פרשת ניצבים וילך

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (נצבים  כט-ט)

לאחר ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', שנמנו בפרשת כי תבא חוץ ממ"ט קללות שנמנו בפרשת בחקתי, נפחדו ופניהם נהפכו לירקון מרוב פחד. ואמרו מי יכול לעמוד בכל אלו הקללות, מיד קרא אותם משה והיה מפייסם בדברים ואמר להם אתם נצבים היום כולכם. לא זו בלבד שלא תפלו אלא יהיה לכם יציבות וקיום, שנכנסתם בברית. שכן לא כאומות העולם עם ישראל. שכן אומות העולם בשעה שבאים עליהם יסורים הם מבעטים ואינם מזכירים שמו של הקב"ה, כמו שנאמר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו (תהלים עט). ואילו ישראל כשיסורים באים עליהם הם נכנעים. שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. היינו כשהקב"ה עושה לי ישועה ואני מרים את הכוס הישועה אני קורא בשם ה', וגם צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. גם להיפך ח"ו אם פורענות באות עלי, אני קורא בשם ה' ית'. וכך אמר משה לישראל, הקללות, היינו היסורים, הם מעמידים אתכם ונותנים לכם קיום. כמו שנאמר למען נסותך להטיבך באחריתך. וכבר אמרו חז"ל נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורים, מה מלח מקיים את הבשר שלא יסריח, כך היסורים מקיימים את ישראל. וזהו שאמר להם "אתם", רק לכם יש תקומה ולא לעכו"ם. משל למה הדבר דומה לאבן גדולה שהיתה מוטלת בתוך הרחוב. וכל מי שהיה רואה עצמו גבור היה בא ומתגושש עמה. וסופה שהיתה נופלת עליו והורגת אותו והאבן עומדת במקומה. כך הגוים משעבדים את ישראל והם קיימים לעולם, שנאמר אשים את ירושלים אבן מעמסה (זכריה יב).

ועוד אמרו חז"ל משל לשתי תמונות, האחת היתה עשויה שעוה והשניה עשויה זהב. ולמראית עין היו שתיהן דומתו זו לזו. וכיצד נתברר איזו של שעוה ואי זו של זהב, שהציתו בהם אש. זו שהיתה של שעוה אבדה מיד ואותה שהיתה של זהב נתקיימה. אף כאן אומר משה רבינו מפי הגבורה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם. אע"פ שאתם לפני ה' אלהיכם שהוא אש אוכלה, אתם נצבים וקיימים. אבל אומות העולם כשעוה הם ואינם יכולים לעמוד בפני הקב"ה. ולכן נאמר לשון נצבים ולא עומדים, כי לשון נצבים מורה על הצבה וקיום, וזכו ישראל לכך רק עכשיו, שכן במעמד הר סיני היו גם הערב רב, אבל עכשיו לאחר שעברו מ' שנה ומתו כולם במגפה, בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, נשארו ישראל לבדם והיו להם יציבות וקיום. וזהו שאומר משה לישראל, אתם נצבים היום כלכם, שאין בכם שום ערבוב. ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל, כלכם שייכים לישראל.

ועוד שתהיו נצבים ומושרשים בארץ. לפי שנאמר קודם ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ודרשו חז"ל ושמרתם זה לימוד ועשיתם זה מעשה. ואמרו חז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו. וזהו שאמר הכתוב אע"פ שנצתויתם על לימוד ומעשה, המעשה גדול שמצוה גוררת מצוה, ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, ואם יהיו מעשיכם מרובים אז תהיו נצבים כאילן ששרשיו מרובים. ועוד אמר להם משה מתי תזכו להיות נצבים ועומדים, כשתהיו אגודה אחת. וזהו שנאמר "כולכם".

מעשה היה בזקן אחד שהיה נוטה למות, קרא לכל בניו ואמר להם: הביאו לי אגודה של קנים לחים. הביאו לו האגודה. נתן את האגודה לכל אחד מהם ואמר להם האם אתם יכולים לשבור הקנים האלו. נטל כל אחד מהם האגודה והתאמץ בכל כוחו לשברה ולא היה יכול, אמר להם אביהם הזקן, ועכשיו תראו כיצד אני שוברה. תמהו הבנים והיו מסתכלים זה בזה בתמיהה. נטל הזקן האגודה והתחיל מוציא קנה אחר קנה ושוברה. אמר להם הזקן: מזה תלמדו לקח. כל זמן שתהיו באגודה אחת אין אדם יכול להזיק לכם. אבל אם תהיו בפירוד ובמחלוקת, תישברו אחד אחד.

וזהו שאמר משה לישראל, אם תהיו היום כולכם כאיש אחד אין אחד יכול לשלוט בכם. וכן מצינו בנביאים שאין ישראל נגאלים עד שיהיו באגודה אחת, שנאמר: ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון (מיכה ו), שאם יצטרפו יחד יהודה וישראל ולא יהיה פירוד ביניהם, אז יזכו לבוא יחדו מארץ צפון. (מעם לועז)

שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם.  בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של העליה. ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים, הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...

והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה, יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל מהתחלה!!! (סידור איש מצליח)

"מי שלא בוכה בהתחלה, בוכה בסוף"

במדינת פולין העמיד המושל העריץ בגבול מדינתו שומרים רבים, כדי שלא ינסו להבריח שום סחורה אל מעבר לגבלות מדינתו. כל סחורה היתה בכלל האיסור, מלבד מתים לקבורה. אך הסוחרים הממולחים ידעו לעקוף את החוק, וכל כמה ימים היו מקיימים הלוית מת "מדומה" אל חוץ למדינה. השומרים לא ידעו כי הלא הלויה אמיתית היא, אלא... הברחת סחורה מתחת לתכריכים הלבנים... חלפו הימים, וקבוצת הסוחרים כבר התרגלה לעובדה כי פעם בשבוע מביאים הם מת לקבורה - - - ואז זה קרה...: ארבעה סוחרים אחזו במיטה והשאר צוחקים ומדברים בעניני פוליטיקה וכד'. השומרים הבולשים בשבע עיניים, חשו שהלויה זו משונה: אין קולות בכי, אין עצבות, ללכת אל בית הקברות כך?! הדבר עורר את חשדם והם פנו לבדוק את הענין... הסוחרים כמובן ניסו למונעם משום "כבוד הנפטר", אך שום דבר לא הועיל, השומרים נגשו אל המיטה והרימו את התכריכים. ומיד גילו את כל הסחורה המוברחת... תוך רגעים ספורים נכבלו ידיהם של הסוחרים והם הובלו אחר כבוד אל הכלא... מיד הבינו הסוחרים את רוע גורלם ופרצו בבכי מר כשדמעות זולגות מעיניהם. הביט בהם המפקד הראשי בבת שחוק על פניו ואמר להם: אילו הייתם בוכים בהתחלה, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו בסוף!!!
והנמשל: אם בני ישראל בוכים בתחילה בראשית השנה ביום הדין והמשפט, אזי לא יצטרכו לבכות אח"כ במהלך השנה כיון שבודאי יכתבו לחיים טובים ולשלום. אך מי שלא בוכה בהתחלה, חבל עליו שסופו שיבכה בסוף! וזהו שאמרו רבותינו: כל שנה שישראל עושים עצמם כרשים (עניים( בתחילתה - מתעשרים הם בסופה. (סידור איש מצליח) 

הרב נסים יגן זצ"ל המשיל את הדברים באופן נפלא: אדם רוצה להגיע לחיפה ובטעות הוא עלה על האוטובוס הנוסע לאילת. ככל שהוא יקדים לגלות את טעותו ולהבין שהוא נוסע לאיזור הדרום במקום לאיזור הצפון, התיקון יהיה קטן יותר, אך אם הוא יגיע לקצה הדרך תקשה עליו מאוד החזרה. וזאת חייב כל אדם לדעת: גם אם הוא טעה ישנה דרך חזרה אך הדרך חזרה יכולה להיות קצרה ככל שהאדם יגלה מהר יותר את טעותו. ויש אנשים המכירים היטב את הדרך, צריך רק לשאול, אך היצר הרע מסמא את עיניהם של האנשים ולא נותן לשאול לחפש את דרך האמת. וביום הכיפורים אפשר לראות את כולם, זה גם עצת היצר לבוא רק פעם אחת בשנה בתקוה שה' יכפר, טעות גדולה בידיהם ומזלנו שהיצר הרע לא מקטרג ביום כיפור.

אתם ניצבים לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (תבוא  כט-ט)

יש לדקדק מדוע צריך הכתוב להוסיף ולומר "ראשיכם שבטיכם" הלא לאחר שאמר "כולכם" אני מבין שכלל את כולם?
ברם כוונת משה רבינו היתה להכניס את כל עם ישראל בערבות זה לזה כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו שחלילה לא יעבור אף אחד מישראל על ציווי ה' יתברך, שאם אחד יחטא הרי כולם יהיו נתפסים בחטאו, לכן בתחילה כלל כולם יחד "אתם נצבים היום כולכם"

וכמו שאמרו רבותינו בתלמוד (שבת נד.) כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על אנשי עירו, ומי שיש בידו למחות בכל העולם כולו נתפס בעוון כל העולם כולו.  ועל כן פירט הכתוב לאחר מכן "ראשיכם שבטיכם" וכו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו: "ראשיכם" הם הגדולים שבכולם שיכולים למחות בכל ישראל - יתחייבו על כולם, "שבטיכם" - כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם - כל זקן יתחייב על משפחתו, "כל איש ישראל" הם שאר העם כל אחד יתחייב על בני ביתו. ואחר שאמר כל איש ישראל אמר טפכם נשיכם וגרך בנפרד. כי הם לא נתפסים בעוון אחרים, משום שקטנים אינם בני דיעה, ונשים וגרים אינם יכולים לשלוט על ישראל. (אור החיים הקדוש) פרשת נצבים תמיד סמוכה לראש הנה שהוא יום הדין יום שכולנו נצבים לפני ה' ביום הקדוש הזה. ומי יוכל להיות שקט ושאנן מאימת יום הדין הנורא (בשם החתם סופר). ולכן על כל איש מישראל להתעורר לשוב בתשובה וכפי שהסמיך לזה הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג,ד) עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.

וסגולה לזכות ביום הדין, כתב הרש"ש זצ"ל (בהקדמה לספר נהר שלום), שמי שיקבל עליו ביום הדין אפילו קבלה אחת, הוא ערב שהקבלה הזאת תהיה לו למליץ יושר. ולכן אם אדם יקבל על עצמו למשל לברך ברכת המזון מתוך הסידור, הרי זו וכיוצא בזה קבלה מעולה לזכות ליום הדין כי בדוק ומנוסה שברכת המזון מתוך הסידור היא יותר בכוונה, וסגולה היא לבטל גזירות קשות ורעות. (הגרא"מ ש"ך זצוק"ל בשיחה לאברכים) ובכדי לכוון בברכות, לימד אותנו מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל (ראש ישיבת פורת יוסף גאולה) עצה, לחלק את הברכה לשלושה חלקים, דהיינו: ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. בכך יבוא לידי כוונה. וכך היה רגיל הרב לומר: כשאדם תופר חליפה הוא רגיל לשאול את בני ביתו כיצד החליפה עומדת עלי? ולמה לא ישאל כיצד הברכה שברכתי, הטובה היא אם רעה?

צריך כל אדם לעשות חשבון נפש לעצמו באיזו מצווה הוא חלש, ויתחזק בה, ובכך יקנה לו זכויות ליום הדין. אך צריך להיות זהיר לבל יקבל על עצמו הרבה קבלות בבת אחת, שמא לא יוכל להתמודד אתם.

משל לסוחר שמעביר סחורה של בדים לחנויות. אמרו לו מכיריו, הזהר מבעל חנות אלמוני שפשט את הרגל. כי אם תקבל ממנו צ'ק עבור סחורתך, דע לך שאין לו כיסוי כי הוא לא אחראי למכור את הסחורה. כשבעל החנות בא לבקש סחורה, אמר לו הסוחר: איני יכול ליתן לך סחורה, כי שמעתי שאין כיסוי לצ'קים שלך. וכל תחינותיו ובקשותיו היו לריק.
עבר שם עובר אורח וראה את הפצרותיו של בעל החנות. אמר לו: אחרי הכל, הסוחר הזה צודק, למה לך לקחת סחורה מרובה? תיקח ממנו סחורה מועטת ותמכור, וכשיראה הסוחר כי הנך אחראי למכור את הסחורה בודאי שיעביר לך אף סחורה מרובה.
הנמשל הוא שכאשר עומד האדם בסוף השנה יש לו הרבה בקשות מהקדוש ברוך הוא, ורוצה הוא שהשנה החדשה לא תהיה כשנה שעברה, אבל הבעיה היא שאין כיסוי לכל הבקשות הללו. ולכן אם יקבל אדם על עצמו הרבה קבלות ולא יוכל לקיימן, אז חלילה לא יקבל גם משאלה אחת מהקדוש ברוך הוא, אבל כשתהיה עקביות אפילו בקבלה אחת בודאי שהקדוש ברוך הוא ישפיע שפע של ברכות והצלחות. (המגיד מדובנא, לוקט מלבוש יוסף)

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-א)

וילך משה איפה היה ולאן הלך? הלא היה לפני כל-ישראל ומה פרוש וילך? היה צריך לומר

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך  לא-א)

הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז’) "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).

הקהל את העם האנשים והנשים והטף (וילך  לא-יב)

מסופר בתלמוד  מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר ל הם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה (כלומר שהוא דרש בשבת זו), חזר ושאל אותם ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל שאל אותם ומה דרש בה? אמרו לו הוא דרש בפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", ושאל אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם רבי יהושע מרגלית טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני? (חגיגה ג).

טבלת תהילים

הפרקים פנויים  הם א-קיט..
להשתתפות או באישי או במייל [email protected]

לע"נ
אברהם יעקב בן צדוק ז"ל
גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל
אברהם ישכר בן  גרשון חיים ז"ל 
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל

דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל 
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל   עמיצור בן מרים ז"ל
פרשת ניצבים וילך
'לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו…למען הקים אתך הים לו לעם''
מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד.
בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה
וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך…''
תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''?
אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה''

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם ושוטריכם כל איש ישראל"
דרכו של עולם, בשעה שמתעורר צורך לפעול ולעשות למען היהדות, לנהל מלחמת מצוה למען כבוד שמים, אומר כל אחד: מה אני ומי אני? דבר זה ראוי שיטפלו בו הרבנים, האדמורים, עסקני ציבור המובהקים, ולא אני האדם הפשוט … ברם, טעות חמורה היא הגורמת להרבה נזקים. כשהדבר נוגע "לפני ה' א-להיך" - שהמדובר הוא בכבוד שמים, מן הצורך שיהיה "אתם נצבים כולכם" - הכל חייבים להתגייס לפעולה, גם "ראשיכם שבטיכם" וגם "מחוטב עציך ועד שואב מימך". איש אל ישתמט מחובתו ואל יטיל את המלאכה על שכם הגדולים.

חסידים ומתנגדים מחולקים ביניהם לגבי נוסח התפילה. החסידים מקדימים "הודו" לפני "ברוך שאמר", ואילו המתנגדים מקדימים "ברוך שאמר" לפני "הודו", אולם משתווים הם ביניהם בהגיעם ל"יהי כבוד"
כשמדובר בכבוד שמים יש לחדול מכל חילוקי הנוסחאות והדעות ולהתלכד לכוח אחד, כדי להגן על "יהי כבוד ה' לעולם"

"בפיך ובלבבך לעשותו
אל תצא ידי חובך בדיבור ומחשבה גרידא, אלא מה שבלבך ובפיך – עשה, בפיך ובללבך – לעשותו.


"ושבת עד ה' א-לוהיך"
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) אומר: "ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". וזה מרומז כאן "ושבת"- תקבל על עצמך לשוב בלב שלם וברצון עז ובהחלטיות שלא ישוב לזה החטא עוד, "עד" (עי"ן בצירה, מלשון עדות) "ה' א-להיך".

"ושבת עד ה' א-להיך... בכל לבבך ובכל נפשך"
ולא נאמר "ובכל מאדך", כי כוונת הכתוב לאחרית הימים, ועל אותה שעה אמרו חז"ל
"אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך"
כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר ?
הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה.
וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה' " – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה.
שבת שלום שנזכה לניסים גלויים אמן