איה החצי שלי/הקטן השחור הזה

קטעים מיומנה של רווקה חרדית מזדקנת...

(את הדברים לא תמיד חוויתי ממש, לרוב שמעתים מכלי ראשון.

אז לפחות בשביל הבריאות של אמא שלי, קחו את הדברים בעירבון מוגבל...)

הקטן השחור הזה

לפעמים אני חושבת שלו היו שואלים אותי מה התכונה הכי גרועה שבי, הייתי משיבה נבוכה אך לא מהססת: היסטרית!!

ולא! איני היסטרית ממבחנים ומעבודה, גם לא מקיפול הר שלם של כביסה או בישול ארוחה ענקית לכל המשפחה, גם לא מדייט או ראיון עבודה חשוב. לא! אני היסטרית מ... מ... איכס... לא יכולה להגות ת'מילה הזו. בעעע...

אני לא היסטרית מן המין הרגיל שדוחים אותו יצורים קטנים כאלו, אני מאבדת עשתונות ממש.

שום כוח שבעולם לא יצליח להרגיע אותי כשלנגד עיני מתרוצץ בשלווה עכביש, עקרב והכי גרוע... ממממממק... איכס. לפני חודש חצי לילה הלך לי.

חזרתי הביתה וקפאתי למראה הייצור הקטן השחור. רעדתי הרבה, הזעתי המון, עוקבת אחריו באימה. להרוג אותו בנעלי היפות? הקבס אחז בגרוני.

השעות עברו ואני נטועה במקומי מזיעה כהוגן, ממאנת לזוז.

לו היו בבית אחיי ואחותי, מישהו כבר היה מציל אותי.

אבל הייתי לבד.

שלחתי הודעה לידידיי הדרים קרוב בתקווה שישחררוני מעונשו של זה. הם כולם לעגו לי ולפחדנותי.

יש רגעים שאתה חש יותר מתמיד עד כמה אתה לבד... באותו הלילה היה אחד מהרגעים הללו.

ברגע של ייאוש נזכרתי שמקום עבודתי שוכן לא הרחק מביתי, אולי אמצא מישהו שמתגורר קרוב.

שלחתי הודעה לשמעון. למה שמעון והרי אין בינינו מאום, אולי כי חשתי שהוא לא יעשה ממצבי מטעמים.

'האם אתה מכיר מישהו שגם אני מכירה שגר באזור מגוריי והוא 1. גבר, 2. אמיץ?'

חמש דקות, הוא התקשר.

'לא הבנתי'.

'אני לבד ויש פה מקק', התאפקתי שלא לבכות.

דווקא שמעון, האיש הכי קר שהכרתי מעודי, לא צחק לי.

'גם אני חושש מיצורים מחליאים אלו', הוא התוודה, 'ואיני נמצא באזורך כך שלא אוכל להגיע. אבל קחי מטאטא והעיפי אותו.'

'לא יכולה', נאנקתי.

חצי שעה ניסה שמעון להרגיע אותי (או אולי 5 דקות שנידמו לי כנצח?), הוא סיפר לי סיפורים על תיקנים ועכברים והעלה חיוך בעיני הדומעות.

ובכל זאת לא העזתי להראות לתיקן הנורא את הדרך החוצה.

והוא ניצח. המקק.

'ברחתי מהבית והשארתי את המקק לחגוג לבד', שלחתי ידיעה חדשותית לידידי המעטים.

שעה תמימה שהיתי אצל חברתי. עייפה ומותשת חזרתי הביתה. נכנסתי חוששת ו... 'אאאאאאאאאאאאה...!!!!!!!!' המקק היה באמבטיה.

התחלתי לבכות.

יש רגעים בהם אתה חש הכי לבד שיש... זה היה אחד מהם.

בכיתי והתפללתי והעקשן בשלו. אמצע הלילה, כמעט נרדמתי נואשת, בעמידה.

שמעון התקשר מנסה לעודד ולהרגיע, הוא בן גילי – הילד, אבל איש טוב למדי.

חצי שעה נוספת של שכנועים וסיפורים ו... 'את גרה ליד הרחוב הראשי, נכון? רדי למטה וחפשי מישהו שיעזור לך. אם תרצי תביאי לו את הטלפון ואני אדבר איתו.'

הרעיון התברר כגאוני במיוחד, מצאתי לי מושיע מלמטה (שלא התאפק לשחרר משפט לועג. התעלמתי.), ובאה לי הרווחה.

ומיני אז, בלילה בלילה, כשהירח מחייך מציץ אלי ומחייך אני חושבת לעצמי עד כמה אנחנו לא באמת מכירים את האנשים שאנו חושבים שאנו מכירים...

קמתי והקדשתי את הקטע הזה לכל ה' שמעונים' שבעולם שמוכיחים שקודם כל הם בני אדם. תודה.