| נשלח ב-5/7/2011 21:58 |
 |
| |
אונס - פצע לנצח?
אני עברתי טראומה ספק בהסכמה ספק לא.
הסיפור שלי עתיק בזמן אבל טרי בזכרון
איך מיישנים אותו?
איך מכסים אותו בחיים הזורמים?
תוקן על ידי מזוית_אחרת ב- 05/07/2011 22:29:16
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2011 22:04 |
|
| |
את קוראת אנגלית?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2011 22:06 |
|
| |
לא
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2011 22:23 |
|
| |
תוקן על ידי מזוית_אחרת ב- 05/07/2011 22:31:45
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2011 22:24 |
|
| |
מכל אלו שפנו אליהן אני כנראה המתנדבת היחידה לכתוב משהו. אשמח לתגובות.
תוקן על ידי מזוית_אחרת ב- 05/07/2011 22:27:46
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2011 09:53 |
|
| |
שלום לך,
אונס הוא אחד מאירועי הטראומה הקשים ביותר לא רק בגלל האירוע עצמו אלא במתלווה אליו כמו תחושת הבלבול. 'הרי הסכמתי במידה מסוימת או עד בשלב מסויים'. תחושות של בלבול, אשמה וחוסר אונים ועוד מעצימים את חווית הטראומה.
ומאד קשה להתעלם ממה שקרה
אני מאד מבינה אותך שאת רוצה לכסות על האירוע בחיים זורמים, וליישן את מה שקרה, ובעצם לומר הלוואי שכל זה לא היה קורה. אך מצד שני היות והאונס קרה לצערינו, יתכן שדווקא הזכרונות הטריים וסימפטומים הפוסט הטראומטיים הם מעין שדר של הנפש שלך שלא מוכנה להתעלם ממה שקרה לך! ובזה אומרת משהו חשוב עבור עצמך ובעבור העולם! .
אני ממליצה לך לפנות לטיפול מקצועי . הטיפול בטראומה מתייחס לעיבוד החוויה הטראומטית וההשלכות הרגשיות של האירוע על תפיסת הדימוי העצמי, על החיים וכיצד לחיות לצד הטראומה . בתהליך כזה של עיבוד נפשי האונס אולי לא ישכח (ולא בטוח שנכון שישכח) אך בתקווה שהוא לא ישאר כפצע טרי ומדמם אלא פצע שטופל ומה שנשאר ממנו זו צלקת חיצונית ויבשה .
בברכה,
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
טיפול במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
נייד 052-6346334 < type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2011 20:54 |
|
| |
אני מאוד מודה לך קשר עם מטפלת מקצועית הוא אכן דבר נצרך ואני אומרת זאת מנסיון.
בפנייתי זאת רציתי לשמוע גם דעות פרטיות של מי שחוותה טראומה דומה.
ועוד דבר. שלא תחשובנה נשים לי זה לא יקרה
אני לא מאחלת לאף אחת חיה כזאת אבל זהירות היא דבר הכרחי בפרט במקומות עבודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2011 21:23 |
|
| |
אמנם לא חוויתי חוויה דומה, אבל בכל זאת אגיב
לדעתי הקושי הטראומתי של קורבן לאלימות ולאונס וכדו' הוא בעיקרו שתי דברים
א. איבוד השליטה הטוטלית עד שהשני עושה עם הגוף שלך מה שהוא רוצה
ב. תחושת האשמה עצמית קשה של אילו הייתי עושה כך וכך זה לא היה קורה וכדומה, ואולי גם נהנתי בהתחלה ובלי זה הסיפור היה נגמר אחרת. בקיצור לו לא הייתי מתנהג כמו שהתנהגתי זה לא היה קורה. והמסקנה שאני אשמה.
כל תחושה בפני עצמה היא טראומתי, ועל אחת כמה וכמה כשיש את שתיהן.
את כותבת שזה היה ספק בהסכמה וספק בכפיה.
התחושה הזו מסמנת על תחושת אשמה מאד חריפה.
והשאלה האם באמת היתה הסכמה מסויימת, או שתחושת ההסכמה נוצרה לחפות על החוסר אונים המוחלט על מה שהוא עשה לך, ולכן ייצרת לעצמך תחושה של הסכמה לפחות חלקית בכדי לגונן על אבדן השליטה המוחלטת.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2011 22:42 |
|
| |
פיירי- פייר היית!
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2011 23:15 |
|
| |
לא התכוונתי למשהו אחר
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2011 21:24 |
|
| |
כל מקרה לגופו אך אפשרי
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
טיפול במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
נייד 052-6346334 < type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2011 22:28 |
|
| |
מדהים איך שהצפת אותי.
חוויתי אונס בצורה מסויימת, והדחקתי את זה כל כך - כאילו לא היה כלום, במשך שנים ארוכות ארוכות שבהן הייתי בהמנעות מוחלטת מכל מה שמזכיר את המקום או את התחושה. הפצע היה כל כך איום ופשוט לא יכולתי לחיות איתו עד כדי שהכחשתי אותו לחלוטין מהמודע. הייתי בטיפול - לכאורה עבור דברים אחרים לגמרי, אבל מהר מאד זה צף ובעוצמה. לקח זמן, בו הטראומה הייתה בחודרנות אין סופית - כל דבר הזכיר לי, כל דבר הקשה עלי, בכלל לא היה קל, אבל היום אני יכולה לומר שזה מאחורי. הפצע הוא פצע, הצלקת נשארת, אבל היא לא מדממת ולא כואבת כל כך. למדתי לסלוח לעצמי, אפילו - ברמה מסויימת למי שעשה לי את זה, למדתי לקבל את עצמי ולשוב ולאהוב, עם המון סייעתא דשמייא, וקליק עם המטפל, הפצע יכול להגליד, ו - לא תאמיני, אפילו יש רווחים, כמו תחושת הזדהות והבנה עם אחרים, רגישות שמתפתחת, כלים שניקנים...
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2011 01:11 |
|
| |
אמממ
גם אני חוויתי אונס ברמה מסויימת
אמנם זה לא הגיע למעשה בפועל, אבל כמעט עד לשם, על ידי חבר בן גילי
הטראומה הייתה קשה וזמן רב הסתובבתי ביחס עויין ומתנכר כלפי הסביבה, מתוך מחשבה שהיחס הקודם שהיה אמפתי הוא זה שגרם לעניין
ביקרתי אצל מספר מטפלים אולם לצערי לא עזרו בהרבה, בסופו של דבר החלטתי להמשיך את החיים עם תובנות חדשות שהגעתי בעקבות זה
עד היום אני בסוג של מאבק עם עצמי בעניין, ומאמין כי יבוא יום ואזרום יותר
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2011 08:33 |
|
| |
מזוית_אחרת שלום!
את האונס, כמו כל טראומה או פגיעה שחווינו, אי אפשר להעלים ולטאטא מתחת לשטיח. אין מה לעשות, המקרה קרה ואי אפשר לחזור אחורה בזמן.
תחשבי לדוגמא על קפיץ - ככל שלוחצים עליו ומנסים לכווץ אותו עוד ועוד - כך זה נהיה יותר קשה, עד שבסופו של דבר הכוח של הקפיץ מתגבר על הכוח שלנו והוא חוזר למצבו הרגיל ומעיף את היד שלנו.
אותו דבר אנחנו. ככל שננסה "לשכוח" מהטראומה ולכסות אותה בחיים הזורמים ככה היא תציק לנו יותר ויותר מבפנים.
הבשורות הטובות הן, שככל שנדע לדבר ולשתף אנשים קרובים או אנשי מקצוע ברגשות שלנו ובקשיים שעוברים עלינו - כך ייטב לנו ונרגיש יותר טוב.
אנחנו ברטורנו מאמינים במשפט: "סודות גדלים בחשיכה ומתנפצים באור החשיפה".
שכשיש לנו סוד גדול בבטן ואנחנו שומרים אותו שם - הסוד רק הולך ונהיה יותר ויותר גדול ומאיים. אולם ברגע שהחלטנו לשתף ולחשוף את הסוד בפני אדם קרוב - הסוד מתנפץ.
אוהבים!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2011 17:21 |
|
| |
פירי
מהיכרות קרובה אני מכיר מישהי שחמש שנים ארך לה להשתחרר מזה
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2011 04:47 |
|
| |
רטורנו יקר מוטב שתפסיק לכתוב בפורום כאן ובאתר בכלל פן תתגלה ערוותכן. יש לי המון ביקורת על דרכי האונס שלכם במטופליכן בכל המובנים
|
|
|
|
|
