בלדה שקטה לגוש שנקטף---/מטרוניתא

עצב עוטף אותי למול החסימה הכואבת ללוחמים בכתום.
הם באו חדורי מרץ, מלאי כוחות, בבטחון מוחלט שהמאבק, יצליח בסופה של דרך.

מעולם לא ידעתי גזירת גירוש מהי,
משחר ילדותי גרתי בביתי שלי, שום איום לא ריחף עלי.
להבין את עומקו של כאב הגירוש כנראה, לעולם לא אצליח.

אך למרות הכל---
אחות אני, בת לאותו עם.
כשחלק לא קטן ממנו הולך להתנתק מהאדמה, מהשורשים, מהנשמה.

הם עומדים בצמתים,
הם זועמים בהפגנות,
סרטים כתומים זוהרים מרחוק,
חולצות מיוזעות שלא מוותרות.

תחושת הביחד שממלאת אט אט כמעט את כולם.
הרצון המשותף של אלפי אנשים למנוע החלטה כאובה של איש אחד,
מאבק שמתפשט אט אט גם לאדישים שבעם,

חסה נקיה שפתאום נתגעגע אליה,
ים צלול שיוצף פתאום בעם זר,
בתאבי שנאה, דם ומלחמה.

תמונות כאובות---
רגע לפני ההסגר,
רגע לפני שבשר מבשרנו הולך להסתגר בגטו יפהפה,
גטו שלא ירחק היום והוא יתנפץ לרסיסים,
יהפוך משכן לזרים, חסרי הערכה מינמלית לאדמה עליה התנחלו במרמה, בחוסר כבוד.

גוש קטיף,
גושקה,
החלקה הכתומה,
הסוס שעומד להיות טרויאני,

כל כך הרבה כינויים קיבל המקום.

היתכן שהנה תקופה קצרה תחלוף לה והצבע הכתום הלז יהפך לזכרון מר,
לתבוסה כואבת במלחמה שאולי היתה מכורה מראש..?

משפחות שנלקחות בכח,
יהודים שמגרשים יהודים.

לוחמים נואשים שמבעירים צמיגים בכבישים,

טובעים הנאחזים בקש---

מבט עצוב של ילד מתוק,
הגינה שלו כבר לא שלו,

היא של מוחמד.

צביטה מרה בליבו של עוד איכר,
מחסן הכלים שלו כבר לא שלו..

משם אולי יתכנן אבו-עלי את הפיגוע שישמיד אותו.


אין להם גוש אחר, גם אם אדמתם בוערת.

אין להם על מי להשען, אלא רק על אביהם שבשמים.

קבלו אותם בהערצה מהולה בדמע,

היהודי הנודד, דגם 2005.

הגרסא הכתומה.