אחי המתנחל

אחי המתנחל

36 השעות שעברו מאז לא הצליחו להוציא אותו מראשי.

בתחילה עוד הייתי נחמד. 'תראה', אמרתי לו, 'אין זה ממנהגי לשוחח עם דתיים שלא לצורך ואיתך אני מנהל דיאלוג כבר למעלה משעה.'

הוא לא השתכנע.

'שמע', ניסיתי שנית, 'מעולם לא הכנסתי מתנחלים לביתי. אך הפעם, הפעם אני חורג ממנהגי בשבילך. בוא אלי יום יומיים, אפילו שבוע, בינתיים נחפש לך עבודה ודירה נורמאלית במרכז הארץ- עזוב אותך מניצנים שניצנים. תראה, אני יוצא מכליי, אשתי – לו תשמע אותי – תשתגע.'

הוא עדיין עמד על שלו.

'בין המייצרים עכשיו', דחקתי בו, תשעה באב עוד מעט אני יודע מה זה, סבא שלי שמר על מעט מסורת. לפני שבע שנים בדיוק הוא נפטר, ממש בתקופה הזו, הוא הספיק להוריש לנו מעט מושגים של דתיים. אז לכבוד בין המייצרים אני מזמין אותך ואת משפחתך אל ביתי ומאמץ אותך כאח בתקופה קשה זו.'

הבחנתי שהחגיגיות שבקולי צרמה משום מה את אוזנו של רפי.

'צחי', הוא אמר סופסוף מניח יד על כתפי (אוח... אני שונא את זה), 'בין המייצרים אינם ימים של ביקורים, אנו מבכים את חורבן בהמ"ק והר הבית, יום יבוא ואסביר לך. כך או כך, איני עוזב את המקום הזה,את ביתי.'

'אבל אתם הורגים לנו את הילדים', זעקתי בכאב.

'הורגים?' התלחלחו עיניו לפתע.

'הורגים!' הפעם זעמתי ממש, 'הבן שלי הבכור נפל פה, לא רחוק מכאן, כששמר עליכם'.

הוא הביט בי במבט שלא הבנתי את פשרו ושתק.

רציתי לטלטל אותו. לצעוק עליו. לנער...  חשתי שאני חייב לשתוק הפעם.

זמן מה עמדנו זה מול זה שותקים, מסביב התלהטו הרוחות, מעט תגרות ידיים, הרבה תהילים (המתנחלים כמובן) וכמובן ויכוחים שאף אחד לא האזין לתוכנם באמת.

לפתע הוא הסתובב והתחיל ללכת. ככה, בלי לומר מאום. לפני שנעלם בין ים האנשים הוא הסתובב אלי הצביע על הגבעה שממול ולחש: 'גם שלי נפל. שם.'

לא הספקתי להגיב. הייתי המום. 'אבל אתם אשמים' רציתי לזעוק ולא יכולתי. הוא הלך שחוח כל כך. רגע לפני שנעלם ממש הוא הזדקף ואני תהיתי מדוע...

***

'אבא, מה הבאת לי'? צהלו ילדיי כשראוני מגיע עמוס חבילות.

'פרחחים' גיחכתי בהנאה.פרקתי את חבילותיי והחילותי מחלק לזה מכונית, לזו מדבקות וכן הלאה.

מזווית עיני הבחנתי בפניו של שלומי. שלומי נקרא על שם אביה של אשתי שנפטר כשנה לפני לידתו. אשתי התעקשה שנקרא לו בשמו המלא של הסב: שלמה חיים, אני סירבתי. התפשרנו על שלומי. שלומי עצמו מודה לנו על הפשרה הנבונה הזו. לילדיי האחרים, שניים במספר, קראנו בשמות נורמאלים: ערן והדר. את בכורי שנפל על משמרתו איננו מזכירים. כואבים מידי. אני תוהה לעיתים אם הקטנים זוכרים אותו והאם אנו נוהגים נכון.

כעת הייתה משוחה על פניו של שלומי שלי מן הבעה מוזרה שלא הצלחתי לעמוד על פישרה. 'אבא', לחש בן השש-עשרה, אבא'...

'רגע שלומי', נאנקתי והוצאתי את המתנה האחרונה מהתיק.

'שלושה ילדים ועשרים מתנות', גערה בי שרון אשתי בעודה מושיטה לי כוס שתייה מרעננת. הצצה אל תוך עיניה גילתה לי שלא איכפת לה כלל.

'זה לך', אמרתי לשלומי מושיט לו מתנות ארוזות.

שלומי נכנס אל חדרו ואני חשתי שמשהו מתחולל.

'אינני יודעת מה קרה לילד', לחשה שרון בעצב, 'דומה שהוא הולך ומתרחק מאיתנו, מסתגר לו בעולם אחר... רחוק...'.

שנינו לא ידענו עד כמה צדקה שרון כשהגדירה 'עולם אחר' ועד כמה טעתה באומרה  'עולם רחוק'.

שלומי חזר, מושיט לי מתנה ארוזה בנייר מוכר. מן הסתם קילף את הנייר ממתנותיי. בעיניו שכן אותו מבט מוזר ואני חששתי לפתוח.

'פתח', הוא דחק בי.

פתחתי באיטיות. חושש ולא מבין מדוע..

הנייר נקרע סופסוף. לא ידעתי מה עלי לחוש וכיצד להגיב.

היה זה סידור.

הופתעתי. מעולם לא היה לי בבית חפץ כזה. אפילו תנ"ך לא החזקתי. לביהכ"נ  הלכתי מעט מאוד בעיקר מפאת כבודו של סבי ז"ל שהתגורר בבית האבות הסמוך לביתנו. משזה נפטר, הדרתי רגליי משם גם ביום צום כיפור. וכעת??

'א... אתה... חוזר בתשובה?' גמגמה אשתי.

'חלילה', נרתע שלומי, 'אני מתגייס בעוד שנה'. הוא חייך.

 'בצבא יש גם דתיים', אמרתי בקול חלול נזכר ברפי.

אשתי ובני הביטו בי מופתעים.

'ואף על פי כן', אמר שלומי, 'אין בכוונתי להיות דתי'.

'אז מה קרה?' תבעה כעת אשתי.

שלומי התיישב מהורהר והחל לספר.

'אתם זוכרים שמאוד אהבתי את סבא, אבא של אבא? (הילדים קראו לסבי ז"ל כך למרות שהיו ניניו.) הייתי קשור אליו יותר משאר הנכדים.'

הנהנו בראשינו ואני הפטרתי: 'סבא אהב כל מי שריח יהודי נדף ממנו ולך יש שם יהודי כל כך...'

'לא רק בגלל זה', לחש שלומי, 'הייתה לו בת בשם שלומית שנרצחה בשואה'.

'מה?' נדהמתי, 'סבא היה נשוי לאחרת לפני שנישא לסבתי? עם מי? מה? איך? למה? מדוע לא סיפר? מדוע אתה לא ספרת?'

הייתי מבולבל ונרגש. לא ידעתי מאומה על עברו של סבא, הוא מעולם לא סיפר או רמז.

'סבא השביע אותי שלא אספר', התנצל שלומי במבוכה.

'ועכשיו?' התפלאה אשתי.

שלומי נאנח והמשיך: 'כשסבא היה חולה הוא קרא לי וסיפר לי על המשפחה שלו. אשתו ובתו נרצחו עוד בגטו, בנו היחיד נעלם ולא ידוע אם הוא ניצל או לא.'

'בנו היחיד'? קטעתי את דבריו. שרון הסתה אותי ושלומי המשיך: 'סבא חיפש הרבה את יוסל, זהו בנו, אך מעולם לא מצאו. לנו לא סיפר כי העדיף להדחיק את רגשותיו וזיכרונותיו.'

'אז אנחנו צריכים לחפש את יוסף טל', אמרתי מנסה לעכל עדיין את המידע החדש.

'לא', היה זה שוב שלומי, 'את יוסף באום אנו צריכים לחפש, באום היה שם משפחתו של סבא לפני שעלה לארץ והשליך אותו מעל גוו.'

ביקשתי סליחה ויצאתי לרחוב משוטט הנה והנה נסער כולי.

רק בשעת לילה מאוחרת, כשחזרתי, ספרה אשתי שהיום היה יום הזיכרון של סבא ז"ל, היארצייט, וסבא ביקש משלומי שיגיד 'קדיש' לעילוי נשמתו. בשנה שעברה הוא שכח אבל השנה זכר ולכן קנה 2 סידורים. את השני אני קיבלתי.

'קדיש אומרים בביהכ"נ, במניין', נאנקתי. החזה התחיל לכאוב לי, אשתי השכיבה אותי במיטתי ואני נשאבתי אל תוך שינה טרופה.

***

מאז עברו שלוש שנים. שלומי התגייס לצבא ואינו חולם אפילו לחזור בתשובה. האמת, רווח לי ולשרון, לא שיש לי משהו נגד דתיים חלילה, אבל...

על דבר אחד שלומי לא מוותר ואני בעקבותיו, מידי שנה, ביום היארצייט של סבי ז"ל אנו פוסעים ביחד לביהכ"נ ואומרים קדיש במניין. לאחרונה אני מתחיל לחשוב, אם סבי זוכה ל'קדיש' מדוע בני ז"ל לא יזכה גם הוא?

עוד מעט ימי בין המייצרים, שלומי ביקש רשות להשתחרר מן הצבא ביום היארצייט, אני מקווה שייענו לו.

***

בסופו של יום ראשון הייתי מותש לחלוטין. תמיד זה כך. המפגשים עם המתנחלים המרגיזים הללו מתישים אותי ואת חבריי. איני שונא אותם, מעולם לא שנאתי אותם ממש, אבל לאחרונה אני כבר לא יכול. מאז שהציבו את שלומי בגוש, נעשיתי עצבני. אשתי חוששת שדעתי תיטרף עלי.

'לא מספיק איבדתי ילד אחד בגללכם אני צריך לאבד ילד נוסף?' אני צועק לעבר האנשים בכתום.

'חכה אתה שיעיפו אותך מהבית שלך', צועק לי אחד מהם בזעם וילד קטן לבוש בחולצה כתומה בוכה בזרועותיה של אמו: 'הם לא יקחו לנו ת'בית, נכון?'

'תעברו לתל-אביב', נכמרים רחמי על הילד, 'בואי לידינו כך גם לא יציקו לכם הערבים'.

'גם לשם הם יגיעו', נאנחת האישה, 'גם תל-אביב שייכת להם'.

'מה?' אני נזכר שאני מעוצבן, 'תל-אביב שייכת לנו!! תל-אביב שלנו!' אני צורח.

'תוכיח.' צועק אלי כתום אחד עם זיפים.

אני פותח את פי, רוצה להסביר, להוכיח ו... אני מבין שאיני יודע מה לומר.

הזיפים הכתומים מתחייכים להם ספק בלעג ספק בשעשוע.

אני מתנער ומתריס: 'תוכיח שהגוש שייך לכם!'

ולהפתעתי הוא מוכיח.

חזרתי לביתי מבולבל, עצבני, עם כאב ראש איום. זכרונו של תומר ז"ל, בני, לא מש מנגד עיני, אני נזכר שראיתי פעם את בעל הזיפים הכתומים ואיני זוכר היכן. אשתי מזעיקה אמבולנס ואני מובהל לביה"ח.

'גם זה באשמת המתנחלים', אני מסנן.

יומיים ואני בחוץ. ברוך השם. אופס... ברוך השם?!?!

וכמו מגנט אני חוזר לגוש, חוזר לוויכוחים, חוזר לכאבי הראש. חוזר לתומר שכל-כך הדחקתי.

אשתי הפסיקה להתנגד לטיולים הללו. התייאשה מסכנה.

'אני חייב.' הסברתי לה היום, 'אני מתחיל להבין... משהו קורה לי... לא יודע...'

החלטתי לשנות את הגישה. הסתובבתי ימים שלמים בגוש, לא אומר דבר. שותק. עוקב. מנסה להבין.

בעל הזיפים ניסה לשוחח עמי, שתיקה. רק את רפי חיפשתי במבטי ולשווא. לא פעם תהיתי מה איתו והאם הוא עזב את דירתו.

לאט לאט התחלתי לקלוט את עומק הכאב.

'ממש מגרשים אותם', הרהרתי באימה,'לא!' הבהרתי לעצמי, 'המדינה הבטיחה להם בתים בנגב. נגב...', ירקתי בבוז, 'עדיף כבר ירושלים, לא?'

ירושלים... מדוע נזכרתי בה? פעם אחת בלבד בקרתי בה, כשהייתי תלמיד. נסעתי עם ילדי כיתתי לכותל, לא הבנתי מה עלי לעשות מול האבנים הדוממות האלו, תחבתי את הפתק שסבא הביא לי והלכתי. מעניין, סבא אף פעם לא סיפר על הכותל.

אני זוכר שבאוטובוס בדרך לירושלים הצצתי בפתק, למרות שסבא ביקש שלא אעשה זאת, וקראתי כל מיני בקשות מוזרות לפרנסה, לבריאות ואפילו לשמירה על יוסף בן... יוסף בן... לא זוכר, הבן של סבא ז"ל. רציתי לחפש אותו, מזמן שכחתי את החלטתי הנושנת. חידשתי את חיפושי. כששלומי יבוא הוא בוודאי יסייע לי.

הבטתי בפעם האחרונה בגוש ובאנשיו הכתומים והאמיצים (כן, הם נלחמים למען משהו שהם מאמינים בו, ואתה במה מאמין??), הבחנתי בבעל הזיפים, מוזר אבל החילותי לראות בפניו את תומר שלי, ונופפתי לו לשלום. 'היו שלום' לחשתי, 'איני מסכים איתכם ועם דרככם ואיני יודע אם פעם אסכים אך כעת אני מבין אתכם, מבין את כאבכם. מנסה לפחות...'

והלכתי. מרחוק עוד ראיתי את המרבד הכתום האיתן. לראשונה בחיי קינאתי... חיפשתי גם אני במה להאמין...

***

אישרו לשלומי 5 שעות של חופשה.

'ניסע לירושלים, לכותל'.

גם אם הוא הופתע הוא לא הראה זאת, רק שאל: 'יהיה שם מניין'?

'בוודאי', צחקתי, 'בכותל תמיד יש מניין'.

כל הדרך שתקנו. בעיקולים של כביש ירושלים-תל אביב שברתי את השתיקה וביקשתי:

'שלומי, אנא אם תוכל אל תפנה את המתנחלים מבתיהם...'

'אבא', הוא קטע אותי מופתע.

'איני מבקש חלילה שתסרב פקודה, להיפך אסור לך לעשות זאת, אבל אם תוכל לבקש העברה למקום אחר יהיה מצפוני שקט'.

'כבר ביקשתי', אמר שלומי, 'אני אשרת בדרום.'

הוקל לי. איני רוצה שבני יוציא מביתם את רפי או את בעל הזיפים או את הילד הקטן שבכה בזרועות אמו. במחשבה שנייה תהיתי אם לא כדאי שדווקא חייל אנושי כמו שלומי שלי יפנה את המתנחלים על פני אחרים שיוסיפו כאב על כאבם. דחיתי את ההכרעה והנחתי לעניין לעת עתה.

כצפוי הכותל היה מלא. שלומי היה נבוך לחלוטין ואני החילותי להתחרט על שסחבתי אותו לכאן.

'שלום צחי', צהל קול מאחורי.

'רפי', שאגתי נרגש. לחצנו ידיים.

'מה אתה עושה כאן?', הוא נראה משועשע מעט.

'הכותל גם שלי. גם אני יהודי.' הזעפתי פני.

'זה בסדר', הוא צחק, 'ובכל זאת...'

ספרתי לו.

רפי היה תכליתי: 'בוא למניין שלנו, מה שם סבך?'

'רפאל בן מנחם באום'.

רפי החוויר. 'רפאל בן מנחם באום? אתה בטוח?'

שלומי ואני הופתענו מתגובתו של רפי. 'וודאי שאנו בטוחים.' אמר כעת שלומי.

'רפאל בן מנחם באום הוא סבי, אביו של אבי יוסף באום ז"ל, אני קרוי על שמו'.

היינו נרגשים. המטרנו זה על זה שאלות על מנת לאמת את הדברים. אחרי מחצית השעה כבר היינו בטוחים.

מעולם לא בכיתי קודם, אך הפעם מבלי שרציתי נרטבו להן עיני. רפי בכה כמו ילד. מבעד לדמעות הבחנתי בזיפים מוכרים מאוד קרבים אלינו. 'זהו בני', לחש לי רפי. גם יוסי וגם שלומי היו נרגשים. שלומי געה בבכי. 'הוא היה הילד של סבא, הוא יספר לכם עליו יותר טוב מכולנו.'

'בואו', סחב אותנו רפי, 'בואו נתפלל על סבא, על אבא ועל שני הבנים שלנו.'

גם שלומי נרגש היה מהזכרת אחיו.

החזן החל להתפלל ואני ידעתי לעולם לא אסכים עם אחי המתנחל אבל לעולם לעולם אוהב אותו.

רוח מפויסת נשבה בינות למתפללים, אני בטוח שסבא מביט בנו כעת מלמעלה ומחייך.