העזוב/ פוטנציאלית.

מסכן היה,
כמו כל עולמו היה, הוא והסביבה הסגורה שמסביבו..
נענע את ידיו בעצבנות, זועק אל האוויר שמסביבו, לא הצלחתי לשמוע, אבל היה זה בסגנון "אתה לא מבין?!" וכמעט דמעות בעיניו.
רחמי גברו מרגע לרגע על אותו אחד, שלא זכה לפרטנר אמיתי לשיחה, ובעקבות כך ראה לנכון, אם לא לשמור בלב, לפחות לשוחח עם עצמו.. באקטיביות מלאה.

הוא ממשיך לדבר ולצעוק, אל החלל הריק, ואני מחייכת לעצמי, קב"ה נותן לכל אחד את הכישרונות שלו.. להוא אין חברים, אבל וואלה יש לו כשרון הצגה מעולה,
אם רק תשמע אותו, תהיה בטוח שמולו עומד עמית.

הוא דווקא היה לבוש בטוב טעם, לולא ראיתיו במצב משפיל זה, בוודאי הייתי חושבת אותו לאיש עסקים ממולח, אולי פעם היה כזה ונשתבשה עליו דעתו..?

אני עומדת ובוהה.
הרמזורים כבר נהיו ירוקים מזמן, והמכוניות מצפצפות מאחור.. אני מאותתת הצידה, לא מסוגלת לסוע הלאה בשאט נפש למול המחזה הכאוב הזה.
אולי תרומה הוא רוצה? צדקה?
לא, זו השפלה. כל עוד לא ניגש, לא אתן מעצמי. אני ממשיכה להסתכל, לתהות..עד לאיזו רמה בן אנוש יכול לרדת? הייתכן, כי אותו הזוי היה פעם נורמאלי כמונו?
זה כואב, וזה מייסר, כשחושבים, שזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו בדיוק כמו אותו אחד.

הוא קופץ מזעם, משהו הרתיח אותו בבן השיח שלא קיים מולו, פניו נהיו אדומות פתע, ועוד רגע ויכה באוויר שבאמת לא אשם. קולו גובר, אני מצליחה לשמוע עד לכאן את הזעקות הגוברות.. מילא היה מדבר שטויות.
אבל הפלא הוא, שאותו אחד מדבר ברצינות גמורה, כאילו אכן איש עסקים עומד מולו.
אני מהופנטת, לא מסוגלת להמשיך הלאה.

פניו נעגמות, והצלחתי להבחין בדמעה זעירה שגלשה במורד לחיו האדמונית. הוא מנענע בראשו לשלילה, ושואל במבט כאוב.. מדוע זה מגיע לו?..
הלה ממשיך לבכות את מצבו, ולזעוק ולבכות. עוד רגע קט, וגם מכוניתי תתמלא לה בים של דמעות, לעת עתה, אלו רק דמעות בודדות. של השתתפות, צער, וכאב עמוק עם אותו אחד.

משהו קורה, ניצוץ נדלק בעיניו! וחיוך מתחיל להסתמן על פניו.. אני חושבת שזה היה ממש חיוך רציני, של סלחנות ושלום. כל כולי אושר, וגם על פני חיוך קטן של נצחון מסתמן לו..
היה שווה לאותת הצידה ולחכות עד עתה ולו בשביל לראות אותו..











לוחץ על לחצן הend בדיבורית המשוכללת במכונית היגואר שלו.