היחס לנכי נפש בחברה החרדית

בגליון פרסומת של קופת העיר מופיעים המשפטים הבאים: "ילד אחד לא החזיק מעמד, ונשבר נפשית. מילד חיידר רגיל וכשרוני הוא הפך לנער סגור, דכאוני, שחולק (עם מי? ל.מ.) את ימיו בין מוסד לחולי נפש לבין הוסטל מתאים [...] החיים הקשים שהיו להם עד כה, האמא ההולכת ובאה בין בית החולים והבית, האח שאיבד צלם אנוש" וכו'.

לחיות אין ברירה. הן נמצאות במלחמת השרדות. הן חייבות לנטוש את הגורים החלשים, כדי שלחזקים יותר יהיה סיכוי לשרוד. אנחנו, ב"ה, לא במצב הזה. האנושיות של בני האדם נמדדת ביחס לחוליות החלשות של החברה. רק מי שאיבד צלם אנוש, יכול לומר שנכי נפש איבדו צלם אנוש. המטרה לא מקדשת את האמצעים. מאוד יפה מצד קופת העיר שהם אוספים כספים לעניים, אבל אם הם עושים זאת ע"י דה-הומניזציה של אנשים שקופים, זה לא שווה כלום. יש דברים יותר חשובים מכסף. הגליון הזה מחזיר אותי לתת-דיון על המוסריות של החברה החרדית (http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=15&topic_id=2881957&forum_id=21023 ). חברה שבה משפטים כמו - "משפחה 'רגילה' לא תמהר לעשות שידוך עם משפחה שבה האבא נעלם, האם מאושפזת לסרוגין, האח בהוסטל והילדים במשפחות אומנות. לא משנה עד כמה היא תהיה מוצלחת, יראת שמיים, חביבה ועתירת כשרונות- שידוך 'רגיל' היא לא תקבל" - מובנים מאליהם, לא יכולה להקרא חברה מוסרית (ולעניות הבנתי בתורה, גם לא יראת שמיים).

גם בחברה הכללית היחס לנכי נפש בכי רע. בזמנו הפסדתי עבודה, לאחר שביקשו ממני לחתום על הצהרת בריאות ושם כתבתי שאני לוקחת נוגדי דכאון. מה אני מציעה? כדי להתחיל שינוי תודעתי בחברה, האנשים המודרים צריכים לשנות את התודעה שלהם עצמם. כשאנחנו גדלים וחיים עם אמירות כמו "החסר משוגעים אנוכי?!" או (להבדיל) "מה אתה, משוגע?", אנחנו מפנימים אותן וחווים לאורן את עצמנו. הצעד הראשון הוא לשים לב אליהן, לבקר אותן, ולהתחיל לראות את עצמנו בלי התגיות. בעזרת ה' ובהשתדלותנו, לאחר מכן נוכל לשנות גם את היחס של הסביבה.

אבל קחו דוגמא, אישה שאין שום דבר שמצריך טיפול, או לא ברמה שמחייבת טיפול, ואינה נגשת לזה, תפגש עם אדם מטופל, כשכל פעם שהוא צריך הוא הולך.. מה היא תעשה במצב שהבעל היקר שלה צריך לגשת לאור כמה דברים שהצטברו אך בינתיים, עד התור הבא, הגברת מקבלת יחס שאינה מבינה לה הוא מגיע לה, וזה רק כי הוא צריך עכשיו טיפול.. אותי אישית זה מרתיע.. יש רמות אוקי. אני מקבלת. אבל אלה במצב שבאמת קשה וחייבים טיפולים, למה שינסו לקחת אישה רגילה? אין לי כלום כלום נגדם, הפוך יש להם נשמה גדולה מאוד שבגללה יש סבל לנפש, לעיתים. אך למה לבוא בטענות כלפי מי שלא מכיר את הדברים הללו?

אנוני- קודם כל, שימי לב שבסיפור שהבאתי מסופר על בת ואחות לנפגעי נפש, לא על נפגעת נפש בעצמה, וגם היא לא יכולה לצפות ל"שידוך רגיל".
אני חושבת שהתיאור שלך קצת לא מציאותי. אדם עם דכאון/חרדה/אפילו סכיזופרניה יכול לחיות חיים מצויינים ומספקים, אם הוא מקפיד על הטיפול הנכון. אפילו היה בישראל ראש ממשלה עם מניה-דיפרסיה. 
המשפט שלך "הגברת מקבלת יחס שאינה מבינה ל(מ)ה הוא מגיע לה", נובע, אני מניחה, מהסטיגמה הרווחת שנגדה צריך להילחם. נפגעי נפש הם לא אלימים יותר מהממוצע באוכלוסיה הכללית, כנראה שאפילו פחות. הסטיגמה הזו נובעת גם מכך שפושעים רבים מנסים להשתחרר על סעיף נפשי וגם מחוסר רצון של החברה להאמין שאנשים כמוני-כמוך יכולים לעשות מעשים קשים. עדיף "להוציא אותם מחוץ לגדר" ולהישאר רגועים ש"לי זה לא יקרה".
זה נכון שמאוד קשה להחזיק בית וילדים כשאחד מבני הזוג לא יכול לצאת מהמיטה. אבל מה זה משנה אם הוא לא יוצא ממנה בגלל דכאון או בגלל כאבי גב? מה תעשה אשה שלבעלה יש כאבי גב עד שהוא ילך לטיפול? בחברה שבה טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי הם דברים לגיטימים ונטולי סטיגמות, בדיוק כמו כל טיפול רפואי אחר, אנשים לא יפחדו ללכת לטיפול, ואז גם המקרים הקשים ששומעים עליהם בתקשורת יצטמצמו.

חמצן- אני לא יודעת מה לכתוב לך, אבל גם לא יכולה שלא להתייחס. תהיו חזקים, ואם תרצה לשתף, אנחנו כאן. הרבה טוב.

חמצן-
אנחנו איתך!
מכירה כל מילה שכתבת...

סוני- גם מי שיש לו כאבי גב עלול להיות לא ידידותי בגלל זה.
איך את יכולה לדעת מראש, רק לפי התרופות שאדם לוקח או לא, איזה אופי יש לו? האם לא יכול להיות שאנשים שעברו קשיים בחייהם יהיו מתחשבים יותר (הם יודעים איך מרגישים כשנפגעים), משקיענים יותר (הם לא לוקחים את האושר כמובן מאליו), רגישים יותר (אם אשתם תהיה בדכאון אחרי לידה, הם ישר יראו את הסימנים ויבינו אותה) ועוד ועוד? אני לא מנסה לנהל קמפיין לחיתון נפגעי נפש, אלא רק לעורר את כולנו להסתכל על בני אדם כבני אדם ולא כתגיות מהלכות. כולנו, בריאים וחולים, ספרדים ואשכנזים, נשים וגברים, מפסידים מהתיוג ומהסטיגמות. לכולנו  יהיה טוב יותר בחברה מוסרית יותר.

לא מתביישת, אבהיר את עצמי.
יש הבדל בין טיפול פסיכולוגי לטיפול פסיכאטרי. טיפול פסיכולוגי, יש הרבה שמתכחשים, אבל היום רוב האנשים צריכים.. טיפול פסיכאטרי - אומר את האמת. אני לא ארצה אדם שמטופל בכזה טיפול. אני מפחדת. יש לי הרבה ממה לפחד. וזה טבעי. אם יש לאדם כוחות לקחת כזו אחריות על עצמו - למה לא. אבל יש את הצורך להבין את אלו שנרתעים מכך. מבינה?

אני מבינה שאת מפחדת. אני חושבת שחלק נכבד מהפחד נובע מהסטיגמות שיש לכולנו על טיפול פסיכיאטרי. תודעה חברתית עמוקה כל כך (עוד מימי "החסר משוגעים אנוכי") לא יכולה להשתנות ביום אחד. לכן כתבתי שהצעד הראשון צריך להיות שינוי התודעה של המטופלים עצמם. אולי עוד כמה עשרות שנים נזכה שהיחס של כלל החברה ישתנה. זו לא פנטזיה מופרכת, כבר היו מהפכות תודעתיות כאלו מעולם.

לא מתביישת
כאחת שחיה מאד מקרוב את הדברים- אני לא מסכימה איתך!!!!
בן אדם שסובל מהפרעה נפשית רצינית ומטופל תרופתית הוא שונה מאד!!! ודי לטייח!!!
הלוואי שהדברים היו במציאות כמו שתארת אותם... אבל הם ממש לא!!