם כמו ניתוח כמו שנאמר הניתוח יכאב אך החולה יבריא אז הוא מיד נכנס לשמחה.

ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת (מסעי לה-לא)

כן ההורג במזיד בעדים ובהתראה שדינו למות, ובין ההורג בשוגג לפני עדים, אסור לקחת ממון מהרוצח במזיד לפוטרו מן המיתה ולא מן ההורג בשוגג לפוטרו מן הגלות, על הראשון נאמר הפסוק ולא תקחו כפר לנפש רוצח וגו’ כי מות יומת.

והיו אלה לכם לחקות משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם. כל מכה נפשף לפי עדים, ירצח את הרצח, ועד אחד לא יענה בנפש למות (מסעי לה, כט-ל)

בשעת הצורך הפעיל הגר"א את ידיעותיו וחכמתו להציל עשוק מיד עושקו. היה זה כאשר בני בליעל הוציאו דיבה על בתו של אחד מנכבדי וילנא, ואף שכרו עדי שקר לאמת את העלילות ולאלץ את הבעל לגרשה. האשמות היו כה ברורות והוכחו לכאורה, שבית הדין נטה לקבל את דברי העדים, אולם כשהגיעו הדברים לאזני הגר"א, חושש היה כי אותה אשה מושמצת על לא עוול בכפה.

הגר"א פנה לבית הדין וביקש לקיים בירור נוסף בנוכחותו, אך שני עדי השקר עמדו במרדם במצח נחושה, העיזו להעליל על בת ישראל, ובעדות מכוונת ומדויקת חזרו על העלילה. משסיימו השנים את עדותם, פרץ הגר"א בקריאה: "עדי שקר הם", לתמיהת הדיינים ויתר הנוכחים.

מחוץ לחדר בית הדין הסביר להם הגר"א, מדוע הוא משוכנע כי שקר הם דוברים. במשנת סנהדרין (פרק ה’ משנה ד) שנינו לגבי גביית עדות בבית הדין שמקבלין עדות מפי אחד העדים, ואחר כך מכניסין את חברו ושומעין את עדותו: "אם נמצאו דבריהם מכוונים". ממשמעות המלה "נמצאו" אנו למדים שאין הכרח שעדות שני העדים, אף אם הם מעידים על אותו נושא, תהיה זהה מלה במלה, לכל אדם סגנון משלו, וכך הוא מוסר את הדברים, מזוית ראיתו ובניסוחו. רק בית הדין, השומע את שני העדים קובע שעדותם זהה. יתר על כן, אם עדותן זהה מלה במלה, יש לחשוש ששני העדים נדברו ביניהם וחזרו על הדברים פעם ופעמים, להשמיע אותם בעל פה, ולכן דייק התנא במשנתו "אם נמצאו" כלומר, שדברי העדות נמצאו מכוונים, אך אינם זהים לחלוטין.

הגר"א שהאזין לדבריהם, הבחין בכך כי לא היה כל שינוי בדברי שני העדים אף  במלה אחת, ולכן היה משוכנע הם עדי שקר. ההאשמה החמורה שיצא מפיו בצורה תקיפה  הבהילה את העדים, ותוך שעה הם הודו בכוונתם  הזדונית (מורשת אבות).

מדרש זה משווה את התנהגות בני גד וראובן להתנהגות קרח והמן. ובפרשה, משה רבינו משווה את התנהגותם למעשה המרגלים: "כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ" (במדבר  מטות לב, ח) ננסה למצוא מה היה הכשלון המשותף בין מעשה המרגלים, קרח והמן, לבקשת בני גד ובני ראובן (ראה דרשה במדבר, מטות עמוד 292).

הכשלון המשותף הוא מידת הגאווה. עשירות שלא מובנת בצורה נכונה שניתנה על ידי ה’ מן השמים, עלולה להכשיל את האדם מבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה’,יב) העשירות עלולה להביא את העשיר לרום לב ולהכשילו בגאווה.

"קרח" אבד את עולמו בגלל הכבוד והגאווה ששלטו בו. וכי היה חסר לו ממון וכבוד? אלא עצם הדבר שישנו מישהו מעליו משה ואהרון זה פגע בו והוציאו מן העולם. ואכן מביאה הגמרא (סנהדרין קי ע"א) את דברי ההסתה של אשת קרח, שעסקו בעניני כבוד, אמרה: ראה מה עשה משה, את עצמו מינה למלך, את אחיו אהרון מינה לכהן גדול, בני אחיו מינה לסגני כהונה, ע"כ. עושרו של קרח הגדיל את גאוותו והחליט למרוד במשה, ועליו דורשת שם הגמרא בשם ריש לקיש: "עושר שמור לבעליו לרעתו" זה קורח.

’’המן" הגאווה והכבוד הוציאו אותו מן העולם. אמר המן: "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה’ יג) ומה ראה המן לומר כך? והרי נישאו המלך מעל כל השרים, וכל מדינות המלך מאה ועשרים ושבע מדינה כורעים ומשתחוים להמן, ורק יהודי אחד מרדכי, אינו כורע ואינו משתחווה, ומה בכך? אלא כתוב במגילה: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך, ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי" (שם, יא-יב) ונדרש בתנחומא (שמות, משפטים אות ח) על הכתוב: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב) זה המן, שנאמר: "ויספר להם המן את כבוד עשרו" ולבסוף "ויתלו את המן" ע"כ.

וכן מצינו במדרש הגדול (במדבר, בלק כב, כ) קשה היא גסות רוח, שהקדוש ברוך הוא מבקש להשפיל את הרשעים, בתחילה הוא מוסיף להן גדולה כדי שתגבה רוחן, שנאמר: "לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח" (משלי ט ז, יח). וכן את מוצא בהמן, עד שלא יאבדנו הקדוש ברוך הוא, הוסיף לו גדולה והוסיף לו גבהות, שנאמר: "ויספר להם המן את כבוד עושרו...ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה" ע"כ.

גם בני ראובן ובני גד, עושרם הביא אותם לגאווה ורצו לקבל חלקם שלא מברכת שמים, אלא על ידי בחירה שלהם. ה"כלי יקר" על הכתוב: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה" (במדבר מטות לב-ב) שואל: הרי היה לו להקדים בני ראובן הבכור לבני גד? ומתרץ שמתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר, שנותן רום לב לבעליו, ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות, לא ישוב מפני כל איש, אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית, כי על ידי העושר הוא מתרומם. וראיה לדברינו, מה שדרש (תנחומא במדבר, מטות אות ו) על הכתוב: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אליהם שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהילים עה, ז-ח) מהו "לא ממוצא וממערב"? לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אלא אפילו פרש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל הרים,אינו נעשה עשיר. מהו "ולא ממדבר הרים"? אמר רבי אבא: כל הרים, אינו נעשה עשיר. מהו "ולא ממדבר הרים"? אמר רבי אבא כל הרים שבמקרא הרים, חוץ מזה, שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו, ומה הקדוש ברוך הוא עושה? נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר: "כי אלהים  שופט זה ישפיל וזה ירים", ע"כ (תנחומא). ומסמך המדרש פסוק זה לבני גד וראובן, תלמד מזה שמצא בהם דרך גאה וגאון. ולי שמצא הכתוב כי בני גד היה להם מקנה עצום מאד על בני ראובן, על כן גבה לבם וקפצו לדבר בפני בני ראובן הבכור, ע"כ.

גם אצל המרגלים מצינו שנכשלו במידת הגאווה והכבוד. כך נאמר בספר הזוהר (פרשת שלח) על הכתוב: "וישלח אותם משה... כולם אנשים" (במדבר שלח יג, ג) כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים וימנה משה ראשים אחרים, שהרי זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה, ע"כ. ומכיון שהמרגלים חששו לכבודם, נכשלו והוציאו את דיבת הארץ רעה.

הכשלון המשותף לבני גד וראובן, המרגלים, קרח והמן, הוא הגאווה והכבוד, שהביא אותם למעשים רעים. בסופו של דבר המן נתלה קרח מת בבליעה, המרגלים מתו ביד ה’, ובניגד ובני ראובן גרמו שיגלו ראשונים מבני ישראל. (מדרש אור חדש)

תוקן על ידי שרית560 ב- 22/07/2025 09:25:39